החלטה

בפנינו ערעור האישה על החלטת כבוד בית הדין הרבני האזורי ת"א מיום 19.12.2023, ובה נקבעה סמכות בית הדין לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה, בהתאם לסעיף 4 ב 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953.

הצדדים נישאו בישראל כדמו"י בשנת 1986, ולהם שמונה ילדים, כולם בגירים. המשיבה אזרחית צרפת, והמערער נושא גם אזרחות ישראלית. ברוב שנות הנישואין חיו הצדדים בצרפת, למעט תקופה של כ-5 שנים בשנים 1995-2000. בשנת 2023 המערער פתח תיק גירושין בבית הדין בליאון בצרפת, ואילו המשיבה הגישה תביעה אזרחית בבית משפט בפאריס, ובהמשך תבעה גירושין בבית הדין בפאריס.

המשיבה תבעה גירושין בבית הדין בת"א, מכח סעיף 4 ב 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, שלפיו קיימת סמכות שיפוט בינלאומית לבית הדין בתביעה לגט של אישה יהודייה כנגד בעלה, בנסיבות שלא ניתן לסדר את הגט מחוץ לישראל. לטענת המשיבה – בצרפת מתקיימים הליכים בשני בתי דין: בליאון נפתחה תביעת גירושין של המערער כנגד המשיבה עוד בנובמבר 2022, ואילו המשיבה תבעה גירושין בבית הדין בפאריס באפריל 2023.

ההליכים בבתי הדין לא הבשילו לכלל סידור גט אף שחלפו למעלה מארבעה חודשים מיום פתיחת התביעה המאוחרת, זו של המשיבה בבית הדין בפאריס. ניסיונות לסידור גט בבית הדין בליאון לא צלחו. בבית הדין בפאריס המערער לא התייצב לשלושה דיונים אליהם הוזמן.

המשיבה צירפה מכתב של הרב בצלאל לוי שליט"א, דיין בבית הדין פאריש. הרב לוי כותב כי המשיבה פתחה תיק בבית הדין בפאריש ביום 17/4/2023. ממכתבו עולה שהמערער מהתל גם בבית הדין בליאון, ואף שם סרב לבוא לסדר גט ביולי 2023. לאור חשיבות הדברים, נביא את המכתב במלואו:

"במענה לבקשתכם אודות תיק מספרנו 212/23 של בני הזוג ע' וד' ננסה לסכם היכן בית הדין עומד ומהו פעולו.

ביום 17.04.2023 נפתח תיק בבית דיננו. האישה הודיעה לנו כי כבר היה תיק שנפתח על ידי בעלה בעיר ליון, אצל הרב [ט'] שליט"א, למרות שבני הזוג גרים במחוז פאריש. לדברי האישה, בעלה והרב [ט'] שליט"א מכירים זא"ז שנים, וביניהם קשרים בכמה נושאים.

באישה אמרה כי היה שם דיון, ובדיון בעלה רצה לפתור נושאי ממוניים, ובעקב זאת יתן ג"פ, אך לא קבלה ההסכם. לכן הזמנו הבעל שיופיע בפנינו, אך דחה אותנו בכוח גדול, באומרו שאל לנו להתערב כי התיק נמצא כבר אצל הרב [ט'] שליט"א. היו התכתבויות חסרי כבוד כלפי בית הדין מהבעל, שבהן הוא ציווה אותנו לא להפציר בו יותר.

דיברנו עם הרב [ט'] שליט"א, שהסכים לסדר ג"פ ולהזמינם וכאשר הגיעו בני הזוג להסכם, ואגב עודדנו האישה לקבל לסדר ג"פ בבית הדין ליון, כאשר בהתחלה לא רצתה, כי לא רצתה שוב לעמוד מול הרב [ט'] שליט"א.

בתאריך הנקבע הופיעו שניהם בליון, אך ג"פ לא סודר כי היו חיים שניהם ביחד.

לאחר כמה שבועות נפרד הזוג, ושוב האישה ביקשה סידור גט.

ביקשנו מהרב [ט'] שליט"א להזמין אותם מחדש. אי אפשר היה לו להרב [ט'] שליט"א לארגן ג"פ עבורם, מתוך עומס עבודה שהייתה לו. בית הדין של פאריש שהייתה בו אפשרות לסדר ג"פ, הציע שוב תאריך ליום 03.07.2023, אבל הבעל סירב לבוא.

קראנו דברים שנכתבו בשם הרב [ט'] שליט"א, שהוא תומך בבעל, ואותו לשאול אם כנים הדברים אלה, אבל עמדתנו אנו בבית הדין של פאריש היא שכל אשר בידנו עשינו לעזור לאישה זו לקבל גיטה בלי שתסבול מכבלי העיגון, ח"ו.

מה שבית דיננו היה יכול לפעול למנוע מצב עיגון בתיק אזרחי שיכול לקחת חודשים ושנים, עשינו מעל ומעבר. על בית הדין לשקול ההמשך והאישה אם גם היא לפרסם סיפורה שיש לו עכ"ז שנה, כפי שנעשה שנה שעברה על תיק של […] חודש וחצי ואכמ"ל.

ולכן, בית דינכם יחקור ויחליט."

במילים אחרות – הבעל מסרב להופיע בפני בית הדין בפאריש, על אף שפאריש הוא מקום המגורים של הצדדים. המערער מוכן לדון רק בליאון, ואף שם ככל הנראה מסרב ליתן ג"פ לאשתו. בנוסף, עלה חשש לקשרים חבריים בין המערער לרב [ט'], אב"ד ליאון.

המערער סומך ידו על סעיף 4 ב 1 א (1) וס"ק (2) בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ולדבריו, הואיל והוא הגיש תביעה לבית הדין בליאון, אם כן על פי סעיף זה – אין לבית דין בישראל סמכות לדון בעניינו. וכך נכתב בס"ק 1 ובס"ק 2 לסעיף 4 ב 1 א לחוק:

"(1) במקום מושבו של הנתבע או במקום מושבה של התובעת אין בית דין שניתן לערוך לפניו גט לפי דין תורה מחוץ לישראל (בחוק זה – בית דין מחוץ לישראל); לעניין זה, הגישה האישה בקשה לעריכת גט לפני בית דין מחוץ לישראל, לא תישמע טענה כי אין בית דין שיכול לערוך גט לפי דין תורה אלא אם כן קבע בית הדין שאליו הוגשה הבקשה כי אינו יכול לערוך גט לפי דין תורה;

(2) האישה הגישה בקשה לעריכת גט לפי דין תורה לבית דין מחוץ לישראל, והאיש לא התייצב לפני בית הדין במשך ארבעה חודשים מיום שזומן על ידי בית הדין כאמור;"

בית דין קמא בהחלטתו הנ"ל, הכריע שהסמכות בעניין הגירושין נתונה לבית הדין בישראל, וז"ל:

"בנידון זה פנתה האישה לבית הדין של פאריס בחודש אפריל 2023 . האיש זומן לבי"ד זה שלוש פעמים ולא הופיע. הזמנתו האחרונה הייתה ביום 19/9/2023 כמצוין בנספח ה' לסיכומי התובעת.

עינינו הרואות שהאמור בסעיף 4ב1(א)(2) מתקיים. חלפו למעלה מארבעה חודשים והאיש לא התייצב לפני בית הדין בפאריס.

האיש טוען מצידו שפתח תביעה קודמת בבית דינו של הרב [ט'] בליאון. במכתב של הרב בצלאל לוי מבית הדין "דק"ק פאריש והמדינה" נכתב שהאישה הודיעה לבית דינם שהיה כבר תיק שנפתח ע"י בעלה אצל הרב [ט']. הרב לוי מפרט שאכן ניסו לשלוח שוב את האישה לסידור גט אצל הרב [ט'] שנכשל פעם אחת מפני שגרו יחד ופעם שניה "מתוך עומס עבודה שהייתה לו".

בחילופי ההתכתבויות שצירפה ב"כ הנתבע מופיעות סיבות נוספות לכך שגט לא סודר אצל הרב [ט']. במקום אחד כותב האיש (על פי התרגום של באת כוחו):

"כפי שידוע הגירושין האזרחיים לא הסכימו לכן זה לא סדר הדברים לתת גט עכשיו לאחר כל הדברים שהיא עשתה", ובמייל נוסף הוא כותב: "אני מזכיר לך שהחוק בצרפת הוא קודם גירושין אזרחיים ואח"כ גירושין דתיים". והוא מוסיף טענה נוספת חדשה:" בנוסף אני בפיקוח שיפוטי בעקבות השקרים האלה שהיא עשתה הדיון בבית משפט יתקיים ב 29/11/2023  אז יש לנו זמן לגירושין דתיים מהרב [ט'] ".

נראים הדברים שהטענה לגירושין אצל הרב [ט'] שאוחז בו האיש, זמן מימושם כלל אינו ברור.

נחזור ונבהיר. התנאי השני בתיקון לחוק מתקיים בנידון שלפנינו. לכך יש לצרף גם את דבריו של הרב לוי בחתימת מכתבו:"

"קראנו דברים שנכתבו בשם הרב [ט'] שליט"א שהוא תומך בבעל ואותו לשאול אם כנים דברים אלה, אבל עמדתנו אנו בבית הדין של פאריש היא שכל אשר בידינו עשינו לעזור לאישה זו לקבל גיטה בלי שתסבול מכבלי עיגון ח"ו".

סוף דבר:

נוכח האמור בהחלטת בית הדין בפאריש בית הדין קובע לבית הדין הרבני בתל אביב סמכות לדון בעניינם של הצדדים על בסיס תיקון מס' 5 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (תשפ"ב-2021)."

המערער שם טוען שלא התקיימו התנאים שבחוק, הואיל ובית הדין בליאון הוא המטפל בעניינם של הצדדים.

לאחר שמיעת דברי ב"כ הצדדים, דין הערעור להידחות. החוק קובע מפורש שמקום הדיון יהיה בהתאם לתביעת האישה, כך לשון החוק:

"האישה הגישה בקשה לעריכת גט לפי דין תורה לבית דין מחוץ לישראל והאיש לא התייצב לפני בית הדין במשך ארבעה חודשים מיום שזומן על ידי בית הדין כאמור".

לא בכדי קבע המחוקק שהזכות להגשת התביעה הינה של האישה, במקום התובעת או הנתבע. שהרי אם היה המחוקק נותן אפשרות לאיש להגיש את התביעה בבית הדין "שליבו חפץ", ושהוא משער שבית הדין חפץ בו, יוכל הוא להמשיך ולעגן את האישה עד בלי די, והמשכיל בעת ההיא ידום, ודי לכל מבין! לכן המחוקק, שדאג בחוק זה לבנות ישראל שלא תשארנה עגונות, קבע שהאישה היא זו שתגיש במקומה או במקום האיש תביעת גירושין. היא זו שתקבע את בית הדין שידון בעניינם, ככל ויש כמה בתי דין העונים להגדרות החוק.

במקרה שלפנינו, המשיבה הגישה תביעת גירושין לבית הדין בפאריש, מקום מגורי הצדדים. המערער מסרב להופיע בפני בית הדין בפאריש, ודבק בעמדתו לדון רק בבית הדין בליאון, למרות הטענות (שאין אנו יודעים אם נכונות הן אם לאו) בדבר הקשר בינו לבין אבה"ד שם. ובכלל, כאמור, הסמכות לקביעה איזה בי"ד ידון בעניין הצדדים במקום מושב התובעת או הנתבע, מסורה לאישה, כלשון ס"ק 2 הנ"ל.

משכך אנו קובעים שהתקיימו התנאים לסמכות בית הדין, והערעור נדחה.

מחייבים את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח.

המזכירות תעביר למשיבה את הערובה שהפקיד המערער.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום י"ט באלול התשפ"ד (22/09/2024).

הרב שלמה שפירא                               הרב אברהם שינדלר                            הרב צבי בן יעקב

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה