תקציר: ביה"ד עזר לצדדים לגבש הסכם גירושין. האישה חזרה בה מהסכמתה להסכם. ביה"ד האזורי חייב אותה בהוצאות לטובת הבעל וכן בהוצאות לאוצר המדינה. על החלטה זו הוגש ערעור. ביה"ד הגדול מותח ביקורת על נוהג שנועד ללחוץ על בעלי הדין שיחתמו על הסכם רק בגלל שביה"ד האזורי "בזבז" זמן שיפוטי עבורם. ולמעשה הורה לבטל את ההוצאות לאוצר המדינה שהוטלו על האישה.

פסק דין

בפני בית הדין ערעור על החלטת בית הדין האזורי באשקלון מיום ו' באב התשפ"ג (24.7.2023) אשר חייבה את המערערת בחיובי הוצאות.

זו החלטת בית הדין האזורי בעניין זה:

הבקשה לחיוב בהוצאות משפט על חזרת האם מההסכמות

בתאריך 13.2.2023 התקיים דיון שהתארך לכדי שלוש שעות, גובשו הסכמות והצדדים הונחו להגיש הסכם.

יום לאחר מכן התקבלה הודעה מהתובעת כי היא חוזרת בה מההסכמות בשל כך שהיא רוצה "להגן על ילדיה ועל רכושה" (לשונה בבקשה שהוגשה) והיא מעוניינת בקיום דיון מסודר בתביעה.

הנתבע השיב כי נוכח חזרתה הוא מבקש לחייבה בהוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח.

התובעת, באמצעות באת כוחה, השיבה כי חזרתה מההסכמות הייתה מוצדקת כיוון שהחזרה הייתה לטובת הילדים, ובשל כך זה פוטר אותה מהוצאות. כראיה שהחזרה הייתה מוצדקת היא מביאה את העובדה כי המלצת העובדת הסוציאלית בעניין זמני השהות, שבית המשפט קיבל אותה, הייתה שונה מההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים בדיון. באשר לשאר ההסכמות טענה באת כוח התובעת כי ניתן לקבלן עדיין. סוף דבר טוענת באת כוח התובעת כי מותר לאדם לחזור בו מהסכמות, ואין לאיים עליו בחיוב בהוצאות משפט – הליך שבעצם יכפה אותה לחתום על ההסכם.

הנתבע, באמצעות באת כוחו, השיב כי התובעת הייתה מיוצגת באותו דיון ולכן אין מקום לטענתה. הוא מציג אסמכתה לתשלום של 20,000 ש"ח (גלובלי על כל התיק) ותובע בפועל 15,000 ש"ח.

דיון והכרעה

מדובר במקרה שבו שני הצדדים היו מיוצגים והסכימו לבסוף להצעת בית הדין.

התקיים דיון ארוך מאוד שארך שלוש שעות ולבסוף גובשו הסכמות, בכל העניינים שבין הצדדים.

אין ספק שבחזרת התובעת מההסכמות נגרם נזק לנתבע ובוזבז זמן שיפוטי יקר.

הנימוקים שהעלתה באת כוח התובעת בעניין זה אינם מהווים עילה לאי־חיובה בהוצאות.

עוד טענה באת כוח התובעת בתחילה שניתן לקיים את המשך ההסכמות פרט לעניין נטל הבאת הילדים והחזרתם, אלא שלאחר מכן טענה שלא ראתה את ההסכמות כפי שהן בפרוטוקול הדיון, ששם מפורש שיש להשיב לאם הנתבע סך של 200,000 ש"ח בטרם תחולק יתרת הכספים מתמורת הדירה. ואשר על כן היא חוזרת בה גם מהסכמה זו.

יוצא אפוא שהתובעת חזרה בה הן מחיוב הבאת הילדים והחזרתם (נטל ההבאה וההחזרה) והן מההסכמות הרכושיות, כמו החזר חוב לאם הבעל בסך של 200,000 ש"ח. משמעות הדבר היא שגם אילו היינו מקבלים את הטענה שחזרת התובעת מההסכמות הינה בשל טובת הילדים, לא היה הנימוק הזה נכון בעניין חזרתה מההסכמה הרכושית.

יוער כי דברי באת כוח התובעת כי החזרה היא בשל טובת הילדים נסתרת מבקשת התובעת עצמה שהוגשה לבית הדין ובה נכתב במפורש כי היא חוזרת בה גם כדי להגן על רכושה וכפי שצוטט לעיל.

יתר על כן, בית הדין מסרב לראות את חיוב נטל ההסעות כטובת הילדים. זו טובה אישית של הצדדים בלבד.

זאת ועוד: גם אם החזרה הייתה מטעם שההסכמה אינה לטובת הילדים, ואכן זה היה המצב, הוא היה צריך להיבחן ולהיבדק היטב, כיוון שאז אין סמכות להורים לחתום על ההסכמות, שהרי אין הם בעלי דין בכל הנוגע לטובת הילדים.

סוף דבר, מכל הנימוקים דלעיל ברור שהתובעת חזרה בה מההסכמות בשל צרכיה היא, הן בעניין החזר הכספים לאם הנתבע והן בעניין נטל הבאת הילדים והחזרתם.

החלטה

א.       בית הדין מחייב את התובעת בהוצאות משפט לטובת הנתבע בסך של 2,000 ש"ח.

ב.       בית הדין מחייב את התובעת בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בסך של 12,000 ש"ח.

לאחר הגשת בקשת רשות הערעור ביקש המשיב לדחות את הבקשה על הסף ולכל הפחות לחייב את המבקשת בהפקדת סכום ראוי להבטחת הוצאותיו.

לאור זאת כתב בית הדין הגדול ביום כ"ט במרחשוון התשפ"ד (13.11.2023), בהחלטה מקדמית:

נבהיר כי מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לחיוב ההוצאות שפסק בית הדין האזורי על כך שהמערערת חזרה בה מההסכמות שהושגו בדיון, בסך 2000 ש"ח למשיב, ו־12,000 לאוצר המדינה. שני בעלי הדין טוענים כי אינם בעלי אפשרויות כלכליות גבוהות והמערערת בערעורה ביקשה לשתף את מידת הרחמים בדין.

מעיון בתיק עולה כי יש מקום לדון בחיוב הוצאות זה:

בסיום הדיון הפנה בית הדין את הצדדים לגיבוש ההסכמות בדיון לכלל הסכם. עדיין לא נעשה קניין ואף לא נכתב הסכם.

לטענת האישה: באת כוח המשיב היא שביקשה לנסח ולכתוב הסכם משפטי וכמקובל נשלחו לה הערות על כך מבאת כוחה, ובכל מקרה היא לא התכוונה לבזבז את זמנו של הצד שכנגד ובוודאי לא את של בית הדין; אין מקום לכפייה לחתימה על הסכם על ידי קנסות.

יש מקום לקיים דיון בטענות אלו. מאידך גיסא עלות ייצוג בדיון על סכומים אלו הרי היא כ'מוציא מנה על מנה'.

לכן, היות שתגובתו וייצוגו של המשיב נצרכים על רק ההוצאות שנקבעו לטובתו בסך 2,000 ש"ח, סבור בית הדין שלא לקיים דיון בערעור על החלטת בית הדין לחייב סך זה, והחיוב יישאר בתוקפו, אלא שהוא ייגבה או יקוזז רק בעת איזון הנכסים בין הצדדים.

לגבי הסכום הגבוה שנקבע לטובת אוצר המדינה, מעכב בית הדין את גביית הקנס ובית הדין יקיים דיון בעניין בהרכב מלא על סמך החומר שבתיק כשהמערערת רשאית להוסיף על טענותיה בנושא זה בתוך עשרה ימים.

לגבי טענתה על דיון בהלוואות צד ג', אין מקום להוראות משום שבית הדין האזורי דן באיזון הנכסים, ובכל מקרה מקומה של טענה זו להתברר תחילה בבית הדין האזורי בדיון שנקבע.

על פי החלטה זו הועבר התיק לעיון ולדיון בהרכב מלא.

עובדות המקרה

ביום כ"ב בשבט התשפ"ג (13.2.2023) התקיים דיון ארוך בן כשלוש שעות שבו היו שני הצדדים מיוצגים ודייני בית הדין ניהלו משא־ומתן בין הצדדים להגעה להסכם. בסוף הדיון הגיעו להסכמות והצדדים הונחו להגיש הסכם לקראת הדיון הבא. מייד לאחר הדיון חזרה בה האישה מהסיכומים והודיעה לבית הדין שאינה מוכנה לחתום על המתווה המוצע והיא מבקשת לקיים דיון מסודר בכל העניינים. האיש תבע חיוב הוצאות על בזבוז זמנו, ולאחר דיון קבע בית הדין שחזרת האישה הייתה לטובתה בלבד ולא לטובת הקטינים ולכן פסק שהאישה תשלם דמי הוצאות לבעל בסך 2,000 ש"ח וכן תשלם 12,000 ש"ח לאוצר המדינה על בזבוז זמן שיפוטי.

טענות המערערת

1.         בשעת הדיון הייתה האישה בלחץ של ניהול המשא־ומתן, אך כשיצאה מהדיון ראתה שלא תוכל לעמוד במה שהוסכם והיא הודיעה מייד שהיא חוזרת בה.

2.         בית הדין אומנם רצה לנסח הסכם ולהחתים את הצדדים, אבל באת כוחו של הבעל ביקשה לכתוב את ההסכם בשפתה ולכן אמר בית הדין שהפרוטוקול הוא מתווה להסכם.

3.         לא הייתה לה כוונה לבזבז את זמנו של אף אחד, ויש בה גם עכשיו רצון להגיע להסכמות, אבל בשעת מעשה בשל הלחץ של בית הדין הסכימה לדברים שאינם ברי־ביצוע. לאחר הדיון מצאה שמדובר בהסכם שאינו לטובת הקטינים וגם שיש בו ויתורים מפליגים ברכוש שלה.

4.         בית הדין אינו אמור להכריח את הצדדים לחתום על הסכם כלשהו. הסכם צריך להיחתם מרצון, אסור לכפותו בסנקציות כספיות.

5.         לגוף הדברים: הסכמתה הראשונית לדרישה להסעת הקטינים לאביהם מנוגדת למתווה המומלץ על ידי שירותי הרווחה להסדרי השהות, שהוא לקיחת והחזרת הקטינים ממקומות הלימוד כדי לצמצם את החיכוך בין הצדדים.

בנוסף לכך: הבאת הילדים אל האב לא תאפשר לה לעבוד.

6.         לגבי ההלוואה: (א) ההורים נתנו זאת כמתנה, וכך התהדרו תמיד שנתנו לצדדים כסף לרכישת דירה. (ב) בית הדין אינו מוסמך לדון בהלוואות צד ג'.

כאמור לגבי החיוב על בזבוז זמן שיפוטי, שבו אנו דנים, המשיב אינו צד, אך מכל מקום נביא את עיקר טענותיו.

טענות המשיב

1.         מדובר בהלוואת אמת של הוריו ואין כאן ויתור כלל.

2.         הסעת הקטינים נובעת מהמעבר של האם למקום אחר ולכן ראוי שהיא תשתתף בהבאתם.

3.         לא היה כל לחץ על האישה ואין זו פעם ראשונה שהאישה מתגרשת.

דיון והכרעה

חיוב הוצאות על בזבוז שיפוטי הוא מנהג חדש (יחסית) שהחל בערכאות בתי המשפט, והגיונו הוא כעין קנס על זלזול בזמנו של בית המשפט או אמצעי לשמירת סדרי בית המשפט ונהליו, כמו באיחורים מופרזים ואי־הודעה לבית הדין על ביטול דיון וכדומה.

להרחבה בעניין זה ראה בכתב העת משפטים טו, תשמ״ו, במאמרו של מי שהיה אחר כך שופט בבית המשפט העליון צבי זילברטל, הפותח את מאמרו במילים:

מונח משפטי חדש ומקורי מצוי בשתי תקנות חדשות שעניינן סדרי דין.

תקנה 6 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ״ד—1984, הקובעת כדלהלן:

דחה בית המשפט את העתירה ללא הזמנת המשיב, רשאי הוא להטיל על העותר הוצאות לטובת המדינה בשיעור שימצא לנכון או להורות לרשם לעשות כן.

ותקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד – 1984, הקובעת כדלהלן:

ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת – רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם.

לעומת זאת בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים חיוב הוצאות זה אינו מפורט, אך נראה שהוא יכול להיכלל בפרק יב לתקנות הדיון (אף שכותרתו 'הוצאות ושכר טרחה של המורשה') בתקנה קיט(1):

בית הדין מוסמך לפסוק הוצאות המשפט. הוצאות המשפט כוללות אגרות, הוצאות העדים, תרגום, שכר טרחתו של המורשה וכל הוצאה אחרת שתיראה לבית הדין.

משום כך, כאשר אנו באים ליישם מנהג זה בבתי הדין הרבניים עלינו לבחון תחילה את תוקפו ההלכתי, גם מבחינת הטעם לחיובו של האדם המחויב וגם מבחינת סמכותו של בית הדין לחייב את האדם. ככל שמדובר ב'קנס' שקונס בית הדין שלא מן הדין על התנהגות בלתי־ראויה של אדם כנגד בית הדין, מדין המזלזל בבית הדין או שלוחו, שאולי הוא נכלל באמור בשולחן ערוך (חושן סימן ח סעיפים ד–ה) – יש ליישם אותו הוא רק במקרים הדומים למוזכר שם ובגמרא (מועד קטן טז, א) בזלזול ופגיעה בבית הדין. ככל שמדובר באמצעי לשמירת סדרי בית הדין ונהליו, הרי שנוהל זה צריך שיהיה ידוע ומבורר באיזה מקרה מחייבים וראוי שייקבע בנוהל מסודר בתקנות, וכל עוד שהוא אינו קבוע, לא מבורר ולא ידוע, הרי שלכל הפחות על בית הדין להזהיר את האדם מראש שהתנהלותו עלולה לגרור תשלום.

משום כך השימוש בנוהל זה של חיוב הוצאות על 'בזבוז זמן שיפוטי' חייב להיעשות במשורה ויש להשתמש בו רק בעת זלזול חמור בבית הדין או בסדרי בית הדין שיפורט בנימוקי בית הדין.

בתי הדין מנהלים משא־ומתן בין צדדים כדבר שבשגרה. מבחינה מעשית והלכתית לא ייתכן שהצעת פשרה של בית הדין או ניהול משא־ומתן בידי בית הדין יחייב תוצאה של הסכמות בסוף המשא־ומתן. מעשים שבכל יום שמתנהלים משאים־ומתנים בבתי הדין ללא תוצאות של הסכם, ובתי הדין לא מחייבים הוצאות על בזבוז זמן שיפוטי. הטעם לאי־קביעת חיוב הוצאות על ניהול משא־ומתן שלא הביא להסכמת הצדדים אינו רק הטעם שלו טענה באת כוח המערערת – ל'מיגדר מילתא', שאם לא כן אתה נועל דלת בפני הצדדים שלא יהיו מוכנים שבתי הדין יתווכו ביניהם ויביאום להסכמים מחשש שאם לא יסכימו ייקנסו, אלא בעיקר מפני שכל שאדם מנהל משא־ומתן בתום־לב זהו חלק מהדיון המשפטי וחלק מעבודת בית הדין, ואין בניהול המשא־ומתן משום 'בזבוז' זמן שיפוטי.

חזרה מהסכמה שכבר הוסכמה בעת ניהול משא־ומתן או חזרה ממתווה שהוסכם אבל עדיין לא נוסח סופית ולא נחתם, היא גם כן מהדברים השכיחים. כבכל עסקה בשוק ובכל משא־ומתן – כל אדם המעכב את חתימת ההסכם ולא חותם על ההסכם בשעת מעשה, יודע שבאי־חתימתו הוא מסתכן שהצד השני עלול לחזור בו ולהציב מכשולים חדשים או לחזור בו מסיכומים קודמים.

בגלל מורכבותם של ההליכים והלחץ שבני הזוג נמצאים בו ובגלל מעורבות מייצגים שלא תמיד דבריהם ברורים למיוצגים דורש המחוקק בעת אישור הסכמים בין בני זוג שבנוסף לחתימת ההסכם בית הדין יברר שההסכם ברור לצדדים ושהם חותמים עליו בהסכמה וידיעה. בשל חלקי ה'אסמכתא' הנמצאים בהסכמים דרוש פעמים רבות גם מעשה קניין בפני בית הדין לחיזוק ההסכם. יתרה מזו: מעשים שבכל יום שמוגשות לבתי הדין גם בקשות לחזרה מהסכמים חתומים, בשל טענות של לחץ פסול וכדומה, ובתי הדין דנים בהן לגופם, ולא שמענו ש'ביטול הסכם' מהווה למפרע בזבוז זמן שיפוטי.

כמובן, אם בית הדין נוכח שהאדם לא ניהל את המשא־ומתן בתום־לב ורימה או השלה את בית הדין שהוא מתכוון לחתור להסכם כאשר היה ברור לו מראש שלא יסכים לבסוף – אותו ניתן להגדיר כמזלזל בבית הדין וכמי שמבזבז זמן שיפוטי. אבל מי שניהל משא־ומתן בתום־לב ולבסוף נקפו ליבו ולא חתם על ההסכם לא נחשב כמזלזל בבית הדין ולא כמבזבז זמן שיפוטי.

מן הכלל אל הפרט:

במקרה שלפנינו גובשו הסכמות בין הצדדים המיוצגים, אך לא נוסח עדיין הסכם ולא נעשה קניין וכמובן לא נחתם שום מסמך. לפיכך הייתה הרשות ביד האישה לחזור בה מן ההסכמות שעדיין לא 'נסגרו'.

תמוה בעינינו חילוק בית הדין האזורי והדיון המפורט שקיים בעניין זה כי ככל שחזרת האישה מההסכם נעשית לטובתה היא אינה לגיטימית ונחשבת בזבוז זמן שיפוטי, ואילו זה היה לטובת הילדים לא היה בזה חיוב. לדעתנו, כל שלא נחתם ההסכם – גם אם חזר בו אחד הצדדים לטובת עצמו בלבד ולא 'לשם שמים' או לטובת ילדיו אינו נחשב מבזבז זמן שיפוטי.

גם כאשר יש מקום לחיוב כזה לדעת בית הדין יש להיזהר מהפעלת לחץ לחתימת ההסכם בעת ניהול הדיון בחיוב ההוצאות משום שהפעלת לחץ כזה, גם אם חיוב ההוצאות מוצדק, יכולה לגרום טענות של חתימה תחת לחץ.

במקרה שלפנינו האישה ובאת כוחה הרגישו את הלחץ כשהבהיר בית הדין לאישה כי ככל שהיא עומדת על חזרתה מהמתווה שגובש היא תחויב בהוצאות, ונראה שהיה על בית הדין להיזהר מהפעלת לחץ כספי לחתימה על הסכם. בנימוקי בית הדין לא הוזכר 'שהוכיח סופה על תחילתה' של האישה, שמראש לא התנהלה בתום־לב ומראש לא התכוונה להגיע להסכמות. מדובר רק על חזרתה מהסכמתה לאחר גיבוש ההסכמות ולפני ניסוח ההסכם וחתימתו.

לפיכך לדעת בית הדין לא היה מקום להטלת חיוב הוצאות לטובת אוצר המדינה במקרה זה.

בשולי הדברים נוסיף כי גם לגבי חיוב הוצאות לטובת הצד שכנגד בשל הימנעות מלחתום יש לעיין, דכיוון שטעם חיובו הוא מ'דינא דגרמי' מצאנו בו כמה חילוקים, כגון בגרמי ב'שב ואל תעשה', כמו ב'כובש עדותו' שהביא לגביו קצות החושן (סימן סו ס"ק כא) את דברי הרמב"ן בזו הלשון:

ולפי עניות דעתי נראה דלא שייך בזה דינא דגרמי, וזה הוא בעינינו דומה לעדים שכבשו עדותן דפטורין מדיני אדם (בבא קמא נה, ב), וביאר הרמב"ן בדינא דגרמי לפי שהם אין חייבין להגיד אלא מחמת השבת אבידה, ודינא דגרמי לא שייך אלא היכא שעשה היזק במעשה או בדיבור, אבל מי שאינו רוצה להשיב אבידת חבירו – לית ביה משום מזיק. והכא נמי אם אינו רוצה לישבע לא שייך דינא דגרמי.

עיין גם בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן עז), וזו לשונו:

אבל במי שאינו שומר לא אפשר לחייבו על ידי שגרם הפסד לחבירו בשב ואל תעשה, וכמו שכתב הרמב"ן […] ואף דמבואר בריטב"א ואסיפת זקנים – בבא מציעא עג – דהיכא דסמך עליו והימניה מתחייב גם בביטול כיסו, כבר הארכתי בחיבורי לחושן משפט סימן קעו להוכיח דלא קיימא לן כן, רק היכא דנתחייב בפירוש בזה […] ויעוין בשו"ת פני יצחק הספרדי חלק חושן משפט סימן כג שהרחיב הדיבור, והביא מכמה תשובות להוכיח דבשב ואל תעשה לא שייך דינא דגרמי ופטור. עיין שם.

וכן יש שדנו לפטור כשעשה מעשה לטובת עצמו וללא כוונת נזק כמו שכתב בקצות החושן (סימן סו ס"ק ל) בשם שלטי גבורים פרק הכותב ז"ל: "ומותר להשיאו עצה אם מגיע לו ליורש שום הנאה במחילה זו בלבד", וכיוצא בו הוא מי שחוזר מהסכם כשגילה שהוא לרעתו.

לכן לא נראה שמי שאינו חותם על הסכם מחמת שחוזר בו מההסכמות שהיו לפני חתימה על הסכם יהיה חייב על גרימת נזק על ניהול המשא־ומתן.

אך במקרה שלפנינו כאמור בהחלטה הקודמת, המובאת לעיל, אין אנו דנים בחיוב ההוצאות לטובת הצד השני.

לאור זאת נפסק שחיוב ההוצאות לטובת המדינה שהוטל על המערערת על בזבוז זמן שיפוטי מבוטל.

פסק הדין מאושר לפרסום בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום י"ב בטבת התשפ"ד (24.12.2023).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא                הרב אליעזר איגרא                         הרב מיכאל עמוס

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה