פסק דין

בהחלטתנו מיום י"א בשבט התשפ"ד (21.1.2024) הפנינו את הצדדים אל בית הדין הרבני האזורי לשם סידור גט ללא עריכת בירור יהדות למערערת והורינו כי "במסגרת זו בית הדין האזורי לא יערוך בירור יהדות למערערת, אף שיהדותה לא התבררה, כפי שאינו נדרש לעשות זאת לפי סעיף 3(ג) לחוק שיפוט התרת נישואין", וכן כי בהנפקת תעודת גירושין יקפיד בית הדין לכתוב בפריט "העדה" של המערערת כי "יהדותה על פי ההלכה לא התבררה בבית הדין הרבני". בסופה של החלטה זו הוספנו כי "פסק דין נרחב בערעור שלפנינו ונימוקים להחלטה ולהוראה זו יימסרו במועד קרוב". עקב העומס הרב על בית דיננו לא התפנינו עד עתה לכתיבת הנימוקים הנרחבים לפסק הדין, ולהלן עתה, בהמשך להחלטתנו דלעיל, פסק הדין הרחב בעניין.

א.   הרקע העובדתי

1.         נפתח בתיאור המקרה וההליכים הרלוונטיים לנדון. המערערת נולדה להוריה בברית המועצות לשעבר בשנת 1982, כאשר לה אחות מהאם מנישואיה הראשונים (להלן: "אחות המערערת"). בשנת 1990–1991 עלו ארצה המערערת, אימה, אחותה וסבתה מצד האם. כמה חודשים קודם לכן עלה גם אביה לישראל. זמן מועט לאחר עלייתם ארצה התגרשו הורי המערערת בבית הדין הרבני, ביום י"ט בסיוון התש"ן (12.6.1990). נציין כי מתיק בית הדין עולה כי לא נערך להורי המערערת בירור יהדות קודם לגירושיהם. כמו כן יש לציין כי באותה תקופה, אשר קדמה לפסק הדין בבג"ץ 9476/96 מאיר סרגובי, עו"ד נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (2006) (להלן: "הלכת סרגובי"), הפרקטיקה הרווחת בבתי הדין הרבניים הייתה לערוך גירושין גם לבני זוג שאחד מהם הוא רק ספק יהודי, וזאת אם ניתנה הסכמת שני הצדדים לדבר. באותה תקופה גם לא היו מוכרות כל כך הבעיות והתקלות העשויות לצאת ממתן תעודות גירושין למי שלא התבררה יהדותו והמכשלה שבדבר בקרב הקהילות היהודיות ברחבי עולם, כאשר עשויים להתיר באותן קהילות עריכת נישואין כדת משה וישראל למי שמציג תעודת גירושין מבית הדין הרבני בישראל כהוכחה ליהדותו, אף שגירושין אלה נערכו כאמור רק מצד הספק.

2.         בשנת 1997 פנתה אחות המערערת אל רבנות ראשון לציון להירשם לנישואין. לדבריה, 'למיטב זכרונה', המציאה אל לשכת הרבנות בראשון לציון תעודות ומסמכים הנוגעים ליהדותה ולסבתה מהאם. בעקבות בקשתה הוציאה רבנות ראשון לציון ביום כ"ד בסיוון התשנ"ז (29.6.1997) 'תעודת רווקות' לאחות המערערת שעליה היה חתום רבה הראשי של ראשון לציון, הרב יהודה דוד וולפא, ובה נכתב:

אני החתום מטה, הרב י' ד' וולפא, המכהן כמורשה לרישום נישואין ברבנות ראשון לציון מצהיר בזה, על סמך העדויות שנגבו בפניי (בפני בא כוחי) והמסמכים שהוצגו בפניי (בפני בא כוחי) הנני קובע כי [אחות המערערת] […] הינה יהודיה רווקה.

על רושם הנישואין לבדוק טוב את מצבה האישי, התעודה לא נבדקה במשרד הדתות בירושלים.

3.         בבדיקת תיק אחות המבקשת במועצה הדתית ברבנות ראשון לציון שנערכה על ידי הנהלת בתי הדין הרבניים לא נמצאו תעודה או מסמך אחר כל שהוא שהמציאה האחות הנוגעים לבירור יהדותה, כפי שטענה 'למיטב זכרונה'. כל שנמצא בתיקה במועצה הדתית הוא רק מסמך 'הצהרת רווקות' מיום כ"ד בסיוון התשנ"ז (29.6.1997), שבו חתומים שני עדים – וליתר דיוק שתי עדות – על נוסח שבלוני שבו כתוב: "אנו החתומים מטה מעידים בזה […] שמכירים אנו את [אחות המערערת] [ו]יודעים אנו שהיא יהודיה רווקה". מבדיקה שנערכה במרשם הנישואין לגבי זהות שתי העדות, עולה כי העדה הראשונה – עלתה לישראל מרוסיה שנה קודם, בשנת 1996, וכי היא רשומה במרשם כאינה יהודייה, וכמובן: מי שאינו יהודי אינו נאמן להעיד על 'חזקת' יהדותו של אחר, העדה השנייה – רשומה אומנם כיהודייה אך היא רשומה גם כמי שעלתה בילדותה מהודו, בשנת 1957, ועל כן ברור שלא יכלה להכיר את משפחת אחות המערערת במקום מוצאה בלנינגרד שבברית המועצות לשעבר, ולכל היותר יכלה להכיר אותה שבע שנים קודם, מעת עליית האחות לישראל בשנת 1990. עולה מכך כי אי אפשר להתבסס על עדויות מפוקפקות אלה ולא להסתמך על 'תעודת הרווקות' של אחות המערערת אשר נפלו פגמים חמורים בהנפקתה כדי להתיר את הספק בדבר יהדותה, הן שלה עצמה והן של המערערת.

יוער כי בן זוגה של אחות המערערת פנה אף הוא אל בית הדין הרבני לבירור יהדותו ולקבלת אישור להינשא כדת משה וישראל, על סמך המסמכים שהציג בפני בית הדין והעדות שנשמעה נתן בית הדין החלטה ביום ד' באב התשנ"ז (7.8.1997) לפיה "המבקש […] הינו יהודי רווק ואין מניעה מצד ההלכה מלערוך לו חופה וקידושין כדת משה וישראל".

למעשה, אחות המערערת בסופו של דבר לא נרשמה לנישואין ברבנות בישראל, ובמקום זאת נישאו היא ובן זוגה באותה שנה בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל, ייתכן שסיבת הדבר הייתה כי לא היו בידי אחות המערערת המסמכים הנדרשים שהיו מאפשרים את רישום נישואיה בישראל.

4.         יותר מעשור לאחר מכן הגישו אחות המערערת ובן זוגה בקשה משותפת לגירושין בבית הדין הרבני והתגרשו בהסכמה ביום כ"ד בטבת התשס"ח (2.1.2008), גם הפעם ללא שנערך לאחות המערערת קודם סידור הגט בירור יהדות. (נעיר גם כאן כי בשנה זו עדיין לא נכנסו לתוקפן הנחיות בירור יהדות, המצריכות עריכת בירור יהדות קודם לסידור גט "לבני זוג אשר לא נישאו בישראל באמצעות רב רושם נישואין" ואשר גם "הוריו לא נישאו בישראל", באשר לבן זוגה של האחות – הדבר לא נדרש מאחר שכאמור כבר נערך לו בירור יהדות בבית הדין בשנת 1997.) לצד זאת, ב'מעשה בית דין' שניתן בעקבות סידור הגט נכתב כי "אין מתן הגט מהווה אישור על מעמדם האישי של הצדדים".

5.         המערערת והמשיב בהליך זה נרשמו לנישואין במהלך חודש ספטמבר 2006, במועצה הדתית אור עקיבא, אצל רב העיר, ובעקבות כך נישאו בחופה וקידושין ביום י' במרחשוון התשס"ז (1.11.2006) וניתנה להם על כך 'תעודת נישואין' מרבנות העיר אור עקיבא. מתיק רישום הנישואין במועצה הדתית אור עקיבא עולה כי המערערת אומנם הגישה אל המועצה הדתית העתק מצולם של תעודת הלידה של אימה בברית המועצות, אך ספק רב אם הרב רושם הנישואין דאז ידע לקרוא את שפתה (רוסית) ומסתבר גם שלא היו לו הידע וההכשרה הנדרשים כדי לבחון את מהימנות תעודה זו ואם היא מקורית. כמו כן הגישה המערערת את תעודת הפטירה הישראלית של סבתה מהאם משנת 2005 שבה נרשם ברישום הדת והלאום על פי מרשם האוכלוסין 'יהודייה'. (נעיר כי לפי הנתונים בתיקי בית הדין הרבני, גם לסבתא מעולם לא נערך בירור יהדות.) מעבר לאמור אין כל מסמך ורישום בתיקה של המערערת המאשר או מעיד כי הרב רושם הנישואין ערך למערערת בדיקה או בירור מינימלי כלשהו בעניין יהדותה.

6.         מנישואין אלה נולדו למערערת ולבן זוגה שני ילדים (בן ובת). חמש־עשרה שנה לאחר נישואיהם, ביום כ"ח בסיוון התשפ"א (8.6.2021), הגישו המערערת והמשיב אל בית הדין הרבני האזורי באשקלון בקשה משותפת לגירושין. הצדדים הגישו אל בית הדין הסכם גירושין שאושר ביום ט"ז בכסלו התשפ"א (2.12.2020) בבית המשפט לענייני משפחה אשר נתן לו תוקף של פסק דין. בדיון שנערך בעקבות בקשה זו בבית הדין הרבני ביום כ"ח התמוז התשפ"א (8.7.2021) אישר בית הדין את הסכמת הצדדים להתגרש ופתח בעבורם תיק 'סידור גיטין'. לאחר הדיון בבית הדין הוציא בית הדין החלטה שבה נכתב כי המערערת הציגה "בפני בית הדין כתובה ותעודת נישואין מהרבנות אור עקיבא", וכן שאחות המערערת "שהגיעה לעדות" "אמרה שערכו לה בירור יהדות לפני חתונתה ברבנות ראשון לציון", על כן הורה בית הדין באותה החלטה כי על המערערת להמציא לתיק זה "את בירור היהדות של אחותה ככל שישנו". בעקבות כך המציאה המערערת לתיק בית הדין את 'תעודת הרווקות' של אחותה, את 'תעודת הגירושין' ואת 'מעשה בית הדין' של גירושיה. מאחר שבשלושת המסמכים הללו אין עדות לעריכת 'בירור יהדות' לאחות המערערת בבית הדין הרבני, הוציא בית הדין ביום ב' באב התשפ"א (11.7.2021) החלטה שבה קבע כי "מסמכים אלו אינם מספיקים לבירור יהדות ולכן על המבקשת לפתוח תיק לבירור יהדות", וזאת מהטעמים שהוזכרו לעיל.

7.         בדיון שנערך ביום י"ג באב התשפ"א (22.7.2021) בנוכחות הצדדים ובאת כוח המערערת ואשר נקבע לסידור הגט הודיע בית הדין למערערת כי התברר לבית הדין כי היא מעולם לא עברה הליך 'בירור יהדות' בבית הדין הרבני, כנדרש בעניינם של מי שעלו מחוץ לישראל, וכי הסמכתו של בית הדין הרבני מוגבלת אך ורק ליהודים ולא למי שהם ספק יהודים. כדי שלא לעכב את הצדדים הציע בית הדין לצדדים לסדר גט באותו היום, אך הבהיר להם כי מכיוון שלא ברור אם ישנה סמכות לבית הדין לא יהיה רשאי להנפיק להם בעקבות כך תעודת גירושין. רק לאחר הבירור, הבהיר להם בית הדין, אפשר יהיה לקבוע אם יש לבית הדין סמכות להוציא להם תעודת גירושין או לא. הצדדים ביקשו מבית הדין ליתן החלטה מנומקת בדבר הצורך בהליך בירור יהדות ונמנעו מסידור הגט באותו יום. בעקבות כך הוציא בית הדין ביום כ' באב התשפ"א (29.7.2021) החלטה שלפיה, כיוון שהמערערת אינה ילידת הארץ ובעת נישואיה לא עברה הליך בירור יהדות בבית הדין וכיוון שהמסמכים שבפני בית הדין אינם מקוריים ואינם מספיקים כדי לקבוע את יהדותה בלי להסתייע בחוות דעת מברר יהדות מומחה מטעם בית הדין, על כן (כלשון החלטת בית הדין):

הובהר בדיון שלא ניתן לדלג על הליך בירור היהדות כאשר עולה חשש כמו במקרה דנן, שאין ולו מסמך אחד מקורי המעיד שאכן האישה יהודייה. עוד הובהר שסמכות בית הדין מוגבלת ליהודים בלבד, ועל כן: אם מי מן הצדדים אינו יהודי – הנושא אמור להתברר בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית הדין […] על המערערת לפתוח תיק לבירור יהדות כפי שהתבקשה לעשות כבר בדיון הקודם.

8.         על החלטה זו של בית הדין האזורי הגישה המערערת אל בית הדין הגדול בקשת רשות ערעור ביום ח' בתשרי התשפ"ב (14.9.2021). בית דיננו דחה את בקשת רשות הערעור בהחלטתו מיום כ"ג בתשרי התשפ"ב (29.9.2021) ופסק כי מכיוון שלבית הדין הרבני סמכות בלעדית בענייני נישואין וגירושין של יהודים בלבד, הרי שאם המערערת יהודייה – בית הדין הרבני הוא הערכאה היחידה המוסמכת על פי חוק לדון בעניין גירושי הצדדים, אולם אם לא הובררה יהדותה של המערערת והיא מוטלת בספק – אין בית הדין מוסמך לדון בגירושיהם. וזו לשון ההחלטה:

אם אחרי הבירור לא יוכל בית הדין לקבוע בוודאות שהמבקשת יהודייה או לא יהודייה, על פי המצב המשפטי הקיים ייאלצו המבקשים להגיש בקשה להתרת נישואין לבית המשפט לענייני משפחה. סגן נשיא של בית המשפט יפנה, בהתאם להוראות החוק, לקבלת חוות דעת מאת בית הדין הרבני הגדול, ויש להניח כי בנסיבות העניין ייאמר כי בני הזוג זקוקים לסידור גט פיטורין כדת משה וישראל מספק או לחומרא.

9.         ביום ג' בשבט התשפ"ב (5.1.2022) קבע בית הדין הרבני האזורי כי ככל שהמערערת לא תפעל לפי הוראות בית הדין ייסגר תיק סידור הגט. ביום כ"ג בשבט התשפ"ב (25.1.2022) הגישה המערערת לבית הדין בקשה נוספת לסידור גיטין ללא הליך בירור יהדות ולחילופין "להורות על סידור גט לחומרא ולקבוע שאם בעתיד המבקשת תהיה מעוניינת להינשא, יהיה עליה לעבור הליך בירור יהדות". בעקבות כך הוציא בית הדין הרבני ביום כ"ד בשבט התשפ"ב (26.1.2022) החלטה שבה דחה את הבקשה וקבע כי:

בית הדין האזורי אינו ערכאת ערעור על בית הדין הגדול, ועל כן יש להיצמד להחלטת בית הדין הגדול. ככל והמבקשת מעוניינת בבירור יהדותה תואיל לפתוח תיק מתאים. אם המבקשת עומדת בסירובה, אין מוצא אחר פרט לסגירת התיק והפניית המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה.

צר לנו על דרך החתחתים שבה בחרה המערערת לילך במקום לצעוד בדרך המלך ולפעול על פי הוראת בית הדין ולברר את יהדותה, אך במצב המשפטי הקיים אין לבית הדין כל ברירה והוא היה חייב לדרוש מהמערערת לקיים הליך בירור יהדות, שכן ללא הבירור האמור בית הדין משולל סמכות חוקית.

10.       כנגד החלטות אלה של בית הדין הרבני הגדול ובית הדין האזורי, הגישה המערערת ביום כ"ח באדר ב' התשפ"ב (1.3.2022) עתירה לבג"ץ, באמצעות ארגון 'מרכז צדק לנשים', אשר משום מה צירף את עצמו כעותר בהליך אף שמדובר בהליך אישי בענייני גירושין בין בני זוג, המערערת והמשיב.

כפי הנראה עשה זאת הארגון כדי להפוך את עניינה של המערערת למלחמה 'מקודשת' ועקרונית בבית הדין הרבני. אל עתירה זו צירף הארגון, כהרגלו בעתירות אלה, את גורמי הממשלה השונים כהנהלת בתי הדין הרבניים, מועצת הרבנות הראשית לישראל והמשרד לשירותי דת. זאת – אפשר להעריך – כדי לשלב בעתירה את מוסד היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, מתוך הנחה ותקווה מצד הארגון שאלה יעשו את מלאכתו. בעתירתה טענה המערערת כי בדרישתו לבירור יהדותה כתנאי למתן תעודת גירושין בעקבות סידור הגט חרג בית הדין מסמכותו, המערערת אף הרחיבה את עתירתה לתקיפת תוקפן ותוכנן של הנחיות בירור יהדות.

11.       הייעוץ המשפטי לממשלה בשם המדינה והייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני בשם בתי הדין הרבניים, במסגרת הטיפול בעתירה זו, ישבו תקופה ארוכה לגיבוש מתווה ועמדה משותפת אשר תוצג בפני בג"ץ ותאפשר מתן מענה רוחבי – לא רק בעבור הצדדים לעתירה, אלא בעבור כל מי שעלה לבית הדין הרבני ספק ביהדותו והוא אינו מעוניין לערוך בירור יהדות לצורך סידור הגט. מתווה מוצע זה מבקש להרחיב את סמכות בית הדין לעסוק בעניין הגירושין במקרים אלה, אך לא בעניינים הנכרכים. זאת בשונה מהמקובל עד כה בהתאם לפסיקת בג"ץ 214/64 אוה בסן לבית אהרנפלד נ' דייני בית הדין הרבני הגדול לערעורין, יח(4) 309 (1964) (להלן: "הלכת בסן"), שמנעה את סמכותו של בית הדין הרבני לעסוק בגירושין ובעניינים הנכרכים אליהם כאשר אחד מבני הזוג או שניהם במעמד של 'ספק יהדות'. השינוי לפי הצעה זו ייעשה אם על ידי שינוי הלכת בסן (כעמדת הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני) ואם על ידי הבהרתה ומתן פרשנות מרחיבה להלכה זו (כעמדת הייעוץ המשפטי לממשלה). בעקבות כך הגישו הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני והייעוץ המשפטי לממשלה אל בג"ץ שתי עמדות נפרדות, בגלל ההדגשים השונים והגישות השונות שלהם להגעה לפתרון, המתכנסות בסופו של יום לאותה תוצאה מכיוונים שונים:

לעמדת הייעוץ המשפטי לממשלה – אפשר לתת פרשנות מרחיבה להלכת בסן. ולפיה:

בעניין בסן מדובר היה במקרה סבוך מן הבחינה העובדתית בו נדונו ראיות קונקרטיות בדבר היותה של העותרת נוצרייה, ואף נשמעו עדויות והוצגו מסמכים אשר חיזקו כיוון זה והותירו ספק ממשי ביהדותה.

זאת בשונה מהמקרה הנדון, שבו "לא הועלו טענות קונקרטיות בדבר אי יהדות בעל דין ולא נקבע על ידי בית הדין לאחר שמיעת עדויות וראיות כי מדובר במי שהוא ספק יהודי".

בנוסף, כניסתו של חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין־לאומית), תשכ"ט–1969 (להלן: "חוק התרת נישואין") לאחר נתינת הלכת בסן, אשר עוסק בסעיף 3(א)(1) בהפניית מי שיהדותם בספק אל בית הדין הרבני לשם סידור הגירושין בעניינם, משנה את הפרשנות הרצויה לעניין זה. בשל כך:

נכון לפרש שבית הדין הרבני מוסמך לערוך גט מספק מקום בו כבר מתנהל לפניו הליך גירושין בין בעלי דין שהם על פניו יהודים, וזאת אף אם לא נערך בירור יהדות, או נערך ונותר ספק ביהדות מי מבעלי הדין, ובית הדין הרבני סבור כי בנסיבות העניין נדרש גט מספק בהתאם להלכה היהודית.

להצעת היועץ המשפטי לממשלה:

פרשנות זו מבקשת לשנות מן הפרשנות שנקבעה בענין בסן ולצמצמה, בשים לב להסדר הסמכות שנקבע בחקיקה מאוחרת לחקיקה אשר עמדה לפני בית המשפט בעת מתן פסק הדין בהלכת בסן.

בנוסף, הוצע בעמדה המשותפת למדינה והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני, כי:

על מנת למנוע הסתמכות בלתי־מתאימה על הסדרת גט פיטורין בנסיבות שתוארו לעיל, יציין בית הדין הרבני בתעודות הגירושין שיונפקו לצדדים, בפרט 'העדה', כי 'יהדותו/ה על פי ההלכה לא התבררה בבית הדין הרבני'.

עמדת הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני סברה כי בית הדין פסק בהתאם למצב המשפטי הקיים בעקבות הלכת בסן המונעת מבית הדין לעסוק בכל ענייניהם של ספק יהודים, ועל כן העתירה אינה מעלה עילה להתערבות בג"ץ. לצד זאת הוסיף היועץ המשפטי לשיפוט הרבני בסוף תגובתו כי הוא מצטרף –

לאמור בעמדת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, לפיה לאור המצב המשפטי הקיים אחר חקיקת חוק שיפוט התרת נישואין והשינויים המשמעותיים שחלו בעניין ברבות השנים מאז מתן הלכת בסן לפני כמעט שישים שנה, נכון יהיה כי בית משפט נכבד זה ייתן להלכת בסן פרשנות מעודכנת ומצמצמת שתתאים למצב נכון להיום. לפי פרשנות זו, בית הדין הרבני יהיה מוסמך לערוך גט ולהנפיק תעודת גירושין גם במצב בו אחד מבני הזוג הינו ספק יהודי, אך עדיין לא יהיה מוסמך לדון בשאר העניינים הכרוכים בגירושין.

הצעה זו, לדעת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני משנה למעשה מהלכת בסן כפי שפורשה עד כה ומצמצמת אותה, וזאת מוסמך לעשות רק בית המשפט העליון אשר פסק בזמנו את הלכת בסן.

12.       אל עתירה זו צורפה על ידי בית המשפט העליון עתירתה של מערערת אחרת, המערערת בתיק 1442941/2, ובן זוג אחר, במסגרת בג"ץ 2742/22. המערערת באותו הליך ובן זוגה הגישו אל בית הדין באמצעות אתר בתי הדין הרבניים "בקשה משותפת לגירושין". בבקשה לא נמסר כל מידע בדבר דתם ומעמדם האישי של המבקשים ולא צורפה אסמכתה להיותם נשואים, אך צוין כי המבקשים הכירו בשנת 2011 ונישאו בשנת 2012 בקפריסין בנישואים אזרחיים בלבד. במענה קיבלו הצדדים הודעת דואר אלקטרוני ממזכירות בית הדין שאליה צורף בין השאר טופס הרצאת פרטים לצורך בירור יהדות למילוי ושליחה אל בית הדין. באותו יום הגישה העותרת לבית הדין בקשה לסגירת התיק שפתחה ולהחזר כספי האגרה ששילמה עבורו, ובהתאם לבקשתה לא נפתח עבורה תיק "בקשה משותפת לגירושין" והאגרה ששילמה הוחזרה לה. בעתירתם זו ביקשו המערערת באותו הליך ובן זוגה מבג"ץ שיבטל את הנחיה 15(א) להנחיות בירור יהדות וכן את ביטול סעיף 3 לחוק התרת נישואין מקרים מיוחדים.

13.       ביום א' בשבט התשפ"ג (23.1.2023) התקיים הדיון בבג"ץ בשתי העתירות, ובעקבותיו הוציא בג"ץ באותו יום החלטה המורה למדינה וליועץ המשפטי לשיפוט הרבני להגיש הודעה משותפת שבה "יפורטו הסכמותיהם במישור האופרטיבי וככל הניתן גם הסכמות שמעבר לכך". בעקבות החלטת בג"ץ הגישו הייעוץ המשפטי לממשלה והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני ביום י' בשבט התשפ"ג (1.2.2023) הודעה משותפת שלפיה:

עמדת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה המקובלת על הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני היא כי נכון שיובהר ויעודכן ביחס לבג"ץ 214/64 בסן נ' בית הדין הגדול פ"ד יח(4), 309 (להלן: עניין בסן) כי במקרים בהם סבר בית הדין הרבני כי אין בידיו לקבוע בוודאות לגבי מי מבעלי הדין כי הוא יהודי, אך גם אינו יכול לקבוע כי הוא אינו יהודי, ואף אם קבע כי מדובר ב'ספק יהודי', יהיה מוסמך בית הדין הרבני להחליט בעניין הגירושין ובכלל זה לערוך גט מספק ולתת לבני הזוג תעודת גירושין, אף אם לא נערך לאותו בעל דין בירור יהדות בבית הדין או שנערך ונותר ספק לגבי יהדותו.

זאת, תחת הפרשנות לפיה בכל מקום בו הועלה ספק בדבר יהדותו של אדם, בין אם סבר בית הדין כי יש לערוך בירור יהדות והוא לא נערך בין אם נערך בירור ונותר ספק, על בית הדין להפנות את הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה.

ימים מספר לאחר שליחת עמדתם המשותפת של הייעוץ המשפטי לממשלה והייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני, ביום י"ח בשבט התשפ"ג (9.2.2023), הוציא בית המשפט העליון פסק דין קצר בבג"ץ 1523/22 פלוני ובבג"ץ 2742/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול שבו קבע כי:

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ביום 23.1.2023, ולאחר שעיינו בעתירות, בתגובות המשיבים, בהודעה מטעם המדינה מיום 1.2.2023, ובהתייחסות העותרים בבג"ץ 2742/22 להודעה הנ"ל, באנו לכלל מסקנה כי העתירות מיצו את עצמן ודינן להימחק.

כעולה מן האמור בהודעה מטעם המדינה, עמדת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, המקובלת על הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני, היא כי בית הדין הרבני רשאי להתיר את נישואי העותרים, בשתי העתירות שלפנינו, מבלי לחייבם לעבור הליך של בירור יהדות. במצב דברים זה, נשמט הבסיס העיקרי העומד ביסוד טענות העותרים.

אשר על כן, העתירות נמחקות בזאת; בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

בשים לב לזמן הרב שחלף מאז פניית העותרים לבית הדין הרבני לראשונה ועד עתה, מצופה כי הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני יסייע בידי העותרים, להשלים את הליך התרת נישואיהם במהירות הראויה.

ויוער כבר עתה כי פסיקת בג"ץ מסתמכת כאמור על הודעתם המשותפת של המדינה והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני, כפי שציין בג"ץ בפסק דינו: "כי בית הדין הרבני רשאי להתיר את נישואי העותרים […] מבלי לחייבם לעבור הליך של בירור יהדות", ועל כן הסיק בג"ץ כי "במצב דברים זה, נשמט הבסיס העיקרי העומד ביסוד טענות העותרים" ודין העתירות להימחק.

אולם עם כל הכבוד הראוי, לאמיתו של דבר פסק הדין לא דייק בדבריו: העמדה המשותפת של המדינה ושל הייעוץ המשפטי של בתי הדין הרבניים שהוצגה הייתה כאמור אולם רק בכפוף להבהרה של בית המשפט העליון, אם אכן "יובהר ויעודכן [=על ידי בית המשפט העליון] ביחס לבג"ץ 214/64 בסן" שאכן שונתה ההלכה או שונתה פרשנותה, ובית הדין יהיה מוסמך מעתה להתיר את נישואיהם של מי שב'ספק יהדות' ללא בירור יהדותם. את אותו 'שינוי הלכה' או 'שינוי הפרשנות' מבוקש לא נתן בג"ץ באותו הליך, על כל פנים לא בצורה ברורה ומפורשת, והלכת בסן אף כלל לא הוזכרה בפסק דינו הקצר של בג"ץ.

14.       בעקבות פסיקת בג"ץ הגישה המערערת אל בית הדין הרבני האזורי באשקלון בקשה לסדר לה גט ללא בירור יהדותה, ובית הדין הוציא החלטה על כך, ביום כ"ב בשבט התשפ"ג (13.2.2023), שבה כתב:

[…] דא עקא, שפסק הדין [=של בג"ץ] קצר מאוד, ואינו מובן כדבעי […] כיוון שהעתירה לבג"ץ הייתה כנגד בית הדין האזורי וגם כנגד בית הדין הגדול, סבור בית הדין שראוי שבית הדין הגדול יתייחס ברמה האופרטיבית כיצד היא הדרך הנאותה לקיים את החלטת בג"ץ ולסדר גט למבקשים שהינם ספק יהודים.

המערערת הפנתה החלטה זו של בית הדין הרבני האזורי אל בית דיננו, ביקשה לערער עליה וביקשה שניתן בעניין את החלטתנו.

15.       במקביל, בעקבות פסק הדין בבג"ץ, גם המערערת בתיק 1442941/2 ובן זוגה הגישו בקשה אל בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה כי לאור פסק הדין של בג"ץ וכיוון שהם נישאו שלא כדת משה וישראל, הם מבקשים מבית הדין שייתן פסק דין להתרת נישואיהם ללא בירור יהדותם. בעקבות פנייתם ולנוכח העמימות בפסק דינו של בג"ץ, הוציא בית הדין האזורי בפתח תקווה ביום ב' באייר התשפ"ג (23.4.2023) החלטה המבקשת מהיועצת המשפטית לממשלה להתייצב ולהבהיר לפניו: "האם העמדות שהובעו בהודעת המדינה […] הן בגדר הלכה פסוקה של בית המשפט העליון; מה היא ההלכה שנפסקה שם; ועל בסיס מה אפשר לומר כי שונתה ההלכה שנפסקה בעניין בסן להלכה החדשה האמורה?"

16.       באותו יום, ב' באייר התשפ"ג (23.4.2023), הוצאנו גם אנו החלטה בעקבות בקשת המערערת, ובה הודענו כי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני עדכן את בית דיננו כי גם המערערת – העותרת בהליך בבג"ץ 2742/22 ובן זוגה הגישו אף הם בקשה לבית הדין האזורי בפתח תקווה בבקשה בעקבות פסיקת בג"ץ להתיר את נישואיהם ללא צורך בבירור היהדות, ובית הדין העיר על העמימות בפסק הדין ובקש מהיועצת המשפטית לתת את עמדתה לפִּשרו של פסק הדין, ועל כן כתבנו גם אנו בהחלטתנו בזו הלשון:

לאור האמור ולמען הסדר הטוב והאחידות: קודם שבית דיננו ייתן את החלטתו והבהרתו בנדון, מבוקש מהיועצת המשפטית לממשלה לתת את עמדתה גם בהליך זה ולהבהיר אם בית המשפט העליון בפסיקתו בבג"ץ 1523/22 ובג"ץ 2742/22 אכן קיבל את עמדת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני, באופן עקרוני ורוחבי, לפיה:

במקרים בהם סבר בית הדין הרבני כי אין בידיו לקבוע בוודאות לגבי מי מבעלי הדין כי הוא יהודי, אך גם אינו יכול לקבוע כי הוא אינו יהודי, ואף אם קבע כי מדובר ב'ספק יהודי', יהיה מוסמך בית הדין הרבני להחליט בעניין הגירושין, ובכלל זה לערוך גט מספק ולתת לבני הזוג תעודת גירושין, אף אם לא נערך לאותו בעל דין בירור יהדות בבית הדין או שנערך ונותר ספק לגבי יהדותו –

(כפי שנכתב בעמדתם המשותפת לבג"ץ), ואם אכן השתנה המצב המשפטי הקיים מעת מתן פסק הדין בבג"ץ 214/64 אוה בסן לבית אהרנפלד נ' דייני בית הדין הרבני הגדול לערעורין, יח(4) 309 (1964), לעניין סמכות בית הדין לדון בגירושי מי שבית הדין סבר שהוא ספק יהודי, בין אם שינוי המצב המשפטי נבע עקב כך שהשתנתה ההלכה ובין אם משום שהשתנתה הפרשנות שלה.

17.       ביום ז' בתמוז התשפ"ג (26.6.2023) הוגשה הודעה מטעם היועצת המשפטית לממשלה בהליך של המערער דנן. בהודעתה טענה היא כי מפסק דינו של בג"ץ בעניינה של המערערת עולה כי לבית הדין הרבני סמכות לסדר גיטין במקרים שבהם אי אפשר לקבוע בוודאות ובאופן פוזיטיבי אם אדם הוא יהודי או אינו יהודי. לטענת היועצת המשפטית בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון רק בעניינם של צדדים אשר נקבע לגביהם שהם "ספק יהודים" באופן פוזיטיבי לאחר בירור שנערך להם. בעקבות כך הוצאנו באותו יום החלטה שבה הבהרנו כי:

בית הדין יוציא החלטתו בעניין המונח לפניו בהקדם האפשרי.

בהחלטה זו יובהר שעם החלטת בג"ץ בתיק 1523/22 השתנה המצב המשפטי ששרר בישראל מאז פסק הדין בתיק בסן. בית הדין יבהיר שעל פי החלטת בג"ץ זו בתי הדין הרבניים רשאים להתיר נישואין שבין יהודי ומי שהוא ספק יהודי.

בהחלטה זו ניתן הוראות מעשיות לבתי הדין האזוריים, באיזה אופן יפעלו כדי למנוע תקלה, שהתרת נישואין של מי שהוא ספק יהודי בבית דין רבני תאפשר לו להשתמש בה ולהציג מצג ולפיה הוא יהודי.

עד למתן החלטה והיתר מפורש של בית דיננו אין לערוך התרת נישואין במקרים שבהם לא הוכחה יהדותו של אחד הצדדים.

בעקבות בקשתה החוזרת של המערערת לסדר לה גט ולהוציא לה תעודת גירושין ללא בירור יהדותה, הוציא בית דיננו למוחרת החלטה נוספת שבה חזרנו על החלטתנו הקודמת וכתבנו:

בית הדין האזורי נהג כדין כשלא סידר גט, בהתאם למצב המשפטי שנהג בעת מתן החלטתו.

בית הדין האזורי הורה למבקשת איך לפעול, היא מיאנה לפעול כהוראותיו וכהוראות בית דיננו והעדיפה לפנות לבג"ץ על מנת לאכוף על בית הדין לפעול שלא בהתאם לסמכותו.

בג"ץ בפסק דינו הקצר שינה את המצב המשפטי ששרר עד מתן החלטתו.

מכיוון שהחלטת בג"ץ נכתבה בלשון עקיפה, חובתנו לבאר הדברים ולפרסמם, לפיכך לא יסודר גט פיטורין עד שתהיה החלטה מפורשת של בית דיננו שיבהיר לבתי הדין האזוריים ככלל ובמקרה הזה בפרט איך יפעלו כדי שמעשיהם יעמדו בדרישות החוק מחד גיסא ולא תוכל לבא תקלה על ידי מעשיהם מאידך גיסא.

הסיבה שלא סודר גט פיטורין עד היום היא מעשיה של המערערת, ואין לה להלין על עצמה.

18.       כחודש לאחר מתן החלטתנו, ביום ז' באב התשפ"ג (25.7.2023), הגישה היועצת המשפטית את עמדתה גם בהליך של בני הזוג האחרים בבית הדין בפתח תקווה. בעמדתה זו אומנם לא השיבה היועצת המשפטית לממשלה באופן ישיר לשאלת בית הדין אם השתנתה ההלכה בפסיקת בג"ץ או שונתה הפרשנות להלכת בסן, אך חזרה והבהירה כי לעמדתה יש להבחין בין המקרה בהלכת בסן למקרה הנדון. לדבריה, כאמור, בהלכת בסן דובר בספקות ממשיים ביהדות העותרת וראיות קונקרטיות שהצביעו על שאיננה יהודייה, לעומת המקרה הנדון שבו לא הועלו 'ספקות ממשיים', כלשונה, ולא הובאו ראיות המצביעות שאינה יהודייה. לעמדתה, בפסיקת בג"ץ הנדונה נקבע כי במקרה שכזה מוסמך בית הדין לעסוק בעניין גירושיהם של הצדדים ולהנפיק להם תעודת גירושין ואפשר להסיק מפסיקתו כי גם במקרים דומים לאלה יהיה לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין גירושיהם.

19.       לאחר שבית הדין בפתח תקווה קיבל את עמדות הצדדים הוציא הוא ביום ט"ו באלול התשפ"ג (1.9.2023) החלטה ארוכה ומפורטת שבה כתב כי ניתן להתרשם מפסיקת בג"ץ כי בית המשפט לא אימץ את עמדת המשנָה ליועצת המשפטית לממשלה אשר יצרה 'קטגוריית ביניים' של מי שאין 'ספק ממשי ביהדותו' אלא רק 'לא התבררה' והוא נשאר ב'ספק' גרידא. כל שקבע בית המשפט, הסביר בית הדין האזורי בהחלטתו, היה כי לאור עמדת המדינה המקובלת על היועץ המשפטי לשיפוט הרבני "בית הדין הרבני רשאי להתיר את נישואי העותרים […] מבלי לחייבם לעבור הליך של בירור יהדות" – הרי שהעתירה התייתרה. אלא שלאמיתו של דבר, העיר בית הדין האזורי וכפי שהערנו גם אנו, הדבר לא נאמר בעמדה משותפת זו. כל שנאמר בעמדה זו היה אך ורק בכפוף לשינויו של בג"ץ את הלכת בסן או את פרשנותה, דבר שבסופו של יום לא נעשה. על כן, קבע בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה כי הוא דוחה את הבקשה להתרת הנישואין האזרחיים בלא בירור יהדות ובלא סידור גט. על החלטה זו הגישה המערערת בתיק 1442941/2 ערעור אל בית דיננו ביום כ"ו בתשרי התשפ"ד (11.10.2023).

20.       ביום י"ז באלול התשפ"ג (3.9.2023) הוציא בית דיננו החלטה שבה התרנו למערערת בהליך שלפנינו את הגשת הערעור וראינו את בקשתה ככתב ערעור. במקביל הורינו למנהל תחום בירור יהדות "להגיש לבית הדין תסקיר בעניין יהדות בעלי הדין ובני משפחתם מדרגה ראשונה, גם בהיעדר שיתוף פעולה מצידם", הוספנו כי "בני הזוג והיועצת המשפטית לממשלה יוכלו להגיב על התסקיר ולעדכן את טיעוניהם". בהמשך קבענו מועד לדיון בערעור. ביום ד' במרחשוון התשפ"ד (19.10.2023) הוספנו והורינו למשרד הפנים, לשם "השלמת הבירור ופרישת התמונה המלאה לגבי סמכות זו", להמציא לבית הדין את תיקיהם של המערערת, בן זוגה ואחותה. משרד הפנים המציא לבית הדין ביום י"ד במרחשוון התשפ"ד (29.10.2023) את התיקים המבוקשים. ביום כ"ד במרחשוון התשפ"ד (8.11.2023) נַתָנּוּ החלטה שבה דחינו את בקשת המערערת לעיין מחדש בהחלטותינו דלעיל, בהסבירנו כי:

קודם שניכנס לעובייה של הסוגיה בשאלה זו, עלינו לבדוק תחילה האם אכן נכונה הנחת היסוד הראשונית בנדון, כי לפנינו ספק יהודייה.

היה ויתברר לנו, בעקבות התסקיר והחומר המוצג לפנינו כי יהדותה של המערערת אינה מוטלת בספק – יתברר ממילא כי השאלה המשפטית שלפנינו כלל אינה עולה. במצב זה, בית הדין אומנם לא ייתן החלטה שיפוטית פוזיטיבית כי המערערת הינה יהודייה, אם לא תרצה בכך, אך נוכל לקבוע כי במקרה שלפנינו השאלה המשפטית הנדונה כלל אינה מתעוררת, ובית הדין הרבני מוסמך לסדר לצדדים גט פיטורין.

היה ויתברר לבית דיננו כי המערערת כפי הנראה אינה יהודייה – גם כאן נוכל לקבוע כי השאלה המשפטית דלעיל אינה עולה, וברור יהיה אז בהתאם להוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בעניינה. גם במקרה זה ניתן את החלטתנו זו בלא לקבוע פוזיטיבית בהחלטה שיפוטית כי המערערת אינה יהודייה, ונאפשר לה להמשיך ולבחון זאת מחדש בבית הדין האזורי, אם תרצה בכך, בלא לקבוע מסמרות בדבר.

אם לאור החומר שיונח לפנינו יאוּשָש כי עדיין לפנינו מצב של 'ספק יהדות' בלא שייערך בירור יהדות מסודר תוך שיתוף פעולה מלא מצד המערערת – אזי אז יהיה עלינו להיכנס לעובייה של הסוגיה, ולתת את החלטתנו במקרה הספציפי שלפנינו לגבי המצב המשפטי הקיים ביחס לסמכות בית הדין לעסוק בגירושיהם של הצדדים.

21.       על החלטות אלה הגישה המערערת בשנית עתירה לבג"ץ. כמה ימים לאחר מכן, ביום ג' בכסלו התשפ"ד (16.11.2023), הגיש מברר היהדות אל בית הדין את התסקיר שערך, בהתאם להחלטתנו מיום י"ז באלול התשפ"ג (3.9.2023), ובו נכתב כי "התרשמותי שהמבקשת בת להורים יהודים". בעקבות חוות דעת זו הגישה המערערת אל בית הדין הרבני הגדול בקשה לבטל את הדיון שקבע "ולקבוע לאלתר מועד לסידור גיטה של המערערת". למוחרת, ביום ד' בכסלו התשפ"ד (17.11.2023) הוציא בג"ץ החלטה שבה עיכב את החלטות בית הדין והורה למשיבים וליועץ המשפטי לשיפוט הרבני לתת את תגובתם, ובהמשך הורה על מתן התייחסות הצדדים להשלכות מחוות הדעת שניתנה. ביום י"ד בכסלו התשפ"ד (27.11.2023) הוציא בית דיננו החלטה שבה הבהרנו כי חוות הדעת "הוגשה לצורך המצומצם של גדרי הערעור שבפנינו, שהיא שאלת סמכותו של בית הדין לעסוק בגירושי הצדדים לאור הלכות בסן" וכי "לא נעריך את משמעותה של חוות הדעת בלי לקיים דיון בפנינו". נוסיף כי בתגובתו לבג"ץ ציין היועץ המשפטי לשיפוט הרבני כי עמדת בית הדין, כפי שהבהיר אותה בפני בית המשפט גם בהליך הקודם, הייתה ועודנה כי אין לסדר למערערת גט בבית הדין הרבני ללא בירור יהדות, זאת כל עוד לא תשונה הלכת בסן ותצומצם על ידי פסיקת בית המשפט העליון.

ביום י"ג בטבת התשפ"ד (25.12.2023) התקיים דיון בבית המשפט, ולמוחרתו הוציא בג"ץ פסק דין שבו קבע כי:

לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טיעוני הצדדים, ובהינתן פסק דינו של בית משפט זה בעתירה הקודמת (בג"ץ 1523/22 מיום 9.2.2023, להלן: פסק הדין הקודם), מצאנו כי על מנת לפתור את המקרה הספציפי של העותרת ושל המשיב 6 (להלן: המשיב), על בית הדין הרבני לראות את עניינם כאילו הועבר אליו על ידי בית המשפט לעניני משפחה מכוח סעיף 3(א)(1) לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין־לאומית), התשכ"ט–1969, כך שבית הדין הרבני רשאי להתיר את נישואי העותרת והמשיב מבלי לחייבם לעבור הליך של בירור יהדות.

בג"ץ הוסיף כי:

לא מצאנו "לחרוש" על גבה של העותרת את השאלה אם יש מקום לשנות או לדייק את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 214/64 בסן נ' בית הדין הגדול, פ"ד יח(4) 309 (1964), ומבלי שנעלמה מעיננו עמדת היועצת המשפטית לממשלה שסבורה כי ראוי לעשות כן.

אין לנו אלא לחזור על קריאתו של בית משפט זה בפסק הדין הקודם כי מצופה שהליך התרת הנישואים יושלם במהירות הראויה.

22.       ביום ז' בשבט התשפ"ד (17.1.2024) נערך הדיון שקבענו בנדון בנוכחות המערערת בהליך זה ובאי כוחה, נציגי פרקליטות המדינה ורשות האוכלוסין וכן באי כוח המערערת בתיק 1442941/2. בעקבותיו הוצאנו ביום י"א בשבט התשפ"ד (21.1.2024) החלטה שבה כתבנו כי:

לאור פניית בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בפסקי דינו בבג"ץ 1523/22 ובבג"ץ 8243/23 בבקשו לזרז ככל שהדבר ניתן את הליך הגירושין שבין הצדדים בבית הדין, ולאחר שבית דיננו בירר בדיון שנערך בפנינו את סמכות בית הדין להתיר את הנישואין הן במקרה הספציפי והן בשאר המקרים הדומים הבאים לפניו,

בית דיננו מפנה את הצדדים אל בית הדין האזורי על מנת שיתיר את נישואיהם בהקדם האפשרי, על פי חוק שיפוט התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין־לאומית) תשכ"ט–1969.

במסגרת זו בית הדין האזורי לא יערוך בירור יהדות למערערת, אף שיהדותה לא התבררה, כפי שאינו נדרש לעשות זאת לפי סעיף 3(ג) לחוק שיפוט התרת נישואין.

לאחר עריכת הגירושין בדרך שיקבע בית הדין, יוציא בית הדין תעודת גירושין בה ייכתב בפריט "העדה" של המערערת: "יהדותה על פי ההלכה לא התבררה בבית הדין הרבני".

פסק דין נרחב בערעור שלפנינו ונימוקים להחלטה ולהוראה זו ימסרו במועד קרוב.

23.       המבקשת הגישה את החלטתנו זו אל בית הדין האזורי וביקשה לסדר להם גט. אלא שבדיון בבית הדין האזורי ביום י"ד בשבט התשפ"ד (24.1.2024) התנגד המשיב לסידור הגט כאשר התברר לו כי יהיה כתוב בעקבות כך במעשה בית הדין ובתעודת הגירושין, כי 'יהדותה של האישה על פי ההלכה לא התבררה בבית הדין הרבני'. זאת – משום ההשלכה הישירה שתהיה מכך על שאלת יהדות ילדיהם, אשר תהיה מוטלת בספק. בית הדין הבהיר למשיב כי סמכותו היא רק לסדר לצדדים גט בלא לברר את יהדותם, וכי לא יוכל לסטות מהוראות בית הדין הרבני הגדול לכתוב ש'יהדותה של המערערת לא התבררה'.

בית הדין הבהיר כי אומנם אפשר לסדר את הגט עתה ולהותיר את בירור היהדות בהמשך, אך ישנו חשש שבירור יהדות שייעשה בעתיד רק כשילדיהם יגדלו וירצו להתחתן, יהיה קשה יותר מאחר שעדויות אפשריות שקימות היום – ייתכן שלא יהיו בעתיד. בית הדין הוסיף ואמר תוך שהוא פונה אל האישה: "אנחנו לא נכביד עליה לא נטיל עליה מגבלות […] אנחנו נעזור לה גם אם יהיה קשה לה להשיג מסמכים, אנחנו נעבוד להשיג את המסמכים שהיא לא יכולה להשיג […] כדי להוכיח יהדות, לא כדי לשלול יהדות" (שורות 134–137 לפרוטוקול הדיון). אך המערערת עמדה על התנגדותה. בשל כך ויתרו הצדדים בסופו של יום על סידור הגט והודיעו כי כאשר יגיעו להסכמות יעדכנו את בית הדין. בעקבות כך הוציא בית הדין האזורי באותו יום החלטה שלפיה:

הבעל סירב לסדר את הגט בהתאם למה שקבע בית הדין הגדול. אי לכך לא סודר הגט (לא ניתן לסדר גט שלא בהסכמה). על הצדדים לעדכן את בית הדין. ככל ויודיעו כי הם מוכנים לסידור גט כאמור לעיל ייקבע דיון בהקדם.

עד היום, כפי הידוע לנו, לא חזר מי מהצדדים לבקש את סידור הגט.

24.       לגבי הצדדים לערעור בתיק 1442941/2, הרי שהם הוזמנו לבית הדין, סודר להם גט ביום כ' באדר א' התשפ"ד (29.2.2024), והונפקה להם תעודת גירושין בהתאם להחלטת בית דיננו.

ב.   אישורי היהדות שניתנו למערערת ואחותה ברבנויות המקומיות

25.       מתיאור העובדות בעניינה של המערערת עולה למעשה כי היא וכמותה גם אימה ואחותה, אשר עלו שלושתן מחוץ לישראל, ממדינות 'חבר העמים', מעולם לא עברו בירור יהדות כנדרש בבית הדין הרבני, ולמעשה המערערת ואימה לא עברו בירור יהדות כלל, מכל סוג שהוא. כאמור, יהדות אימה של המערערת – אף שנערכו לה גירושין בבית הדין הרבני – מעולם לא התבררה, לא בבית הדין ולא מחוצה לו. אחותה של המערערת אומנם קיבלה בשנת 1997 מרבנות ראשון לציון 'אישור רווקות' אשר בו נכתב כי היא 'יהודייה', אך אין תיעוד כי עברה בדיקה מוסמכת של התעודות והראיות העשויות להוכיח את יהדותה, כפי שדרשו הנחיות הרבנות הראשית לישראל באותן שנים, כפי שנראה להלן, והעדויות אשר נגבו לעניין יהדותה לא היו כאלה שאפשר להתבסס עליהן בפן ההלכתי.

26.       לכך יש להוסיף ולהעיר כי בשנות ה־90 למאה הקודמת, שבהן הוצאה לאחות המערערת 'תעודת הרווקות', לא הייתה מודעות למה שידוע לנו כיום, שבעֲלִיָה המבורכת אחר נפילת 'מסך הברזל' בברית המועצות לשעבר עלו עם העולים היהודים הרבים גם לא מעט מי שאינם יהודים. בתקופה זו גם לא היה ידוע על היקף נישואי התערובת שהיה באותן מדינות ולא על מקרי הזיופים הרבים שהיו של תעודות ומסמכים שהוצגו כראיה ליהדות. לאחר שהדבר הגיע לידיעת פוסקי ההלכה והדיינים עלה הצורך להיעזר ב'מבררי היהדות' אשר מעבר לידיעת השפות שבאותן מדינות יש להם גם היכרות רבה עם אורחות החיים במדינות המוצא ובקיאות בחוקים ובכללים שעל פיהם הוציאו השלטונות באותם מקומות את תעודות הלידה ואת שאר המסמכים שאפשר בעזרתם להביא להוכחת היהדות. המחשה לשינוי בגישה שהביאה המודעות לתופעות אלה היא פסקו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל בתשובה שכתב בשנות ה־90 בשו"ת יביע אומר (חלק ז אבן העזר סימן א) שבה עמל הגר"ע יוסף זצ"ל למצוא דרכים להקל על קביעת יהדותם של העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. כאשר הובאו לידיעתו היקף נישואי התערובת במדינות אלו והמקרים שבהם מי שהוכרו כיהודים התבררו לאחר זמן כמי שאינם יהודים הוסיף הרב בערוב ימיו וכתב כהערה על תשובתו זו (שהוכנסה כהערה 6 לתשובה במהדורות החדשות של שו"ת יביע אומר, ההדגשות אינן במקור):

והנה בזמנינו […] צריכים לחקור ולדרוש אחר מי שמצהיר בפנינו שהוא יהודי, אם אכן אמו יהודיה וכן אם אמו וכו', עד שיתברר למעלה מכל ספק שהצהרתו שהוא יהודי תואמת לאמת, שהוא יהודי על פי ההלכה המיוסדת על אדני פז של תורתינו הקדושה […] ולא להסתפק באמירה סתמית שהוא יהודי. וזה ברור. ואם יש תעודת לידה, נראה דמהני מדין ערכאות לא מרעי נפשייהו, שהרי אין צורך כאן בעדות ממש, ונאמן על עצמו לומר 'ישראל אני', ואם כן גם עדות מתוך הכתב מהני, וכמו שאמרו בגיטין (עא, א) 'חרש המדבר' וכו'.

27.       לכן, לענייננו ישנו חשש הקרוב לוודאי כי הוצאת 'תעודת הרווקות' שנתן לאחות המערערת בשנת 1997 רב העיר ראשון לציון, תעודה שבה נכתב "הינה יהודיה רווקה", נעשתה ללא בדיקת המסמכים כנדרש ועל סמך עדות בעייתית, מחוסר ידע ומחוסר היכרות ששררו באותן שנים בדבר הצורך בהקפדה בעריכת בירור יהדות יסודי ומקצועי יותר בקרב העולים מחוץ לישראל. כאמור, בסופו של יום אחות המערערת ובן זוגה לא נישאו כדת משה וישראל על ידי רב רושם נישואין בישראל אלא בנישואין אזרחיים. גם כאשר סודר גט בין אחות המערערת ובן זוגה בבית הדין הרבני בשנת 2008, לפני היכנסן לתוקף של הנחיות בירור יהדות, לא נערך לה קודם לכן בירור יהדות, וכאמור, אף נכתב ב'מעשה בית הדין' שאחר הגט כי "אין מתן הגט מהווה אישור על מעמדם האישי של הצדדים".

28.       למערערת עצמה, כפי שראינו, מעולם לא נערך בירור יהדות כלשהו, ולו מינימלי ולקוי. גם כשהיא ובן זוגה נרשמו לנישואין במועצה הדתית באור עקיבא – אף שהציגה העתק מתעודת הלידה של אימה – לא נערך בירור יהדות, ולו חלקי, ברבנות אור עקיבא, ועל אחת כמה וכמה שלא בבית הדין הרבני, כפי שדרשו כבר באותן שנים ההוראות לבירור יהדות.

29.       עוד יש לציין כי עוד לפני הנחיות בירור יהדות משנת 2010, יצא בחודש תמוז התשס"א (יוני 2001) חוזר מנכ"ל המשרד לענייני דתות בעניין "הוראות נוהל לרישום נישואין", כאשר בראשית ההוראות נכתב כי הן נכתבו על פי ההוראות "שהותקנו בשנת תשנ"ח על ידי הרבנות הראשית בשיתוף המחלקה לרבנות במשרדנו". בסעיף 63 לחוזר, בפרק ז' העוסק ב"בני זוג שהתחתנו בנישואין אזרחיים", נקבע:

זוג שהתחתן בנישואין אזרחיים הפונה אל הרב המורשה על מנת שיסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל – אין לרשום אותם לנישואין [אלא] רק להפנותם לבית הדין הרבני בארץ לשם מתן פסק דין.

יוצא אפוא כי אם אחות המערערת ובן זוגה היו מבקשים אז בעצמם, לאחר שנישאו בנישואין אזרחיים, להירשם לנישואין כדת משה וישראל, היה על הרב רושם הנישואין להפנותם קודם לכן על פי הנוהל באותם ימים אל בית הדין הרבני אשר יבדוק מחדש את מעמדם. מכאן יש להסיק כי אם לא יכלו אחות המערערת ובן זוגה להסתמך בעבור עצמם, לאחר נישואיהם האזרחיים, על האישורים שקיבלו מהרבנות לנישואיהם כדת משה וישראל, הרי שעל אחת כמה וכמה שאחותה, המערערת עצמה, אינה יכולה להסתמך אל אישורים אלה ובכלל זה גם לא על 'תעודת הרווקות' שקיבלה אחותה קודם לכן.

30.       חוזר מנכ"ל המשרד לענייני דת דלעיל, משנת 2001, מתייחס בפרק ג' העוסק ב"הרשמה לנישואין" למקרים שבהם אחד מהצדדים המבקשים להירשם לנישואין או שניהם הם עולים מחוץ לישראל, אף אם הם רשומים במרשם האוכלוסין כיהודים, וזו לשונו (ההדגשות אינן במקור):

14. ב. בהתאם לסעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה–1965, הפרטים בדבר הלאום, הדת, המצב האישי ושם בן זוג אינם מהווים הוכחה, אף לא לכאורה, לאמיתותם. על כן על הרב המורשה לאמת את כל הפרטים להנחת דעתו […]

36.     היה אחד מבני הזוג עולה מחו"ל מקהילה שאין בה רב מוכר על ידי הרבנות הראשית – יופנה בן הזוג לבית דין רבני מוסמך כדי לקבוע את כשרותו לנישואין.

בהמשך חוזר מנכ"ל המשרד לענייני דת דלעיל, בסעיפים 72–79 לחוזר, בפרק ט' העוסק ב"עולים חדשים שהגיעו לאחר 1990", נקבע:

72.                 אין להשיא בן זוג עולה חדש שעלה לאחר 1990 (להלן: עולה חדש) אלא על סמך אישור יהדות בלבד.

73.                 אישור יהדות יכול להינתן על ידי בית הדין הרבני או ועדת בירור לענייני יהדות שתוקם לצורך זה על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל.

כוועדת בירור יכול גם שישמש רב שהוסמך לכך במיוחד על ידי מועצת הרבנות הראשית.

74.                 בכל מקרה שבאים להירשם לנישואין בני זוג ובהם עולה חדש, יפנה רשם הנישואין את בן הזוג שהוא עולה חדש לוועדת הבירור לענייני יהדות הקרובה למקום הרישום לקבלת אישור יהדות.

75.                 היה מקום מגוריו של בן הזוג שהוא עולה חדש שלא במקום רישום הנישואין או במקום שאין בו ועדת בירור, יפנה אותו הרשם לועדת הבירור לעניני יהדות הקרובה למקום מגוריו.

76.                 ועדת הבירור לענייני יהדות תדון בפניה תוך שבועיים מיום שהגיעה הפנייה וייתן החלטתו [צ"ל: ותיתן החלטתה] בדחיפות. ההחלטה תתויק בתיק הנישואין והעתק ההחלטה יועבר לרבנות הראשית ולמחלקת רישום נישואין וגירושין במשרד לעניני דתות.

77.                 במקרים דחופים יפנה רשם הנישואין את העולה החדש לוועדת הבירור לענייני יהדות היושבת באופן קבוע בירושלים.

78.                 עד להקמת ועדת הברור בכל אותם מקומות שנקבעו, יפנה רשם הנישואין את העולה החדש לבית הדין הרבני האזורי, בהתאם, אלא אם כן רשם הנישואין מכהן כרב עיר והוא הוסמך במיוחד בידי מועצת הרבנות הראשית לשמש כוועדת בירור.

79.                 החלטת ועדת בירור – לרבות החלטת רב שהוסמך כאמור לשמש כוועדת בירור – ונימוקיה יצורפו לתיק הנישואין והעתק ההחלטה יומצא לרבנות הראשית ולמחלקת רישום נישואין וגירושין במשרד לעניני דתות.

בהמשך החוזר, אחר פרק י"א הובאה תוספת, כדלהלן:

כמן כן פרסמה הרבנות הראשית באדר א' תש"ס תוספת ועדכונים להוראות.

להלן התוספת לתקנות […]

3.                   אין להוציא תעודת רווקות מבלי בירור יהדות […]

9.                   לפי התקנות (פרק ט סעיף 72) "אין להשיא בן זוג עולה חדש לאחר שנת 1990, אלא על סמך אישור יהדות בלבד". יש להקפיד על הוראה זו לגבי כל העולים החדשים מכל הארצות.

10.     אישור יהדות לעולים חדשים יעשה על ידי בית הדין האזורי, או ועדת בירור לענייני יהדות שהוקמה לצורך זה על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל, או רב שהוסמך לכך במיוחד על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל – בכתב, מוסמך להנפיק "אישור יהדות".

11.    אין לפטור את המבקש/ת מאישור יהדות, על סמך תעודת נישואין של קרוב משפחה מדרגה ראשונה כגון אח או אחות, אלא אם כן נישאו על פי פסק בית הדין המאשר את יהדותם […]

יש להקפיד על ביצוע הוראות אלו על מנת למנוע תקלות ומכשולים.

בשנת 2003 יצא חוזר נוסף של מנכ"ל המשרד לענייני דתות, אדר א' התשס"ד (פברואר 2003), אשר הסעיפים דלעיל נשארו בו כנוסחם בחוזר משנת 2001.

31.       המערערת, אשר עלתה לישראל לאחר תחילת שנת 1990 – בבואה להירשם לנישואין בשנת 2006, הייתה אמורה, על פי חוזרי מנכ"ל המשרד לענייני דתות, לעבור הליך בירור יהדות אשר רק לאחר עריכתו ולאחר קבלת 'אישור יהדות' בעקבותיו מותר היה לרשום אותה לנישואין.

כפי שנקבע בסעיף 73 לחוזר, אישור יהדות זה יכול להינתן רק על ידי אחד משלושה גופים: "על ידי בית הדין הרבני"; "או ועדת בירור לענייני יהדות שתוקם לצורך זה על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל"; "כוועדת בירור יכול גם שישמש רב שהוסמך לכך במיוחד על ידי מועצת הרבנות הראשית".

במקרה של המערערת מדובר במי ש"עלה מחו"ל מקהילה שאין בה רב מוכר על ידי הרבנות הראשית", ובמקרה כזה גם אם היה רב העיר מוסמך על ידי מועצת הרבנות הראשית לערוך בירור יהדות – ואין לפנינו ראיה כי הרב הוסמך כאמור – לפי סעיף 36 לחוזר היה על הרב להפנותה לבית דין הרבני כדי לברר את יהדותה ולקבוע את כשרותה לנישואין.

32.       העולה מהאמור לעיל הוא כי האפשרות היחידה שהייתה אז לאשר את נישואי המערערת הייתה על ידי הפנייתה לבירור היהדות בבית הדין הרבני. אלא שכידוע המערערת, בטעות כפי הנראה (או אולי בהתעלמות מההוראות), לא הופנתה על ידי הרב רושם הנישואין לבירור יהדותה בבית הדין הרבני טרם רישומה לנישואין – בניגוד להוראות, ולפי המצוי בתיק רישום הנישואין של המערערת מעבר לרישום הנישואין אין כל עדות על עריכת בירור יהדות כלשהו.

33.       יוצא אפוא כי רישום הנישואין של המערערת בשנת 2006 ברבנות אור עקיבא נעשה שלא בהתאם לכללי הרבנות הראשית לישראל, שהובאו בחוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת, וללא כל עריכת בירור, ולו חלקי, של יהדותה של המערערת, וכל שכן ללא שהופנתה לבירור יהדות בבית הדין הרבני כפי שדרשו ההוראות. על פי הוראות אלה, כאמור, המערערת גם לא יכלה להסתמך על 'תעודת הרווקות' שהוצאה לאחותה משנת 1997, אחר שזו נישאה בנישואין אזרחיים ומעולם לא נישאה "על פי פסק בית הדין המאשר את יהדותם", כלשון הוראות החוזר. למעשה, רישום נישואי המערערת 'באמצעות רב רושם נישואין' נעשה בצורה בלתי־תקינה ולא קוימו בעניינו ההוראות המרכזיות מהנחיות הרבנות הראשית לישראל והמשרד לענייני דתות, אשר נכתב לגביהן שוב ושוב כי "יש להקפיד על הוראה זו לגבי כל העולים החדשים מכל הארצות" ועל אחת כמה וכמה ביחס לעולים "לאחר שנת 1990".

34.       אומנם בהנחיה 15(א) להנחיות בירור יהדות נקבע כי:

גט פיטורין לבני זוג אשר לא נישאו בישראל באמצעות רב רושם נישואין, יסודר לאחר שבית הדין יברר את יהדותו של כל אחד מבני הזוג אשר הוריו לא נישאו בישראל באמצעות רב רושם נישואין.

אך הרציונל העומד מאחורי הנחיה זו הוא כי מי שנישא בישראל באמצעות רב רושם נישואין – ממילא כבר נערך לו או להוריו או לקרוב משפחתו מהאם מדרגה ראשונה הליך 'בירור יהדות' בבית הדין הרבני, שהרי הנחיה 2(א) להנחיות בירור יהדות, כבר קובעת כי: "לא יאשר רב רושם נישואין עריכת חופה וקידושין ללא בירור יהדותם של בני הזוג לפי הנחיות אלה", ובהנחיה זו בס"ק (ב) להנחיות נקבע:

רב רושם נישואין רשאי לאשר יהדותו של אדם המבקש להירשם לנישואין כדת משה וישראל, אם התקיים בו אחד מאלה:

(1)                        הוריו נישאו ונרשמו לנישואין בישראל באמצעות רב רושם נישואין;

(2)                        הוריו נישאו כדת משה וישראל מחוץ למדינת ישראל באמצעות רב קהילה המוכר על ידי הרבנות הראשית לישראל לענין נישואין;

(3)                        המבקש הציג תעודת נישואין שניתנה על ידי רב רושם נישואין בישראל לקרובו מן האם בדרגה ראשונה, והתקיימו יתר התנאים המפורטים בסעיף 13 להנחיות אלה.

על כן, אם מי שאמורים לסדר לו גט או הוריו נישאו בישראל באמצעות רב רושם נישואין – די לנו בכך כדי שתנוח דעתו של בית הדין כי יהדותו כבר התבררה. אלא שבמקרה של המערערת, כאמור, כל הנחות היסוד שעליהן מבוססת הנחיה 15(א) להנחיות בירור יהדות אינן מתקיימות. המערערת אומנם נישאה בישראל באמצעות רב רושם נישואין, אך כאמור רישום נישואין זה נעשה באופן בלתי־תקין ושלא על פי הכללים וההנחיות הדורשים לערוך למבקש קודם לרישום הנישואין בירור יהדות בבית הדין הרבני. במקרה של המערערת גם הוריה לא נישאו בישראל באמצעות רב רושם נישואין ואף לא נישאו מחוץ לישראל "באמצעות רב קהילה המוכר על ידי הרבנות הראשית לישראל לענין נישואין", וכך גם באשר לאחותה – לא היה ביד המערערת 'להציג תעודת נישואין שניתנה על ידי רב רושם נישואין בישראל לקרובתה מן האם בדרגה ראשונה'. לאור כל זאת, נכונה וצודקת הייתה החלטת בית הדין הרבני האזורי אשר דרשה בהתאם להנחיות כי המערערת תעבור קודם לסידור הגט 'בירור יהדות' בבית הדין, וכפי שהבהיר זאת בית דיננו בפסק דינו בנדון מיום כ"ג בתשרי התשפ"ב (29.9.2021):

ההנחיות קובעות באלו מקרים בית הדין רשאי לסדר גט ללא בירור יהדות (על סמך ההנחה שהרב רושם הנישואין פעל כפי הנחיות הרבנות הראשית, המבטיחות שלא ייערכו נישואין ללא בירור מספק), ובאלו מקרים בית הדין אינו רשאי לסדר גט ללא בירור יהדות. ההנחיות אינן קובעות באלו מקרים בית הדין מוסמך או אינו מוסמך לברר את יהדותו של אדם אגב גירושין, זאת קובע חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). החלטה זו, אם לברר את יהדותם של בני הזוג אם לאו, מסורה לשיקול דעתו של בית הדין במסגרת הסמכות שהקנה לו החוק ומתוך התרשמותו מבני הזוג ומהחומר שבתיק. זה הרציונל שעומד מאחורי ההנחיות: סידור גט הוא אקט דתי שעושים בני זוג יהודים שנישאו בנישואין דתיים או בנישואין שיש להם תוקף לפי הדין הדתי, ולא מי שאינם כאלה […]

בר מדין, משמעות סעיף 15(ג) היא שהמקרה שהוזכר בהנחיות אינו בבחינת "אין בכלל אלא מה שבפרט", אלא בבחינת פרט – שיש בו הנחיות מיוחדות – המלמד על כלל המקרים שבהם בית הדין סבור שיש צורך לערוך בירור יהדות אגב גירושין […] ברור אם כן, שהאינטרס הציבורי אינו מוגבל למקרה מסוים שהוזכר בהנחיות, אלא לכל מקרה שבו לדעת בית הדין יש חשש ממשי שבני הזוג המבקשים להתגרש אינם יהודים.

משום כך צדק בית הדין הרבני האזורי כי מאחר שהמערערת מעולם לא עברה בירור יהדות כפי שנדרש במצבים מעין אלה הרי שבמקרה הספציפי של המערערת עולה החשש שמא אין היא יהודייה. משום ספק זה קבע בית הדין האזורי כי כל עוד לא תעבור המערערת הליך בירור יהדות ויתברר שהיא יהודייה הרי היא במצב שבו אי אפשר לקבוע שהיא אכן יהודייה, ועל כן בית הדין אינו מוסמך לדון בעניינה. וכידוע, הגדרת התנאי של 'יהודים' לעניין בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953, על פי פסיקת בית המשפט הנכבד, היא "מי שבית הדין רואה אותו כיהודי על פי אותה הלכה שלפיה הוא דן" (בג"ץ 58/68 שליט, בשמו ובשם ילדיו נ' שם הפנים ואח', פ"ד כג(2) 477 (1970); הביאו כהלכה בבג"ץ 265/87 גרי לי ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793 (1998)). על כן "המונח 'יהודי' בחוק שיפוט בתי דין רבניים, פירושו יהודי לפי מבחני ההלכה של דיני ישראל" וזאת לפי "כל אותו מכלול של הלכות באישות המצויות בדיני ישראל" (ע"א 450/70 אילן רוגוזינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 129 (1971), וראה במקורות שהובאו שם).

35.       כאן המקום להבהיר את המדיניות ההלכתית המצריכה עריכת בירור יהדות, כשהדבר נדרש, טרם סידור הגט. מעבר לצורך לדאוג ככל האפשר שסידור הגט ייערך רק לבני זוג יהודים ולא למי ששניהם או אחד מהם אינו יהודים, וזאת משום שכאמור, ניסיון רב־שנים שהצטבר לימד כי עריכת 'גט מספק' בבית הדין למי שיהדותם לא התבררה עשוי לגרום לתקלות לא מעטות ברחבי העולם היהודי, בעריכות חופה וקידושין על סמך תעודות הגירושין לאותם אנשים מבית הדין הרבני.

אכן כפי שהבהיר בית הדין הרבני (תיק 1168879/1 (2018), בהרכב הדיינים אשר אחד מהם יושב במותב זה וכתב את פסק הדין מושא העתירה) (ההדגשות במקור):

תעודת גירושין כשלעצמה מעולם לא הייתה ולא יכולה להיות אישור ליהדותו של המתגרש, תעודה זו היא לעניין רישום בלבד, היא ניתנת מכוח הוראת חוק אזרחית ולא דתית, ובגוף התעודה רשומה הגבלה שאין לה תוקף לעניין נישואין ללא צירוף 'מעשה בית דין'. גם 'מעשה בית דין' כשלעצמו אינו בהכרח אישור יהדות, מכיוון שבית הדין אינו בודק יהדותם של הבאים להתגרש אם לא נולדו לו ספקות. לא כל שכן כאשר במעשה בית הדין כתוב במפורש שאין בו משום אישור יהדות. לכן הטיעון הנסמך על הליכי הגירושין נדחה על הסף.

אך זאת מבחינת מהותו של הדין, אלא שעובדתית כפי שהתברר הדבר עדיין מהווה תקלה ומקור לטעויות. דווקא פסיקות בית המשפט העליון בהלכת סרגובי והלכת בסן הגדילו למעשה את האפשרות לטעויות, כפי שכתבנו בפסק דיננו הקודם בעניין:

במשך שנים רבות נהגו בתי הדין להתיר את הנישואים גם כשרק אחד מהצדדים היה יהודי והצד השני נוכרי, ובוודאי במקום שלבית הדין לא היה ידוע מעמדו של הצד השני […] אומנם בשנת 2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (בג"ץ 9476/96 מאיר סרגובי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים [פורסם בנבו]) הקובע שהחוק אינו מסמיך את בית הדין להפקיע נישואים במקרה שאחד הצדדים אינו יהודי או שהוא ספק יהודי – מסיבה זו ייתכן שבתנאים מסוימים הוצאת תעודת גירושין כיום יכולה להיות ראיה כלשהי שבית הדין היה סבור ששני הצדדים יהודים, שאם לא כן בית הדין המשולל סמכות להתיר נישואים אלו לא היה מתירם ולא היה מוציא תעודת גירושין.

דבר זה מגדיל את החשש שמתן תעודת גירושין לצדדים ייחשב בקהילות היהודיות בעולם, בטעות, אסמכתה שהצדדים יהודים.

36.       יש לציין ולהוסיף שכשהתחילה העלייה הגדולה בסוף שנות ה80 של המאה הקודמת, גם במשרד הפנים לא הייתה עדיין המודעות על השוני שבין עלייה זו לעליות אחרות, ולכן היו טעויות רבות גם ברישומי משרד הפנים ולפעמים קיבלו אישור עלייה על פי הצהרה. לאחר זמן משהתגלה שעולים רבים שאינם יהודים עולים לארץ במרמה, מינה משרד הפנים מומחים שיבררו את הדבר. בתקופה שבה החל גל העלייה הגדולה מברית המועצות משנת 89 ואילך, חלק גדול מהעולים עלו לארץ על פי הצהרתם וללא הצגת תעודות, וגם ללשכות מרשם האוכלוסין במשרד הפנים לא היו הכלים והאמצעים כפי שהם קיימים כיום כדי לבדוק את מהימנות הצהרות העולים על יהדותם, מציאות זו גרמה שבאותם שנים עלו לארץ עולים רבים שאינם יהודים, שאין להם קשר ליהודים ושאינם זכאים לעלייה על פי חוק השבות. הללו נרשמו כיהודים על פי הצהרותיהם או על פי תעודות מזויפות שהציגו. רק לאחר תקופה ארוכה התבררו העובדות, חודדו הנהלים ונקבע נוהל מעודכן ואמין במשרד הפנים לבחינת זכאותם של הרוצים לעלות.

חוסר הידע ששרר אצל הגורמים שהיו אמורים להיות אמונים על הדבר שרר גם אצל רבנים שהרשו לעצמם לחרוג מן הנוהלים, חשבו שבינתם רחבה והתנהלו באופן לא חוקי, לא אתי ולא מוסרי, וגרמו תקלות רבות בהתנהלותם. הרכב בית הדין האזורי שבו ישב אחד מהחתומים מטה פנה בזמנו בתלונה לרבנות הראשית על אודות התנהלות לא ראויה שבשלה השיאו נוכרים ליהודים והדבר התגלה רק לעת סידור הגט, ואין כאן מקום להאריך בדברים.

ג.    סמכות לדון בגירושין בבית הדין לספק יהודים לאחר בג"ץ 1523/22 ובג"ץ 2742/22

37.       הבעיה העומדת לפנינו עתה היא בעיה רוחבית ועקרונית יותר מהמקרה הספציפי והפרטי של המערערות, בעייתו של מצב שבו צדדים מבקשים מבית הדין הרבני לסדר את גירושיהם כאשר עולה בפני בית הדין ספק ביהדותו של לפחות אחד משני בני הזוג, אך אותו צד לדין אינו מעוניין לברר את יהדותו במסגרת הליך הגירושין וסידור הגט, והשאלה כיצד על בית הדין לנהוג במקרים אלו לאור פסיקות בג"ץ האחרונות.

38.       בהלכת בסן משנת 1964 קבע בית המשפט העליון כי כל עוד בית הדין סובר שיהדותו של בעל הדין היא 'בספק' ולא הוכחה יהדותו – אין ענייני נישואיהם וגירושיהם של הצדדים בסמכותו של בית הדין, מאחר שלא הוכח והתקיים התנאי של 'יהודים' בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, וכפי שנכתב בפסק דינו של השופט, כתוארו אז, מ' זילברג (פסקה 11, עמ' 318, ההדגשות אינן במקור):

אם בית הדין גופו מציין בפסק­ דינו כי יהדותו של האיש מוטלת בספק, ופוסק מה שפוסק על יסוד ספק זה, הרי שלא הביאו לפניו את המינימום הדרוש להוכחת יהדותו של האיש וממילא לא הוכח קיום התנאי — ״של יהודים״ — אשר בו תולה המחוקק הישראלי את סמכות בית־הדין הרבני מכוח סעיף 1 של חוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי״ג – 1953.

בהלכת בסן אין הבחנה מהו סוג 'הספק' או רמתו של הספק ההלכתי אשר הביאה את בית הדין לסבור כי יהדותו של אחד מבני הזוג מוטלת בספק. אין בו הבחנה בין ספק קל או כבד, ואם הוא קבע זאת בהחלטתו באופן ישיר או "אגב אורחא" (ראה בג"ץ 113/84 חנית בנקובסקי נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד לט(3) 365 (1985), בדעת הרוב). אין זה משנה, לפי הלכת בסן, גם אם הספק ביהדות עלה בעקבות 'בירור יהדות' שנערך אשר בו "נדונו ראיות קונקרטיות מוצקות" ו"נשמעו עדויות והוצגו מסמכים אשר חיזקו כיוון זה והותירו 'ספק ממשי'" ביהדותו, או שהספק עלה בלא שנערך 'בירור יהדות', עקב שאלות שעלו לבית הדין בדבר יהדותו ועקב אי־רצונו של בעל הדין לשתף פעולה בבירורן, אף שלא הובאו לפני בית הדין "ראיות קונקרטיות להכחשת טענת היהדות", כפי שהוצע להבחין בעמדת המדינה. מבחינת הלכת בסן ישנם רק שני מצבים אפשריים, 'בינאריים', של 'כן' או 'לא', לקביעת סמכותו של בית הדין הרבני: או שהאדם 'ודאי יהודי' – וכשכזה הוא בית הדין מוסמך לדון בעניין; או שהוא 'אינו יהודי' או 'ספק יהודי' – ואם כזה הוא "אין לרבנים סמכות לתת את הפסק שנתנו" (הלכת בסן שם פסקה 12), ודי בכך "שלא הביאו לפניו את המינימום הדרוש להוכחת יהדותו של האיש וממילא לא הוכח קיום התנאי — 'של יהודים'" (שם פסקה 11), הנדרש לשם הקניית סמכות בית הדין הרבני בנדון.

39.       בהלכת סרגובי (2006) המשיך וקבע בית המשפט העליון כי גם לסמכות בית הדין הרבני מכוח הסכמת הצדדים לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, "אחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך" נדרש שכל הצדדים יהיו יהודים. "סמכותם של כל בתי הדין הדתיים – בין סמכות ייחודית ובין סמכות מקבילה – מותנית בהשתייכותם הדתית או העדתית של הנוגעים בדבר" ו"אם אחד הצדדים הנוגעים בדבר אינו בן דת או עדה של בית הדין הדתי, אין לבית הדין סמכות שיפוט" (פסקה 25 בהלכת סרגובי). לכן, גם אם מדובר בבקשה משותפת והסכמה לפי סעיף 9 לחוק, החוק "אינו מסמיך את בתי הדין הרבנים לדון בבקשות להתרת נישואין, אם אחד מבני הזוג (או שניהם) אינו יהודי" (שם, פסקה 30).

40.       כפי שראינו, משרד המשפטים ופרקליטות המדינה השקיעו מאמצים וזמן רב בשיתוף עם הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני כדי להגיע למענה רוחבי לבעיה רוחבית זו. לצורך כך, לבקשת בית המשפט העליון, ועל אף ההבדלים שביניהם בפרשנות הלכת בסן, הגיעו המדינה והייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני לעמק השווה והוציאו הודעה משותפת שבה נכתב, כאמור (ההדגשות אינן במקור):

עמדת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, המקובלת על הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני, היא, כי נכון שיובהר ויעודכן ביחס לבג"ץ 214/64 בסן […] כי במקרים בהם סבר בית הדין הרבני כי אין בידיו לקבוע בוודאות לגבי מי מבעלי הדין כי הוא יהודי, אך גם אינו יכול לקבוע כי הוא אינו יהודי, ואף אם קבע כי מדובר ב'ספק יהודי', יהיה מוסמך בית הדין הרבני להחליט בעניין הגירושין, ובכלל זה לערוך גט מספק ולתת לבני הזוג תעודת גירושין, אף אם לא נערך לאותו בעל דין בירור יהדות בבית הדין, או שנערך ונותר ספק לגבי יהדותו.

אך לצערנו, אף שעתירותיהן של המערערות והתנהלותן היו עקרוניות, ואם היו רוצות העותרות להגיע לפתרון מהיר ויעיל יכלו לאפשר את בירור יהדותן או לחילופין לפנות לבית המשפט לענייני משפחה אשר יפנה את עניינם לחוות דעתו של נשיא בית הדין הגדול ('ראש בית הדין הדתי') לפי סעיף 3(א) לחוק התרת נישואין, הרי שבג"ץ העדיף משיקוליו שלא לתת מענה רוחבי ועקרוני לבעיה אלא להתמקד במענה מצומצם עבור הצדדים הספציפיים שלפניו, באמירתו כי "לא מצאנו 'לחרוש' על גבה של העותרת את השאלה אם יש מקום לשנות או לדייק את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 214/64 בסן".

ואכן בהחלטתנו מיום י"א בשבט התשפ"ד (21.1.2024) דלעיל הפנינו את הצדדים אל בית הדין האזורי, הורינו לו לאפשר להם את התרת נישואיהם ללא עריכת בירור יהדות ותוך הוצאת תעודת גירושין שבה ייכתב בפריט "העדה" כי "יהדותה על פי ההלכה לא התבררה בבית הדין הרבני", ובכך נענינו לקריאתו של בג"ץ להשלים במהירות הראויה את הליך התרת נישואיהם.

עתה, אחר שסר מלפנינו הצורך המהיר והממוקד לאפשר לצדדים מבחינת בית הדין לסדר את גירושיהם ללא בירור היהדות, אף שעתה סידור הגט מתעכב מצד הצדדים ושיקוליהם, אנו פנויים לתת את המענה הרוחבי הנדרש והראוי לכלל הפונים אל בית הדין לסדר את גירושיהם, אשר עלה לבית הדין ספק בשאלת יהדותם והם אינם מעוניינים לעבור בירור יהדות קודם לסידור הגט, כהוראת ההנחיות לבירור יהדות.

41.       תיאמר האמת כי מקריאה ראשונית של שני פסקי הדין של בג"ץ בנדון נראה כי הם אינם תואמים והטעמים בשני פסקי הדין למתן אפשרות לבית הדין לעסוק בגירושיהם למי שיהדותם בספק, הם טעמים שונים.

בפסק הדין בבג"ץ 1523/22 לא הורה בית המשפט באופן ישיר כי בית הדין במקרה הנדון אכן מוסמך על פי פסיקותיו לעסוק בגירושיהם של הצדדים, אלא רק ציין כי מאחר שעמדות המשנה ליועצת המשפטית לממשלה והייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני מסכימות "כי בית הדין הרבני רשאי להתיר את נישואי העותרים, בשתי העתירות שלפנינו, מבלי לחייבם לעבור הליך של בירור יהדות", על כן העתירות מתייתרות ובית המשפט מחק אותן. אלא שכאמור, מאחר שעמדתם המשותפת של היועצת המשפטית לממשלה והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני הייתה כי בית הדין יהיה רשאי להתיר את הנישואין רק אם אכן בית המשפט העליון 'יבהיר ויעדכן' "את ההלכה שנקבעה בעניין בסן, באופן אשר יאפשר את קיומה, הלכה למעשה, של הפרשנות המוצעת", הרי שלמעשה קיבל בג"ץ – בלשון רפה ולא מפורשת – את הפרשנות המצמצמת להלכת בסן שהוצעה בעמדת היועצת המשפטית לממשלה, פרשנות אשר עמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הייתה כי היא משנה מהפרשנות שהייתה מקובלת עד כה, ואילו עמדת המדינה, כפי שהוצגה בתחילה בנפרד מעמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, הייתה "כי פרשנות זו אינה סותרת את עניין בסן" אף אם בית המשפט העליון לא יקבע ויכתוב זאת במפורש. וייתכן כי בג"ץ באותו פסק דין נטה לעמדה זו של המדינה.

לעומת פסק דין זה, בפסק דינו המאוחר יותר של בית המשפט העליון בבג"ץ 8243/23 כתב הוא אומנם כי פסק דינו ניתן "בהינתן פסק דינו של בית משפט זה בעתירה הקודמת" וממשיך את דרכו, אך הודיע כי מטרתו היא רק למצוא פתרון ל"מקרה הספציפי של העותרות" וכי אין הוא בא לתת פתרון רוחבי לשאר המקרים התלויים ב"שאלה אם יש מקום לשנות או לדייק את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 214/64 בסן". הדרך היצירתית שבה בחר בג"ץ לנקוט במקרה זה היא כי:

על בית הדין הרבני לראות את עניינם כאילו הועבר אליו על ידי בית המשפט לעניני משפחה מכוח סעיף 3(א)(1) לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין […] כך שבית הדין הרבני רשאי להתיר את נישואי העותרת והמשיב מבלי לחייבם לעבור הליך של בירור יהדות.

לא ברור כיצד בג"ץ מתגבר ומדלג על הצורך הפרוצדורלי הקבוע בסעיף 3(א)(1) לחוק התרת נישואין הדורש 'הגשת' בקשה להתרת נישואין אל בית המשפט לענייני משפחה והפניית המקרה על ידי "סגן נשיא בית המשפט או שופט מוסמך בכתב לראש בית הדין הנוגע בדבר", במקרה זה נשיא בית הדין הרבני הגדול, או אל דיין שראש בית הדין הסמיכו לכך. לא ברור גם כיצד בית המשפט מתגבר על קביעת סעיף 1(א) לאותו חוק כי "בית המשפט" לפי חוק זה הוא רק 'בית המשפט לענייני משפחה', וכיצד יכול בית הדין הרבני 'לראות […] כאילו' הליך משפטי נעשה כדין אף שעובדתית הוא כלל לא התקיים.

עם זאת, מאחר שעל פי סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ מוסמך "לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם" – הרי שהוא סובר כי הדבר 'בסמכותם' של בתי הדין הרבניים ובית הדין הרבני יישמע להוראותיו, אף אם יש לו תהיות על ההיגיון המשפטי שבדבריו.

42.       עם זאת, הצד השווה לשני פסקי הדין דלעיל של בג"ץ הוא שמשניהם עולה אותה המסקנה, המסקנה כי על אף הוראות הלכת בסן: במקרים שעולה בפני בית הדין 'ספק יהדות' לאחד מבני הזוג או שניהם, "בית הדין הרבני רשאי להתיר את נישואי העותרים, מבלי לחייבם לעבור הליך של בירור יהדות". כנראה, אף שבית המשפט לא ציין זאת במפורש, מיוסד הדבר על אותו טעם שהובא בעמדת המדינה כפי שהוצגה בנפרד בהליך בבג"ץ 1523/22, שלפיו לאור חקיקת חוק שיפוט בעניין התרת נישואין, אשר נחקק מאוחר להלכת בסן, ובשים־לב להשתנות הזמנים והתנאים מעת נתינת ההלכה לפני יותר משישה עשורים עד היום – יש לתת פרשנות תכליתית והרמונית להוראות החוק והפסיקה, ולאפשר לצדדים את סיום עניין גירושיהם בבית הדין, בלא להטריחם בפרוצדורה סיבובית ארוכה של פנייה אל בית המשפט וחזור אל בית הדין, וכפי שהוסיפה והרחיבה בטוב טעם עמדת המדינה (פסקאות 27–29):

פרשנות זו מבקשת לשנות מן הפרשנות שנקבעה בענין בסן ולצמצמה, בשים לב להסדר הסמכות שנקבע בחקיקה מאוחרת לחקיקה אשר עמדה לפני בית המשפט בעת מתן פסק הדין, בדמות חוק התרת נישואין אשר הסדיר את סמכות בית הדין הרבני לערוך גט מספק מקום שבו אחד הצדדים לבקשה להתרת נישואין הוא יהודי או הועלה ספק ביהדותו ולאחר שהפנה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה לבית הדין סבר בית הדין כי נדרש גט ולו מספק על מנת להתיר את בעלי הדין להינשא מחדש לפי ההלכה היהודית.

בהקשר זה נתייחס לכך שפרשנות החקיקה היא דינמית וכי השתנות הזמנים, לרבות שינוי בסביבה המשפטית הרלוונטית, עשויה להצדיק מתן פרשנות עדכנית "[…] שאם השתנו הזמנים, החוק סובל פירוש גמיש די הצורך כדי להתאים אותו לשינויים" (י' זוסמן, "בתי המשפט והרשות המחוקקת" משפטים ג (תשל"א) 213, בעמ' 215). ועוד: "פרשנות החוק צריכה להיות דינמית, כלומר, על רקע הנתונים החברתיים והמשפטיים של ההווה" (אהרן ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה (תשנ"ג), בעמ' 267 (להלן: פרשנות החקיקה).

לעניין מתן פרשנות עדכנית נודע משקל מיוחד להשפעת חוק מאוחר על פרשנות חוק קודם לו: "חקיקה מאוחרת משפיעה על גיבוש תכלית החקיקה בחקיקה קודמת. במיוחד כך הוא הדבר, אם החקיקה המאוחרת הוסיפה או גרעה מהחקיקה הקודמת. אך גם בלא שינוי בחקיקה הקודמת יש בעצם קיומה של החקיקה החדשה כדי להשפיע על תכליתה של החקיקה הישנה" (פרשנות החקיקה, עמ' 347).

43.       לכך יש להוסיף כי גם פסיקתו המאוחרת של בית המשפט העליון בבג"ץ 8243/23, אשר ניתנה כהמשך ל"פסק דינו של בית משפט זה בעתירה הקודמת", נראית כמשתלבת באותו כיוון. אף שכאמור לא רצה בג"ץ באותה פסיקה להיכנס לעומקה של סוגיית שאלת שינויה ועדכונה של הלכת בסן ונמנע מ'לחרוש' בה, הרי שלמעשה אף הוא הפעיל למעשה פרשנות תכליתית להוראת החוק וכאמור הורה ל"בית הדין הרבני לראות את עניינם [של העותרים] כאילו הועבר אליו על ידי בית המשפט לענייני משפחה מכוח סעיף 3(א)(1) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין", אף שלאמיתו של דבר העברה זו מבית המשפט לענייני משפחה לא התבצעה: מאחר שממילא לאחר דרך ארוכה, מעוקלת ומסורבלת זו – דרך בית המשפט לענייני משפחה וחזור לנשיא בית הדין הרבני הגדול – בסופו של דבר יעסוק בכך בית הדין, מאחר שהצדדים כבר נמצאים לפני בית הדין ומתוך מגמה שלא לאלץ את מי שאינם מעוניינים בכך לעבור הליך בירור יהדות – לעמדת פסיקות בג"ץ, מן הראוי והנכון יהיה להתייחס אל בית הדין הרבני במקרה זה כאל מי שמוסמך לכך.

ד.   סיכום ומסקנות

44.       אשר על כן במסקנת הדברים אנו קובעים כדלהלן:

א.  כעיקרון, לכתחילה על בית הדין לפעול בהתאם להוראת הנחיה 15(א) להנחיות בירור יהדות שעל פיה:

גט פיטורין לבני זוג אשר לא נישאו בישראל באמצעות רב רושם נישואין, יסודר לאחר שבית הדין יברר את יהדותו של כל אחד מבני הזוג אשר הוריו לא נישאו בישראל באמצעות רב רושם נישואין.

ב.   היה ועלה לפני בית הדין הרבני 'ספק ביהדותם' של אחד מבני הזוג או שניהם – כל ספק שיהיה ומכל סיבה שתהיה, אף אם בני הזוג נישאו בישראל באמצעות רב רושם נישואין, ואף אם הוריהם או קרובי משפחתם מן האם מדרגה ראשונה נישאו ונרשמו לנישואין בישראל באמצעות רב רושם נישואין – הרי שתחילה על בית הדין להציע לצדדים ללכת בדרך המלך ולברר לפני סידור הגט את יהדות מי שעלה כלפיו הספק.

ג.   היה ומי שעלה לבית הדין ספק ביהדותו לא ירצה בבירור יהדותו קודם לסידור הגט, הרי שלאור האמור בפסיקות בג"ץ 1523/22 ובג"ץ 8243/23, במקרה זה שמוגשת אל בית הדין בקשה משותפת לגירושין – בית הדין יהיה מוסמך לעסוק בעניין גירושיהם של הצדדים, לסדר להם גט ולהנפיק להם לאחר מכן תעודת גירושין, על אף הספק שעלה לו בעניין יהדותו. זאת – בלא שיידרש בעל הדין לפנות אל בית המשפט לענייני משפחה כדי שזה ישיב את עניין בני הזוג בחזרה אל בית הדין, לפי סעיף 3(א)(1) לחוק התרת נישואין. להליך גירושין זה לא יוכלו הצדדים לכרוך תביעה בשאר העניינים הכרוכים בגירושין, כמזונות אישה וילדים, משמורת וחלוקת הרכוש.

ד.   יש מקום לבחון אם אגב הגירושין המוסכמים מוסמך ויכול בית הדין מכל מקום לאשר, בהסכמת הצדדים ולבקשתם, גם הסכם בענייני מזונות אישה וילדים, משמורת וחלוקת רכוש ולתת לו תוקף של פסק דין. מכל מקום אין אנו נזקקים להכריע בשאלה זו לצורך פסק דיננו זה.

ה.  לאחר שבית הדין יסדר לבני הזוג גט, במקרה שבו עלה ספק לבית הדין ביהדות מי מהצדדים ולא התבררה יהדותו, בית הדין ינפיק לצדדים תעודת גירושין בה ייכתב בפריט "העדה" שלו, באותיות מודגשות ובולטות לעיין, כי "יהדותו", או "יהדותה", "על פי ההלכה" – "לא התבררה בבית הדין הרבני". זאת, בין שבן הזוג רשום במרשם האוכלוסין כ'יהודי' ובין שאינו רשום כ'יהודי'.

ו.   בנוגע לצדדים שלפנינו, כפי שקבענו בהחלטותינו הקודמות, הרי שהפנינו אותם אל בית הדין האזורי כדי שיתיר את נישואיהם בהקדם האפשרי, בלי לערוך למערערת בירור יהדות, כפי שהדבר אינו נדרש בסידור גט לפי סעיף 3(ג) לחוק שיפוט התרת נישואין. לאחר עריכת הגירושין תוצא לצדדים תעודת גירושין בה ייכתב בפריט "העדה" של המערערת כי "יהדותה על פי ההלכה לא התבררה בבית הדין הרבני".

ז.   במסגרת פסק דין זה לא נכנסנו לשאלה מה יהיה המצב וכיצד יש לנהוג במקרים שבהם אין מדובר בבקשה מוסכמת לגירושין אלא בתביעת גירושין של אחד מבני הזוג כנגד האחר, כשאחד מבני הזוג הוא 'ספק יהודי' ואינו מעוניין בעריכת בירור יהדות קודם סידור הגט. והיה ונידרש לכך – נעסוק בכך ונבחן זאת אז.

ח.  אנו ממליצים לכבוד הרבנים הראשיים הנכנסים, כבוד נשיא בית הדין הגדול הראשון לציון הגר"ד יוסף שליט"א וכבוד נשיא מועצת הרבנות הראשית הגר"ק בר שליט"א לתקן ולעדכן את הוראות סעיף 15 להנחיות בירור יהדות, התש"ע–2010, העוסק ב"בירור יהדות אגב גירושין" בהתאם לאמור בפסק דיננו זה.

ט.  פסק הדין ניתן לפרסום לאחר השמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ז' במרחשוון התשפ"ה (8.11.2024).

הרב אליעזר איגרא                         הרב שלמה שפירא                        הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה