ב"ה

תיק 1299084/6

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז, הרב מאיר פרימן

המערער:         פלוני  

נגד

המשיבה:        פלונית

הנדון: תנאי הזכות לבקש את סתירת הדין; סמכות בית הדין מכוח הסמכתו בחוק, ושלא כבורר, גם אם הסכימו הצדדים אחרת; סמכות בית הדין באזורי יהודה ושומרון

פסק דין

א.         לפנינו, בשבתנו כבית הדין הרבני לערעורים לפי הצו בדבר שיפוט בתי דין רבניים (יהודה והשומרון) (מס' 981), התשמ"ד – 1982, (וראה להלן), ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי אריאל מיום ד' בתשרי התשפ"ה (6.10.24), החלטה קצרה שכל שנאמר בה הוא "בפנינו בקשה נוספת מאת המבקש, בית הדין אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו, והבקשות נדחות. התיק ייסגר לאלתר", אלא שמכתב הערעור עולה כי עוסקת היא בעקיפין בשאלת סמכותו של בית הדין האמור בעניין הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים ואושר בבית הדין האמור בשעתו, שאלה שנדונה בהחלטות קודמות שעליהן השיג המערער ובמענה להשגתו החליט בית הדין קמא כמצוטט מעלה.

המשיבה בחרה שלא לממש את זכותה ולהגיב לגופו של ערעור בתוך פרק הזמן שקצבנו לתגובתה, אף שניתן לה פרק זמן ארוך מן המתחייב בתקנות, וחבל שכך אם כי יכולים אנו להבין זאת לאור מה שיתבאר עוד להלן.

עם זאת העדר תגובה אינו מאפשר ואינו מצדיק את קבלת הערעור, וזאת שלא כסברת המערער בבקשתו האחרונה שבה כתב "בהיעדר תגובת המשיבה, בית הדין מתבקש להורות בהתאם למבוקש בכתב הערעור". ויובהר: אף בערכאה קמא לא בנקל מתאפשרת הכרעה בדין תורה שלא בנוכחותו של הנתבע אך משום שאין הוא משיב דבר לטענות נגדו, לא כל שכן בהליך ערעור שבו מתבקש בית הדין הגדול לקבוע כי שגה בית הדין קמא – קביעה שוודאי אין מקום להשתיתה אך ורק על העדר רצונו או יכולתו של המשיב להסביר מדוע לא שגה בית הדין קמא. לא כל שכן שאין מקום לקבוע "כמבוקש" שהרי אפילו קבענו כי שגה בית הדין קמא (וכפי שיבואר להלן לא כך הוא) בהחלטתו המצוטטת לא היה מקום אלא להורות לו לדון בבקשותיו של המערער, בניגוד לקביעתו כי אינו יכול לדון בהן ולהחלטתו לסגור את התיק. אין מקום להכריע לגופן של בקשות בשל קביעה כי טעה בית הדין קמא באומרו כי אין הוא צריך או רשאי להיזקק להן.

בהעדר תגובה לערעור נזקק בית הדין לבחון אם יש לקבוע בו דיון – כשלרוב אם אכן ייקבע דיון תהיה תוצאת העדר התגובה כי הדיון לא יותנה בהפקדת ערובה להוצאות – או שמא יש לדחותו על הסף, אף ללא דיון, ללא תלות בטענות המשיב, בענייננו המשיבה, וממילא ללא שתהיה השלכה להימנעות מתגובה.

ב.         ומכאן לגופו של עניין:

הערעור הוא על החלטה שבה נקבע כי בית הדין קמא אינו יושב כערכאת ערעור על עצמו – קביעה זו ודאי נכונה היא ואין מקום לערער עליה. אלא מאי? המערער סבור, על פי האמור בכתב ערעורו כי בבקשתו שבגינה ניתנה החלטה זו העלה טענות המאפשרות את "סתירת הדין" שהיא הליך שבו אכן בוחן בית הדין קמא את החלטותיו הקודמות מחדש, בניגוד להליכי "ערעור".

לעניין זה מטעים המערער וטוען כי אף שאין הוא מעלה טענות או ראיות עובדתיות חדשות היה על בית הדין קמא, לדעתו, לדון בטענותיו המשפטיות החדשות נוכח פסיקת בית הדין הרבני האזורי חיפה לפני כתריסר שנים, בתיק 586610/13, כי אפשר לסתור את הדין גם בטענות משפטיות חדשות.

דא עקא, טענה זו כשלעצמה לא הועלתה בבקשה שהגיש המערער לבית דין קמא – וזאת אף שהאריך בה בפרטי הוראות תקנות הדיון בסוגיית סתירת הדין (במסגרת טענותיו כי בית הדין קמא עצמו שגה בעבר כשסתר, לטענתו, את הדין שלא בהתאם לכללים הקבועים בתקנות בעניין זה) – ומשכך אין מקום להעלותה בערעור.

לגופה של טענה, כידוע בבתי הדין הרבניים לא שורר עיקרון התקדים המחייב אפילו כשמדובר בפסק דינו של בית הדין הגדול ולא כל שכן שפסק דינו של בית דין אזורי אחד אינו מחייב את בית הדין האזורי האחר הדן בעניין אחר. ומאחר שאין חולק ואין ספק כי דבריו האמורים של בית הדין הרבני האזורי חיפה, וודאי לפי הבנתו של המערער אותם, אינם תואמים את פשטות לשונן של התקנות – פשיטא שאין מקום להלין על בית הדין הרבני האזורי אריאל שלא נקט את פרשנותו הרחבה של בית הדין הרבני האזורי חיפה אלא דבק בהוראות התקנות כפשוטן. ונטעים: גם אם נניח שפרשנותו של בית הדין הרבני האזורי חיפה אפשרית היא, ברי כי אין היא הפרשנות היחידה האפשרית ומשכך ברי כי אי אפשר לקבוע כי בית דין אזורי שלא אימץ פרשנות זו "טעה". לכל היותר אפשר לטעון כי אפשרית החלטה שונה משלו, אולם באפשרות זו אין כדי לאפשר ערעור שכן תנאי־סף לערעור הוא טענה כי טעה בית הדין קמא בהלכה (או טעה טעון הנראית לעין בעובדות או בשיקול הדעת), ומשברי כי אין אפשרות לטעון כי בית הדין קמא "טעה" – אין מקום לערעור.

מכאן גם תשובה לטענתו של המערער כי בית הדין קמא לא נימק את ראייתו בבקשתו "ערעור" (באומרו כי אינו משמש ערכאת ערעור על עצמו) שעה שכותרת הבקשה, ולדעת המערער גם מהותה, מלמדת על היותה בקשה לסתירת הדין ולא ערעור: על דרך כלל טענות משפטיות נגד פסק דין מקומן בערעור, הליכי סתירת דין עניינם בטענות עובדתיות חדשות, משהגיש המערער לבית הדין קמא כתב טענות משפטי נגד פסק הדין ומשלא ביאר בו תחילה וראש את הטיעון כי בקשה לסתירת הדין עשויה להיות על בסיס טענות משפטיות חדשות – אך מתבקש היה שיראה בית הדין בבקשה "ערעור" לפי מהותה של הבקשה, (וכפי שטוען המערער בנמקו מדוע נתונה לו לדעתו זכות הערעור ומבאר כי השאלה אם מדובר בפסק דין או בהחלטה תלויה במהות ולא בכותרת).

ג.          לא זו אף זו, ספק רב אף אם בית הדין הרבני האזורי חיפה התכוון לפרשנות שמייחס לו המערער, וככל שהתכוון לכך – לא זו בלבד שאין בית הדין הרבני האזורי אריאל מחויב לקבל את דבריו אלא שאפשר לקבוע כי דבריו עומדים בסתירה לקביעותיו של בית הדין הגדול במקרים רבים, שכן כפי שהבהיר בית הדין הגדול לא אחת התקנות אומנם מאפשרות את סתירת הדין אם סבר בית הדין כי טעה טעות הלכתית או משפטית בפסק דינו.

ומכאן אף תשובה לטענה נוספת שמעלה המערער והיא כי בעבר סתר בית הדין קמא החלטה שלו בעניינם של הצדדים בקובעו כי שגגה יצאה מתחת ידו, ולא שלל אפשרות זו באומרו כי אינו ערכאת ערעור על עצמו: בית הדין מוסמך לסתור את פסק דינו אם מצא כי טעה בו, אך אם אינו סבור כי טעה בו – אין עליו חובה להיזקק לטענת אחד הצדדים הסובר כך. בעל דין הסובר כי טעה בית הדין קמא בפסק דינו ומבקש לממש את הזכות כי טענה זו תישמע (במקרים שבהם קיימת זכות זו) – מבקש לממש זכות ערעור ונדרש אפוא להגיש ערעור ולא בקשה לסתירת דין.

עקרונית אפשר הוא שבקשה של צד מן הצדדים בהליך תעורר אותו לעיון מחדש ותביאהו בעקיפין למסקנה כזו, אולם הזכות שהקנו התקנות לבעלי הדין לבקש את העיון מחדש בפסק הדין שמורה רק למקרים שבהם מעלים הם טענה או ראיה עובדתית חדשה ולא לטענות משפטיות. וממילא אם בית הדין עצמו אינו סבור כי טעה בפסק דינו אין הוא חייב להיזקק לטענה של אחד הצדדים להליך הסבור כך, אין הוא צריך לנמק מדוע אינו סבור כך שכן התקנות לא הקנו לבעלי הדין זכות לטעון לטעות כזו וממילא לא חייבו לנמק מדוע אין טענה זו מתקבלת, ואין ממילא אף מקום לערער על קביעתו של בית הדין קמא במפורש או במשתמע – באי־ההיזקקות לטענה זו – כי לא טעה בפסק דינו הקודם.

עוד ייאמר כי אף לו קיבלנו את הטיעון השגוי כי עומדת לבעל דין הזכות להעלות טענה משפטית חדשה ולבקש בשלה את סתירת הדין מכוחן של הוראות התקנות העוסקות בטענה עובדתית חדשה עדיין היה דינה של הטענה שבנידוננו להידחות שכן "דיו לבא מן הדין להיות כנידון", ובענייננו: דיה לטענה משפטית חדשה להיות כטענה עובדתית חדשה שלגבי מחייבות התקנות את המבקש את סתירת הדין לפרט מדוע לא העלה את טענתו בדיון הקודם, ופירוט כזה נעדר מן הבקשה שהגיש המערער לבית דין קמא.

ד.         הטענה כי טעה בית הדין בפסק דינו הקודם היא טענה ערעורית במהותה, כאמור וכפי שציין בצדק בית הדין קמא, אם כי אף בערעור קשה לבססה על טיעונים משפטיים שלא נטענו בבית דין קמא. אך ערעור על פסק דינו הקודם של בית הדין קמא כמו גם על החלטות קודמות שלו שבהן נדחו בקשות קודמות של המערער לסתירת הדין אין מקום להגיש עתה גם משום שהמועד להגשתו חלף עבד זה מכבר. לעניין זה נציין גם כי אפשר שסבר המערער כי באמצעות בקשתו הנוספת לסתירת הדין וערעורו על דחייתה יוכל להחיות את זכות הערעור על פסק הדין ועל ההחלטות הקודמות, אלא שככל שכך סבר הרי שטעות בידו וכפי שהבהיר בית דיננו במקרים רבים: הליכי סתירת הדין, שאינם מוגבלים בזמן, אינם יכולים לשמש אמצעי להסגתם של מחוגי השעון אחור ולהחייאת זכות ערעור שתמו ימיה, ערעור על החלטה הדוחה בקשה לסתירת הדין יכול הוא שיוגש רק אם עילותיו הן טעות בהחלטה שדחתה את בקשת סתירת הדין כשלעצמה, דרך משל אם נקבע באותה החלטה בטעות כי זכות לסתירת הדין אינה קיימת כלל ועיקר, קביעה שיש בה טעות בהלכה, או אם נקבע בה כי בבקשה לא הוצגו עובדות חדשות והמערער מראה כי קביעה זו עצמה הייתה טעות עובדתית. ולא כך הוא בענייננו.

סוף דבר הוא כי הערעור שלפנינו אינו עומד בתנאי־הסף להגשת ערעור – נסמך הוא על טיעון משפטי שלא הועלה בבית דין קמא; אין בנטען בו, ודאי לא בהקשר להחלטה האחרונה שלגביה לא כלה המועד להגשת ערעור, טענה מנומקת, ולו טענה לכאורית, לטעות של בית הדין קמא בהלכה (או לטעות הנראית לעין בעובדות או בשיקול הדעת) – טענה כי נמצא בהיסטוריה הפסיקתית של בתי הדין מקרה אחד או שניים של בית דין אזורי שפירש את תקנות הדיון באופן שונה יכולה לכל היותר להצדיק טיעון כי אותה פרשנות שונה אינה 'טעות' אך ודאי אינה עולה כדי טענה כי הפרשנות הפשוטה 'טעות' היא, וכך אף לו היה עניין זה נידון בפירוש בבית דין קמא, לא כל שכן כשהמערער כאמור לא העלה בבקשה שהגיש לבית דין קמא את טענתו, את הפרשנות לתקנות שעליה היא נסמכת ואת ביסוסה של פרשנות זו.

ה.         למעלה מן הצורך ולמען הראות את פני הצדק – לאמור: כדי שלא ייראה המערער בעיני עצמו או יראה עצמו לאחרים כמי שטענות צודקות שלו נדחו מטעמי פרוצדורה בלבד – ייאמר הן באשר לטענה החדשה הן באשר לטענות הנוספות של המערער – טענות העוסקות כאמור בהחלטות שהמועד לערעור עליהן כלה, אף שהמערער מִחזר אותן, לאחר שנדחו, בבקשתו האחרונה בנוסף לטענה החדשה שהעלה בה, ושמן הדין אין חובה לעמוד עליהן:

כתבי הטענות של המערער מגבבים מן הגורן ומן היקב טענות ובקשות שונות שלא אחת אף סותרות אלה את אלה ושלרבות מהן – אף לו נטענו במועד – לא היה כל בסיס ענייני, טענות אחרות הן טענות שהמועד להעלאתן חלף עבר והמערער מושתק מלהעלותן משום כך כמו גם בשל 'השתק' הנובע מהתנהלותו וטענותיו או ההימנעות מהעלאת טענותיו בעבר, וכך אף במסגרת הליך ראשוני, לא כל שכן במסגרת בקשה לסתירת דין או במסגרת ערעור.

בקצרה נציין כי אין ספק ואין חולק למשל כי סמכותו של בית הדין קמא בעניינם של הצדדים היא סמכות מקורית שהעניק לו המחוקק כערכאה שיפוטית ולא סמכות כבורר – מקורי או חליפי, בית הדין קמא אינו נזקק לסמכות כבורר ואף לו רצה לא יכול היה לפעול מכוחה, בהתאם לחוק ולפסיקה. לא זו אף זו, הבורר שאליו פנו הצדדים תחילה וש"העביר" את עניינם כביכול לבית הדין כבורר חליפי – אף הוא לא היה מוסמך לדון בעניינם כבורר שכן מדובר, לפחות בחלק גדול מן העניינים, בנושאים שהמחוקק קבע בהם סמכויות ייחודיות לבתי הדין ולבתי המשפט ולא אפשר בוררות בעניינם – כך אישור הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, לרבות היבטי הסכם הממון שבו, כך ענייני הילדים. טענות המערער בניגוד לכך נעדרות כל תשתית משפטית ומנוגדות להוראות החוק ולפסיקה כמו גם לאשר הבהיר לו בית הדין קמא כבר בתחילתם של ההליכים.

כך באשר לטיעון כי ההבחנה לעניין המזונות בין המערער למשיבה היא אפליה אסורה, אפלייתו של המערער לרעה בשל היותו גבר יהודי, טענה מופרכת לא רק מן ההיבט ההלכתי (ונזכיר כי חובתו היסודית של בית הדין הרבני היא לדון על פי ההלכה) אלא גם מן ההיבט החוקי לאחר שהחוק קובע כי חובת המזונות על מי שיש לגביו דין אישי תחול על פי הדין האישי החל עליו.

כך באשר לבקשות המערער מבית הדין קמא לפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים – בטענה מופרכת – הבאה בד בבד עם בקשתו מבית הדין קמא לפסוק ולקבוע קביעות כאלה או אחרות, בקשה שלו היה בית הדין קמא פסול לדון בעניינם של הצדדים היה הוא מצווה להימנע מלעסוק בה מכול וכול.

ו.          ולמעלה מזאת לגופה של הטענה 'החדשה' – טענה נגד סמכות בית הדין קמא לדון בעניינם של הצדדים כביכול מאחר שכינונו לא נעשה על פי הצו בדבר שיפוט בתי דין רבניים (יהודה והשומרון) (מס' 981), תשמ"ב – 1982, (להלן: הצו):

טענה זו לוקה הן בפגם של העלאת טענת חוסר סמכות שלא במועד הראשון ואף של 'השתק' לאחר שלא רק שהטענה לא הועלתה במועד הראשון אלא שבקשותיו ותביעותיו של המערער שהוגשו במשך השנים לבית הדין הרבני האזורי אריאל מנוגדות לה, הן בהיותה טענה שאינה נכונה משפטית ועובדתית, והמערער עצמו יודע זאת היטב ובהעלותו טענה זו בבקשה שהגיש לבית דין קמא ושוב בערעור שלפנינו נהג הוא בחוסר־תום־לב מובהק ואף ניסה להטעות את בית הדין. ונבאר את דברינו:

פעמיים עתר המערער לבג"ץ נגד בית הדין בטענה מעין זו: בבג"ץ 6614/21 ובבג"ץ 6825/22.

כפי שעלה מן התשובות שהוגשו לעתירות אלה עמדת המדינה הייתה כי מי שהיה אז ממלא מקום ראש המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון, אלוף משנה פרדי זך, נתן ביום כ' בשבט התשמ"ד (24.1.1984), כמה צווים הנוגעים למימוש הצו ובמסגרתם מינה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 3 לצו את כל "הדיינים המכהנים מעת לעת בבתי הדין הרבניים האזוריים בישראל כדיינים לצורך הדיונים המתנהלים בבית הדין הרבני האזורי שהוקם לפי הצו בשבתו במקום מושב מיוחד", וכך מינה גם "את הדיינים המכהנים מעת לעת בבית הדין הרבני הגדול בישראל להיות דיינים בבית הדין הרבני לערעורים" שהוקם על פי הצו.

עוד עלה מן התשובות האמורות כי משמעותם של הביטויים "מקום מושב מיוחד" ו"מקום שיפוט מיוחד" (שבסעיפים 3.ב ו־5.ב לצו) היא 'מקום מושב שייחדו אותו' (place specific ולא special place) כפי שבית הדין הרבני האזורי כיום באזור יוחד לשבת באופן קבוע באריאל, וכי המינוי הנ"ל תקף משום כך ושלא כהבחנה שלה טען המערער בין בית הדין היושב "במקום מושבו" הרגיל לעומת בית הדין היושב "במקום שיפוטו המיוחד".

בית המשפט העליון קיבל עמדה זו של המדינה התקבלה בפסקי הדין שנתן בי"א בתמוז התשפ"ב (‏10.7.2022) בבג"ץ 6614/21 וב‏ח' בניסן התשפ"ג (‏30.3.2023) בבג"ץ 6825/22 תוך שהוא דוחה את עתירות המערער, וזאת לאחר שאף המערער עצמו הודיע כי נוכח המידע שנכלל בתשובת המדינה אין הוא עומד על בירור העתירה.

לא יהיה למותר לציין בתגובה שהוגשה לבית המשפט העליון בנוגע לעתירה שנדונה בבג"ץ 6825/22 נטענו גם טענות בדבר ההשתק החל בענייננו והוער גם על חוסר־תום־הלב של המערער דנן, העותר דהתם, שהעלה טענת חוסר סמכות לא רק שלא בהזדמנות הראשונה אלא אף לאחר פסיקת הדין; שלא העלה טענה זו במועדה בערעור לפני בית הדין הרבני הגדול ולא מיצה הליכים אלא העלה אותה לראשונה בבית הדין הרבני בתיק 1299084/2, לאחר הגשת עמדת המדינה בתגובה לעתירתו הראשונה, במסגרת בקשת ארכה להגשת ערעור שנדחתה בהחלטתו המנומקת של כבוד נשיא בית הדין הרבני הגדול דאז, הגר"ד לאו וכו'

חוסר־תום־לב זה בולט ומועצם שבעתיים שעה שטיעון שנדחה בבג"ץ פעמיים שב ומועלה בבקשה ובערעור ואף מוצג כטענה משפטית 'חדשה' שנתגלתה לו למערער לאחרונה, תוך שהוא מעלים מבית הדין קמא כמו גם מבית דיננו כי לא זו בלבד שלא לאחרונה נתוודע הוא לה אלא כי זו אף נדונה ונדחתה כבר.

ומובן מאליו גם כי יש בדברים אף טעם נוסף לדחיית הערעור על הסף שכן ברי כי לא היה בית הדין קמא צריך לדון, ולכאורה אף לא רשאי לדון, וכך אף בית דיננו, בטענה לחוסר סמכותו שעה שטענה זו עצמה באותו עניין עצמו – באשר להליכים שניהלו אותם צדדים עצמם באותו בית דין אזורי עצמו – נדחתה בבג"ץ.

ז.          בבג"ץ 6614/21 נמנתה גם המשיבה דנן על המשיבים. לאחר שנפסק הדין ביקשה כי ייפסקו הוצאות לטובתה. רשמת בית המשפט העליון דחתה בקשה זו בנמקה (ההדגשה אינה במקור):

העתירה, אשר הוגשה ביום 6.10.2021, נסבה על טענת העותר שלפיה חלק מהדיינים בבתי הדין הרבניים האזוריים באזור יהודה ושומרון לא קיבלו כתבי מינוי כדיינים, וכן על טענתו כי מעולם לא מונה בית דין רבני לערעורים על החלטות בית הדין הרבני באריאל.

העותר פירט בעתירתו כי פנה למשיבים טרם הגשת העתירה, אך למענה שקיבל לא צורפו כתבי המינוי הרלוונטיים. תגובתם המקדמית של המשיבים 1–2 [=בית הדין הרבני האזורי אריאל וראש המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון] הוגשה אך ביום 1.7.2022, ואליה צורפו כתבי המינוי הרלוונטיים, מבלי שצוין היכן הם פורסמו ואם העותר יכול היה למוצאם בכוחות עצמו טרם הגשת העתירה. בעקבות התגובה המקדמית האמורה הודיע העותר כי הוא אינו עומד על בירור העתירה, והיא נדחתה כאמור.

בנסיבות האמורות, מנקודת מבטו של העותר, אכן היה צידוק בהגשת העתירה, ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה לפסיקת הוצאות מצד המשיבה 3.

להנמקה זו אין מקום בהליך שלפנינו עתה, כשם שלא היה לה מקום בעתירתו השנייה של המערער לבג"ץ. אכן אף בעתירה השנייה, בבג"ץ 6825/22, לא נפסקו הוצאות משפט. זאת כפי שנקבע בפסק הדין עצמו באשר למשיבה משום שזו נגרעה מכלל משיבי העתירה, לבקשתה, בתחילתו של ההליך ובאשר לאוצר המדינה משהודיע בא כוח המשיבים האחרים (בית הדין הרבני האזורי באריאל ובית הדין הגדול המשמש מכוח המינוי במתואר לעיל גם כבית הדין הרבני לערעורים לאזור יהודה והשומרון) כי אינו עומד על פסיקת הוצאות.

גם בהליך שלפנינו אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת המשיבה שכן זו נמנעה מלהשיב לערעור, ומשכך ולאחר שנדחה הערעור על הסף ללא דיון, לא נגרמו לה הוצאות בעטיו.

אך לא כך באשר לאוצר המדינה:

ההנמקה של 'צדק מנקודת מבטו' של המערער נוכח אי־יכולתו לדעת מראש את היות המינוי כדין, הנמקה שראוי לומר כי לטעמנו אף שם לא הספיקה אלא בדוחק נוכח חוסר־תום־הלב שבהגשת עתירה בעניין הסמכות לאחר פסק דין, ודאי אינה קיימת עוד, והדבר נוגע למדינה ולמשיבה במידה שווה. חוסר־תום־ליבו של המערער כאמור בולט עתה שבעתיים, כשמשהעלה את טענותיו מבלי לגלות את אוזן בית הדין כי הללו נדונו ונדחו כבר בבג"ץ הרי שעולים הדברים גם כדי ניסיון להטעיית בית הדין.

מן הדברים עולה רושם גם כי מדובר במערער ועותר סדרתי ששם לו למטרה להטריח ולהטריד את ערכאות השיפוט בבקשות טורדניות ובערעורי ועתירות סרק ולחילופין שם לו למטרה למרר את חיי המשיבה או להתישה עד שתיכנע לגחמותיו שלא סופקו בפסקי הדין ובהחלטות נגדו בהליכים נגדה תוך שלשם כך אין הוא בוחל באותה הטרדה והטרחה חוזרת ונשנית של הערכאות ובזבוז זמנן השיפוטי שהוא משאב ציבורי יקר ופגיעה עקיפה במתדיינים האחרים המשוועים לו. אחת היא לנו אם כך או כך – בין שההצקה למשיבה היא המטרה והטרחת הערכאות היא האמצעי ובין שההפך הוא הנכון, שתיהן מתקיימות, ודומה כי ההימנעות מהשתת הוצאות משפט נותנה לה 'רוח גבית'.

לא עוד.

ח.         נוכח כל האמור אנו קובעים ומורים:

1.         הערעור נדחה הן בשל חוסר עמידתו בתנאי־הסף להגשת ערעור הן לגופו.

2.         לאחר ששקלנו בדעתנו את משמעותם של הדברים האמורים לעיל בארוכה אנו קובעים כי המערער ישלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח.

עותק מהחלטה זו יועבר באמצעות הנהלת בתי הדין לרשות לגביית קנסות, אגרות והוצאות משפט.

3.         פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות ומספרי זהות של המערער והמשיבה.

ניתן ביום כ"ז במרחשוון התשפ"ה (28.11.2024).

הרב שלמה שפירא                         הרב ציון לוז־אילוז                          הרב מאיר פרימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה