פסק דין

א.         לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים (בדן יחיד) מי"ב באלול התשפ"ד (15.9.24) שבה נאמר כדלהלן:

לפני בית הדין דוח של רו"ח שמש ותגובות הצדדים.

הדוח עסק בכמה נושאים, להלן הנושאים והכרעת בית הדין בכל אחד מהם.

א.       חשבונות הבנקים וחובות לבנקים.

לצדדים היו ארבעה חשבונות בנק: בבנק מרכנתיל היה חשבון משותף שבמועד הקרע הייתה בו יתרה שלילית של 32,808 ש"ח. בבנק דיסקונט היה חשבון משותף שהיתרה בו במועד הקרע הייתה אפס. בבנק יהב היה חשבון משותף שבו לקחו הצדדים הלוואה בסך של 288,100 ש"ח. בבנק הפועלים היה לאישה חשבון פרטי שבו היו סמוך למועד הקרע סך של 18,387 ש"ח.

האישה טוענת שהיה לרו"ח שמש לכתוב את מצב החשבון במועד הקרע עצמו ולא בסמוך אליו. במועד הקרע עצמו היה בו סך של 16,000 ש"ח בלבד. אך בית הדין מבהיר כי רואים שבסמוך למועד הקרע הוציאה האישה הוצאות עבור הליך הגירושין, חלק במוצהר וחלק שלא במוצהר, כגון תשלומים לעורך הדין של האישה וכיוצא בזה, ולכן בית הדין דוחה את טענת האישה, והצדדים יתחלקו שווה בשווה בסך של 18,387 ש"ח כפי שכתב רו"ח שמש.

האישה מבקשת להשית את כל החובות, הן של יהב הן של מרכנתיל הן החובות למשפחה שכבר נפרעו על האיש בלבד. הנימוק שלה הוא שהאיש היה בטלן, לא רצה לעבוד, וגם בזבז את כספי הצדדים והוציא הוצאות מיותרות. היא גם מפנה למה שכתב רואה החשבון על משיכות מזומן במשך חמש שנים בסך כולל של 170,000 ש"ח שלאף אחד מהצדדים לא היה הסבר לגביהן.

בית הדין מבהיר כי אומנם האיש לא מימש את פוטנציאל ההשתכרות שלו אך אי אפשר לטעון שלא תרם דבר למען פרנסת המשפחה, הוא סייע לאישה בענייני הפרנסה, סייע לאישה בעניין העסק שלה. אומנם יש לצדדים ויכוח האם מדובר בעזרה מינורית או לא, אך מכל מקום הייתה עזרה כלשהי. הוא גם היה בבית עם הילדים בשעה שהאישה הייתה עובדת מחוץ לבית. גם אם נקבל את טענת האישה שהוא לא בדיוק העסיק את הילדים אלא נתן להם לצפות במחשב מכל מקום הוא היה נוכח בבית, ודאג לצרכיהם.

באשר להתנהלות הכספית, אין ספק שהייתה התנהלות כספית לא נכונה, מה שהביא את הצדדים לחובות, אך לא הוכח שהכספים יצאו לצרכים לא משותפים. לפיכך גם אם נקבע שהאיש אשם בהתנהלות הבזבזנית מכל מקום לא מדובר בהברחת כספים או רכישת דברים שלא לצרכים משותפים, וכן לא מדובר באדם המזיק בכוונת זדון. גם יצוין שלכאורה מדוח האקטואר עולה שגם האישה אינה מתנהלת נכון מבחינה כספית, ההוצאות שלה עומדות על סך של 25,000 ש"ח לחודש בעוד שההכנסות לה נמוכות בהרבה. אין לנו הסבר מדוע למרות זאת החשבון שלה בבנק הפועלים מאוזן, ואם כן אין לאישה עדיפות על פני האיש. לפיכך יש לחלק את החובות לפי חוק יחסי ממון שווה בשווה.

ב.       באשר למוניטין של העסק ופערי ההשתכרות, בית הדין מקבל את מה שכתב האקטואר שמדובר במוניטין אישי של האישה, שוויו נובע מיכולתה וכישוריה של האישה לתת ייעוץ והדרכה בלבד ומלבד זאת אין נכסים בעלי שווי בעסק של האישה. יכולת זאת של האישה לא נבנתה בעזרתו של האיש, מדובר בכישורים של האישה בלבד, ולכן אין לזכות את האיש בנכסי קריירה אלו. הטענה לפערי השתכרות קשורה קשר הדוק למוניטין, ומכיוון שבית הדין קבע שאין לאישה חלק במוניטין של האיש לפיכך אין משמעות לפערי ההשתכרות בין הצדדים. מה גם שלא הוכח שיש לאישה כושר השתכרות גבוה במיוחד, מדובר בסדר גודל של השכר ממוצע במשק (כ־12,000 ש"ח בלבד), וגם האיש יכול להגיע די בקלות לרמת שכר ממוצעת זו. לפיכך אין לאזן את המוניטין של העסק או האישה או פערי ההשתכרות.

בעניין איזון הזכויות הפנסיוניות, לאיש אין כלל זכויות ואילו לאישה יש מעט זכויות, והיא בוחרת לפעול לפי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג ולא בשיטת ההיוון. לאיש זה לא משנה. לפיכך תיחתם פסיקתה על ידי בית הדין לפי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג.

לאור כל האמור לעיל בעניין הרכוש על האישה לשלם לאיש סך של 9,193 ש"ח, כל החובות של הצדדים לבנקים ולבני המשפחה הם משותפים ותיחתם פסיקתה על ידי בית הדין לפי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שאותה ישלח האיש לגורם הרלוונטי.

בעניין מזונות הילדים, על המזכירות לקבוע מועד לדיון שבו יידונו צורכי הילדים מחד גיסא ויכולותיו הכלכליות של האיש מאידך גיסא.

ב.         טענותיה של המערערת נגד החלטה זו מתמקדות בשני מישורים: המישור האחד הוא מתן ההחלטה בדן יחיד; האחר כולל השגות על תוכנה של ההחלטה – על האמור בה והשיקולים שבשלהם נקבע וגם, ואולי בעיקר, על שלא נאמר בה – היינו השיקולים שלא הובאו בה בחשבון, היינו שטיעוניה של המערערת לעניינם לא התקבלו בה, אך זאת לא על בסיס דחייה מנומקת שלהם אלא לכאורה תוך התעלמות מהם.

בחלק זה העוסק בפן המהותי טוענת המערערת כי בנסיבות עניינם של הצדדים היה על בית הדין לפסוק באשר לחלוקת רכושם – והדברים אמורים בעיקר באשר לחלוקת החובות מצד אחד ולאיזון זכויותיה הפנסיוניות של המערערת מן הצד האחר – על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, (להלן: חוק יחסי ממון).

בהקשר זה חולקת המערערת על קביעותיו של בית הדין קמא שדחה את עמדה זו באומרו כי אין מקום לקבוע כי המשיב לא תרם לכלכלת הבית מאומה (וזאת, לא על בסיס הסכמה של הצדדים כי יעסוק בתורה והמערערת תכלכל את הבית, כמקובל במקרים רבים במגזר החרדי שאליו משתייכים הצדדים אם כי נפוץ פחות בתת המגזר החסידי שאליו הם משתייכים, אלא על בסיס בחירתו לישב בטל, לדבריה, בבחינת 'כל שאינו לא במקרא, ולא במשנה, ולא בדרך ארץ' כלשון המשנה האחרונה בפרק קמא דקידושין). לשיטת המערערת תרומתו של המשיב לכלכלת הבית, לרבות בדרך של טיפול בילדים שיאפשר לה את העבודה לפרנסתם של הצדדים וילדיהם, הייתה זניחה, כשאף המעט שכן נעשה במסגרתה (בהקשר של גידול הילדים) היה בדרך שאינה ראויה ואינה תואמת את הנורמות בציבור שאליו משתייכים הצדדים, ובניגוד להסכמתה.

גם על דבריו של בית הדין קמא לעניין אחריותו הבלעדית של המשיב לחובותיהם של הצדדים, שלדעת בית דין קמא אינה אחריות בלעדית, משיגה המערערת.

כבר עתה נאמר כי התרשמותנו מן העיון בכלל החומר שהציגו הצדדים והמצוי בתיק ואף מדבריהם בדיון היא כי יש ממש בטיעוניה אלה של המערערת. עם זאת מאחר שאיננו מבקשים להכריע עתה לגופם של דברים ואיננו רוצים לכבול את ידי בית הדין האזורי שיתבקש לברר את הדברים ולהכריע, כדלהלן, נימנע מלפרט ולנמק מעבר לאמירה זו.

עוד טוענת המערערת כי מן הטענה כי המשיב קיבל עליו בפירוש לשאת לבדו בעולם של החובות התעלם בית הדין קמא כליל – לא קיבל את הטענה כפי שעולה מדבריו, אך גם לא נימק מדוע לא קיבל אותה ולמעשה לא עסק בה כלל.

ג.          לבד מטענותיה של המערערת נגד ההחלטה האמורה משיגה היא גם על החלטה נוספת של בית הדין קמא. לעניין זה נחוצה תוספת רקע קצרה:

בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים הגיעו הצדדים בסיועו של בית הדין להסכמות לעניין חלוקת הדירה שבה זכו בעבר במסגרת 'מחיר למשתכן', במסגרת הסכמות אלה נקבעה כי תיערך בין הצדדים התמחרות ובסיומה של ההתמחרות נקבע כי המערערת תרכוש את חלקו של המשיב בסכום של 750,000 ש"ח.

מתוך הסכום האמור שילמה המערערת למשיב את החלק הארי – 475,000 ש"ח, אולם היתרה בסך 275,000 ש"ח עדיין מצויה בידיה. כך הוא מצב הדברים עתה, עם זאת בשלב מוקדם יותר עת שולמה רק מחצית הסכום שנקבע, 375,000 ש"ח ביקשה המערערת להותיר את המחצית האחרת בידיה כדי להיפרע ממנה את מזונות הקטינים ולחילופין כערובה עד להכרעה סופית בסוגיית תשלום החובות שלשיטתה על המשיב לבדו לשאת בהם וכדי שככל שתתקבל עמדתה יוכלו החובות להיפרע מסכום זה. בית הדין קמא דחה את בקשתה ובערעור קודם שנדון לפנינו ולא הוכרע לגופו נוכח פשרה שאליה הסכימו הצדדים נקבע כי 100,000 ש"ח נוספים ישולמו מייד לידי המשיב (וכך אכן נעשה לבסוף אם כי גם לכך קדמה בקשת ארכה), והיתרה היא היתרה האמורה העומדת על 275,000 ש"ח תעוכב בינתיים.

המערערת שביקשה היתרה לא תועבר לידי המשיב אלא 'תעוקל' ותשמש הלכה למעשה לפירעון מזונותיהם של ילדי הצדדים הקטינים. זאת משום שהתנהלותו של המשיב המתאפיינת בבזבזנות קיצונית תוך שאין הוא מביט אל יום מחר, מחד גיסא, ובהעדר הכנסות קבועות ומשמעותיות מאידך גיסא, מבססת חשש סביר כי לא יוכל לפרוע את מזונות הילדים תמידין כסדרן.

בית הדין קמא דחה כאמור את בקשתה זו של המערערת, בגרסתה הקודמת, ועל קביעתו זו מערערת המערערת כערעורה הקודם לעניין זה ש'שב וניעור' עתה, וכשבנוגע לכך למעשה נתן לה בית הדין קמא עצמו את רשות וזכות הערעור באומרו כי יש לבררה בבית דיננו נוכח הערעור הקודם שלא הוכרע לגופו.

לשיטתה של המערערת יש לעכב את פירעון הסכום האמור אם כערובה וכמקור למימון תשלומי המזונות השוטפים, כאמור, אם כערובה לעניינם של החובות שבית הדין קמא אומנם פסק כי על הצדדים לשאת בהם בחלקים שווים וכי ממילא, ומאחר שהמשיב פרע את חלקו בהם, אין הצדקה לעכב מכספו לשם פירעון יתרתם, אולם המערערת, כפועל יוצא של ערעורה כאמור על קביעתו זו של בית הדין קמא לעניין החובות, עומדת גם על הבקשה לעכב את התשלום לשם הבטחת פירעון החובות ככל שתתקבל עמדתה בנוגע להם.

ד.         כתב תשובתו של המשיב לערעור נעדר מענה של ממש לטענות המערערת. המשיב מבקש להיסמך על החלטת בית הדין קמא – בהרכבו המלא – מי"ב בתשרי התשפ"ה (14.10.24) שבה נדחתה בקשת המערערת לשינוי ההחלטה הנ"ל שמי"ב באלול התשפ"ד (15.9.24) בזו הלשון:

בית הדין דוחה את בקשת האישה לשינוי החלטת בית הדין מיום 15.9.24. ההחלטה התקבלה בעקבות דוח של רו"ח שמש, בית הדין ביקש את תגובות הצדדים, הצדדים הגיבו, הביעו את עמדתם, ולאחר מכן החליט בית הדין מה שהחליט. באותה העת האישה לא ביקשה לחקור את רו"ח שמש, ולא ייתכן שכעת לאחר שהתקבלה החלטה שאינה מוצאת חן בעיניה תבקש לבטל את ההחלטה ולהמשיך את ההליך.

אם ברצונה של האישה לשנות את ההחלטה עליה לפנות לערכאת הערעור בלבד.

מוחלט:

החלטת בית הדין מיום 15.9.2024 עומדת בתוקפה.

אלא שבהחלטה זו והטיעונים הנסמכים עליה (שאין צורך לפורטם שכן אין בהם כל טיעון נוסף לבד מן החזרה על תוכן החלטה זו במילותיו של המשיב, מעט יותר בהרחבה ותוך פירוט מועד מינוי האקטואר) אין מענה ממשי, שלא לומר אין מענה כל לטענות המערערת:

אין הדברים כוללים מענה באשר למתן ההחלטה הקודמת בדן יחיד, ואין בהם מענה גם לטענות המהותיות.

ה.         דוח האקטואר הוגש לבית הדין קמא בכ"ד בסיוון התשפ"ד (30.6.24), בו ביום הורה בית הדין כי הצדדים יוכלו להגיב לדוח זה בתוך עשרים ואחד יום.

המערערת ביקשה ארכה של עשרה ימים נוספים, אך בקשתה נדחתה בהחלטה שבה הובהר כי מאחר שימי הפגרה אינם עולים למניין הימים הרי שיש בידי הצדדים – גם בלי להיעתר לבקשת הארכה – די זמן.

נוסיף אנו ונבהיר את החלטתו זו, הצודקת והנכונה כשלעצמה, של בית הדין קמא:

בהחלטה שהורתה על זכות התגובה בתוך עשרים ואחד יום לא נאמר כי ימי פגרה יבואו במניין הימים, ומשכך הרי שבהתאם לסעיף 6 לתקנות הדיינים (פגרות), תשע"ג – 2013, לא יבואו הללו במניין, ובאשר לים האחרון של התקופה – ההוראה כי אין להביאו במניין אינה מעוגנת רק בתקנות אלה, אלא אף בחוק ראשי – בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981. משכך ומאחר שביומה האחרון של התקופה שנקבע בהחלטה זו – ט"ו בתמוז התשפ"ד (21.7.24) החלה פגרת הקיץ של בתי הדין, שתמה בב' באלול התשפ"ד (5.9.24) שחל ביום ה' בשבוע, ומאחר שימי שישי ושבת אף הם נחשבים לימי פגרה שאינם עולים למניין עת שחלים הם ביומה האחרון של התקופה – כך על פי הוראת החוק האמורה ועל פי סעיף 5 לתקנות האמורות, הרי שהמועד שעד אליו היו הצדדים רשאים להגיב היה ה' באלול התשפ"ד (8.9.24).

ואכן במועד זה, ה' באלול התשפ"ד (8.9.24), הגישה המערערת את תגובתה (גם המשיב הגיב לחוות הדעת בו ביום, אך אין זה מענייננו עתה).

בתגובה העלתה טענות שונות, מהן טענות הנוגעות לכאורה למסקנות חוות הדעת עצמה מהן טענות משפטיות שלפי מהותן אינן נוגעות לגוף חוות הדעת (אם כי עשויות להתבסס או על המסד המצוי בה או על הטענות הנוגעות לה) אלא לשיקול דעתו של בית הדין בהינתן שזו חוות הדעת שלפניו (היינו שאלת יישומו של סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון שהיא עניין להכרעה שיפוטית ולא לחוות הדעת האקטוארית עצמה, טענות כי יש לחייב את המשיב לבדו בחובות הצדדים מטעמים הלכתיים וכו').

בתגובה ציינה המערערת גם כי במקביל לה העבירה לאקטואר עצמו שאלות הבהרה.

למרות תגובה זו ולמרות האמור באשר לשאלות ההבהרה ניתנה ההחלטה, מושא הערעור, שבוע ימים לאחר מכן.

משכך, דבריו של בית הדין קמא חודש ימים לאחר מכן, בהחלטה שמי"ב בתשרי התשפ"ה (14.10.24) כי "ההחלטה התקבלה בעקבות דוח של רו"ח שמש, בית הדין ביקש את תגובות הצדדים, הצדדים הגיבו, הביעו את עמדתם, ולאחר מכן החליט בית הדין מה שהחליט" – אינם מעלים ארוכה לטענות: הלוא היא היא הטענה, הצדדים הגיבו לדוח ובית הדין בהחלטתו התעלם מן התגובה, ולפחות מחלקים משמעותיים ממנה, ולא נימק לא בפירוש ודומה שבנוגע לחלק מהטיעונים לפחות אף לא ברמז מדוע אין הוא מקבל אותם.

בית הדין אף לא הורה לאקטואר להגיב לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, לא כל שכן שלא המתין לתגובתו, טרם החליט כאשר החליט. זאת למרות הנוהג המקובל המחייב מענה לשאלות כאלה (ולפחות כל עוד לא קבע בית הדין בהחלטה מנומקת כי אין השאלות שהוגשו מצריכות את ההבהרה) ולמרות הפסיקה שממנה עולה כי גם בבתי הדין, בדומה לבתי המשפט שלגביהם מעוגן הדבר בתקנות סדר הדין האזרחי, אומנם לא מוקנית לבעל דין זכות לחקור מומחה על חוות דעתו, ומתן הרשות לחקירה כזו נתון לשיקול דעתו של בית הדין, אבל עומדת לבעל הדין הזכות להגיש שאלות הבהרה (אם אכן אין חקירת המומחה מתאפשרת לו) והזכות כי בית הדין בפסיקתו יבחן את השאלות ואת המענה להן ולא יסתפק בחוות הדעת המקורית.

לעניין זה ראה באמור בפסק דינו של בג"ץ בתיק 5352/18 ובפסקי דינו של בית דין זה בתיקים 1132813/6, 1390474/2 ו־1292666/1 (אחד מחברי מותב זה היה חלק ממותביו של בית דין זה שנתנו את שלושת פסקי הדין ובשניים מהם יש בדין גם חבר נוסף של מותב זה, כל שלושת פסקי הדין פורסמו).

ואם באשר לדבריו אלה של בית הדין קמא אמרנו כי אין בהם כדי להעלות ארוכה לטענות, הרי שבאשר להמשך הדברים "באותה העת האישה לא ביקשה לחקור את רו"ח שמש, ולא ייתכן שכעת לאחר שהתקבלה החלטה שאינה מוצאת חן בעיניה תבקש לבטל את ההחלטה ולהמשיך את ההליך" עלינו לומר כי חסרי פשר הם לחלוטין:

ראשית, חקירת המומחה אכן נתונה לשיקול דעתו של בית הדין ויכול היה בית הדין לקבוע כי אין בה צורך לאחר שהיה מקבל, אילו היה מקבל, כאמור, תגובה של האקטואר לשאלות ההבהרה – אך מה מקום יש להלין על בעל דין שלא ביקש את החקירה טרם ניתן מענה כזה. אכן יש שבעלי דין מקדימים את המאוחר ומבקשים לחקור את המומחה תחילה, אך הסדר הנכון – המתחייב גם מהיות שאלות ההבהרה עניין שבזכות בעוד החקירה אינה אלא עניין הנתון לשיקול דעת – הוא כי רק לאחר שמשלים המומחה את עבודתו לרבות מענה לשאלות ההבהרה יבקש בעל הדין לחוקרו אם סבור הוא עדיין כי חוות הדעת שגויה וכי המענה אינו מספק.

שנית, בקשתה של המערערת לא בתמצתה רק בחריקת המומחה, עלו בה הטענות שאינן נוגעות לחוות הדעת עצמה אלא לעובדות נוספות המצדיקות לדעת המערערת את יישום סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בעניינם של הצדדים, עלתה בה הבקשה לקיים דיון הוכחות בעניינן של אלה, וכאמור לאיל מדובר בטיעונים שבהחלטה מושא הערעור לא בא זכרם כלל ועיקר – לא בטיעונים שנדונו בה ונדחו, עלה בה עניין שאלות ההבהרה שלא נענו וכו'. איזה מענה, אפילו לכאורי, לטענות אלה יש באמירה כי המערערת לא ביקשה לחקור את המומחה?

ו.          כך ברובד המהותי. וכאמור אף לשאלת מתן פסק הדין ביחיד אין מענה בהחלטה המאוחרת לו. בית הדין קמא לא הבהיר מדוע לדעתו, אם אכן כך דעתו, היה וישנו צידוק ותוקף הלכתי לפסק הדין המדובר. גם מצידו של המשיב לא מצאנו תשובה לתהייה זו – לא בתשובתו הקצרה לכתב הערעור ואף לא בפרוטוקול הדיון. ודומה שלא בכדי שכן אכן אין מענה כזה:

מתן פסק דין סופי של הוצאת ממון ביחיד הוא בניגוד הן להלכה והן, להבדיל, לחוק, ודינו של פסק דין כזה להיבטל מאליו.

ולמען הסר ספק, שמא יאמר האומר כי ההחלטה המאוחרת כמוה כפסק דין בשלושה המתקן את פגמו של פסק הדין הראשון:

לאחר שהיחיד נתן פסק דין לבדו במקום שלא היה רשאי לעשות כן מן הדין, אם היה זה פסק דין סופי ולא החלטת ביניים הנתונה מטבע הדברים לשינויים, לא תועיל, על דרך כלל, הצטרפותם של חבריו ומתן פסק דין בשלושה. פסק דין בשלושה אין פירושו שהשלושה חתומים על פסק דין אחד שבו דעת כל אחד מהם עומדת בפני עצמה אלא שהשלושה נשאו ונתנו בדבר והגיעו למסקנותיהם לאחר משא־ומתן זה, וקיומו של משא־ומתן בין הדיינים הוא מעיקר ההלכה ולעיכובא הוא. ומאחר היחיד שפסק את הדין לבדו וללא משא־ומתן עם חבריו אינו יכול לתקן את הפגם אף עם עתה יישא וייתן עימם וישוב לפסוק, שכן במשא־ומתן ובפסק זה השני הוא 'עביד לאחזוקי דיבוריה' שבפסק דינו הראשון, ולכן אינו יכול להצטרף עתה לחבריו ונמצא שיש לפנינו שני פסקי דין בטלים, אחד של היחיד לבדו ואחד של שני האחרים לבדם.

שורשיו של עניין זה להלכה הם בדברי מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה וממה שנשאו ונתנו בדבריו – עימו ולאחריו – גדולי עולם: מהר"י בירב, מהרימ"ט, מהר"א ששון, לחם רב ועוד, עיין בדבריהם. וראה פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בהרכב הראשון לציון הגר"י ניסים, הגרי"ש אלישיב והגר"א גולדשמידט (כולם – זצ"ל) בפד"ר ז (עמ' 239–247, ובקיצורן של המסקנות המובא שם בתחילת פסק הדין בעמ' 226). כן עיין בדברי הגר"א שפירא בערעור תש"ם/293. ראה עוד בקצרה בפסק דינו של בית דין זה בתיק 2734-35-1‏‏ מפי כתבו של הגר"א שרמן שאליו הצטרפו הגר"ע בר שלום והגר"ש בן שמעון (פורסם, הובא גם בפד"ר כא פסק דין המתחיל בעמ' 188, עמ' 202 ובמאגר המקוון פסק דין רכט) וכן ראה פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי נתניה בתיק 2293-23-2 מפי כתבו של הגר"מ עמוס, לימים חבר בית דין זה, שאליו הצטרפו הגר"ש פרדס והגר"א ינאי (פורסם במאגר המקוון פסק דין קלט ובאתרים המשפטיים). ועיין עוד בדברי בית דין זה במותב שבו שניים מחברי מותב זה בתיק 1214738/4 (פורסם בנבו)‏‏ ובעיקר בפסק דינו של בית דין זה במותב אחר שאף בו ישבו בדין שניים מחברי מותב זה בתיק 1291753/8 (פורסם)‏‏ שבו הוספנו בבירור דין זה והבחנו לגביו בין החלטת ביניים שניתנה ביחיד שלגביה אפילו כשמן הדין מצריכה היא שלושה אין חשש 'אחזוקי דיבוריה' כיוון שהחלטה כזו "מעצם טיבה עשויה להשתנות עוד בהמשך ההליך, ולרבות כתוצאה של משא־ומתן בין הדיינים או של טענות נוספות שיישמעו" לבין מקרה שבו "ניתן פסק דין סופי על ידי דיין יחיד, במקום שמן הדין נדרשים שלושה, או שפסק הדין ניתן בשלושה אבל ללא שיראה או ישמע כל אחד מהם את דברי חבריו ויתקיים משא־ומתן ביניהם" שלגביו "יש מקום לקבוע כי לא יוכלו אותו דיין או אותם דיינים לדון שוב באותו הליך עצמו, שכן כאן אכן יש 'נגיעה' שלא לקבוע כי פסק הדין שנתנו תחילה ניתן שלא כדין". וכעין זה התבאר כבר בפסק דינם של הגר"א שרמן, הגר"ח איזירר (זצ"ל) והגר"צ אלגרבלי בשבתם בבית דין זה בתיק 0569-22-1 (פורסם בנבו)‏‏, וכך בקצרה גם בהחלטת בית דין זה במותב שבו אחד החתומים מטה בתיק 1357812/2‏‏ (שפורסמה אף היא).

ז.          אך אפילו נתעלם מכך או נאמר שיש מקרים שבהם יכולים שניים להצטרף לדעת היחיד גם לאחר שהיחיד נתן פסק דין לבדו ונקבע מטעם כלשהו שהמקרה שלפנינו הוא מכללם – בענייננו אין ההחלטה מרפאת את הפגם מן הטעם הפשוט שאין היא ההחלטה, ולא כל שכן לא החלטה מנומקת כמתחייב מתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, (להלן: תקנות הדיון), לגופם של דברים:

אין מצידם של שני הדיינים ש'הצטרפו' לפסק הדין כביכול בהחלטה זו שום נימוק ושום משא־ומתן לגופם של דברים אלא אמירה מדוע אין לבטל את הפסק של היחיד (כיוון שהיה על המערערת לטעון קודם וכו'). אמירה זו שכשלעצמה – תמוהה היא כאמור לעיל, אך אף לולי הייתה תמוהה אין בה משום פסק דין לגופם של דברים. 

לשון אחר: אין פה, במובן האמיתי, הצטרפות של השניים לפסק דינו של היחיד אלא הצטרפות שלהם לקביעה כי ככל שיש פסק דין כזה אי אפשר לדרוש את ביטולו מהנימוקים שהועלו בבקשת האישה לביטולו. וכפי שהדגשנו דייקא: "ככל שיש" – אבל מאחר שפסק דין כאמור שניתן ביחיד הוא בטל מאליו, וכמי שאינו, הרי שאין פסק דין, ושעה שאין פסק דין אין צורך ולא אפשרות לדון אם הנימוקים שנדונו בהחלטה זו מספיקים כדי להצדיק את ביטולו…

ח.         ממוצא הדברים אנו למדים כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי פסק דינו של בית הדין קמא בטל.

אולם אין מן הדין כי ידון בית דיננו בגופם של דברים וייתן עתה את פסק דינו שלו שיחליף את פסק דינו של בית דין קמא, שכן לא זו בלבד שכפי האמור אין מדובר בפסק דין שניתן כדין ובסמכות ובית הדין הגדול קובע שיש בו טעות אלא במצב שבו למעשה אין כלל פסק דין, היינו פסק דין שנתן מי שבסמכותו ליתנו, בענייננו – מותב תלתא, אלא שאף אין לפנינו תשתית מלאה מבחינת המסד העובדתי המאפשרת מתן פסק דין כזה:

בפסק הדין המעורער אין כל בחינה של הטענה שהמשיב התחייב לשאת לבדו בחובות, טענה הצריכה להיבחן תחילה וראש במישור העובדתי – אם הייתה התחייבות כזו, ומה היו הקשרה ותנאיה המפורשים או המשתמעים, ככל שהיו כאלה, ורק אחר כך יבוא תורו של הבירור ההלכתי באשר לתוקפה של התחייבות כזו ולמשמעותה. אם טענה זו לא עלתה בעבר כלל בבית הדין קמא ודאי שאין מקום שתעלה לראשונה בערכאת הערעור, אם עלתה ולא בוררה – אין ערכאת הערעור צריכה ויכולה להיכנס בנעלי הערכאה הדיונית ולקיים דיוני הוכחות.

הוא הדין והוא הטעם לעניין טענותיה העובדתיות של המערערת שעליהן מושתת הטיעון המשפטי כי בענייננו יש להחיל איזון בלתי־שוויוני בהתאם לסמכות שהוענקה לבית הדין בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. טענות אלה עלו בערכאה קמא אומנם אך לא הושלם בירורן בדרך של דיוני הוכחות, בחינת ראיות או הגשת סיכומים, גם השלמת חוות הדעת האקטוארית בדרך של מענה לשאלות ההבהרה לא נעשה כאמור לעיל, ולא נבחן לאחר השלמתה אם יש הצדקה לחקירת המומחה על אודות חוות דעתו, כל שכן שחקירה כזו אכן לא התקיימה.

השלמות אלה חיוניות למתן פסק דין ומקומן אינו בערכאת הערעור, הן משום שלא לכך נועדה היא וקיום הליך הכולל את כל אלה והעשוי מטבעו להצריך פרק זמן ממושך בערכאה זו יפגע בזכויותיהם של בעלי דין אחרים הממתינים לשמיעת ערעורם בהליך שבעבורו נועדה ערכאה זו, הן משום שקיום ההליך הדיוני בערכאת הערעור והכרעה שלה על פי ממצאיה בו – משמעו שלילת זכות הערעור בנוגע למסקנות העולות מממצאים אלה. צריך להחזיר לאזורי שיקיים דיון ראוי, יבחן את הטענות והראיות וייתן פסק דין מנומק בשלושה.

אין מנוס בענייננו אלא להשיב את העניין לבית הדין האזורי.

ט.         כאמור יש להשיב את העניין לבית הדין האזורי. אולם: מאחר שבנסיבות העניין וכפי שהובהר לעיל אין מקום להשיב את העניין למותב שדן בו כבר ושמתחת ידיו יצא פסק דין הלוקה בפגמים שלגביהם קיימת המניעה לתקנם בידי אותם דיינים עצמם, מן הטעם דעבידי לאחזוקי דיבורייהו, הרי שאין מוצא אלא להעביר את העניין לבית דין אחר או להרכב אחר.

ויודגש: אין ההעברה נעשית בשל 'טענת פסלות' היינו טענה שבית הדין האזורי נושא פנים לאיש, חלילה. אין כל יסוד לחשוש שבית הדין קמא נשא או יישא פנים למי מהצדדים ולמעשה אף א עלתה טענה כזו. על כן מן הדין כשר בית הדין קמא לדון בענייני הצדדים בכללם ויוכל עקרונית לדון בתביעות אחרות שלהם (אם כי פרקטית לא כך יהיה אם יועבר עניינם להרכב אחר, כיוון שעל דרך כלל אין מפצלים את עניינם של צדדים בין שני הרכבים), אך בעניין זה עצמו שבו ניתנו פסק הדין בדן יחיד וההחלטה שבשלושה המורה על אי־ביטולו של פסק דין זה, אין הרכב זה יכול לחזור ולדון. העברת ההליך לבית דין אחר אינה מן הטעמים לפסלותו של דיין הקבועים בהלכות דיינים ולהבדיל בחוק הדיינים, ואינה מושתתת על הוראות החוק האמור לעניין זה, אלא נעשית מן הטעם שהובהר לעיל ובפן של סמכויות וסדרי דין מושתתת היא על סמכותו של בית דיננו במסגרת הכרעתו בערעור ועל פי תקנה קנג לתקנות הדיון (ההדגשה נוספה):

בית הדין רשאי לדחות את הערעור או לקבלו. רשאי הוא לשנות את פסק הדין, לבטלו, להוציא פסק אחר במקומו, להחזיר את העניין לבית הדין שדן או לאותו בית דין בהרכב אחר או לבית דין אזורי אחר, לשם דיון מחדש או לשם בירור נוסף או לשם קבלת ראיות או להשלמת נימוקי פסק הדין.

לאחר שיקול דעת אנו קובעים כי המשך הדיון בעניינם של הצדדים יהיה במותב שבראשות הדיין יצחק אושינסקי בבית הדין הרבני האזורי  בירושלים.

י.          אשר לעיקולה של יתרת התמורה שחבה המערערת למשיב בגין חלקו הנכס המשותף:

נוכח האמור ונוכח התרשמותנו מדברי הצדדים בדיון קיים צידוק כפול לעיקול זה.

ראשית, למערערת טענות של ממש, שאין לשלול את האפשרות כי לאחר דיון ראוי יתקבלו לפחות בחלקן, שלפיהן על המשיב לשאת לבדו בחובות של הצדדים הרשומים לכאורה גם על שמה (ומשכך, ככל שתתקבל עמדתה אך בפועל לא יוכל המשיב לפרוע את החובות או ישתהה בפירעונם – ישובו הנושים אליה). הדרישה להעמיד בטוחה בדמות הותרת יתרת התשלום בידי המערערת עד להכרעה בטיעונים אלה היא דרישה סבירה למדי שעה שעולה מן החומר שלפנינו, ועלה בבירור אף מדברי המשיב עצמו לפנינו, כי יש יותר מיסוד לחשש כי אם תועבר היתרה לידי המשיב אכן לא יהיה לנושים מהיכן להיפרע, וזאת בשל התנהלותו של המשיב המתאפיינת בהוצאה בלתי־מבוקרת של כספים, מבלי ליתן את הדעת כראוי על יום מחר.

שנית, המשיב חב במזונות ילדיו, ועקב ההתנהלות המתוארת, בצד ההתנהלות הלקויה במישור של העדר עבודה מסודרת והכנסה קבועה, גם באשר לכך קיים חשש ממשי כי לא יוכל לפרוע את שהוא חב בו.

יא.        אכן בית הדין קמא אמר בעניין זה כי מאחר שגילם של ילדי הצדדים עולה על שש הרי שחיוב המזונות אינו אלא 'מדין צדקה' ואינו מצדיק עיקול להבטחתו. לעניין זה יש להעיר כי השאלה אם גם כיום, לאחר תקנת הרבנות הראשית, אין חיוב זה אלא 'מדין צדקה' שנויה במחלוקת גדולה כידוע. הוראתה הפשוטה של לשון התקנה אינה תומכת בעמדה זו, ולבד מכך גם רבים מהסוברים שיסוד החיוב נותר בדיני צדקה – לא בהכרח יקבלו את מסקנתו זו של בית הדין קמא, שכן לכל הפחות מוסכם כי התקנה נועדה – גם אם לא להרחיב את תנאי וגדרי החיוב (למשל בנוגע לילדים שיש להם ממון משלהם, מירושה ממשפחת אימם וכדומה ואינם זקוקים או זכאים ל'צדקה') – לעשות חוב צדקה זה לחוב בר־אכיפה דוגמת חוב משפטי גמור, כפי שדין תורה נותן במקרים מסוימים אף לעניין צדקה עצמה 'ממשכנין על הצדקה' ואפשר שמעבר לכך, מה שעשוי לכלול גם עיקול להבטחת הגבייה בעתיד. לעניין זה של גדריה והשלכותיה של התקנה עיין, בין השאר, בפסק דינו המקיף של בית דין זה בתיק 1241751/2 (פורסם)‏‏ ובפסקי הדין שאליהם הפנה פסק דין זה.

אכן לאידך גיסא ייתכן, וכך אף לסוברים שהחיוב הוא כחיוב 'מזונות' שלפני גיל שש וחרג לגמרי מגדרי 'צדקה', כי אין מקום לעיקול בגין חוב זה שכין אין הוא חוב הרובץ כבר עתה, במלואו, על האב, אלא חוב המתחדש מדי יום ביומו, מן הדין, באשר למזונות אותו יום. אלא שלא מן הנמנע כי אף חוב עתידי כזה יצדיק עיקול, לפחות להבטחת גביית החוב העתיד להיווצר בטווח הזמן הקרוב יחסית, וזאת – אף לסוברים שעדיין 'דין צדקה' בלבד יש כאן.

אף את זאת יש ללמוד מדין 'ממשכנין על הצדקה' שעניינו בגבייה לצורך קופה של צדקה מכוח חיובי צדקה המוטלים על הציבור ושאחריותם – על פי דין תורה – מוטלת על בית הדין (אם כי כיום, לצערנו, לא אכשר דרא ואין בתי הדין מוסמכים חוקית לפוסקם ולאוכפם): 'קופה של צדקה' מתחלקת מדינא דגמרא אחת לשבוע, בניגוד ל'תמחוי' המתחלק מדי יום ביומו, וכש'פוסקין צדקה' לצורכה וקובעים כמה ייתן כל אחד מבני העיר בהתאם להערכת בית הדין את יכולותיו בהשוואה לאלה של אחרים ולצורכי העניים הרי גם פסיקה זו היא של סכום שיספיק (כשיגבו מכל אחד כפי הסכום שנפסק והושת עליו) לצורכי העניים לשבוע כולו, לפחות. ואף על פי כן גובים וממשכנים, ואין אדם יכול לומר שאין לגבות ממנו ולמשכנו היום בגין צורכי העניים בימות השבוע הבאים ולהטעים דבריו בטענה שחיוב מזונות העניים של יום מחר יחול רק מחר וכן הלאה.

ואומנם בענייננו, ואף בחיוב מזנות הנפסק כדבר שבשגרה בחיוב חודשי, מדובר בהבטחת מזונות לפרק זמן ארוך יותר. אך דיינו במה שלמדנו מן האמור כי אין לראות את חיוב הצדקה כמתחדש בכל יום דייקא באשר לצורכי אותו יום ולהסיק מכך שאין לגבות מיום אחד בעבור צורכי היום האחר או לעקל מיום אחד לצורך הבטחתם. לאחר שלמדנו והסקנו זאת שוב אין מניעה עקרונית ליישם את הדברים אף כלפי תקופות ארוכות יותר. מסתבר שאורך התקופה ייגזר מן הנורמות המקובלות של התנהלות כלכלית בכלל (ובעניין זה בזמננו שרוב בני האדם משתכרים משכורת חודשית, הוצאות רבות ומרכזיות משולמות אחת לחודש ואף הוצאות יומיות משולמות בפועל במקרים רבים אחת לחודש באמצעות מערכות האשראי – הדעת נותנת לגזור מכך כי גם התנהלות גביית ומתן הצדקה, כשנעשית היא באופן ממוסד, תהיה בדרך זו ולא אחת לשבוע) ומשיקול דעתו של בית הדין באשר לצורכי העניים, בענייננו הילדים, ליכולות מי שנתבע ליתן 'צדקה' בעבורם, היינו האב, ולאפשרות הגבייה ממנו עתה ובעתיד.

ויתרה מכך: מוכח מדין זה כי אין אדם יכול לומר כי אומנם עתה עשיר הוא ויש לחייבו בצדקה, אולם חיוב יום המחר טרם חל ועד אז – שמא יעני, ואף רשאי הוא ביוזמתו לעשות בשלו ככל העולה על רוחו ולאבד את ממונו, וכי ממילא בעת שיחול החיוב לא יהיה מן הדין להשיתו עליו, וכיצד יושת עליו עתה ואף ייגבה ממנו בפועל.

וכלפי מה הדברים אמורים? כלפי האפשרות שכוונת בית הדין קמא בדבריו כי החיוב הוא רק מדין צדקה היא לא רק כי אין לגבות או למשכן עתה בגין חיוב צדקה או חיוב יומי מתחדש בכלל, אלא כי אם אכן יאבד המשיב את ממונו ולא יהיה מניין לגבות את מזונות ילדיו – שהלוא זה הוא חששה הנטען של המערערת – אכן לא יהיה חייב ב'צדקה' זו במועד שבו אמור החיוב להיווצר, שכן חובת 'צדקה' בסכום שנפסק אינה מוטלת על מי שבעצמו עני מרוד הוא ושאינו יכול להיחשב 'אמיד' אף כפי פירושו של המונח 'אמיד' לעניין מזונות ילדיו (השונה מפירושו לעניין חיוב צדקה אחרים – עיין אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל חלק א בפסק דינו של בית הדין הגדול המתחיל בעמ' יג שבו ישבו בדין הרבנים הראשיים דאז הגריא"ה הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל ועימם הגר"י קלמס של, בעמ' יז וכן בפד"ר ה עמוד 302, בפסק דינם של הגרי"ש אלישיב, הגר"א גולדשמידט והגר"ש ישראלי, ובמה שהביא שם הגרי"ש אלישיב מספר נתיבות משפט להגר"ח אלגזי ד"גבי בניו: כל שאינו עני מיקרי אמיד לגבי בניו"). אם זו הטענה – הרי שוברה בצידה, שכן מדין ממשכנים על הצדקה נוכל ללמוד שאם עתה יש לאדם ממון נוכל למשכנו עתה אף בשביל חיובי צדקה שלכאורה עילתם – צורכי העניים במזונות יום מחר – תיווצר רק מחר (ו'יש מחר שהוא לאחר זמן' כמליצת חז"ל במכילתא, במדרש תנחומא ובילקוט שמעוני בפרשת בא וכמובא ברש"י שם) ואין עלינו לומר כי שמא בבוא העת לא יהיה הוא אמיד, ובפרט שאין סופו של משכון זה להביא לידי גבייה בפועל בעת שלא יהיה הלה אמיד, אלא להפך: כך יישאר הוא אמיד ולא יכלה ממונו לתוהו, וממילא ייזונו ילדיו ממנו בבוא העת כדין.

יב.        נוסיף ונעיר: המשיב שלפנינו לפי התרשמותנו ואף לפי הטענות, לרבות טענות המערערת, אינו 'אכזר יותר מעוף טמא' כמליצת חז"ל על מי שאינו זן את ילדיו, אין הוא כילַי ולא איש רע מעללים המזיד לאבד את ממונו או להבריחו כדי להיפטר מלזון את ילדיו. להפך: מדבריו בדיון לפנינו – כשנשאל איך אבדו בעניין רע מאה אלף שקלים שקיבל לידיו לא מכבר מתמורת חלקו בדירה ושתכנן, לדבריו, להשקיעם בעסק שממנו יוכל להתפרנס – עלה כי בזבז סכום עתק זה בתוך זמן קצר לצורכי ולטובת ילדיו (כהבנתו את צורכיהם וטובתם, בראייתו קצרת הטווח). לא איש רע הוא כלל אלא שלוקה הוא בהתנהלות כלכלית בלתי־אחראית שהיא שהביאה אותו אל עברי פי פחת במובן הכלכלי ובמידה רבה גם הביאה להרס נישואי הצדדים. אפשר שיש שיטעו לסבור כי משאין מדובר באיש רע – לא ראוי לעקל את ממונו בכלל ולהבטחת המזונות בפרט, ברם עם האומרים כך תלין משוגתם, שכן ההפך הוא הנכון: גביית מזונות, אף אם 'מדין צדקה' הם, ממי שמצד עצמו רוצה לזון את ילדיו או יכולים אנו להעריך שהיה רוצה בכך לו יכולנו לשאול את דעתו אלא שלאונסו אין אנו יכולים לשואלו ולאונסו זה גם אינו זן את ילדיו עתה בפועל מרצונו נעשית יותר בנקל משנעשית גבייה ממי שבזדון לב ממאן לפורעם (עיין כתובות מח, א בחילוק בין היוצא למדינת הים, "יוצא לדעת" לבין מי שפסק לזון את ילדיו משום שנשתטה ו"יצא שלא לדעת").

ובעומדנו בזה נוסיף כי סבורים אנו כי אליבא דאמת עיקול זה הוא לטובתו של המשיב עצמו, ולא מן הנמנע כי לעתיד לבוא יודה בכך ויודה על כך, שכן כאמור אין מדובר במי שמבקש ביודעין לאבד את ממונו ושלא לזון את ילדיו אלא במי שנגרר להתנהלות העשויה להביא לכך, ונוטה שוב ושוב להתנהלותו של מי ש'מאבד את מה שנותנים לו'.

משכזה הוא וכל עוד לא למד לסור מדרך זו ולהתייצב על דרך טובה (ולו לעצתנו ישמע המשיב: יפנה לייעוץ מקצועי באר להתנהלותו זו, ייעוץ הניתן כיום גם על ידי חלק מארגוני החסד [כגון 'פעמונים', 'ועד הרבנים לענייני צדקה' ואולי גם ארגוני צדקה אחרים], ולא יסור ימין או שמאל מהנחיותיהם, ואז בעזרת ה' תצליח דרכו. אך לא בסמכותנו להורות לו לעשות כן ורק לייעץ נוכל, וכל עוד לא יעשה כן) – כמעט שאפשר לומר כי עיקול ממונו הוא בבחינת 'השבת אבדה'.

אלא שאילו לא עמדה חובת המזונות מנגד ואילו לא עמדו תביעות אחרות שראויות להבטחה באמצעות העיקול לא הייתה לנו סמכות ואף לא היה מן הדין לנהוג בדרך זו של 'השבת אבדה', שכן 'אבדה מדעת' היא שאין חיוב להשיבה ואין אנו יכולים לשים עצמנו אחראים להתנהלותו של אדם המאבד את ממונו שכן 'אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן' (בבא מציעא לט, א).

אך שעה שאכן יש חיוב מזונות ויש תביעות נוספות המצדיקות את העיקול – ראוי הוא שיקול זה לבוא בקהל כטעם נוסף וודאי שיש בו כדי להוסיף למשוואה שבה נשקלים, בכל בקשת עיקול, זכויותיהם של התובעים והנושים מן העבר האחד לעומת זכותו של הנתבע המבקש שלא תישלל ממנו הזכות להשתמש בממונו כל עוד לא הוכרע הדין ולא הגיע זמן הפירעון. ב'מאזן הנוחות' הנשקל בהקשר זה מובאת בחשבון מידת הפגיעה בנתבע אם יעוקל ממונו, ולעניין זה ודאי הוא שאפשר לקבוע שפגיעה זו פוחתת מאוד שעה שלהערכתנו ולהכרתנו לעת הזאת אין הלה צפוי להועיל לעצמו באמצעות ממונו אם ייוותר בידיו אלא לאבדו בידיים בהתנהלות שלאחר זמן יצר עליה אף הוא בעצמו.

יג.        עם זאת, עיקול אינו יכול להיות בידיו של בעל הדין האחר עצמו (בענייננו: המערערת), העלול גם הוא לאבד את הממון שלא כדין ושאף אם לא יעשה כן זכאי שכנגדו לומר כי הלה 'דמי עליה כאריא ארבא' ואינו חפץ שיהיה הלה מי שישמור על הממון שלעת עתה שלו הוא (של הנתבע ובענייננו – של המשיב). יתרת תמורת חלקו של המשיב בנכס שייכת לו, מועד פירעון המזונות העתידיים טרם הגיע וחיובו של המשיב בחובות הצדדים (יתר על מחציתם) טרם התברר. משכך אין המערערת רשאית לעשות דין לעצמה ולהימנע מלפורעו תוך שהיא מחזיקה בממון זה ו'מעקלת אותו' בעצמה.

לפיכך אנו מורים למערערת להעביר את יתרת התשלום בתוך שלושים יום לחשבון נאמנות שתפתח באת כוחה (לו היה המשיב מיוצג היינו מורים על פתיחת החשבון על ידי באי כוחם של שני הצדדים יחד, אלא שהמשיב אינו מיוצג).

היתרה האמורה תישמר בחשבון זה עד להכרעה של בית הדין האזורי בהליך הרכושי, לאחר שייבחנו הטענות העובדתיות והמשפטיות השונות לעניין סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, התחייבות המשיב לשאת בחובות לבדו וכו' ורבות מענה של האקטואר לשאלות ההבהרה וחקירתו ככל שיימצא צורך בה. עם ההכרעה הסופית, ולאחר שיכריע בית הדין האזורי גם בשאלת האפשרות להותיר את הסכום כולו או חלקו כבטוחה להמשך תשלומי המזונות, תועבר היתרה למשיב או למערערת או תחולק ביניהם בהתאם להכרעה זו.

בתקופה שעד להכרעה הסופית ייתן בית הדין האזורי הוראות גם באשר לגביית המזונות (מדי חודש בחודשו או לעיתים מזומנות ככל שתהיינה הוצאות מיוחדות) מסכום זה, ככל שהמשיב לא יפרע אותם ממקורות אחרים.

יד.        סוף דבר, מסקנותינו והוראותינו הן כדלהלן:

1.         הערעור מתקבל.

2.         החלטתו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים מי"ב באלול התשפ"ד (15.9.24) לעניין איזון משאבי הצדדים – מבוטלת.

3.         עניינם זה של הצדדים ישוב להידון בבית הדין האזורי ויועבר למותב שבראשות כבוד אב בית הדין הרב יצחק אושינסקי בבית הדין הרבני האזורי בירושלים.

4.         מותב זה יקבע בהתאם לתקנה עא לתקנות הדיון אם ימשיך בדיון מהמקום שבו פסק הדיון במותב הקודם, היינו מהשלב שלאחר קבלת חוות הדעת האקטוארית ותגובות הצדדים עליה, טרם מענה של האקטואר לשאלות ההבהרה וטרם דיון בטענות שעלו בתגובות אלה, או משלב מוקדם יותר. בין כך ובין כך ידון המותב לגופן של הטענות הנ"ל, לרבות הטענות לפסיקה על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון והטענות כי המשיב התחייב לשאת בחובות לבדו, ויפסוק את הדין.

5.         יתרת התמורה שחבה המערערת למשיב בגין חלקו בנכס המשותף (שאותו רכשה ממנו על פי הסכם ולאחר התמחרות כאמור לעיל) תועבר בתוך שלושים יום לחשבון נאמנות שתפתח באת כוח המערערת, שם תישמר היתרה כבטוחה הן למזונות הקטינים הן לתביעת המערערת לחלוקה בלתי־שוויונית של החובות וכנ"ל.

6.         לאחר שייבחנו הטענות העובדתיות והמשפטיות השונות לעניין סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, התחייבות המשיב לשאת בחובות לבדו וכו' ורבות מענה של האקטואר לשאלות ההבהרה וחקירתו ככל שיימצא צורך בה. עם ההכרעה הסופית, ולאחר שיכריע בית הדין האזורי גם בשאלת האפשרות להותיר את הסכום כולו או חלקו כבטוחה להמשך תשלומי המזונות, תועבר היתרה למשיב או למערערת או תחולק ביניהם בהתאם להכרעה זו.

7.         בתקופה שעד להכרעה הסופית ייתן בית הדין האזורי הוראות גם באשר לגביית המזונות (מדי חודש בחודשו או לעיתים מזומנות ככל שתהיינה הוצאות מיוחדות) מסכום זה, ככל שהמשיב לא יפרע אותם ממקורות אחרים.

8.         נוכח קבלת הערעור אין צו להוצאות. הערובה להוצאות המשפט שהפקידה המערערת בקופת בית הדין תושב לה בהתאם לנהלים.

9.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ד' באדר התשפ"ה (4.3.2025).

הרב אברהם שינדלר                       הרב ציון לוז־אילוז                        הרב אחיעזר עמרני

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה