ב"ה	תיק 1424358/1

 בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה

לפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם מייזלס – אב"ד, הרב בנימין לסרי, הרב נחמיה נשר

        המבקשת: פלונית 

        נגד

        המשיבים: פלוני

                        פלוני

הנדון: סנקציות כנגד חותן המעכב חליצה

החלטה

לפנינו בקשת האישה האלמנה (להלן: "התובעת") מבית הדין לנקוט בהליכי בזיון בית הדין וכפיית ציות כנגד מר ג' א' (להלן: "הנתבע"), אביהם של בעלה ז"ל שנפטר ללא ילדים ושל אחיו היבם (כדלהלן), בטענה כי בכך שהוא מונע ואוסר על בנו, אחיו הרווק של המנוח המחויב לאפשר חליצה לאלמנת אחיו כדי להתירה להינשא (להלן: "היבם", כפי שמכונה במקורות ההלכה), הוא מפר בכך החלטות שיפוטיות של בית הדין ופוגע בה קשות בחירותה ובזכותה היסודית להינשא ולשקם את חייה בפתיחת פרק נישואים חדש והקמת משפחה אחר פטירת בעלה.

ביום 28.12.2023 נערך דיון בבית הדין במסגרת הליך זה, בו נתן בית הדין את האפשרות לנתבע, לפי סעיף 6(2) לפקודת בזיון בית המשפט, לתת טעם מדוע לא יינתן נגדו קנס או מאסר בגין המראת החלטת בית הדין מיום  ה' בטבת התשפ"ד (17.12.2023), לקיים את הליך החליצה.

בדיון הנתבע טען כי הוא אינו מיוצג ועל כן לא ישיב לשאלות בית הדין. בית הדין הבהיר לו כי הוא חייב להשיב לשאלות בית הדין, אך אם הוא רוצה בכך בית הדין יאפשר לו להראות את פרוטוקול הדיון לעורך דין ולהתייעץ עמו ולתת את תשובתו לשאלות בית הדין תוך שבעה ימים. בעקבות כך בית הדין הוציא באותו יום, 28.12.2023, החלטה לפיה "על האב להגיב לביה"ד לאור הפרוטוקול בתוך 7 ימים לאחר התייעצות עם עו"ד כבקשתו", וכי "בהיעדר תגובה כאמור, יוציא ביה"ד החלטה בהתאם לאמור בפרוטוקול".

ביום 4.1.2023 התקבלה תגובת הנתבע בהתאם להחלטת ביה"ד, בה שב וחזר על תנאיו ודרישותיו, שקודם לביצוע החליצה הוא יקבל את כל הירושה של בנו המנוח, מאחר ולדבריו לפי דין תורה רק הוא היורש, ולפני שנושא הירושה יסודר כרצונו לא יאפשר לבנו היבם לקיים חליצה.

בעקבות הודעתו זו של הנתבע, וכדי להסיר כל ספק וטענה כי בית הדין לא נתן בפני הנתבע את ההזדמנות להפסיק את הפרתו ולאפשר את עריכת החליצה, הוציא בית הדין ביום י"ד בשבט התשפ"ד (24.1.2024) החלטה בה כתב:

"לאור תשובתו של אבי היבם, הנתבע, מר ג' א', אשר הגישה אל בית הדין ביום 4.1.2024, בה כתב כי "אין כל סירוב מצד הנתבע לחלוץ הוא רק תובע ירושת הבן שהוא זוכה לה מדין תורה", ומאחר שהתובעת האלמנה גב' ר' י' כבר הצהירה לפני זמן רב והודיעה לבית הדין כי היא מוכנה לדרישת האב לקבל את כל ירושת בנו ומתחייבת לכך, בתמורה לכך שהוא יאפשר את קיום הליך החליצה, מורה בית הדין לאב להודיע בהודעה כתובה לבית הדין עד ליום שני הבא, י"ט בשבט התשפ"ד (29.1.2024) בשעה 13:00, בלשון קצרה, ברורה ומפורשת, כי בכפוף למתן פסק דין של בית הדין המחייב את האלמנה באמור לעיל, הוא מתחייב לאפשר לבנו היבם, א' י' א', להופיע בדיון שיקבע לכך בית הדין בהקדם האפשרי לשם עריכת החליצה.

יובהר, כי בעריכת החליצה בית הדין לא ירשה את נוכחותם של האב הנתבע או מי מטעמו.

היה ועד סוף יום שני הבא האב לא יודיע לבית הדין כי הוא מסכים לאמור, או שלא ישיב כלל, בית הדין ייתן החלטה מסודרת להפעלת סמכותו לפי סעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפייה וציות ודרכי דיון) וסעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט.

היה והאב ייתן לבית הדין תשובה ברורה כי הוא מסכים לאמור, בית הדין יקבע בהקדם האפשרי מועד לעריכת החליצה."

בעקבות החלטת בית הדין דלעיל, שלח הנתבע היום – 29.1.2024, את תגובתו אשר בה, כצפוי, הנתבע אינו מוכן לומר בלשון ברורה כי הוא מתחייב לאפשר ליבם להשתתף בהליך החליצה על ידי כלתו (האלמנה) התובעת, בכפוף לכך שתוותר לו על חלקה בירושת בעלה המנוח, ובמקום כך כתב: "מאחר ונאלצנו להגיש לנצי"ב (=כך כתב) תלונות הציבור נגד שופטים בקשה להרכב בית דין רבני אחר, ממתינים לתשובת הנצי"ב (=כנ"ל)".

ויוער אגב כך, כי הנציב ממילא אינו מוסמך לעסוק בבקשות להחלפת הרכב, מאחר שזו בקשה הנתונה לסמכות ערכאת הערעור של בית הדין הרבני הגדול במסגרת תפקידו, לפי תקנה קנג לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג "להחזיר את העניין לבית-הדין שדן או לאותו בית-דין בהרכב אחר או לבית-דין אזורי אחר", ואילו בסעיף 17(5) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס"ב-2002 נקבע כי "הנציב לא יברר תלונה שהיא […] בענין הניתן לערעור על פי דין" וכן לא (ס"ק (5)) בעניין "בקשה של בעל דין ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין".

לאור האמור ואחר שכלו כל הקיצים, פונה בית הדין מחוסר ברירה אחרת אל הטלת סנקציות על הנתבע בהתאם להוראות החוק כצד ג' המונע ומביא להפרת החלטותיו השיפוטיות של בית הדין להתיר את האלמנה העגונה בחליצה.

בית הדין מבקש להזכיר לנתבע, כי דרישה זו שהעלה לקבלת כל ירושת בנו כתנאי להסכמתו לקיום חליצת היבם – ואשר עתה גם בה הוא אינו מסתפק – היא דרישה אשר הוא כבר העלה ודרש בפני בית הדין עוד לפני יותר מחצי שנה. על אף הגנאי והעוול בדרישה לתלות זאת בחליצה והתרת האלמנה, כדי לברר האם ישנה כלל אפשרות והסכמה מצד התובעת למלא את דרישתו כדי לשחררה, זימן בית הדין את התובעת והציג לפניה את תנאו של הנתבע. בתגובה התובעת הסכימה מיד שהנתבע יקבל את כל ירושת המנוח לעצמו, והיא תסתלק מכל זכות מהעיזבון השייך למנוח בתמורה לאפשרות החליצה ושחרורה, והיא אף הפקידה לשם כך תצהיר חתום בו היא מסכימה שהירושה תהיה על פי דין תורה וללא שתקבל חלק מהירושה. בעקבות כך זימן בית הדין את הנתבע והודיע לו על הסכמת התובעת לדרישתו. בית הדין אף דחק בנתבע שייגש מיד לפתיחת בקשה למתן צו ירושה. יתירה מכך, בית הדין הציע לאב אף ליתן את כל הסעדים שיבקש כדי לחשוף את נכסיו של בנו. (אגב כך נעיר, כי כיום האב מעלה טענה חדשה ומוזרה לפיה אין הוכחה שהמנוח הוא בנו, אך משום מה לעניין לרשת את עזבון המנוח טוען בבירור שהוא בנו). כל זאת עשה בית הדין במטרה אחת לשחרר את התובעת האלמנה מכבלי עגינותה. אולם למרבה הפלא והאכזבה הנתבע נסוג בו וסירב לאפשר את החליצה על ידי בנו.

בבדיקת פשר התנהלות מוזרה זו של הנתבע וחזרתו מהתנאי שהציב, התברר לבית הדין כי כפי הנראה כל מטרתו של הנתבע בהתנהלות זו, היא פשוט כדי להקשות ולהתעלל בנתבעת, מתוך נקמה אישית, כנראה בעקבות ההיסטוריה הקשה שהתרחשה בתקופת גירושיו מאשתו הראשונה (אמו של בנו המנוח). בעקבות הליך גירושין קשה זה התנתק הנתבע באופן מוחלט מבנו המנוח, ולא התראה עמו מאז במשך כל אותם שנים עד ערב פטירתו.

בכל האמור, ברור כי אין כל הצדקה לעגן את הנתבעת, האלמנה האומללה, שבנו היבם (אחי המנוח מאביו) מחויב מן הדין לאפשר לה את החליצה כפי שקבע בית הדין בהחלטתו מיום 17.12.2023, והנתבע מונע מבנו היבם את מה שהוא מחויב על פי דין ועל פי החלטת בית הדין.

לדיון ביום 25.12.2023 שאליו זומן הנתבע הוא לא הגיע, ובמקום כך שלח הודעה מלאה בנאצות כלפי בית הדין.

בדיון שלאחריו, שהתקיים בתאריך 28.12.2023, אליו הובא בצו הבאה באמצעות משטרת ישראל, הקריא בית הדין בפני הנתבע את סעיף 6(2) לפקודת בזיון בית המשפט, והבהיר לו כי בהתנהגותו זו הוא ממרה החלטות שיפוטיות של בית הדין כאשר הוא מונע מבנו לקיים את החליצה על ידי האלמנה – התובעת.

כאמור, הנתבע נמנע מלהשיב לאמור, ואחר שהלין באותו דיון שהוא אינו מיוצג, אפשר לו בית הדין להציג את פרוטוקול הדין בפני עו"ד ולתת את התייחסותו אל בית הדין תוך שבוע ימים.

בתגובתו הנתבע חזר והציב שוב תנאים לקיום החליצה, ולמעשה הודיע באופן ברור כי הוא ימשיך להפר את החלטת בית הדין עד אשר יתמלאו כל דרישותיו בעניין הירושה – דרישה אשר כאמור אף היא אינה מספקת אותו – ועל כן בית הדין כאמור נדרש לפנות להטלת סנקציות על הנתבע להבאתו לציות וחדילה ממניעת קיום החלטות בית הדין בעניין החליצה והתרתה של התובעת.

במקרה שלפנינו, התביעה לקיום מצות חליצה מופנית כלפי היבם המחויב על פי דין לקיים מצות חליצה ולשחרר את הנתבעת האלמנה מעגינותה. אך עקב גילו הצעיר של הבן אשר סמוך על שולחן אביו הנתבע ותלוי בחסדיו, כל עוד הנתבע מתנגד לקיום מצות החליצה, הבן לא יעז להפר את דברי האב וימנע מכך.

קודם שבית הדין פנה לשלב זה של כפיית ציות כנגד הנתבע, בית הדין ניסה במשך תקופה ארוכה, באמצעות גורם שלישי, להביא לכך שהבן יבצע את מצוות החליצה ללא ידיעת האב הנתבע. לדאבוננו, ימים ספורים לפני המועד הקבוע לחליצה נודע הדבר לנתבע, והוא דאג מיד לטרפד את מעשה החליצה, אץ רץ לו אל הגורם השלישי, שהיה כאמור מעורב על פי בקשת בית הדין, איים עליו שבמידה והוא ימשיך להשפיע על היבם לבצע את החליצה ללא רשותו, הבן היבם ייזרק על ידו מהבית לרחוב וכי הוא אף ידיר אותו מירושתו. כמובן עקב כך בוטל מועד הליך החליצה, והאלמנה נותרה בעגינותה.

המצב כיום הלכה למעשה הוא, שלנתבע קיימת שליטה מלאה והשפעה בלתי מוגבלת על בנו שנתבע לקיים את החליצה, והוא מנוע מלבצעה ללא הסכמה והבטחה מפורשת של הנתבע שלא יאונה לו על ידו כל רע אם ישתתף בחליצה.

כל עוד הנתבע מתנגד שבנו יקיים את החליצה ומעלה דרישות ותנאים במטרה לחבל ולמנוע את החליצה, וכאמור כל זאת כפי הנראה מתוך תסכול ומשקעים שהאב נושא עמו במשך שנים, שלא רק שאין האלמנה קשורה אליהם, אלא שבכל מקרה אינם מצדיקים בשום אופן לעגנה ולאמלל אותה. נסיבות אלה מחייבות את בית הדין להפעיל את סמכותו לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956, ולהוציא צו לפי פקודת בזיון בית משפט כלפי מי שאינו צד ישיר להליך אך מונע מהצד להליך לקיים את החלטותיו השיפוטיות של בית הדין.

מאחר שהנתבע הוא הגורם להפרת החלטת בית הדין, על פי פסיקות בית המשפט, לבית הדין יש את הסמכות להטיל עליו סנקציות לכפיית ציות. זאת, כפי שנקבע בפסק הדין ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון , פד"א לד(4) 232 (1980) (להלן: "הלכת מניות הדר לוד"), כי בידי בית המשפט להטיל סנקציות מכוח הסעיף אף על מי שהצו לא הופנה כלפיו מעיקרא. זאת – כיון שאף אדם כזה עלול להיות מי שמפר למעשה, או גורם להפרתו, של הצו. וזה לשון הלכת מניות הדר לוד (פסקה 7):

"המקרה הרגיל לשימוש בכוח זה הוא באכיפת הצו על מי שהוא צד לו. אך נראה לי, כמו לשופט זוסמן בהמ' 306/50, כי על-פי לשונו, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו – שהרי הצו אינו מכוון כלפיו – אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו. על כן, נקיטת אמצעים כלפי אלמוני היא במסגרת הכוח הניתן לבית-המשפט" (בפס' 7 לחוות דעתו של השופט, כתארו אז, א' ברק. ההדגשה הוספה – א"ר; וראו גם אצל הרנון, בעמ' 11)."

סמכות זו לאכיפת החלטה שיפוטית כלפי צד זר המביא להפרת ההחלטה או הצו קנויה אף לבית הדין הרבני. זאת כפי שקבע בית המשפט בבש"פ 2137/16 פלונית נ' פלוני (2017) (פסקה כא):

"כא. סמכותו של בית הדין להטיל סנקציות מכוח פקודת בזיון בית משפט מעוגנת בסעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות […] השאלה הראשונה עליה יש לענות היא, כאמור, האם נתונה לבית הדין הסמכות להטיל על האב סנקציה מכוח פקודת בזיון בית משפט, אף שהצו המקורי – קרי, פסק הדין המחייב את הבעל לתת גט למבקשת – לא כוון כלפיו. התשובה לשאלה זו, כפי שיפורט להלן, חיובית. כדי להגיע לסמכות בית הדין עלינו לפנות איפוא לפרשנותה של הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט; לסמכות בית הדין ראו גם א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (מה' תשע"א), ב', 1159–1160. לשלמות התמונה יצוין כי הוראת סעיף 7 לפקודת בזיון בית משפט, שאינה בדיוננו דהכא, עניינה ירידה לנכסי המפר. […]

כה. נמצא איפוא, כי בידי בית הדין להטיל סנקציות מכוח סעיף 7א לחוק כפיית ציות וסעיף 6 לפקודה אף על מי שלא כלפיו כוון פסק הדין המקורי, אם התברר שהוא הגורם להפרתו של הצו; וכי על מנת להטיל עליו את הסנקציות יש להראות, כי הוא מפר – או גורם להפרתו – של צו שיפוטי; כי יש ביכולתו להביא לסיום ההפרה; וכי הסנקציות הן הדרך הראויה להביא לאכיפתו של הצו השיפוטי."

וכך קבע גם בית המשפט בפסק דינו בבש"פ 1478/20 פלוני נ' בית הדין הרבני (2020) (בפסקה 20 לחו"ד של השופט ד' מינץ):

"אכן, במקרה זה מדובר בסיטואציה ייחודית, שבה מוטלת סנקציה על אביו של סרבן גט, לאחר שבית דין רבני השתכנע בהשפעה המשמעותית והדרמטית שיש לאב על הבן ועל מצב הדברים הקיים. אין מדובר במקרה שגרתי. ברם, הלכה היא כי כאשר הנסיבות מחייבות זאת, ניתן להוציא צו לפי פקודת בזיון בית משפט כלפי כל אדם שסייע או הביא להפרת הצו השיפוטי, אף אם הוא "גורם זר" להליך העיקרי ולא היה בעל דין בו (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון פ"ד לד(4) 232, 239-238 (1980) (להלן: עניין מוניות הדר לוד); בש"פ 2137/16, [פורסם בנבו] פסקה כ"ב; רע"א 8718/17 אקטיב ויז'ן בע"מ נ' מוקד הפרסום הארצי – פרסום מטרה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 (25.3.2018))."

הדברים האמורים, נכונים במיוחד במקרה הנדון בפנינו. למרות שהנתבע אינו צד פורמלי להליך, אך עקב מורכבות המקרה (כפי שתואר באריכות ברקע שנכתב בהחלטת ביה"ד מתאריך 17.12.2023) ביה"ד עירב את האב, הנתבע, מתחילת ההליך, מתוך מטרה שיסייע להליך ולקיום החליצה בתור אביו של היבם, אך לצערנו התוצאה היתה הפוכה, הנתבע עושה כל מאמץ לחבל בהליך, הוא עושה זאת בנקל היות ובנו היבם סמוך על שולחנו ונתון לחסדיו.

מה הם המבחנים לקביעה מיהו הגורם "הזר" בעל השפעה להפרת הצו אשר כנגדו ניתן לנקוט בהליך כפיית ציות, כתב השופט (כתוארו אז) אהרן ברק הלכת מניות הדר לוד (פסקה 10):

"גישתנו העקרונית, כי אף "זר" לצו המניעה עשוי במקרים מתאימים להתחייב באחריות על-פי סעיף 6 לפקודה, מעוררת את השאלה מיהו אותו "זר". נראה לי כי בענין זה אין זה אפשרי ואף אין זה רצוי, לקבוע מבחנים נוקשים. רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המרית צו בית-המשפט בעתיד. מבלי לתת קטגוריזציה מלאה של סוגי "הזרים", ניתן לומר כי הקטגוריות הבאות של אנשים בוודאי נופלות לתחום האיסור:

[…] ג. מסייעים. בנוסף לקטגוריות של האורגנים והעובדים, יש בוודאי לכלול במסגרת ה"זרים" המתחייבים בביזיון "אזרחי" את כל אלה אשר בפעולותיהם מסייעים לחייב להפר את הצו המכוון כלפיו. ממטרתו החקיקתית של סעיף 6 נובע כי אף אלה כלולים בגדר האיסור. על כן, אם צו אוסר על פלוני לבנות בית, הקבלן הבונה את הבית עשוי להתחייב בביזיון אזרחי (ראה המ' 306/50 הנזכרת). בדומה אם צו אוסר על פלוני מלמסור נכס, עשוי מקבל הנכס להתחייב בביזיון אזרחי (ראה ב"ש 11/52 ד. ריינר וי. קרלמן נגד ח. שיינר, פ"ד ו 392; פ"ע ח 274)."

במקרה דנן, הנתבע הוא לא רק הגורם "הזר" המביא להמרת הצו, אלא רק הוא למעשה הגורם המרכזי והבלעדי אשר מחולל את הפרת ההחלטה, אילולא הוא, היבם היה מבצע את הליך החליצה כבר לפני זמן רב. זאת, שהרי היבם הופיע בפני בית הדין בליווי גורם שלישי והביע את נכונותו לעשות את המוטל עליו בכל הקשור לקיום מצוות חליצה (כמובא ברקע להחלטת ביה"ד מתאריך 17.12.2023). מי שמונע ממנו כיום לבצע את החליצה זהו אביו – הנתבע בלבד, כפי שניתן להיווכח באופן ברור מהחומר שבתיק וכן על פי הצהרותיו בפני בית הדין שהוא לא יאפשר לבנו לבצע את החליצה עד שיתקבלו דרישותיו, כמו כן על פי עדותו של הגורם השלישי שליווה את היבם כדי לסייע לו בביצוע החליצה.

הליך בזיון בית המשפט כפי שנקבע בפסיקה, הינו הליך "שיורי", אשר ניתן לנקוט בו רק לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות הקלות יותר הקבועות בחוק, כדי למנוע את הפרת ההחלטה, ובפרט כאשר מדובר על גורם "זר". זאת, כפי שכתב בית המשפט בבש"פ 2137/16 דלעיל, פסקה כג:

"חרף האופי האזרחי של סעיף 6 לפקודה, נקבע בפסיקה, כי בשל חומרת הסנקציות שניתן להטיל על פי הפקודה, מדובר ב"הוראה sui generis המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (עניין הדר לוד, פסקה 9), ולכן על הסנקציות מכוחה להיות מוגבלות למקרים המתאימים (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 347-346 (1999)). דברים אלה מעוגנים בשכל הישר; נקיטת צעדים דרסטיים שמורה למקרים חמורים מאוד, ואוסיף: לא כל שכן שמתחייבת זהירות בזיהוי המפר לעניין הטלת הסנקציות. כך נפסק, כי בזיון בית המשפט הוא הליך שיורי, שיש לנקוט בו רק ככל שאין ניתן לאכוף את ביצוע פסק הדין באמצעיים פוגעניים פחות (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, 58 (2004); רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 34 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז (2013)) ורק ככל שאכיפת הצו אפשרית, ושהטלת הסנקציות עשויה להביא למימושו (עניין הדר לוד, פסקה 12); ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 192-191 (1983))."

במקרה הנדון שלפנינו, בית הדין השקיע מאמצים רבים ביותר כדי למנוע את הליך הטלת הסנקציות כנגד הנתבע. הגיעו הדברים לידי כך שבית הדין ניסה לייצר מהלך דרמטי, של יצירת קשר ישיר וחשאי עם הבן היבם ללא ידיעתו והשפעתו של הנתבע, כדי למנוע את סיכול ההליך על ידי הנתבע. אלא שבסופו של יום, כפי שתואר באריכות בהחלטת ביה"ד דלעיל, הנתבע גילה זאת מבעוד יום ומנע את קיום ההליך. אף שיחותיו הרבות של בית הדין עם הנתבע והתראותיו לא הועילו. יוצא אם כן, כי בלתי נמנע מלעשות שימוש בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית הדין כדי להביא לציות להחלטות בית הדין, וזאת בהתאם לסמכותו של בית הדין לפי סעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפייה וציות ודרכי דיון) המפנה לסעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט.

מתוך כך, חובה על בית הדין לעשות כל אשר בידו בהתאם להלכה והחוק כדי להפסיק את הפרת החלטת בית הדין מיום 17.12.2023, על ידי הנתבע המונע מבנו היבם להשתתף בהליך עריכת החליצה לשם התרת אלמנת בנו המנוח התובעת (היבמה), ובמטרה לשחררה מכבלי העיגון, ולאור כל האמור מחליט בית הדין כדלהלן:  

• בית הדין מטיל על מר ג' א' (אבי היבם) קנס לטובת אוצר המדינה, מהיום על כל יום עבודה של בית הדין (חמישה ימי עבודה בשבוע) בסך 1,000 ש"ח, המסתכם בכל שבוע בסך של 5,000 ש"ח, עד אשר בית הדין יאשר בהחלטתו כי הנתבע אכן מתחייב בהודעה כתובה לבית הדין כי הוא מסכים ללא כל תנאי וסייג לקיום עריכת החליצה על ידי בנו היבם, במועד שיקבע בית הדין ובהתאם להוראותיו.
• על המזכירות להעביר בדחיפות החלטה זו לידי הגורם המטפל בהנהלת בתי הדין מול המרכז לגביית קנסות לשם יישום החלטה זו בהקדם האפשרי, וגביית הקנסות בעניין זה תהיה מיידית.
• בהתאם לקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), יש להעביר עותק מהחלטה זו לידיעת כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון.
• לשם כך, על המזכירות לשלוח עותק מהחלטה זו אל לשכת מנהל בתי הדין ולצרף לה עותק מהחלטת בית הדין מיום 17.12.2023 ומהפרוטוקול ומיום 28.12.2023, על מנת שיעבירו את כל המסמכים האמורים אל כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון.
• בית הדין מבהיר ומתרה כבר עתה בנתבע, כי היה ויתברר כי גם סנקציות כספיות אלה של קנסות לא מביאות אותו להפסיק את הפרותיו ומניעה מהיבם לציית להחלטות בית הדין, בית הדין ישקול לעבור לשלב הבא של הטלת מאסר על הנתבע.
• ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות. 

ניתן ביום י"ט בשבט התשפ"ד (29/01/2024).

הרב אברהם מייזלס – אב"ד                הרב בנימין לסרי                            הרב נחמיה נשר

מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה