החלטה
בפנינו בקשת האשה לקבוע כי הסמכות לדון בתביעתה למזונות ילדים נתונה לבית הדין.
התקבלה תגובת האיש לבקשה ולפיה הוא מבקש שייקבע כי הסמכות לדון בתביעת האשה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
מעיון בבקשה, בתגובה ובתיק עולה כדלהלן:
- ביום 1.8.24 הגישה האישה בקשה לישוב סכסוך בביה"ד הרבני. לצדדים נקבעה פגישת מהו"ת ליום 9.9.24. בהתאם להודעת יחידת הסיוע הצדדים הופיעו לפגישה ואף נפגשו בפגישת המשך ביום 24.9.24. ביום ה-26.11.2024 הצדדים שלחו הודעה לביה"ד על הארכה מוסכמת של תקופת עיכוב ההליכים, עד ליום 31.1.25.
- ביום 3.12.24 הודיע האיש לאישה בהודעת ווטצאפ: "אני מבין שעזבת את העו"ד שלך? אני מבין שאת לא רוצה לדבר. אז היישוב סכסוך הסתיים".
- ביום 4.12.24, בהתאם למה שמציג האיש, נראית תמונת מסך של הטלפון הנייד שבו לכאורה הודעה הנשלחת אל מייל בית הדין בה נכתב: "שלום רב מצ"ב מכתב סיום יישוב סכסוך, נא להעביר ליחידת הסיוע ולבית הדין".
- ההודעה, לכאורה, מיום 4.12.24 אינה מופיעה בתיק בית הדין, ובמקום כך מופיעה הודעה של האיש מיום 31.12.24 אשר כותרתה במחשב בית הדין היא "הודעה על סיום תהליך מהו"ת סיום תקופת עיכוב הליכים", ובמסמך המוצג בתיק בית הדין ישנו דף של 'טופס 4 – הודעה לתובענה ליישוב סיכסוך", בו כתב האיש בכתב ידו את פרטיו וחתם עליו, כאשר בכותרת אותו דף נכתב: "הודעה על סיום תקופת הארכה". אמנם טופס 4 אינו הטופס הנכון להודעה על סיום התקופה המוסכמת להארכת עיכוב ההלכים, אך מהותית ניתן לראות בכך הודעת העתק כנדרש לבית הדין על סיום תקופת ההליכים.
- בתקנה 8(ד) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו-2016 נקבע: "ביקש צד להפסיק את ההליך ליישוב הסכסוך לפני תום תקופת ההארכה מוסכמת יודיע על כך בכתב לצד שכנגד עם העתקים לערכאה השיפוטית וליחידת הסיוע; ניתנה הודעה כאמור רשאי המבקש להגיש תובענה לערכאה שיפוטית מוסמכת לפי סעיף 4 לחוק".
- את הודעת האיש לאישה באמצעות הווטצאפ ביום 3.12.24 על הפסקת הארכת תקופת עיכוב ההליכים המוסכמת מצידו ניתן לראות כהודעה "בכתב לצד שכנגד", בהתאם לדרישת התקנות.
- אולם ביחס לרכיב הנוסף אשר דורשת התקנה, שהוא מסירת "העתקים לערכאה השיפוטית וליחידת הסיוע" – הרי שלצורך קביעת הסמכות בנדון דנן חשוב לדעת מתי בדיוק נמסרה הודעת ההעתק מאת האיש על סיום ההארכה המוסכמת לעיכוב ההליכים אל בית הדין ויחידת הסיוע, האם ביום 4.12.24, ואז חמישה-עשר ימי הקדימה לפי סעיף 4 לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה-2014 מסתיימים ביום 19.12.24, ואם כן האיש הגיש את תביעתו אל בית המשפט ביום 23.12.24 כדין לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים וחמישה עשר ימי הקדימה; או שמא המועד הנכון בו הגיש האיש את העתקי הודעתו היה רק ביום 31.12.24, ואז תום חמישה עשר ימי הקדימה מסתיימים רק ביום 15.1.25, לאחר המועד בו הגיש את תביעתו למזונות ילדים אל בית המשפט לענייני משפחה.
- לבירור שאלה זו, בית הדין פנה אל אגף המחשוב בבית הדין ובקש ממנו לבדוק האם אכן הגיש האיש ביום 4.12.24 הודעה אל תיבת המייל של בית הדין האזורי ירושלים על תום תקופת הארכת תקופת עיכוב ההליכים המוסכמת. מבדיקות אגף המחשוב עולה בבירור כי אכן דבר הדואר המדובר נשלח אל מזכירות בית הדין במועד האמור, ובו נכתב "שלום רב, מספר תיק וכו', היישוב סכסוך הסתיים, נא להעביר לבית הדין וליחידת הסיוע, תז וכו', ד' ח' ל'".
אמנם מסיבה לא ברורה הודעה זו אשר הגיעה אל תיבת המייל של בית הדין הרבני בירושלים לא הועברה אל תיק הצדדים בבית הדין ולא נסרק העתק ממנה כנדרש. ואולם ברור כי דרישת החוק היא משלוח ההודעה ולא הכנסתה לתיק הצדדים, וזה כפי העולה נעשה כדין.
לפיכך, לסיכום הדברים, יש לקבוע כי מועד ההודעה לבית הדין היה ביום 4.12.24.
- אמנם בהוראת התקנות להסדר התדיינויות נדרשת גם שליחה של העתק הודעה אל יחידת הסיוע, אך מאחר שמדובר ביחידת הסיוע שעל יד בית הדין, אשר יכולה לעיין בתיק בית הדין, ומאחר שהאיש ביקש ממזכירות בית הדין שתעדכן בכך גם את יחידת הסיוע, תכלית ההוראה מבחינה זו כבר התקיימה בכך. לפיכך לדעת בית הדין ניתן לראות זאת גם כמילוי התנאי של מסירת העתק ליחידת הסיוע.
- לאור האמור, מאחר שעל פי הוראות תקנה 8(ד) לתקנות להסדר התדיינויות, ביום 4.12.24 התקיימו כל התנאים הנדרשים לסיום תקופת ההארכה המוסכמת של עיכוב ההליכים בין הצדדים, הרי שביום 19.12.24 הסתיימו ימי הקדימה של האישה, וביום 23.12.24 יכול היה האיש להגיש את תביעתו למזונות ילדים אל בית המשפט לענייני משפחה. אם כן הסמכות לדון בה נקנתה לבית המשפט, ואילו הגשת תביעתה הכרוכה של האישה למזונות ילדים אל בית הדין הרבני ביום 6.1.25 הייתה שלא בסמכות ולא כדין.
לאור כל האמור, בית הדין קובע כי הסמכות בעניין מזונות הילדים נתונה לבית המשפט, וכי תביעת האישה בנדון בבית הדין תימחק, ותיק הצדדים בעניין ייסגר.
פסה"ד מותר בפרסום בהשמטת שמות ומספרי הזהות של הצדדים.
ניתן ביום כ"ז בטבת התשפ"ה (27/01/2025).
הרב מאיר קאהן – דיין
לאחר מתן פסה"ד הנ"ל, התקבלה בקשה לעיון חוזר, וניתנה החלטה דלהלן:
הנדון: קביעת דיין יחיד בענין סמכות בית הדין
החלטה
הוגשה בקשה מטעם התובעת לעיון מחדש בהחלטת בית הדין מיום 27.1.25, בגדרה קבע בית הדין כי הסמכות לדון בתיק שבכותרת נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, תביעת האישה למזונות ילדים בבית הדין תימחק והתיק ייסגר.
בית הדין עיין בבקשה, עיין מחדש בהחלטתו, ולא מצא בבקשה עילה שיש בה כדי לשנות את ההחלטה.
ונבאר:
ביחס לטענת ב"כ האישה לפיה ההודעה על הפסקת תקופת ההארכה המוסכמת של עיכוב ההליכים צריכה להימסר "בטופס הייעודי אותו נדרש צד החפץ בסיום הליך יישוב סכסוך למלא ולחתום", הרי שבתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו-2016, אין טופס שכזה, וההודעה הנדרשת בטופס 3 לפי התקנות מתייחסת להודעת הצדדים שבתום פגישת המהו"ת האחרונה בלבד, במסגרתה יכולים הצדדים להודיע על "תקופת ההארכה המוסכמת עליהם לעיכוב ההליכים", ורק "הודעות הצדדים לפי תקנת משנה (א) ייערכו לפי טופס 3 שבתוספת" (ראו תקנות 8 ס"ק (א) ו-(ב)). אולם ביחס להודעת צד להליך "להפסיק את ההליך ליישוב הסכסוך לפני תום תקופת ההארכה המוסכמת", כל שנדרש לפי התקנות הוא ש"יודיע על כך בכתב לצד שכנגד עם העתקים לערכאה השיפוטית וליחידת הסיוע". אין כל צורך בהודעה בכתב בטופס מסוים, לא בחתימה על ההודעה ואף אין סייג בתקנות שההודעה הכתובה לא תתקיים באמצעים אלקטרוניים שונים.
בשיקול תכלית החוק ומניעת הגישה לערכאות הטמונה בו (ראו בג"ץ 4649/16 אבי גפן, ואח' נ' כנסת ישראל (2017)), בית הדין סובר כי במקרה הנדון עצם הגשת ההודעה לבית הדין על הפסקת תקופת ההארכה המוסכמת – יחד עם בקשה ממנו לעדכן בכך את יחידת הסיוע, אשר בסופו של יום אכן עודכנה כמבוקש, אם כי בשלב מאוחר יותר, באמצעות המסמכים שעודכנו בתיק בית הדין – די בה כדי להפסיק את תקופת עיכוב ההליכים המוסכמת ולאפשר את הגשת התובענות בהתאם לאמור בתקנה 8(ד) לתקנות.
בייחס לטענת התובעת לפיה ההחלטה למחיקת התביעה למזונות ילדים בבית הדין צריכה להינתן על ידי בית הדין בהרכבו המלא, בית הדין סבור כי היא אינה קבועה בתקנות הדיון.
יתירה מכך, ניתן לומר כי מתן ההחלטה בדן יחיד אף מתיישבת עם דרישות התקנות, שכן תקנה ד (א) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג קובעת כי:
"בית-דין יושב בהרכב של שלושה דיינים, להוציא מקרים שבהם רשאי בית-הדין לדון, מבחינת ההלכה, בפחות משלושה".
התקנות קבעו, כי הדיון יתקיים בהרכב של שלושה, כאשר ההלכה דורשת זאת. דומה, כי הדרישה לקיום דיון לקביעת סמכות בשלושה דיינים אינה מעוגנת בהלכה, שעה שעל פי ההלכה, אין בידי בית הדין לדחות מעל פניו תביעה המוגשת בפניו. יוצא אפוא כי הדיון בעניין הסמכות אינו עניין הלכתי, אלא דיון לפי דרישת החוק, העשוי במקרים מתאימים, לשלול מבית הדין את הסמכות לדון בתובענה שצד הגיש לפניו, ובהעדר הסכמת הצד שכנגד.
זאת ועוד, הקביעה להעדר סמכות לא מהווה דיון בתביעה – לגופה, כי אם בירור המסד העובדתי הקובע בעניינה, והתאמתו לדרישות החוק. דרישת ההלכה לקיום דיון בפני הרכב של שלושה דיינים תתייתר בבירור שאלת סמכות, שכאמור אין בה דיון לגוף התביעה, ואין בה יותר מאשר בחינת נתונים שבעובדות, תאריכים והדומה להם, ובחינת דרישות התקנות והחוק לאלה.
יתרה מכך, מצאינו כי אף דיון בשאלה הלכתית של ממש – אך כזו שלצורך הכרעה בה לא נדרש דיון לגופה של תביעה שיהיה כרוך בקבלת טענות, גביית עדויות והבאת הוכחות, כי אם בירור עובדתי – שלצורך הבירור בה לא הייתה נחוצה נוכחותם הפיזית של בעלי הדין ובחינת נכונות ואמיתות דבריהם והתרשמות בית הדין מהם, הרי שאף הדרישה לקיומו בפני הרכב של שלושה מתייתרת. כך הכריעו הרב הראשי יא"ה הרצוג, הרב ע' הדאיה והרב ש' ברוט זצ"ל, בערעור 1/94/712 (גנזך המדינה, מיכל 4806, תיק 103/21), וראו שו"ת ישכיל עבדי ח"ו, אה"ע, סי' יב.
לפיכך ושעה שהקביעה להעדר סמכות לא מהווה דיון בתביעה – לגופה ואין בה חריצת דין, היא אינה דורשת הכרעה בהרכב של שלושה.
כמו כן, היא אינה "גומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק-דין", כיון שהיא באה לקבוע כי לא ניתן כלל לקיים בה דיון. על כן היא אינה גומרת דיון, שעה שאין מקום לדיון מהעדר הסמכות ולא ניתן לתת בה פסק-דין.
בהתאם לזאת, החלטה בעניין הסמכות אינה חוסה תחת תקנה ד (א) המצוטטת לעיל. להיפך, משעה שתכליתה היא קביעת סדרי דין והערכאה המוסמכת לדון בתביעה, הרי היא חוסה תחת הוראת סעיף 8(ה)(1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955, לפיה החלטת ביניים והחלטה זמנית אינן דורשות הרכב של שלושה (ראו ערעור 9688-64-1 (פורסם), ומשתלבת בין העניינים המנויים בתקנה ד(2)ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג שבהם רשאי בית הדין לדון בהרכב של פחות משלושה, דוגמת ענייני סדר ומנהל וכמפורט בתקנה 1(4) לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), תש"ן-1990 וכן למתן אישור וקיום מסמכים שאינם בבחינת פסק דין, כאמור בתקנה 1(5)(ב) לתקנות אלה.
וראו החלטת בית הדין הגדול בערעור 2378-21-1 (תשס"ד), פורסם, תיק 1772-23-1 (תשס"ו), פורסם, ערעור 8518-72-1 (פורסם), ערעור 9688-64-1 (פורסם), וכן תיק 1350-21-1 (תשס"ז) שפורסם אף הוא ולפיו – "על פי העמדה הנקוטה על ידי מערכת בתי הדין הרבניים, מתן החלטה בשאלת סמכות היא בגדר החלטת ביניים ומסורה לסמכות דיין יחיד כאמור, אף ללא הסכמת הצדדים".
לפיכך, ההחלטה הנוגעת לקביעת הסמכות, אשר אינה יורדת לגופה של תביעה ובאה לקבוע האם בית הדין מורשה על פי החוק לדון בה – או העדר הסמכות החוקית לדון בה, אינה דורשת הרכב של שלושה.
ואולם, היה מקום לטעון שמאחר שאין מדובר בהחלטה המותירה את הסמכות ביד בית הדין אלא ב"החלטה של בית-דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק-דין" (ראו גם תקנה קלב (1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג), הרי שהיא צריכה להינתן על ידי הרכב של שלושה דיינים, בהתאם להוראות סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, תשט"ו-1955.
אלא שאם נחזיק בטענה זו, היה צריך להבחין בין החלטה המותירה את הסמכות לבית הדין, שהיא אינה "גומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק-דין", אלא להיפך, רק 'פותחת' את התובענה לדיון ומאפשרת את קיומו בפניו – לבין החלטה הקובעת כי בית הדין נעדר סמכות לדון, שאז אכן היא "גומרת את הדיון" (וראו תיק 1915 – באר שבע, תשס"ג (פורסם)).
לכאורה, הבחנה זו אינה מתיישבת עם ההיגיון. שהרי הדיון לקביעת הסמכות הוא אותו דיון בכל מקרה, ורק מסקנתו עשויה להיות שונה, בהתאם לנסיבות – לקיום הסמכות בידי בית הדין, או לשלילתה. ואם כן, הכיצד הדיון כשלעצמו יכול ויתקיים בדן יחיד, ואם תוצאתו תהיה קיום הסמכות לבית הדין, כי אז גם ההחלטה תינתן בדן יחיד, ואילו אם הדיון יוביל לתוצאה שלפיה הסמכות נשללת מבית הדין, כי אז ההחלטה על כך תדרוש הרכב של שלושה?! על כן נראה כי אין להבחין בין החלטה המקיימת את הסמכות בידי בית הדין לבין החלטה השוללת אותה, וכאמור לעיל יש לראות את ההכרעה בעניין הסמכות כדיון בעניינים שהחוק והתקנות מאפשרות את קיומו בדן יחיד.
לאור כל האמור, בית הדין מחליט לדחות את הבקשה לעיון מחדש, וקובע כי הסמכות לדון בתיק שבכותרת נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
בהתאם לזאת, הרי שדין תביעת האישה למזונות ילדים בבית הדין להימחק ודין התיק להיסגר, כאמור בהחלטה מיום 27.1.25.
ואולם ולו כדי להפיס את דעתה של התובעת, בית הדין מחליט להביא את הבקשה לדחיית התביעה על הסף ולסגירת התיק להכרעה ולהחלטת בית הדין בהרכבו המלא[1].
פסה"ד מותר בפרסום בהשמטת שמות ומספרי הזהות של הצדדים.
ניתן ביום י"ב בשבט התשפ"ה (10/02/2025).
הרב מאיר קאהן – דיין
[1] אכן באותו יום יצאה החלטה בחתימת הרכב מלא, על מנת להפיס את דעת התובעת,
הקובעת כי הסמכות נתונה לביהמ"ש ושתביעת האשה בביה"ד תימחק.