פסק דין

בפני בקשה לצו קיום צוואה ולאישור הסכם חלוקת עיזבון, בכלל; ובקשה למתן צו למשרד התחבורה, בפרט.

רקע עובדתי

המנוח, פלוני, נלב"ע ביום י"ג באדר א' תשפ"ד (22.2.24), והשאיר אחריו צוואה שנערכה ביום 23.11.21. בצוואה צווה לחלק את: הכספים המגיעים לו מחברות ביטוח, קרנות השתלמות וקופות גמל; זכויותיו על המקרקעין הרשומים ע"ש בני הזוג בב"ש; והכספים בחשבון הבנק המשותף – 50% לאשתו ו-50% לשלושת ילדיו. ואילו חשבון בנק משותף עם מר [ד'] ומגרש ב[נ'] – צווה למר [ד'].

אלמנת המנוח פתחה תיק קיום צוואה ביום 12.3.24.

בדיון ביום 28.3.24 הופיעו האלמנה והילדים, וקבלו את סמכות ביה"ד. הם הגישו הסכם חלוקת עזבון חתומה ע"י האלמנה, הילדים, ומר [ד'] לפיו הילדים מסתלקים מזכותם עפ"י הצוואה לטובת האלמנה, ואילו זכותו של מר [ד'] נשאר על כנו. הבנים קבלו קנין על האמור בהסכם.

בתגובת האפוטרופוס הכללי מיום 9.4.24 העיר על הצורך בקבלת סמכות ביה"ד גם של מר [ד']. בתגובה נוספת מיום 16.4.24 ציין שאחת הבנות נמצאת בהליכי חדלות פירעון, ולכן אינה רשאית להסתלק מהעיזבון ולערוך הסכם חלוקת עזבון ללא אישור הנאמן, עו"ד עמוס טיין, וללא אישור ביהמ"ש השלום ב"ש, ולכן כתב שעל המבקשת להמציא את עמדת הנאמן לבקשה לאישור הסכם העזבון ולבקשה לקיום הצוואה.

ביום 31.10.24 הגיש מר [ד'] לביה"ד בקשה למינוי מנהל עיזבון, בה ציין שהתיק הוגש לביה"ד לצורך צו קיום צוואה, ונוכח העיכוב במתן הצו עקב הפש"ר של הבת, מבקש למנות מנהל עזבון זמני ו/או לתת הוראות ע"מ שיוכל לקבל את זכותו בחשבון ובמגרש. ביה"ד הורה למבקשים להגיב לבקשה זו.

ביום 21.11.24 הגיש ב"כ האלמנה, עו"ד גדעון פנר, בקשה בענין רכב המנוח, שנמכרה בזכרון דברים לצד ג' כבר מיום 26.3.24. בהתאם לסעיף 77 לחוק הירושה ("אמצעים לשמירת העזבון" – לרבות "מתן צו למכירתם של נכסים פסידים שבעזבון"), בקש מביה"ד לתת צו למשרד התחבורה לרשום את רכב המנוח על שם צד' ג' (הקונה).

בבקשתו ציין שהרכב נרכש בסיוע מל"ל כבעל זכאות לניידות, ונמכר בסך 194,000 ש"ח, עליו רובץ שעבוד לצורך החזר הלוואה למל"ל העומדת על סך 74,000 ש"ח. כך, חלקה של הבת הנמצאת בפש"ר היא לכל היותר 20,000 ש"ח (1/3 מתוך 50% של 120,000 ש"ח נטו). הסכים להפקיד סך הנ"ל בידי הנאמן ע"מ שלא לפגוע זכויות הזוכים ויתר הצדדים.

לבקשה צורף תצהיר האלמנה המאשרת את הדברים.

דיון והכרעה

• קביעת הסמכות

טרם ניכנס לדיון בתוכנה של בקשה נבהיר את הסמכות וגבולותיה. סעיף 155 לחוק הירושה ("שיפוט בתי-דין דתיים") קובע (הדגשה לא במקור):

"(א)  על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

(א1) נתן בית הדין צו ירושה או צו קיום צוואה לפי סעיף זה, יועבר העתק הצו לרשם לעניני ירושה לשם רישום לפי סעיף 73ד.

(ב)  היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, רשאי בית הדין הדתי למנות לו אפוטרופוס לענין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולענין ייצוגו לפניו.

(ג)   בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.

(ד) בענין שהובא לפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א), מוסמך בית הדין הדתי גם למנות מנהל עזבון ולחלק נכסי העזבון, ויחולו סימנים א' עד ה' לפרק הששי, למעט סעיפים 105 ו-106, ובכל מקום בסימנים אלה שמדובר בבית המשפט יראו כאילו מדובר בבית דין דתי."

במקרה דנן, וכפי האמור בדברי הרקע, כל הנוגעים לתיק קיבלו סמכות ביה"ד, ואף הבת שיש בעניינה חדלות פירעון, וא"כ בעניין הסמכות נראה שהסתיים העניין.

לפי זה, נוגע לעניינו אף סעיף 155(ג) לחוק הנזכר, בו מוסמך ביה"ד הדתי ורשאי ואף חייב לנהוג לפי הדין הדתי. מטעם זה, נהגו בתי הדין לערוך קניינים הלכתיים כפי הצורך בעת מתן צווי ירושה וצווי צוואה.

• הבהרת הסטטוס ההלכתי

אשר על כן, נבהיר את הסטטוס הדיני שלפנינו.

הצוואה אינה ערוכה לפי ההלכה ולא נעשתה כדין, ולא בוצעו קניינים מועילים עם המנוח. נמצא א"כ שלפי ההלכה הבת (שיש בעניינה חדלות פירעון) אינה יורשת על פי ההלכה, ולא יכולה לקבל את חלקה מכח הצוואה לפי ההלכה. ואף שאני סבור שיש להשית על חלקה בצוואה את המגבלות שמטיל עליהן החוק, מאחר ולא ניתן לוותר על חלק זה כשיש נושים ומתקיים הליך שלם סביב עניין זה, ועל כן השהיתי ויתור זה של הבת עד לקבלת עמדת הנאמן וכפי האמור בחוק, ועניין זה של זכות הויתור זה עצמו כלול בהסכמת השיפוט בפני – שאם לא כן, נראה שהסכמת השיפוט של הבת זה בפני זה עצמו עומד במגבלות החוק, נכון להיום טרם הוצא צו קיום צוואה עד לסיום הליך הפש"ר בעניין הבת.  

לא נעלם מעיני חידושו של האחיעזר בשני מקומות (ח"ג סימן לד וח"ד סימן סו), שכתב שאף אם נעשתה צוואה שלא כדין יש לתת תוקף לצוואה מדין מצוה לקיים דברי המת. ואף שפוסק השו"ע (חו"מ סימן רנב סעיף ב) כדעת ר"ת וסיעתו שגדר זה של מצוה לקיים דברי המת איירי בשָליש, מחדש האחיעזר שכיון שישנה הקפאת נכסי הירושה קודם למתן ירושה ע"י בית הדין או בית משפט הרי שמציאות ממונית זו מוגדרת כביד שליש. זאת ועוד, יעויין בריב"ש (סימן רז) שביאר שיסוד הסברא של ר"ת להתנות שהמוריש מעמיד ביד שליש הינו שמעשה המסירה ליד שליש מראה על רצינות המעשה וכוונתו המלאה ושאין זה פטפוטי מילים. וכמו כן יעויין בשו"ת שו"מ (מהדורה ג ח"ג סימן קפג), וכן נקטו להלכה בשו"ת מנחת ש"י (חלק א סימנים עה ועט), וכן יעויין בשו"ת חשב האפוד (ח"ב סימן קו-קז, וח"ג סימן כה וסימן נ), כמו כן יעויין בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ג סימן רכה) שאף הוא קיבל את דברי האחיעזר להלכה, וכן הוא בספר ויען שמואל (סימן כג) תשובה של הגר"צ בוארון שליט"א.

ואף שיש שהתנגדו לפסיקה זו, יעויין במשפט שלמה לרה"ג שלמה זעפרני (חלק ג סימן כד) שהתנגד לגדר זה של האחיעזר, והוכיח דלא כוותיה משו"ת בנין ציון (סימן כד) ועוד, וכן הכריע דלא כאחיעזר בשו"ת מנחת אשר (חלק ב סימנים קיד-קטו), מכל מקום כבר הוכרעה הלכה כדעת האחיעזר שדבריו מסתברים, וכן הכריע הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ודברי המשפט שלמה אינם מסתברים בדברי הגרי"ש אלישיב, וכן הכריע הרב חגי איזרר שליט"א, וכן אמר לי הגר"נ גוטלר שליט"א, ואף שיש איתי עוד בעניין זה אכמ"ל מפני מה שנכתוב להלן.

אולם, נראה שבעניינו אין זה שייך, שכן גדר זה של מצוה לקיים דברי המת הינו מצוה על היתומים, וכפי שמוכח בשו"ע (חו"מ סי' רנב סעי' ב), שם פוסק הרמ"א, וז"ל:

"כל דבר שנקנה במתנת שכ"מ אם קדמו היורשין ומכרו המקבל יכול להוציא מן הלוקח, אבל דבר שלא ניתן במתנה רק שמצוה לקיים דברי המת אם קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו (הגהות מרדכי דב"ב)."

שם בהגהות מרדכי (פרק יש נוחלין סי' תרסז) כתב כן בשם הריב"א, והטעם להלכה זו משום שמצוה לקיים דברי המת לא יוצר חלות ממונית ביד המוטבים, ועדיין לא זכו המקבלים, ולעניין זה ישנו חילוק ממתנת שכ"מ בזה. הרי להדיא דדין מצוה לקיים דברי המת לא הוי אלא מצוה בעלמא, ומשום הכי אם קדמו ומכרו אין מוציאים מהלוקח. אלא שיעויין במחנה אפרים (הל' זכיה ומתנה סימן כט) שהוכיח מדעת רש"י (גיטין דף ט) דמשום מצוה לקיים דברי המת זכה  בה מיד, ולא הוי רק מצוה בעלמא על היורש או השליש שיתנהו לפלוני, אלא שמצוה זו יוצרת חלות דינית שזוכין מכוחה המוטבים בממון העיזבון ועביד זכיית ממון. אולם גם הוא תלה בזה מחלוקת ראשונים, דהוכיח מהר"ן שם דלא כמו רש"י, וכן מוכח בהלכה. וכן פוסק רע"א (מהדו"ק סח ומהדו"ב פג), ושבות יעקב (ח"א סימן קסח) ועוד.

אשר על כן, נראה דבמקרה דנן לא ניתן לומר שיש מצוה על היורשים לקיים דברי המת ולתת לנושי האחות, מאחר ואין זה כלול במצות המת, וביחוד במקרה דנן בו גילו היורשים ההלכתיים שרצונם לתת לאלמנה את מלוא חלקם ולא לקיים את מצוות המנוח אביהם לתת לאחותם חלק, ונעשתה הקנאה כדין, וחוזר הדין שהנתינה חלה.

• הכרעה לגופה של הבקשה בענין הרכב

לאחר עיון בבקשה, ביה"ד סבור שאין כל מניעה מלהוציא את הצו המבוקש למשרד התחבורה לאישור מכירת הרכב ורישומו על שם הקונה. כידוע, לפי המשך הזמן, רכב מאבד אחוזים מערכו, ובהתחשב בהארכת ההליכים במתן קיום צו הירושה עקב הלך הפש"ר של הבת, והיעדר צורך האלמנה ברכב מותאם לניידות נכה, יש לראות ברכב זה "נכסים פסידים" ויש להורות על מכירתו בהקדם.

לכן ביה"ד קובע שיש להוציא צו למשרד התחבורה לאשר את מכירת רכב המנוח ולרשום אותו ע"ש הקונה, גב' מ'.

אולם, בעניין הפקדת סך 20,000 ש"ח בידי הנאמן, לאחר עיון מדוקדק בצוואה, ביה"ד סבור שאין צורך בכך, וכפי שיתבאר.

כאמור, המנוח לא הסתפק בצוואה לחלק את נכסיו באופן כללי בין היורשים, אלא פרט כל נכס ונכס: הכספים המגיעים לו מחברות ביטוח, קרנות השתלמות וקופות גמל; זכויותיו על המקרקעין הרשומים ע"ש בני הזוג בב"ש; הכספים בחשבון הבנק המשותף; חשבון בנק משותף עם מר [ד'] ומגרש ב[נ']. ואילו לגבי המיטלטלין השייכים למשק הבית, כולל הרכב, לא נתן הוראה מפורשת בצוואה. לאור לאקונה זו בצוואה, ביחס לנכסים אלו עלינו לחזור לירושה עפ"י החוק. והרי בזה נקבע בסעיף 11(א):

"בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין, כולל מכונית נוסעים, השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף…"

נמצא לפי זה שהרכב שייך לפי חוק הירושה לאלמנה בלבד, ואין לבת הנמצאת בהליך פש"ר כל חלק בה. יוער שגם לפי ההלכה אין לבת חלק ברכב, ושאר היורשים הקנו את חלקם בעזבון לאלמנה. אם כן, אין צורך להפקיד בידי הנאמן סך 20,000 ש"ח, ויש להורות כעת כי האלמנה תזכה במלוא תמורת הרכב.

ואף שהאלמנה וב"כ הסכימו שיופקד סך 20,000 ש"ח אצל הנאמן, לכאורה אין זה אלא בטעות, שסברו לפי תומם שהצוואה או החוק מעניק לבת חלק גם ברכב המנוח.

בענין זה, יעויין ברמ"א (חו"מ סימן יז סעיף יב) הפוסק שאין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע התובע, ואם פסק יותר הוי טעות בדין וצריך להחזיר, ולכאורה לפי דברי הרמ"א יש ללכת אחר בקשת האלמנה וב"כ בשלימות ומבלי לגרוע.

הסמ"ע (ס"ק כו) כתב שמקורו של הרמ"א מגמ' ב"ב (דף ה ע"א) רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו. אולם, הסמ"ע חולק על הרמ"א וס"ל שחייב הדיין לפסוק יותר ממה שתבע התובע אם רואה הדיין שהנתבע אינו יודע לחשבן את מה שמגיע לו, או, לכל הפחות, אם פסק יותר ממה שתבע – לא חוזר הדין. לשיטתו, במקרה של רבינא, רבא פסק כמו שתבע רבינא, מכיון שמחל לו לרוניא.

יעויין בש"ך (ס"ק טו-טז) שמיישב דעת הרמ"א, שגם הרמ"א יסבור שאם ראה הדיין שהתובע אינו יודע שמגיע לו יותר – ודאי שהדיין יפסוק לו יותר ממה שתבע. אלא הרמ"א מדבר במקרה שלא מובן מטענת התובע האם אינו יודע כמה מגיע לו או שהא מוחל לנתבע, אז פוסק הרמ"א שהדיין לא יפסוק יותר ממה שתבע.

עוד הוסיף הש"ך שגם לדעת הרמ"א שאם פסק יותר ממה שתבע הדין חוזר, היינו דוקא אם לא שילם הנתבע, אבל אם כבר שילם – לא מוציאים מיד התובע. אולם הנתיה"מ (ס"ק ב) חולק על נקודה זו, ובהתאם לשיטתו להלן.

עוד יעויין בפת"ש (ס"ק יח) החולק על הש"ך, וס"ל שרק אם ברור לדיין שהתובע תובע פחות ממה שמגיע לו במתכוון, כיון שמחל לא יפסוק יותר ממה שתבע, אבל אם מסתפק אם מחל או לא, וכ"ש אם טעות ביד הנתבע – ודאי שיפסוק כמו מה שמגיע לו, גם אם זה יותר ממה שתבע. 

ואף שהקצוה"ח (ס"ק א) כתב שמקור דברי הרמ"א הוא הריב"ש בתשובה (סימן רכז), ושיטת הריב"ש הינה שמחילה בטעות הוי מחילה, וכפי שלמד בסוגיא בב"מ (דף סו ע"ב), עיי"ש. וכיון שמחילה בטעות הוי מחילה, הרי שמועילה מחילה אם התכוין להקנות אף שלא ידע שלא מועילה מחילה, וציין שיש בזה מחלוקת ראשונים ולחולקים יהא דין זה שנוי במחלוקת, עוד יש להעיר    שאף לריב"ש וסיעתו י"ל שזה בתנאי שנעשה אח"כ קניין מכח המחילה, וכפי המבואר שם בסוגיא, וכן הביא הקצוה"ח בשם הנמוק"י שהעמיד כך את הסוגיא ברוניא. אולם הכא בדברי הרמ"א, שלא היה אלא טענה וטרם נעשה מעשה קניין מועיל, נראה שאף הקצוה"ח יודה שיש להעמיד את התובע על זכותו וכדי להציל את בעל דינו מגזל.

וכן הסכמת נתיה"מ (ס"ק א) שהעמיד דברי הרמ"א במקרה יחודי שהנתבע לא יחשב כגזלן אם התובע יעמוד על טענתו וביה"ד לא יתערב, וכגון במקרה של רוניא, שהנפקות היא בבעלות בכותל האם חצי-חצי או רק בעלות חלקית, וכפי הנאמר שם. אולם אם קיימת זכות בדין לתובע או לנתבע, ודאי שביה"ד מצווים להעמיד על הטעות שלא יחשב בעל הדין השני כגזלן. 

ואף שבפס"ד (תיק 148578/14) צידדתי כפסק הרמ"א, אולם שם ביארתי שעקרונות הדין ברמ"א נשענים על מתן כח לדיין לדון ובגבולות התביעה, ועל כן כיון שהדין צריך להתברר בביה"ד לא ניתן להרחיב את התביעה מעבר לגדרי הדין שיוצק לתוכן התובע, יעויין שם. לענ"ד כאן זה לא שייך, מאחר וכבר ביסוד התביעה מונח לפני לדון בכל הרכוש של המנוח במסגרת מתן צו צוואה, ועל כן לא שייך הגדר שכתבתי לדון ברמ"א.

נמצא א"כ שהכרעת הפוסקים (חו"מ סי' יז) היא שכאשר ניכר שבעל הדין טועה בדבר או שאינו בקי וברור שאין כוונתו למחול יש לפסוק לפי הדין, אף אם אין התאמה למה שביקש התובע, ולענ"ד במקרה זה יכול ויודה הרמ"א.

אולם, מכיון שטרם התקבלה עמדתו של הנאמן כלפי הצוואה והסכם העיזבון, על הצד שתוגש לעיוני חוו"ד הנאמן הטוענת להשגה על הדברים הנ"ל, בהתאם לחוק ובהתאם להלכה, ובפרט שהאלמנה הציעה הצעה נדיבה מבחינתה ומסכימה לייחד סכום זה לצורך הפש"ר – על אף שאני סבור שעמדת החוק וההלכה הינה בהתאם לאמור לעיל, וחריגה מזה יוצרת עניין משפטי לא פשוט על אף הסכמת האלמנה – איני קובע מסמרות באופן סופי בהקשר לסכום 20,000 ש"ח.

על כן אני קובע שסכום זה של 20,000 ש"ח יומר לשאר החלקים בצוואה לו זכאית האלמנה, ובמידה ותוגש עמדה החולקת על מסקנותי, אתן התייחסות ספיציפית בהמשך, ואכריע בדבר חריגה של סכום זה מכספי עזבונו של המנוח מתוך חלקה של האלמנה.

מסקנה

לאור כל הנ"ל ביה"ד קובע:

• בהתאם לסעיף 77 בחוק הירושה יש להורות על מכירת רכב המנוח. יש להוציא צו למשרד התחבורה המאשר את מכירת רכב המנוח [דגם … מס' רישוי …], ומורה של רישומו ע"ש הקונה גב' מ'.
• עקב הלאקונה בצוואה בעניין הרכב והוראות חוק הירושה בעניין, אין צורך בהפקדת 20,000 ש"ח בידי הנאמן עבור חלק הבת האפשרי ברכב, וכעת האלמנה זכאית למלוא התמורה.
• כתמורה לחלק היחסי האפשרי של הבת מהרכב העומד על 20,000 ש"ח ביה"ד ממיר סכום זה לשאר חלקי העיזבון מחלקה של האלמנה, וככל ותוגש חוו"ד הנאמן המשיגה על מסקנה ב' אתן הכרעה בהמשך האם יש להחריג סכום זה מתוך חלקה של האלמנה בשאר העיזבון, בנוסף לחלק לו זכאי הנאמן בשאר העיזבון מכח הבת בהתאם לפסיקת ביה"מ העוסק בהליך הפש"ר.    

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ח' בכסלו התשפ"ה (09/12/2024).

הרב אברהם הרוש – דיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה