ב"ה

תיק ‏1273524/5

בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה

לפני כבוד הדיינים:

הרב דוד גרוזמן

התובע:           פלוני               (ע"י ב"כ עו"ד אברהם יצחק וייס)

נגד

הנתבעת:         פלונית             (ע"י ב"כ טו"ר דבורה בריסק)

הנדון: חובת הבעל לשלם את החובות שנטלו בני הזוג – הכללים והתנאים; הלוואה שנטלו בני הזוג יחד בשעה שהבעל חייב במזונות האישה

נימוקים לפס"ד

ביום ג' אדר ב' תשפ"ד 13.3.24 פסק בית הדין בהרכב מלא בכל ענייני הרכוש, כאשר עיקר הפסק מתייחס להכרעה אודות חלוקת החובות המשותפים, שלטענת התובע יש לחלוק אותם בינו לבין האישה, ולטענת האישה יש להטיל את החובות אך ורק על התובע, אף שהיא גם חתומה על החובות הללו. בתוך הפסק שניתן נאמר:

לאור האמור לעיל נפסק:

בית הדין דוחה את תביעת התובע לחלוקת החובות בחלקים שווים בינו לבין האישה.

בהחלטה נפרדת יינתנו נימוקים לנושא של על מי מוטלים החובות המשותפים לבעל ולאישה על ידי אחד מחברי ההרכב.

בהחלטה זו נכתוב את הנימוקים לפסק הדין הנ"ל. יובהר כי נימוקים אלו על דעת הח"מ בלבד, מלבד האמור ביחס לבירור אודות כספי דמי התלויים שמקבל האב עבור הילדים, החלוקה אודותם, והשאלה האם הם נחשבים כנכסי הילדים בזיקה לתביעת מזונותיהם.

קיימות עוד החלטות ביחס למחלוקות הרכושיות שבין הצדדים שמפורטים בהחלטת בית הדין הנ"ל, אך בהחלטה זו התמקדתי בעיקר בסוגיית חלוקת החובות של בני זוג לאור ההלכה.

הקדמה קצרה

בפנינו הכרעה אודות סוגית חלוקת הרכוש והאחריות לחובות של בני הזוג.

הצדדים הסכימו להתדיין על פי דין תורה.

בתאריך 21.3.23 התקבל דו"ח רו"ח שבחן את טענות הצדדים והתיק הכלכלי שלהם. להלן סיכומו של הדו"ח:

סעיף 4 – זכויות פנסיוניות ע"ש בני הזוג

סעיף 5 – קצבאות נכות שמקבלת האישה שנכנסו לחשבון המשותף בבנק הדואר לאחר הפירוד – הבעל משלם לאשה 33,577.3 ש"ח.

סעיף 6 – סכומים ששילמה האישה לחשבון משותף בבנק הדואר לאחר הפירוד – הבעל משלם לאשה 57,173.9 ש"ח.

סעיף 7 – סכומים שהתקבלו עבור שכירות דירה בבני ברק בקיזוז משכנתא – הבעל משלם לאשה 11,268.3 ש"ח.

סעיף 8 – סכומי משכנתא ששולמו לאחר שהופסקו תקבולים מהשכרת הדירה בבני ברק – האישה משלמת לבעל 12,033.2 ש"ח.

סעיף 9 – איזון חשבונות בנק משותפים / על שם הבעל – הבעל משלם לאשה 7,965.3 ש"ח.

סעיף 10 – הלוואות ע"ש הבעל – האישה משלמת לבעל 54,237.8 ש"ח.

סעיף 11 – התחייבות בכרטיס אשראי 'לאומי קארד' ע"ש הבעל  – האישה משלמת לבעל 9,618.5 ש"ח.

חיובי הבעל לאישה: 94,054.2 ש"ח.

חיובי האישה לבעל: 75,889.5 ש"ח.

סה"כ הבעל משלם לאישה: 18,164.7 ש"ח.

נבהיר את הנתונים ונקודות המחלוקות בין הצדדים ולבסוף ההכרעה.

ההתחייבויות על שם בני הזוג שנוהלו על ידי הבעל בלבד (סעיפים 9-11 לדו"ח)

הצדדים פתחו חשבון משותף בבנק יהב בתאריך 7.5.18. הבנק הלווה לבני הזוג הלוואה ששניהם חתומים עליה בסך של 100,000 ש"ח. הבעל רוקן את ההלוואה מהחשבון המשותף והעביר את הכסף לחשבונו הפרטי.

הבעל טוען, כי ככל הלוואה ששניים חתומים עליה, הם החייבים ועליהם להשיב בחלקים שווים, כך גם הדין בהלוואה זו.

האישה טוענת, כי ככל בעל הזן את אשתו, ובמיוחד לאור העובדה כי לא היה לה כל נגישות לחשבון, הבעל הוא זה שניהל את החשבון לגמרי, ולה לא היה כרטיס אשראי או כל אמצעי תשלום – כל החתימה שלה על ההלוואה נעשתה משום שהוא ביקש, והיא כאישה העושה רצון בעלה נענתה לכך, אך מכיוון שלא נהנתה מזה, והאחריות לזון אותה ולפרנס אותה מוטלת על הבעל – עליו אף לשאת בחוב לבדו.

סוגיה נוספת שהצדדים חלוקים עליה היא, היתרה השלילית בחשבונות המשותפים, שלטענת הבעל – יש לחלוק בה, ולטענת האישה – האחריות על הבעל לבדו (סעיף 9), וכן החוב שנוצר באמצעות השימוש בכרטיסי האשראי של הבעל – סעיף 11 לדו"ח.

תביעת האישה להשיב קצבת התלויים לאור חלוקת זמני השהות

סוגיה נוספת הינה טענת האישה כי הביטוח הלאומי העביר את קצבת התלויים שזכאית האישה בגין שני ילדיה לבעל, בסך כולל של 68,337 ש"ח. לטענת הבעל – סכום זה מגיע לו משום שהוא האב המשמורן על כל הילדים, לטענת האישה – הבנות וכן הבן הגדול נמצאים אף אצלה, ועל הבעל לחלוק עמה את כספי התלויים, אף שהוא המוגדר האב המשמורן, אך מכיוון שהוא זה שצריך לזון את הילדים, קצבת התלויים צריכים להיות שייכים לאישה.

נסכם את מה שנותר להכריע:

א. ההלוואה שנטלו בני הזוג יחדיו בסך 100,000 ש"ח האם אף על האישה לשאת במחציתה.

ב. החובות שבחשבונות המשותפים ובכרטיסי האשראי שנועדו לכלכלת הבית, האם אף על האישה לשאת במחציתם.

ג. האם האב חייב לזון את ילדיו שמתחת לגיל 6 אף שמתקבלים עבורם מהביטוח הלאומי קצבת התלויים, שלהם זכאית האם, ובשל כך עליו להשיב לאם את הסכום הנ"ל.

ד. כשהביטוח הלאומי מעביר לאב את דמי התלויים משום שהוא המשמורן, אך אף האם נושאת בנטל הגידול של הילדים, האם עליו לחלוק עם האם בדמי התלויים.

הכרעה ביחס לסוגיית קצבת התלויים

נקדים ונאמר, שביחס לנידונים ד-ה בסוגיית הביטו"ל ולהעברת קצבת התלויים שהועברו לבעל ודורשת כעת האישה כבר ניתנה החלטה על ידי בית הדין ביום 26.2.23:

ט.  הפרדת קצבת הנכות, לתלויים ולאישה

ב"כ האישה טענה שבשנה האחרונה ביטוח לאומי הפריד את קצבת הנכות, ומעביר ישירות לאב את קצבת התלויים, ומבקשת שביטוח לאומי יעביר את קצבת התלויים לאם, מהנימוקים המופעים בבקשה.

ביה"ד מבהיר: הפרדת קצבת בט"ל נעשתה לאחר גירושי הצדדים ובלא מעורבות ביה"ד, ומשכך הנושא אינו מונח להכרעת ביה"ד.

רק נוסיף, כי אף שנפסק בשו"ע אבהע"ז סימן ע"א סעיף א' שחייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש אף שיש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אימם, שמשמע לכאורה כדברי ב"כ האישה, שהיות וחובתו היא מוחלטת ללא זיקה וקשר בין זכאותם לקצבת תלויים שמתקבלת עבור הנכות של האם, ובגין כך מבקשת ב"כ האם להשיב לה דמי התלויים, שהרי האב חייב ממילא לזון את הילדים ומדוע ירוויח פעמיים.

ואף שאכן הגאון רבי חיים צימבליסט זצ"ל בפד"ר ז' עמוד 156 כתב כך וז"ל:

ויש ללמוד מזה למעשה דאם האישה או הבנים עד שש מקבלים מאיזה מקום הקצבה חודשית עבור מזונות אין זה פוטר את הבעל או האב מלזונם דההקצבה החודשית נחשבת כיש להם נכסים שעדיין חייב לזונם אבל אם למשל האישה או הילד סודרו במוסד ושם הם מקבלים מזונות ממש אין לחייב את הבעל או את האב מזונותיהם דהא סו"ס יש להם.

אולם כל זאת לו אכן קצבת התלויים הייתה ניתנת לילדים, היה אפשר להחשיב זאת לנכסים שנפלו להם, אולם לא כך הם פני הדברים.

מעיון בחוק הביטוח הלאומי עולה כי דמי התלויים אינם ניתנים לילדים, אין זה נכסיהם, אלא זו קצבה הניתנת לזכאי לה כתוספת לשכרו וכחלק ממשכורתו עקב מצבו שאינו מאפשר לו להשתכר כדבעי. כך שאין להחשיב זאת כלל כנכסי הילדים.

על כן, טענת ב"כ האישה כי יש לחייב את האב לזון את הילדים, ללא קשר לקצבת התלויים שמתקבלת מהביטוח הלאומי – נדחית.

נצטט את לשון חוק הביטוח הלאומי, וכך נכתב שם בסעיף 200:

"(ג)  היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, בנוסף לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים כדלהלן:

(2) בעד כל אחד משני ילדיו הראשונים – 10% מהסכום הבסיסי; לעניין זה, "ילד" – כהגדרתו בסעיף 238."

כלומר, קצבת התלויים היא בנוסף לקצבה החודשית – קצבת הנכות לה הוא זכאי חלף משכורתו – ואף היא תוספת למשכורתו. אין כל הגדרה שהקצבה הינה רכוש של הילדים שאין בגינה בכדי לזכות את האב בתשלום המזונות.

זאת ועוד, בפסיקה ובנוהג של הביטוח הלאומי קיימת הלכה, כי אף קצבת התלויים מועברת למי שעל פי פסק הדין הוא המשמורן של הילדים. לא זו אף זו, אף קיים נוהג כי קיימת אפשרות לפצל את קצבת התלויים על פי חלוקת זמני השהות בין הצדדים וביחס המקביל. כך, שכל בקשה להשיב ולפצל את דמי התלויים לאישה, עליה להיות מוגשת לביטוח הלאומי וכ"נותן" אף מסורים לו הכללים של הנתינה אימתי ולמי.

על כן, הוראת בית הדין, כי בכל טענה בקשר לקצבת התלויים שהביטוח הלאומי העביר לאב, לאחר שהוכיח ככל הנראה כי הילדים במשמרתו – יש לפנות לביטוח הלאומי.

היחס לחובות המשותפים הרשומים אף על שם האישה אולם הבעל זה שניהל אותם

נותר לדון אודות שאר הסוגיות שבמחלוקת, כשהעיקרית שבהן, היא מה דין בני זוג שלוו לצורך פרנסתם והאישה לא הייתה שותפה מעשית בניהול הכספים – האם היא חייבת בהשבת מחצית החוב.

נזכיר את הנהגת חייהם של הצדדים.

בני הזוג נשואי הדיון הינם זוג חסידי שנשואים כ 18 שנים. החל משנת 2020 הם בפירוד. האישה הינה שכירה כסייעת בגן. הבעל עובד במערכת כשרות עירונית. האישה חוותה מצוקות נפשיות והייתה מטופלת בעבר בתרופות פסיכיאטריות, ובשל כך שתי הבנות של בני הזוג, בנות 4 ו-5, במשמורת האב, עם זמני שהות של האם ללא לינה באמצע השבוע. בסופ"ש שני לסירוגין הן אצל האם כולל לינה.

במהלך הדיונים בסוגיות הכספיות הוברר, כי קיים חוב לבנק בסך של כ- 130,000 ש"ח (הכוללים הלוואה שנטלו מהבנק בסך של 100,000 ש"ח ועוד חובות שנצברו בגין כרטיסי אשראי והחשבון המשותף) שבני הזוג נטלו יחדיו, בחתימת שניהם, שלדברי הבעל נלקחו מהבנק לצורך מחזור הלוואות עבר מהבנק. לטענת האישה – אף שהיא חתומה על כך – היה זה בעטיה של בקשת הבעל ממנה לבוא ולחתום. ההלוואה ניטלה דרך חשבון הבנק המשותף של הצדדים, כך שעל פי דרישות הבנק, הלוואה בסדר גודל כזה זקוקה לאישור של בעלי החשבון, ועל כן האישה חייבת לחתום על ההלוואה. לדבריה, בכל השנים – הבעל הוא זה שהיה אחראי על הניהול הכלכלי של הבית, ולא היה לה כל מושג בנושא זה. כן הוסיפה כי היא סמכה עליו, ואף כשביקש ממנה לחתום, סברה והסכימה, הבעל לא הכחיש זאת, וכך גם עולה מתכתובות בית הדין, שזה היה הנוהג ביניהם.

שני הצדדים ביקשו מבית הדין שיפסוק על דין תורה.

קדמה לכך הודעת האישה שבשל כך היא מוותרת על מחצית מזכויותיו הפנסיוניות והסוציאליות – ככל שישנם.

הבעל טען כי אף הוא מוותר על זכויותיה.

אולם לדעתו – על פי דין תורה – האישה צריכה לשאת בתשלום מחצית מהחוב לבנק מכיוון שהוא רשום אף על שמה.

הכרעת הדין

נקדים ונאמר, שראשית – בשאלה האחריות על החובות שנוצרו על ידי בני זוג בתקופת חייהם המשותפים – יש לדון ולהכריע במספר סוגיות, כאשר ברורה העובדה, כי האישה לקחה את ההלוואה ואף היא שותפה בה, בין אם לקחה לבדה או בשיתוף עם בעלה. הסוגיות לדיון הינם:

א. אם ההלוואה ניתנה לאישה לצרכיה ולמזונותיה הבסיסיים או לפי דרישתה ללא כל זיקה לחיובי הבעל אליה כגון חיוב מזונות או שאר חיובים.

ב. רק לאחר בירור זה, יש לדון אם ההלוואה נזקפת לחובתו של הבעל או של האישה והבעל חייב לה.

ג. ולאחר מכן יש לבחון אם המלווה סמך על יכולת ההחזר של האישה ובגינה הסכים להלוות לה או על יכולת ההחזר של הבעל כאמור לעיל.

ד. ולאחר מכן יש לדון אם התביעה היא של המלווה כנגד האישה או אודות עצם החיוב של האישה בבירור כנגד בעלה.

לכאורה נראה שיש להבחין בין שתי סוגיות:

האחת – מהו הדין כשהבנק תובע את החוב מבני הזוג, האם האישה חייבת במחצית החוב?

השניה – מהו הדין כשהאישה תובעת את מחצית החוב מהבעל שהרי חייב במזונותיה?

ונבאר.

לוותה לצורך מזונותיה

הנה עד כה דובר על הלוואה שנוטלת האישה, ומדברי בעל התרומות והרי"ף המובא בדבריו לא ברור אודות תוכן ההלוואה ולאיזו מטרה נלקחה.

על כן יש להבהיר אם ההלוואה נטלה לצורך מזונותיה אם אף האישה מחויבת בכך.

והנה הגמרא בכתובות ק"ז ע"ב אומרת:

תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות, אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שבעלה חייב במזונותיה, אלא בשהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ומיאנה, טעמא דמיאנה, הא לא מיאנה יהבינן לה.

וברי"ף שם ס"ג ע"א וז"ל:

ש"מ דהא דאמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי, הני מילי פירנס, אבל לוותה ואכלה מוציאין ממנו.

וכן ברש"י שם וכן בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תרצ"ב):

שאלת ראובן לקח את בת שמעון לאישה ולימים גרשה מביתו והלכה לבית אביה. ולאחר זמן החזירה ופעם אחת גרשה מביתו והלכה לבית אביה. ועמדה שם ימים רבים ולא זנה ולא פרנסה ולותה ואכלה. הודיעני אם חייב לשלם מה שלותה ואכלה או לא?

תשובה לא ידעתי בזה מקום שאלה. ולא שום פיקפוק דחייב לשלם מה שלותה ואכלה. דגרסינן ביבמות פרק יש מותרות (דף פ"ה) בעי מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להם מזונות או לא. ואמרינן היכי דמי, אי לימא ביושבת תחת בעלה. בעמוד והוצא קאי ומזוני אית לה? ופרקינן, לא צריכא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה. מאי מזוני, תנאי כתובה נינהו, ומדאית לה כתובה אית לה מזוני, או דילמא וכו'. דמשמע כל שיושבת תחת בעלה ומותרת לו, לותה ואכלה חייב לפרוע. ועוד שאמרנו בפרק שני דייני גזירות (דף ק"ז) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, חנן אומר אבד מעותיו וכו', ומינה שמעינן דאם לותה ואכלה הבעל חייב לשלם. ואפילו לחנן, דע"כ לא אמר חנן אלא בעמד אחר מדעתו ופרנסה, הא לותה היא מודה הוא, וכן כתב הרב אלפסי שם בפרק דייני גזירות, ודבר ברור הוא, ואלו רצתה היא ועודנו במדינה, כופין אותו בית דין לזונה, ודבר פשוט הוא.

מבואר החילוק בין אם עמד אחד וזן אותה שאיבד מעותיו, לבין אם האישה לוותה מאחד לצורך מזונותיה, שאז הבעל הוא ה'בעל חוב' כנגד המלווה, ואין כל חוב על האישה.

וכן הוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן פב):

ועל אבי הבחורה שהלוה לה לצורך בגדים, אם קנתה בגדי' שדרך משפחתו [ומשפחתה] בכך, ונמצא שמן הדין חייב, והיא לותה בפירוש ע"מ לפרוע או אפי' בסתם שאז היא חייבת לפרוע, חייב הבעל מדר' נתן, דלא שייך התם למימר הניח מעותיו על קרן הצבי.

מבואר שכל הלוואה שהאישה נוטלת לצורך פרנסתה – הבעל מחויב לשלמה.

הלוואה לאישה – הינה הלוואה לבעל או לאישה והבעל חייב?

ובראשונים מובאת המחלוקת האם החוב של האישה והבעל מחויב לשלמה או שהחוב הוא ישירות של הבעל.

יעויין בר"ן ס"ג ע"א מדפי הרי"ף וז"ל:

כתב הרשב"א ז"ל בפרק אין בין המודר, דכי אמר חנן אבד את מעותיו, דוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לבעל הוא נותן לה, דבכה"ג הוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור לחנן כדאיתא בגמרא משום דמבריח ארי בעלמא הוא, אבל פרנס סתם חוזר וגובה, לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלוואה, והיא לה כלותה ואכלה וכו', וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם חוזר וגובה ממנו.

אלו דבריו ז"ל, ולא נראו לי, דנהי שהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוין, אפילו הכי המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי, משום דנהי דלא בתורת מנה קא עביד, מיהו סתמא אדעתא דבעל נחת ולא אדעתא דידה, שכבר הוא יודע שאין לאישה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעל, ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו, דלאו כולהו אינשי יודע שאין לאישה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה, ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו, דלאו כולהו אינשי דינא גמירי, אלא סתמא אדעתא דבעל נחית, ומשום הכי, נהי דבתורת מתנה קא עביד כדמוכח הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל, אפילו הכי לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי, דמסתמא אדעתא דבעל קא עביד, וסתמא דלישנא דמתניתין הכי משמע.

הרי שלדעת הרשב"א, כל הלוואה שמלווים לאישה ייחשב כהלוואה שהאישה חייבת בה ולא הבעל, וגובה מהאישה. ודברי חנן בכתובות: "שהניח על קרן הצבי" – מדובר דווקא שנתן לאישה כסף לצורך מזונותיה.

אולם לדעת הר"ן כל מלווה שמלווה לאישה – מלווה על דעת בעלה, מכיוון שאינו יודע מה הן היכולות הכלכליות של האישה, ובוודאי מסתמך על יכולת ההשבה של בעלה ועל כן, הניח מעותיו על קרן הצבי ואיבד את כספו.

ועל פי הרא"ש (בפרק י"ג סימן ה') נראה שכל הלוואה שיש לחייב את הבעל לפורעה הוא רק מדין שעבודא דרבי נתן וז"ל:

הלכך נראה דאם לוותה בעדים אף בלא פסק דין חייב לפרוע, ומוציאין מן הבעל מה שהלווה לה בדרבי נתן.

נראה מדבריו שסבור כדעת מהר"ם מרוטנבורג שהובא לעיל, שחיוב הבעל הינו מדין "שעבודא דרבי נתן", ובוודאי שסבר כדעת הרשב"א שאינו חוב ישיר על הבעל שלא כדעת הר"ן.

האם אישה צריכה להביא ראיה שמטרת ההלוואה הייתה לצורך מזונותיה ושמעשי ידיה לא הספיקו לה

אך אם כן יש לדון אם האישה צריכה להביא ראיה מהי מטרת נטילת ההלוואה, אם לצרכיה האישיים או לצרכי מזונותיה שהבעל מחויב לה ממילא. כן יש לדון אם לוותה כשיש לה מעשי ידיים אך לא הספיקו לה לכלל צריכה, אם בעלה מחויב לשלם את ההלוואה.

כתב הרא"ש בכתובות פי"ג סימן ה' וז"ל:

ואם אמר כשבא צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ולא יפרע מה שלוותה, ואף על פי שאינה מספקת לכל צרכיה ממעשה ידיה, כיון שמספקת לדברים גדולים, הייתה דוחקת ומצמצת עצמה קודם שתתבייש לבא לפני בית דין על עסקי מזונותיה, אבל בית דין אין פותחין לו בטענה זו, אלא אומרים לו צא ופרע מה שלותה, ואם מעצמו יטעון רשאי וכו'.

כן כתב שם שכל הלוואה שיש לחייב את הבעל – אך ורק אם ההלוואה הייתה בפני עדים וז"ל:

הלכך נראה דאם לוותה בעדים אף בלא פסק דין חייב לפרוע, ומוציאן מן הבעל מה שהלוה לה מדרבי נתן.

הרי כל הלוואה שהייתה בפני עדים יש לחייב את הבעל לפורעה.

והנה בעל התרומות (שער ס"ה אות ג') כתב שאף אם לא ידעו העדים לשם מה היא לוותה מעות אלו, חייב הבעל לשלם את חובותיה, ולפי שעליו מוטל החיוב לפרנסה כדרך כל הארץ, הרי הוא חייב לשלם הלוואה זו, כן כתב הח"מ ס"ק כ"ו וכן הב"ש ס"ק כ"ב, וז"ל הח"מ שם:

בטור כתב אם לותה בעדים, משמע אבל שלא בעדים יכול הבעל לומר איני מאמין שלותה, וכ"כ הרא"ש אם לותה בעדים, וכ"כ במרדכי, ועב"י שכתב בשם בעל התרומות אע"פ שלא אמרה בפני עדים בפירוש אני לוה לצורך מזונות, וגם המלוה לא אמר למזונותיה אני מלוה לה, כיון דבשעת תביעה הודאתה היא דלמזונותיה לותה והוא מודה דלא הניח לה מזונות, ה"ז נפרע ממנו, דהא לא תנן אלא לותה ואכלה, כלומר ולא תנן לותה לצורך מזונות

והסברא שהיא נאמנת ואינה צריכה להביא ראיה לצורך מזונותיה שלוותה, אפשר והיא על פי שו"ת הריטב"א (סימן ל"ו) שהבעל מחויב במזונות האישה בתורת ודאי, ולכן עליו נטל הראיה לומר שלא לוותה מעות אלו לצורך מזונותיה, והוי כ"איני יודע אם פרעתיך". 

הלוואות שלקחו בני הזוג יחדיו

כתב ספר התרומות שער מד חלק ד' אות א':

והיכא שלוו איש ואשתו מאחד יש לאישה לפרוע מכתובתה מחצית החוב דהוא החצי, ולא תוכל לטעון שלא נכנסה דרך חיוב אלא מדין ודברים סלקה עצמה מן הנכסים, שאף לפרעון נכנסה, ולענין המחצה היא כאישה שלותה בפני עצמה, ואם פרע הבעל כל הממון או היתומים וכתב להם ב"ח התקבלתי, הרי הם חוזרין וגובין מחצה שלה כדין ערב או קבלן שפרעו. ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל הממון אינה נאמנת. ואם יש מיגו בפרעון נאמנת. סוף דבר הרי הם בטענות הללו כשאר שני לווין שלוו.

ודין זה כך פסק אותו הרב אלפסי ז"ל בתשובתו וזה טופסה, יורנו רבינו, ראובן נשא אישה וכתב עליו נדוניא דהנעלת ליה לאה לראובן כך וכך זהובים מוחזקים על חצר ראובן בתורת משכונה, ולאחר כן לוה ראובן משמעון בשטר, ולאחר כן משכנו ראובן ולאה אותה חצר שנכתבה עליה הנדוניא ליהודה, ונפטר ראובן והניח קרקעות, והיה מן הדין שתגבה לאה תחלה מן הקרקעות משום שכתובתה קודמת, וכשבקשו השמאים לשום אותה חצר על לאה ולהפחית ממנה דמי המשכונה שיש עליה ליהודה ויתנו השאר ללאה, אמר שמעון אינו מן הדין כן, אלא ישומו השמאין כל החצר של לאה והיא תתן ליהודה דמי משכונה משלה משום שהיא משכנה החצר [עם בעלה] ליהודה, יורנו רבינו היאך הדין.

תשובה, עמדנו על שאלה הזו וראינו שהדין עם שמעון שישומו כל החצר על לאה והיא תפרע משלה דמי המשכונה, משום שלאה קודמת בשיעבוד, ואין לשמעון בנכסי ראובן כלום עד שתגבה לאה כל מה שיש לה, [ושטר המשכונה הוא חוב עליה ועל בעלה, ושטר שמעון קודם לשטר יהודה, הילכך לאחר שתטול לאה כל מה שיש לה] רואין אם נשתייר מנכסי ראובן כלום, גובה מהן שמעון כל מה שיש לו, ואם נשתייר אחר שיגבה שמעון, גובה ממנו יהודה חצי דמי המשכונה וגובה חצי הנשאר מלאה משום שנשתתפה בה עם ראובן, על פי מה שאמרו בתלמוד א"י זאת אומרת שותפין אחראין זה על זה, כלומר מי שנמצא מן השותפין גובין ממנו הכל, ואם לא נשתייר מן הנכסים לאחר גביית לאה כלום, גובה יהודה מלאה חלק בעלה כמו שאמרו ואין לשמעון כלום ואין לו לחזור על יהודה ולגבות ממנו, לפי שיהודה לא גבה מנכסי ראובן כלום אלא מנכסי לאה, ע"כ.

וכך פסק השו"ע בחו"מ סימן ע"ז סעיף י':

איש ואשתו שלוו מאחד היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה, ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב, חוזרים ונפרעים ממנה החצי, ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת את המעות אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנת אלא במיגו דפרעתיך.

והוסיף הרמ"א:

והרי הם בטענות הללו כב' לוין שלו ביחד.

מיהו הסמ"ע שם כתב לחלק בשם הלבוש, בין אישה הנושאת ונותנת בשל עצמה, שהואיל ונכסיה אינם של הבעל, נחשבים היא ובעלה כשני לווים, לבין אם כל עסקיה הן בממונו של הבעל, שבמקרה זה אף שדעת המלווה סומכת עליה ומותר לו לגבות את חובו ממנה, אין זה אלא מדין "ערב" בעלמא, אבל עיקר השעבוד והחיוב אינו חל אלא על הבעל, ולכן אם נטל המלווה את כל החוב מן הבעל, אין הבעל זכאי לתבוע את מחצית החוב מן האישה.

והוסיף שם טעם, כיון שהיא נושאת ונותנת בשל בעל, נאמנת היא לומר שכל מעות ההלוואה נכנסו לחלקו, ואין לה משל מלווה כלום.

וז"ל סמ"ע סימן ע"ז ס"ק כ"ה:

(כה) חוזרים ונפרעים ממנה החצי. עיין בעיר שושן [סעיף י"א] שכתב דנ"ל דהיינו דווקא במקום שנושאות ונותנות הנשים בממון בפני עצמן, אבל היכא שאין הנשים נושאות ונותנות בפני עצמן, נהי דהמלוה דסמך דעתו עליה מצי לגבות ממנה החצי, מ"מ מילתא דמסתברא הוא שאין הבעל ויורשיו נפרעים ממנה, אלא נאמנת לומר שכל הממון לקח הבעל לידו, והיא נכנסה בערב קבלן עם בעלה כדי שיוכל להחיותו.

ולפי דבריו אלו נראה, דכיון שכל נכסי האישה לבעלה, ואין דרך הנשים לומר "איני ניזונת ואיני עושה", לעולם היא נחשבת כנושאת ונותנת בשל בעלה, ונמצא שהבעל הוא המחויב לכאורה בפירעון חוב זה, ומאמינים לאישה בטענתה – שלא נטלה מן המעות אלא לצורך מזונותיה וצרכי הבית שהן כולם בכלל צרכי בעלה.

ואם כן לכאורה דין זה שבו אנו עוסקים – הלוואה שנלקחה על ידי בני זוג לצורכי הבית בחתימת ידי שניהם והאישה טוענת שרק הבעל נו"נ בממון – יהיה תלוי בפלוגתת בעל התרומות (המחבר) והלבוש.

לבעל התרומות – בכל גווני משתעבדים שניהם כאחד לפירעון החוב, ואילו לדעת הלבוש עיקר החיוב מוטל על הבעל.

ובנתיבות המשפט (סימן ע"ז ס"ק י"א) כתב לחלק בדעת בעל התרומות גופיה, בין אם האישה לוותה מעות בעל פה לבין אם חתמה על שטר ההלוואה, דבהא חשבינן לה כלווה ועליה לפרוע את מחצית החוב, וזה לשונו:

נראה דדוקא כשחתמה עצמה בשטר נעשה עליה ג"כ חוב, אבל אישה שהקיפה סחורה, אפילו היא נושאת ונותנת, מ"מ נראה כיון שידוע לכל שיש לה בעל, וכל מה שנו"נ הוא הכל של בעל, וכל הריוח והפסד חל על בעלה והיא לית לה משלה כלום, הוי כהודיה שהיא שליח, שהדין הוא רק עם המשלח וכו', אם לא שחתמה עצמה בשטר, דאז הוי כפירש המלוה שדעתו עליה, ומכ"ש אם פירש בהדיא שאין סמיכת דעתו רק עליה, שאז חייבת גם היא לשלם כשאין לו לבעל.

ואם כן לפי דבריו, הצטמצמה מחלוקת בעל התרומות (המחבר) והלבוש לכך שרק כשחתמה על ההלוואה סובר המחבר ובעל התרומות שהיא מחויבת במחצית ההלוואה, אך לא כשלא ברור שאכן התחייבה ודעתו של המלווה היה עליה.

אך עדיין לפי זה בהלוואה מהבנק שהיא חתומה עליה גם כן ודעת הבנק בוודאי סומכת עליה, היא מחויבת להשיב את ההלוואה כמו הבעל – כפי דעת בעל התרומות והמחבר בניגוד לבעל הלבוש.

הבדל בין הלוואה של איש פרטי לבין הלוואה של הבנק

אולם מחלוקת זו תהיה נכונה בכל הלוואה של אדם פרטי לאישה, אולם בבנק שחשבון העו"ש מתנהל ולשם נכנסת המשכורת של האישה, הרי כשהבנק מחליט לאשר הלוואה, זה רק לאחר שבדק את יכולת ההחזר של בני הזוג, לאור משכורותיהם ולאור החובות הרובצים על החשבון ובוודאי שדעתו הייתה אף על האישה.

כלומר, על פי דברי הנתיבות שהובאו לעיל שהגדיר חוב האישה כאשר:

אם לא שחתמה עצמה בשטר, דאז הוי כפירש המלוה שדעתו עליה, ומכ"ש אם פירש בהדיא שאין סמיכת דעתו רק עליה שאז חייבת גם היא לשלם כשאין לו לבעל.

עולה מן האמור, שכאשר המלווה במפורש מלווה על סמך האישה כלווה ועל סמך יכולותיה – בוודאי שהיא חייבת בכך בצורה ישירה לפרוע את ההלוואה למלווה.

נשים בזמן הזה כשכל הכנסותיה והלוואותיה לצורך מימון הבית

והנה הרמ"א בחו"מ סימן צ"ו סעיף ו' כתב אודות חוב שהתחייבה האישה מחמת שלא נשבעה וז"ל:

אבל אין בעלה חייב לשלם בשבילה אע"פ שנושאת ונותנת תוך הבית ודלא כיש חולקין בזה.

ועל כן כתב הש"ך בס"ק ט' וז"ל:

וז"ל במרדכי פרק החובל, פסק ראב"ן כיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזמן הזה הרי היא כאלו הבעלים מינו אותן שלוחים, ואם יש עדים חייבים הבעלים לשלם מפני תקנת השוק שישאו ויתנו עמהן.

אבל באישה הנושאת ונותנת בתוך הבית לא מסתבר כלל שהיא תיקח מאחרים ממון והבעל יודע מזה ויאכלו ביחד שניהם הממון ולא ישלמו כלום, וכן בדבר שדרך הנשים ליקח כגון דבר מועט וכה"ג לצרכי הבית, פשיטא דדין סתם נשים כאישה הנושאת בתוך הבית וכו', 

אבל אם נושאת ונותנת והבעל שותק ולא מיחה, פשיטא דאמרינן דמסתמא הסכים למעשיה ונהנה מן הממון וחייב לשלם כיון דהיא נושאת בתוך הבית,

על כן נראה עיקר כמו שפסק המהרש"ל פרק החובל סימן כט דהבעל חייב לשלם עבורה כפי מה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, ועכשיו כל הנשים בהך מועט מחוייבים הבעלים לשלם עבורם אם היא חייבת בדין משום תקנת השוק, והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים נמצאו נשים אשת חיל שמחיות בעליהן וכל ממון בעל בידה, פשיטא שאפילו דבר גדול מוכרח הבעל לשלם הכל כפי הענין ומנהג המקום וחכמת עיני הדיין עכ"ל, וכ"כ בתשובת ר"מ אלשיך סימן י"ט דאם רגילות בסך גדול גם במרובה יהיו מעשיהן קיימין אלא שכתב שם כן לראב"ן וכו'.

הרי שכל אישה שמתחייבת עבור הוצאות הבית ושימושי הבית הנהוגים שאף הבעלים נהנים מכך – הכריע הש"ך – שהבעל מחויב במלוא ההוצאה, הן משום שזהו הדרך והן משום שהן נחשבות לשליחי הבעל להתחייב ולהשיג את הדרוש למחייתם לצורכם ולכל שימושיהם, דברים שהבעל עצמו מחויב בכך, ואם האישה התחייבה בכך – על כורחך שהיה זה על פי דעתו של הבעל ובשליחותו, ועל כן הוא חייב במלוא ההוצאה והחוב.

כן נציין את דברי ביאור הגר"א על דברי הרמ"א בדעת החולקים (בסימן צ"ו ס"ק ל"ב) וז"ל:

(לב) כיש חולקין בזה. ר"ל בנושאת ונותנת דכיון דשוויה שליח וגם מפני תקנת השוק ואמרי' בב"מ ק"ד א' וכן כל קרבן כו' אלמא פורע חובותיה.

כלומר, לדעת אותם שיטות וכפי שמכריע הש"ך, בהתקיימו התנאים הבאים: נו"נ בתוך הבית, נעשתה שליח להתחייב על ידי הבעל, וכך הנוהג בין בני הזוג וכפי שתקנת השוק קובעת – בוודאי החוב על הבעל ולא על האישה, ואין זה שונה לדעת הגר"א מחיוב קרבן שחייב הבעל לפרוע עבור האישה.

וכן המנהג וכפי שפסק בעל הערוך השלחן בחושן משפט (סימן צו סעיף ח') כדעת הש"ך וז"ל:

ואם היא אישה שנושאת ונותנת תוך הבית חייב הבעל לשלם עבורה, ואפילו אין עדים רק שמודה או שאין רצונה לישבע, דניכרים הדברים שעשתה ברשותו או שהמעות או החפצים נכנסו לרשותו, והכל לפי העניין ותלוי בראיית עיני הדיינים, דאל"כ כל אחד יטול ממון חבירו ע"י אשתו ויפטור, וכן המנהג לגבות מהבעל כל מה שלוה אשתו ואפילו אינה נושאת ונותנת אם רק לותה על הוצאת ביתה משלם, ואם היא נושאת ונותנת, אם לקחה סחורה בהקפה או לותה מעות חייב הבעל לשלם בלי פקפוק, ודווקא בדבר שיש לבעל הנאה, כגון שלקחה סחורה בהקפה או לותה מעות, אפילו נאבדו המעות והסחורה חייב לשלם, אבל אם פשעה בפקדון או הזיקה בידים פטור מלשלם, וכן אם נתוודע שלותה בהסתר מבעלה או לקחה סחורה בהקפה בסתר פטור מלשלם, וכ"ש אם הבעל מיחה או שפירסם בעיר שלא להלות לה שום דבר ולא להקיף לה, דאינו חייב לשלם בכל מה שלקחה או לותה בשום דבר, כללו של דבר, דברים אלו תלויים בראיית עיני ב"ד, כגון אם ידוע שהבעל נותן לה רשות להקיף או ללוות על סך מועט ולא על סך מרובה, אם לוותה סך מרובה א"צ לשלם, דמי שהלווה לה או הקיף לה סך מרובה אפסיד אנפשיה, וכן כל כיוצא בזה, ולדברים אלו שנתבאר הסכימו רוב גדולי אחרונים.

ודבריו אלו כפי האמור בנתיבות המשפט בחידושים סימן צ"ו ס"ק י"א וז"ל:

והש"ך מסיק דהעיקר כיש אומרים אלו, וכן עמא דבר באישה הנושאת ונותנת דהבעל חייב ואפילו ליכא עדים רק שמודה וכו', והכל לפי ענין נו"נ וכו', ודוקא בדבר שיש לבעל הנאה, כגון שלותה או הקיפה סחורה וכו'.

הרי שהאחרונים פסקו כדעת הש"ך שהחוב במקרה זה מוחלט על הבעל ולא על האישה.

חילוק בין אם התובע הוא המלווה לבין אם התובע הוא הבעל

ואם כן יש לשאול, כיצד תתיישב פסיקת השו"ע בסימן ע"ז שהבאנו לעיל, שהאישה חייבת במחצית ההלוואה שלא כדעת הלבוש שם, ופסיקת ההלכה כאן שלדעת הש"ך אין חולק שהבעל מחוייב בכל החובות של האישה?

על כרחך צריך לומר, שסימן ע"ז מדובר בכל הקשור בין המלווה לאישה. כלומר, המלווה שהלווה לאישה בא לדרוש את פירעון ההלוואה מהאישה ועל כך האישה חייבת, אולם אין בכך בכדי לפטור את הבעל מלשלם לאישה.

או שמא בסימן ע"ז מדובר בהלוואה שאינה לצורך מזונותיה ולכל הדברים שהבעל מחויב לה, אך בדברים שהבעל מחויב לה בוודאי עליו לשלם כדין סימן צ"ו בחושן משפט וסימן ע"א באבה"ז.

וכך כתב הנתיבות בסימן ע"ז בחידושים:

חייבת לפרוע, היינו במת בעלה או נתגרשה או יש לה ממון בלאו הכי, אבל אין הבעל חוב צריך להמתין בחיי הבעל על גביית כתובתה, רק הבעל צריך לשלם הכל, עיין ביאורים, דדוקא שחתמה עצמה בשטר או שפירש המלוה שסומך דעתו עליה, דאז חייבת לשלם כשאין להבעל, אבל בסתם, אפילו אישה הנו"נ שהקיפה סחורה, אין המלוה או המקיף סחורה יכול לתבוע להאישה אפילו באין לו להבעל לשלם.

אם כן צריך לומר, שרק כשאין לבעל, או במקרה ונתגרשה, או במקרה והבעל מת, או במקרה ויש להאישה אף ללא הבעל – יכול המלווה לתבוע מהאישה, הא לאו הכי, בוודאי כל חוב שיש לאישה, הרי הוא מונח לפתחו של הבעל ועליו לסלק את החוב.

גם מה שהביא הקצוה"ח בסימן ע"ז ס"ק ח':

(ח) איש ואשתו שלוו מאחד. והוא הדין אם לוותה אישה לצורך פרנסת הבית, הרשד"ם חלק חו"מ סימן כ"ד הובא בכנסת הגדולה (הגב"י אות כ"ו). עוד שם בשם הרשד"ם חלק אה"ע סימן (קפ"ג) [קפ"ד] שכתב אלמלא דמסתפינא דנראה דבר חדש וזר קצת, הייתי אומר דשכירות הבית ששכרו הבעל ואשתו יש לו דין איש ואישה שלוו עכ"ל.

שאיש ואישה ששכרו ביחד בית, שהחובה של שניהם לפרוע, הינם ביחס למשכיר שרשאי לתבוע מהאישה כמו מהבעל, אולם אין בכך כל הוראה כי הבעל פטור מחיוביה של האישה, וז"ל המהרשד"ם (אבן העזר סימן קפ"ד):

אלמלא דמסתפינא דנר' דבר חדש וזר קצת הייתי או' שכפי הדין האישה חייבת בשכיר' הבית מנכסי' המוחזקין לה בידה ורשותה, והטעם שהרי כתב הטור ס"ס ע"ז וז"ל איש ואשתו שלוו מא' היא חייב לפרוע החצי מכתובתה כו' עד סוף דבר הרי הם בטענות הללו כשאר לווין שלוו ביחד, והביא הב"י נר"ו שהם דברי בע"ה בשער מ"ד, וכתב שכן השיב הרי"ף ע"כ א"כ מה היה חתימה לו' שכיון שהאישה היא עיקרית בדירת הבית שהיא והוא שניהם יחד לוקחים הבית ועל ב' לפורעה, ואף על גב שכפי האמת הוא חייב לתת לה מדור לפי כבודה, והוא מתנאי ב"ד, היינו כשהבית שלו, אבל כשהולכים לדור בבית אחרים, אם הבעל חייב לה המשכיר אינו חייב לה, ודעת המשכיר לגבות השכירות מב' כמי שלווה לאיש ואשתו, דמה לי הלואת מעות בעין ומה לי דמי השכירות, ואם שאפשר לומר דשאני התם דהיא משתעבדת בפי' מש"כ בשכי' הבית, מ"מ איכא למימר דגם בשכירות הבית הו"ל כאלו היא משתעבדת עצמה.

כלומר, ברור שהבעל חייב לה את המדור, אך ביחס למשכיר הוא רשאי לפנות לאישה כי היא התחייבה לפרוע לו, אך אין בכך כל הוראה כי החוב לא שייך לבעל.

חוב שנוטלת האישה שנזקף לחובת הבעל – באחריותו

ונוסיף את דברי בעל הכסף קדושים בסימן צ"ו וז"ל:

נו"נ בבית ובפרט עתה הנשים נו"נ מסתמא. חייב הבעל לשלם מה שמשתרשי לי' ע"י חיובה לאחרים אם דרכה ליקח סחורות לסרסרות או בתנאי שאם תמכור תרויח העודף מסך מסוים. ואם לא תמכור תחזיר ונאבדה בידה הסחורה או נגנבה י"ל שכיון שע"י שעוסקות כן תמיד ועל ידי רווח ביתא על יותר משווי מטלטל שנגנב. אם יקבל הוא הריוח ולא ישלם הנגנב יש חשש שימנעו על ידי זה מליתן בידה סחורה למו"מ כנ"ל או לסרסרות. על ידי זה י"ל דהו"ל כהלוואה שמשתרשי לי' שמשלם עבורה. גם דשם גוף הממון בידו להנאתו ובהנ"ל גוף מטלטל שמשלשים עבורה לא הי' נשאר בידו להנאתו, מ"מ כיון שכ"ה סדר עסקים, י"ל שמשלם גם בסרסרות ע"י מה שמוסרים המטלטלים בידה מוכרת יותר ורוח ביתא על ידי זה י"ל שמשלם עבורה. ואולי בחיבת באונסים בהולכה הסחורה למכור כנ"ל. או בקבלה בידה מעות מותרים לסחורה והי' בידה להוציא בסחורתה, מכל מקום קיל ממלוה, שההלוואה משתרשי לבעלה תיכף והמעות ניתנו להוצאה ודאי.

כלומר בוודאות, כאשר התחייבות האישה משליכה על חבותו של הבעל, בוודאי שהאחריות עליו והרי היא כשליחה שלו לחוב, וכל הכסף אף אם היה בידה בוודאות, הרי זה לצורך הבית, וההתחייבות של האישה כהתחייבותו ועליו לפרוע זאת.

ובנידון דידן:

א. ברור כי האישה לא הייתה שותפה עצמאית מתוך הבנה כי החוב משתייך אליה, זאת משום ש:

1. אין ספק כי הבעל ביקש מהאישה לבוא עמו ליטול הלוואה מהבנק לצורך מחזור כל חובותיהם מהעבר.

2. האישה עשתה זאת על פי בקשת הבעל.

ב. האישה במשך חייהם לא הייתה שותפה מלאה להתנהלות הכלכלית. זאת עולה מהעובדות הבאות:

1. לא הייתה לה גישה לחוזה השכירות של דירתם שהושכרה במשך שנים.

2. לא ידעה כמה הם דמי השכירות (העולה מהודעת ב"כ הבעל מיום 8.2.22 המצוי בתיק הסדרי שהות).

3. זאת עולה מהעובדה כי אין לה כרטיסי אשראי (הודעת ב"כ האישה מיום 22.2.22 ומסיכום רו"ח בדו"ח שהגיש לבית הדין מיום 20.3.23).

4. זאת עולה מהעובדה כי אף מפתח של הדירה שלהם לא היה לה (עיין בבקשה של ב"כ הבעל מיום 10.10.21).

5. לא הייתה לה גישה (אף שמחוסר יוזמה שלה) לחשבון הבנק של הצדדים, זאת עולה מטענתה, כי אין לה כל מסמכי הבנק, והבעל בתגובתו טוען שהיא רשאית לפנות לבנק שהרי זהו חשבון משותף. כלומר אין חולק שאכן האישה לא ידעה מתוכן הנעשה בחשבון הבנק. 

ג. משכורתה שנכנסה לחשבון הבנק לא מילאה את צרכיה הנהוגים.

ד. צורך ההלוואה היה לצרכי הבית וצרכי החיים המשותפים הבסיסיים.

ה. הבעל היה שותף להלוואה ונהנה מכספי ההלוואה.

ו. ההלוואה נזקפת בצורה ישירה לחובתו של הבעל.

מכל הנחות אלו ברור שהבעל חייב בחוב זה של האישה, ואין לאזן את החוב ולהטיל על האישה את מחציתו.

והנה כל כספי האישה המצויים בבנק שעליו סומכת דעתו של הבנק הם של הבעל מדין מעשי ידיה של האישה השייכים לבעל.

ועוד, שאין הכחשה שמעשי האישה בחתימתה על ההלוואה היו משום דרישת הבעל, הבעל לא הכחיש טענה זו בדיון, כך שמתקיים פה – אף לשיטות הראשונים שהחוב של האישה – במקרה זה שהחוב של הבעל.

וממילא, כל הנידון שיש צד על פי התרומות והשו"ע לחייב את האישה, זה אך ורק ביחס למלוה שיכול ורשאי לתבוע מהאישה את פירעון החוב, אולם אין זה שייך כלל לחוב בעלה לזון אותה, וככל שחוב זה הינו ביחס למזונותיה ההכרחיים, האישה תובעת את הבעל לפרוע את חובה מדין מזונותיה.

מן הדין למעשה

כאמור לעיל, ביום 21.3.23 התקבל דו"ח האקטואר שהכריע:

סעיף 4 – זכויות פנסיוניות ע"ש בני הזוג

סעיף 5 – קצבאות נכות שמקבלת האישה שנכנסו לחשבון המשותף בבנק הדואר לאחר הפירוד – הבעל משלם לאשה 33,577.3 ש"ח.

סעיף 6 – סכומים ששילמה האישה לחשבון משותף בבנק הדואר לאחר הפירוד – הבעל משלם לאשה 57,173.9 ש"ח.

סעיף 7 – סכומים שהתקבלו עבור שכירות דירה בבני ברק בקיזוז משכנתא – הבעל משלם לאשה 11,268.3 ש"ח.

סעיף 8 – סכומי משכנתא ששולמו לאחר שהופסקו תקבולים מהשכרת הדירה בבני ברק – האישה משלמת לבעל 12,033.2 ש"ח.

סעיף 9 – איזון חשבונות בנק משותפים / על שם הבעל – הבעל משלם לאשה 7,965.3 ש"ח.

סעיף 10 – הלוואות ע"ש הבעל – האישה משלמת לבעל 54,237.8 ש"ח.

סעיף 11 – התחייבות בכרטיס אשראי 'לאומי קארד' ע"ש הבעל  – האישה משלמת לבעל 9,618.5 ש"ח.

חיובי הבעל לאישה: 94,054.2 ש"ח.

חיובי האישה לבעל: 75,889.5 ש"ח.

סה"כ הבעל משלם לאישה: 18,164.7 ש"ח.

כלומר, עיקר הנושא הוא סכומי ההלוואות על שם הבעל, שעל האישה להשיב לבעל בסך של 54,237.8 ש"ח (חלקה של האישה בחוב) והתחייבות הבעל בכרטיס אשראי בסך של 9,618.5 (חלקה של האישה להשיב לבעל).

על פי האמור לעיל, האישה פטורה מתשלום חובות אלו ועל הבעל לשאת לבדו בהלוואה לבנק יהב והחוב בגין השימוש בכרטיסי אשראי.

מלבד הנ"ל, יש לשחרר את הכספים המצויים בנאמנות – על פי החלטת בית הדין עד תום בירור העניינים הכספיים – בסך של 70,000 ש"ח השייכים לאישה, ולהעבירם אליה.

ניתן לפרסם נימוקים אלו לאחר השמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום ט"ז בתמוז התשפ"ד (22/07/2024).

הרב דוד גרוזמן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה