פסק דין

א.         בז' בסיוון התשפ"ב (6.6.22) פסק בית דיננו את הדין בעניינם של הצדדים.

בסעיף ד' למסקנות פסק הדין קבענו:

האב חייב בתשלום מחצית שכר הלימוד של הילדים. על האם להגיש לבית דיננו מסמכים בנוגע לתשלומים שאותם שילמה כשכר לימוד הילדים, ובית הדין יקבע את שיעור חיובו של האב בשכר לימוד הילדים במשך השנים. תשלום זה לכשייקבע יצורף לחוב האב בהוצאה לפועל.

סעיף זה ניתן בדעת רוב.

בהמשך הוגשו לבית דיננו בקשות ותגובות שעניינן בכמה מסעיפי פסק הדין ובין השאר בשאלת תשלומי שכר הלימוד של ילדי הצדדים בהתאם לאמור. המערערת ביקשה לחייב את המשיב בשכר הלימוד של ילדי הצדדים על בסיס אסמכתאות לעניין שכר הלימוד ששילמה בעבור ילדי הצדדים במשך השנים.

ב.         פירוט התשלומים שהוגש כלל תשלומי שכר לימוד בגין תקופות שבהן היו הילדים שבעבורם שולמו בגירים. בהחלטתנו מט"ז באדר א' התשפ"ד (25.2.24) [פורסמה] קבענו, לאחר שהעלינו בהחלטות קודמות את שאלת הסמכות ובחנו את טיעוני הצדדים, כי בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בתביעת המערערת לחייב את המשיב לפרוע לה בגין הוצאות שכר הלימוד של ילדיהם הבגירים של הצדדים, הוצאות שלדבריה נשאה בהן היא.

משכך, פטרנו את המשיב מלהגיב לגופן של טענות בנוגע לתשלומים ששילמה המערערת בתקופה זו והורינו לו באותה החלטה להגיש תגובה סדורה ומנומקת לטענות בנוגע לשכר הלימוד של הילדים בעודם קטינים.

תגובת המשיב אכן הוגשה, אף המערערת מצידה הגישה בקשות למתן החלטה ושבה ופירטה את סכומי תביעתה המעודכנים בהתאם להבחנה שבין התשלומים שבגין לימודי הילדים בבגרותם לאלה שבגין לימודיהם בהיותם קטינים.

ג.          בסך הכול עולים הסכומים שפירטה המערערת ותבעה, לאחר העדכון האמור, לסך של 163,208.5 ש"ח שאותם שילמה למוסדות הלימוד השונים.

נציין כי בבקשתה כתבה "בהתאם להחלטת בית הדין הנכבד יש לחייב את המשיב בתשלום סכום זה" – אמירה זו ודאי שאינה נכונה, ומקווים אנו כי אך טעות בתום־לב היא ולא ניסיון הטעיה שבכוונת זדון, שכן לכל היותר היה מקום לתבוע מן המשיב לשלם את מחציתו של סכום זה, בהתאם לקביעה שבפסק הדין "האב חייב בתשלום מחצית שכר הלימוד של הילדים".

מכל מקום אף החיוב במחצית הסכום האמור מפוקפק היה מלכתחילה שכן, כפי שהבהרנו כבר בהחלטה מכ"ה בשבט התשפ"ג (16.2.23), השיב המשיב על טענת המערערת, בין השאר:

בכל הנוגע לתשלומים שהמבקשת טוענת, היא אינה מספרת לנו כמה אחוזים משכר הלימוד שולם על ידה, ויוטעם: עיון במסמכים שהמבקשת מצרפת מעלה כי המבקשת כלל לא שילמה על חלקו של האב.

ויודגש: עקב חלוף הזמן אין בידי האב את מלוא התשלומים ששילם למוסדות, ומשכך ככל ונתייחס רק לתשלומים של האם […] ייתכן שזה לא יותר ממחצית שכר הלימוד. משכך אין רלוונטיות למה שהאם שילמה, אלא לתשלומים שהאם שילמה מעל ל־50%.

בהקשר לכך נציין כי באותה החלטה עצמה עמדנו גם על טענת המערערת בנוגע לחלק ממוסדות הלימוד שבהם למדו הילדים כי ממכתבי מוסדות הלימוד עולה כי המשיב מצידו לא שילם להם מאומה. אלא שבד בבד עם אמירתנו זו אמרנו גם כי:

לא בנוגע לכל המוסדות יש אסמכתה מפורשת לכך, ובנוגע לאחד המוסדות – ישיבת [א'] לכאורה עולה כי עד שנת תשע"א (ועד בכלל) השתתף המשיב בתשלומים, ורק בשלהי שנה זו (באוגוסט 2011) ביטל את הוראת הקבע ובתשע"ב לא שילם כלל.

עוד ביארנו באותה החלטה:

גם לגבי המוסדות שממכתביהם עולה לכאורה כי המשיב לא שילם דבר בתקופה הרלוונטית – לא ברור אם התשלומים שאותם שילמה המערערת מהווים אכן יותר ממחצית שכר הלימוד וכוללים, משכך, גם את חלקו של המשיב בשכר הלימוד, או חלק מחלקו, או שמא המערערת לא שילמה אלא את החצי, והחצי האחר טרם שולם כלל. לעניין זה נוסיף כי ככל שחלקו של המשיב לא שולם כלל – היינו לא הוא שילם אותו למוסדות החינוך אך גם לא המערערת – יש צורך לבחון לכאורה כמה חלופות אפשריות:

האחת היא כי מוסדות הלימוד מתעתדים לגבות את המגיע להם באמצעות תביעה שתופנה כלפי המשיב בלבד, וככל שכך הדבר – אם כי אנו מסופקים במידת הסיכוי שכך הוא – אין לכאורה בסיס לתביעתה של המערערת כלפיו, שכן היא לא שילמה ואף לא תידרש לשלם את חלקו בשכר הלימוד, והשאלה אם ימלא הוא אחר חיוביו לצדדי ג', היינו מוסדות הלימוד, לכאורה אינה מעניינה.

אפשרות שנייה היא כי המוסדות תובעים או מתעתדים לתבוע את המערערת עצמה, או את שני הצדדים, בגין התשלומים החסרים, וככל שכך הדבר אכן קמה למערערת עילת תביעה.

אפשרות נוספת היא כי מוסדות הלימוד החליטו לכתחילה או בדיעבד שלא לתבוע את יתרת שכר הלימוד וויתרו עליה הלכה למעשה. ככל שכך הדבר צריכים אנו לבחון במה מדובר:

אם בוויתור שנעשה כלפי המשיב אישית, מסיבה כלשהי (למשל בגין נכותו) –

אם כך הדבר הרי שלכאורה אין המערערת יכולה לדרוש ממנו לשלם לה את חלקה, שכן יש לראות את המשיב כמי ששילם את חלקו כמותה, אף שבפועל שילמה היא ממון מכיסה ואילו הוא 'שילם' בהשגת הוויתור האמור – ועיין ירושלמי (ברכות פרק ז הלכה ב; נזיר פרק ה הלכה ג) בעובדא דשלוש מאות נזירים שבאו לפני שמעון בן שטח [למחציתם מצא פתח להתיר את נדרם וממילא לפוטרם מקורבנותיהם, למחצית האחרת לא מצא, לפיכך בא לפני ינאי המלך והציע לו לחלוק עימו במימון קורבנותיהם של כולם, ינאי הסכים אך לאחר זמן כעס כשגילה שבעוד הוא מימן את המחצית, נדרי המחצית שנטל עליו שמעון בן שטח הותרו, כשהלין על כך השיב לו שמעון בן שטח כי עמד בסיכום שכן פתרון בעייתם של מחצית הנזירים באמצעות חוכמתו שאפשרה את התרת נדרם הרי הוא כתשלום עלות קורבנותיהם ושקול הוא לפתרון בעייתם של חבריהם באמצעות כספו של ינאי];

או בהנחה שהוענקה – דה יורה או דה פקטו – לתלמיד, ילדם של הצדדים, האמורה להתחלק לכאורה בין שני השותפים לתשלום שכר הלימוד. (במכתבו של אחד המוסדות אכן הייתה התייחסות להנחה, אך לא בשל יתר המוסדות וגם לגבי המוסד האמור לא הוברר אם יתרת התשלום עדיין נתבעת ומועמדת לגבייה או שמא כאמור על אף העדר הנחה פורמלית אין גם דרישת תשלום).

נוכח האמור קבענו באותה החלטה:

מתן הוראות המחייבות את המשיב בתשלומים שישולמו לידי המערערת בגין שכר הלימוד מצריך אפוא השלמות טיעון ואף אסמכתאות שישלימו את התמונה בנוגע לאמור. לכשתמציא המערערת השלמות ואסמכתאות כאלה שיהיה בהן משום מענה מלא או לפחות חלקילטענה כי ייתכן שהתשלומים ששילמה או שנדרשת היא עדיין לשלםאינם חורגים מחלקה שלה בשכר הלימוד, יהיה מקום לבחון את הראיות הנוגעות לסכומים שאכן שילמה, לדבריה, ולקבוע, לאחר שתינתן למשיב זכות התגובה, כמובן, אם אפשר לחייב את המשיב לשלם לה על בסיס ראיות אלה.

ד.         בתגובה שהמציא המשיב, כאמור, בהתאם להוראתנו מט"ז באדר א' התשפ"ד (25.2.24), חידד המשיב, בין יתר טענותיו, כי למעשה אין המערערת טוענת בבקשתה, ועל כל פנים לא בטענת ברי מפורשת וברורה, כי שילמה מעבר למחצית שכר הלימוד, ואין צריך לומר כי אינה מביאה ראיות לטענה כזו.

המשיב טוען כי במשך השנים שילם אף הוא למוסדות הלימוד אם כי מודה הוא כי אין בידיו אסמכתאות לכל תשלומים אלה. הוא מוסיף ומבאר כי חובת ההוכחה בעניין מוטלת על המערערת ולא עליו ועל כן, שעה שהמערערת לא הראתה כי שילמה יותר ממחצית שכר הלימוד, אין הוא נדרש להפריך את טיעוניה באמצעות ראיות נגדיות שיוכיחו את התשלומים ששילם הוא ואין פגם בהעדר הראיות מצידו לתשלומים.

בהקשר זה מוסיף המשיב וטוען כי אף שהמבקשת חייבת לו כספים (כפי שעלה מתחשיבי ההוצאה לפועל לאחר פסק הדין) ומבקשת כי התשלומים שתובעת היא ממנו יקוזזו מחיובים אלה, אין בכך כדי לראותה כטוענת טענת פירעון, לראות אותו כ'המוציא מחברו' – בטענתו כי יש להותיר את חיוביה לו כפי שהם ולא לקזז מהם – ולהעביר את נטל הראיה אליו, שכן טענת המערערת היא בבחינת 'איני יודע אם פרעתיך', שהרי כאמור לעיל המערערת עצמה לא העלתה עד כה טענת 'ברי' כי שילמה יותר מן המחצית של שכר הלימוד.

בהמשך הדברים מפרט המשיב בסגנון דומה לגבי שכר הלימוד של כל אחד מהילדים:

המבקשת אינה מספרת לנו מה הייתה עלות ילד ב[…] ואינה טוענת כי שילמה יותר ממחצית הסכום. היא אף לא טוענת כי נותר חוב בר־גבייה במוסדות אלו והאם ניתנה הנחה לאב […]

יוצא מכלל האמור הוא תשלום שכר הלימוד לישיבת [א'] ולמוסדות [ב'].

בנוגע לישיבת [א'] עולה אף מדברי המערערת עצמה בבקשות קודמות, המצוטטות בצדק בתגובת המשיב, כי בשנים הראשונות ללימודי בנם של הצדדים בישיבת [א'] נשא המשיב בחלק משכר הלימוד באמצעות הוראת קבע. בשלב מסוים, לקראת סיום שנת הלימודים השלישית (מתוך ארבע), ביקש המשיב להפסיק את הוראת הקבע – גם על כך אין מחלוקת.

עם זאת, מהודעתה של ישיבת [א'] שצוטטה בדברי המשיבה עצמה עולה כי בעת הפסקת התשלום פנה המשיב לישיבת [א'] וביקש להפסיק את התשלום "עד שידבר עם ראש הישיבה או מישהו אחר היכול להבין את מצבו" – מדובר לכאורה על נכותו של המשיב. המשיב טוען כי הלכה למעשה לא נתבקש אחר כך לשלם דבר לישיבת [א'], היינו כי ניתנה לו דה פקטו הנחה בשיעור של 100% בגין חלקו בשכר הלימוד לתקופה שלאחר הפסקת הוראת הקבע, ועל כל פנים המערערת לא שילמה במקומו – לא טענה כי כך עשתה וודאי שלא המציאה ראיה לכך – ואף לא נתבעה ואינה צפויה לכאורה להיתבע בעתיד בשל כך.

בנוגע למוסדות [ב'] עולה מדברי המערערת עצמה ומהתכתובת עם המוסד, שאותה צירפה, כי שילמה רק את מחציתו של שכר הלימוד, היינו את חלקה, ומכאן לכאורה כי אין לה עילת תביעה כנגד המשיב אלא לכל היותר באשר להתחייבות לשפותה אם תיתבע אף היא בגין חלקו שלו בשכר הלימוד שאותו אכן לא שילם.

המשיב כשלעצמו מאשר כי אכן לא שילם את חלקו אלא שלשיטתו קיבל הנחה של 100% בגין מצבו הרפואי, לפיכך אכן לא שילם ומשכך אין המערערת צפויה להיתבע בגין חלקו כלל: המכתב ממוסדות [ב'] שעליו נסמך המשיב לעניין זה מגדיר את ההנחה כהנחה של 57.5% שאותה קיבלה 'המשפחה'. אך המשיב מסביר כי המשמעות האמיתית היא הנחה של 50% מסך כל שכר הלימוד בגין חלקו שלו בשכר הלימוד, היינו הנחה של 100% של חלקו זה, שהיא הנחה שניתנה לו אישית בגין מצבו, והנחה נוספת של 7.5% שניתנה מתוך המחצית האחרת של שכר הלימוד, שאותה שילמה המערערת (ושעקרונית ניתנה כמותה גם באשר לחלקו שלו בשכר הלימוד אלא שמשנפטר הוא משכר הלימוד כליל נבלעה הנחה זו בתוך הפטור הכללי). הסבר זה מתקבל על הדעת ומתיישב על הלב גם נוכח האמור במכתב שהציגה המערערת עצמה כאסמכתה לטענותיה ושבו מדובר אכן על הנחה של 7.5% בלבד (החלה על שני ההורים), והמשיב עצמו סבור כי המוסד העלים במכוון מעיני המערערת את ההנחה הנוספת שניתנה לו אישית.

ה.         מן האמור עד כה עולה לכאורה כי את כלל תביעותיה של המערערת בגין שכר הלימוד יש לדחות (פרט ליוצאים מהכלל שיובאו להלן).

לא זו בלבד שכולן אינן נסמכות על טענת ברי אלא שחלקן אף התבררו כתביעות שאינן מוצדקות בעליל ואולי אף כמוגשות בחוסר תום־לב, שכן מתברר שהמערערת ידעה גם ידעה כי התשלומים ששילמה לא היו אלא בגין חלקה שלה בשכר הלימוד.

אף אם סברה המערערת כי עשויה היא להיתבע בעתיד בגין החלק שלא שולם (כשמבחינת מוסדות הלימוד התביעה תופנה אליה ואל המשיב יחד אף שבפועל היא שילמה את חלקה והוא – לא), לא הייתה כל הצדקה כי תתבע מן המשיב לשלם לה מראש סכומים שאולי תיתבע לשלמם בעתיד, ומה גם שתביעה עתידית כזו הייתה צפויה להיות מופנית אל שני הצדדים ולא מן הנמנע כי המשיב הוא שהיה משלם בגינה לבסוף לו התקבלה. לכל היותר היה מקום לתביעה להתחייבות של המשיב לשפותה בגין תביעה עתידית כזו ולמתן ערובה כלשהי להתחייבות זו. ובפועל מכל מקום בנוגע לחלק ממוסדות הלימוד לפחות אפשר לקבוע בוודאות כי תביעה עתידית כזו אינה צפויה וגם לגבי האחרים – סביר להניח שלא תוגש.

לא זו אף זו, המערערת כללה בתביעתה גם תשלומים שלא רק שידעה כי לא שילמה אותם בגין חלקו של המשיב ולא רק שלא נתבעה לשלמם ולא היה בסיס להניח כי תיתבע לכך בעתיד, אלא שאף ידעה כי המשיב שילמם כמותה (התשלומים לישיבת [א'] בגין השנים הראשונות שהמערערת הכלילה אותם בתביעתה אף שידעה כי בשנים אלה שילם המשיב כמותה), וכן לא ייעשה.

ו.          אכן יש מקום לראות תשלומים מסוימים כחורגים מן האמור עד כה:

בבקשה שהגישה המערערת תחילה (בינואר 23) סיכמה את תשלומי שכר הלימוד ששילמה לשיטתה לישיבת [א'], על בסיס קבלות ותיעודים שהצליחה לאתר, 59,543 ש"ח. המערערת ציינה כי לשעתה שילמה תשלומים נוספים אלא שלא איתרה את הקבלות בגינם.

המשיב טען כי סכום זה הוא אכן מחצית משכר הלימוד המלא בגין ארבע שנות לימודיו של בנם של הצדדים בישיבת [א'] (וכדבריו: שכר הלימוד היה כ־2,500 ש"ח לחודש – 30,000 ש"ח לשנה, ומכאן שסכום של 60,000 ש"ח לערך הוא מחצית התשלום בגין ארבע שנים), וכאמור באשר לחלקו שלו בתשלום – בגין שלוש השנים הראשונות שילם אף הוא בדומה למערערת, באשר לשנה הרביעית – קיבל הנחה אישית 'דה פקטו' בגין מצבו הרפואי, לא שילם ולא נדרש לשלם.

ברם בבקשה – הודעה נוספת שהמציאה המערערת מאוחר יותר (באוגוסט אותה שנה) העמידה את תביעתה בגין לימודיו של אותו בן על סך של 84,514 ש"ח, מהם 65,707 בגין הלימודים בישיבת [א'] – על בסיס פירוט שהגישה והיתרה בגין לימודים קודמים בבית הספר [ג'] שלעניינה הגיב המשיב כתגובתו בנוגע ליתר התשלומים (פרט לאלה של ישיבת [א'] ומוסדות [ב'] כאמור).

הפער שבין 59,543 ש"ח לבין 65,707 הנ"ל מורכב ברובו, כפי העולה מן הפירוט שהגישה המערערת, מעלות טיולים המסתכמת בסך של 5,000 ש"ח, מהם לכאורה 4,700 ש"ח בגין טיול אחד (הפירוט אינו כולל הסבר לעלות כה גבוהה, ייתכן שמדובר ב'מסע לפולין' וכדומה, מכל מקום דברינו אלה הם בבחינת השערה בלבד). פער של 1,164 ש"ח נוספים עשוי להיות מוסבר בעלויות דמי רישום שלפני תחילת הלימודים בישיבת [א'], שנכללו בפירוט שהמציאה המערערת בבקשה השנייה ולא נכללו בראשונה.

אכן הללו מסתכמים לפי הפירוט שהוצג ב־1,380 ש"ח (180+200+1000), ומעתה נוצר פער של 216 ש"ח בכיוון ההפוך, ברם עיון מדוקדק בבקשות מגלה שהמערערת המירה בהן תשלומים דולריים שונים לשקלים בתחשיבים שונים:

בבקשה הראשונה הומר תשלום של 2,224 דולר ששולם ב־1.4.10 ל־8,447 ש"ח, בשנייה הומר אותו סכום (שיוחס ל־2.4, אם כי פער של יום עשוי להיות מוסבר בהבדל בין מועד מתן הוראת התשלום בהעברה בנקאית למועד הביצוע או להבדלי השעות העשויים להפוך להבדלי תאריך בין ארצות הברית – בבנק שבו החשבון שממנו בוצעה ההעברה למועד בישראל) ל־8,222 ש"ח בלבד (פער של 225 ש"ח); תשלום של 1,000 דולר מ־21.7.11 הומר בראשונה ל־3,418 ש"ח ובשנייה ל־3,428 ש"ח (פער של 10 ש"ח בכיוון ההפוך); שני תשלומים נוספים עוגלו בבקשה הראשונה כלפי מעלה – בחצי ש"ח כל אחד ובבקשה השנייה הופיעו במדויק, ואם נסכם את הפערים 225-10+0.5+0.5=216.

כיוון שעסקנו בפערים שבין בקשותיה השונות של המערערת ולרבות בנוגע להמרת מטבע חוץ לתשלומים שקליים עלינו להעיר בצער כי פירוטיה וטיעוניה של המערערת בהקשר זה לקו ברשלנות, אם לא חמור מכך, לא רק בשימוש בשערי המרה שונים בבקשות השונות אלא אף בסטייה של שתיהן מן המצוין בקבלות שצירפה המערערת לבקשתה הראשונה. אכן שחזור שערי המרת מטבעות למפרע עשוי להביא לטעויות שבתום־לב לרבות כאלה הנובעות משימוש ב'שער יציג' מקום שבו יש לנקוט שערי קנייה או מכירה, שימוש בשער של יום עסקים מסוים בעוד שעת ביצוע העסקה מצריכה את נקיטת השער של יום העסקים הסמוך וכדומה, וייתכן שהפערים בין הבקשות השונות – ובפרט נוכח היותם לכיוונים שונים – יוכלו להיות מוסברים כך. אולם קשה ללמד סנגוריה על נקיטת חישוב הנעשה עתה למפרע כשלנגד עיני המערערת עומדות קבלות מ'זמן אמת' שבהן ננקט שער ונעשה חישוב שונה, ולפחות ארבע אי התאמות משמעותיות מצאנו כשבשלוש מהן ננקטו בבקשות סכומים גבוהים מבקבלות (במצטבר כ־570 ש"ח) ובאחת בלבד סכום נמוך מבקבלה (וכאן מדובר רק ב־46 ש"ח). אכן מאחר שפערים אלה אמורים בתשלומי שכר הלימוד השוטף שהמשיב שילם כנגדם או קיבל לגביהם הנחה דה פקטו כאמור לעיל, ומשכך נדחתה טענת המערערת בעניינם, הרי שאין לחוסר הדיוק האמור השלכה מעשית, אך אמינות המערערת נפגעת בגינו בנוסף לפגיעה בה מטעמים נוספים שנזכרו לעיל (האמירה כי לפי פסק הדין חייב המשיב במלוא התשלומים בעוד חיובו הוא במחציתם, ובהמשך ובהתאם לכך ההתעלמות מהתשלומים שידוע היה אף לה כי שילם כנגדם לישיבת [א']).

לגופם של דברים:

המשיב מודה בתגובתו, לכאורה, כי לא השתתף בעלויות הטיולים אלא שטוען הוא כי הללו אינם נכללים בהוצאות חינוך שבהן מחויב הוא לשאת. אין אנו מקבלים טיעון זה:

טיולים הנעשים מטעם מוסדות החינוך נכללים לפי המקובל בהוצאות חינוך. אף אם אפשר להתווכח לעיתים על נחיצותו של טיול מסוים ספק אם אפשר להסכים כי אין הוא 'נחוץ' לתלמיד שכלל חבריו משתתפים בטיול. צרכיו הנפשיים והחברתיים של ילד – ועל אחת כמה וכמה ילד שהוריו גרושים ואביו נכה – צרכים חשובים הם לא פחות, ולעיתים אף יותר, מחלק מן הלימודים עצמם; לא זו בלבד אלא שהמשיב אינו טוען, וודאי אינו מוכיח, כי התנגד להשתתפות הילד בטיולים (ואם נכונה ההשערה כי הטיול שנגבו בגינו 4,700 ש"ח היה מסע לחו"ל יש להניח שנדרשה הסכמתו המפורשת), ומשכך אינו יכול להתנער מן ההשתתפות בעלות הטיול.

לא זו אף זו, גם אם נאמר כי חובת 'חינוך' ו'תלמוד תורה' בגדריה ההלכתיים אינה כוללת השתתפות בעלויות הטיול – חובה זו הלוא מוטלת במלואה על האב, חיובו של האב רק במחצית הוצאות החינוך – בין שמבוסס הוא על 'מנהג' גרידא ובין שמבוסס הוא על 'פשרה' שנועדה לחסוך את ההתדיינות לגבי כל הוצאה חינוכית אם אכן הכרחית היא אם לאו – אינו עיקרו של הדין. אי אפשר אפוא לאחוז במטה משני ראשיו: מן העבר האחד לשאת רק במחצית עלויות החינוך ומן העבר האחר לדרוש כי בהללו ייכללו רק הוצאות חינוך במובנן הצר ולא הוצאות נלוות שמקובל ונהוג לראותן כחלק מעלויות חינוכו של תלמיד במערכת החינוך בישראל, ובכלל זה – טיולי בתי הספר.

בנוגע ליתרה שעניינה כאמור, לכאורה, בדמי הרישום אין המשיב מגיב מפורשות והיה מקום לחייבו במחציתה שכן שתיקתו בעניינה, בניגוד לטענתו בנוגע לעלויות שכר הלימוד, עשויה להתפרש כהודאה.

חריג נוסף נוגע להוצאות הלימודים במוסדות [ב'] – טענתו של המשיב, שהתקבלה כאמור, עוסקת בשכר הלימוד.

ברם הפירוט שהמציאה המערערת כולל 1,100 ש"ח בגין 'יום לימודים ארוך' שלגביו לא טען המשיב כי מדובר במחצית המוטלת על המערערת לבדה, אלא שגם היא לא טענה – וודאי לא ביססה טענת ברי – כי לא כך הוא; 2,525 ש"ח בגין 'קייטנה', 360 ש"ח בגין קורס שחייה, 3,750 ש"ח שהוגדרו כתשלום בגין קורס שחייה וקייטנה יחד; וכן 630 ש"ח בגין שכר לימוד – אנגלית מתקדמות (שלכאורה חורג משכר הלימוד הרגיל).

כל אלה תשלומים שאולי יש מקום לדון בחלקם אם נכללים הם בהוצאות החינוך שהמשיב חייב במחציתם, אך האמור לגבי הטיולים נכון גם לגביהם – מדובר בתשלומים מקובלים שאב המשלם מחציות ולא את כל עלויות החינוך אינו יכול להיפטר מהם. גם לגבי תשלומים אלה לא טען המשיב כי קיבל הנחה בגין חלקו או כי התשלום ששילמה המערערת הוא רק מחצית העלות, חלקה שלה בתשלומים, לא כל שכן שלא המציא ראיה לכך, וכל הנוגע לתשלומים אלה גם אין מדובר בטענה מסתברת שכן היענותו של מוסד למתן הנחה בגין נכותו של הורה בתשלומי קייטנות וקורס שחייה מסתברת פחות מהיענותו לבקשה דומה באשר לשכר הלימוד הרגיל.

הפירוט שהוגש כולל גם 327.5 ש"ח בגין ספרי לימוד וכן 1,540 ש"ח בגין הנסיעות לבית הספר – בהללו ודאי חייב המשיב, ברור למדי גם שלא קיבל לגביהם הנחה וטענה כי מדובר רק בחלקה של המערערת בעוד הוא עצמו שילם את חלקו – סכום דומה – לא העלה המשיב כלל.

ז.          אם נסכם את כלל הסכומים שלגביהם יכול להיות בסיס לפי האמור לתביעת המערערת הרי שמדובר ב־16,612.5 ש"ח. בנוגע לסכומים אלה לכאורה היה מקום לחייב את המשיב במחצית, ואומנם התביעה בנוגע אליהם – גם היא לא הוכחה ואינה מבוססת על קבלות ואסמכתאות אלא על פירוט, גם אם מדוקדק לרבות ציון מספרי צ'קים וכו', שהמציאה המערערת עצמה – אך מדובר לכל הפחות בטענת ברי ומאחר שהמערערת חבה כספים למשיב הרי שיש לראות את טענתה לקיזוז כנגד מחציות מסכומים אלה כטענת 'פרעתי' ודאית (בניגוד לדברי המשיב באשר לחלקן הארי של טענותיה שהן בבחינת 'איני יודע אם פרעתיך').

ח.         עם זאת לאחר שיקול דעת איננו מוצאים הצדקה להורות על חיובו של המשיב במחציתו של סכום זה.

 ראשית נאמר כי גם טענת 'פרעתי' הנטענת כטענת ברי – קשה לקבלה כשבאה היא מצד בעל דין שהעלה עימה טענות שנתבררו כנטענות שלא בתום־לב (כדרישת תשלום בגין חלקה של המערערת בתשלומי שכר הלימוד אף שידעה כי מדובר בחלקה בלבד ובחלק מהמקרים ידעה גם כי המשיב שילם את חלקו או קיבל לכאורה הנחה אישית לגביו), לוקות בחוסר דיוק וחוסר עקביות (לרבות כאמור בהמרת שערי מטבעות שלא רק שאינה עקבית אלא שעומדת בניגוד לקבלות שהומצאו). גם אם אין המערערת נכנסת בגין האמור בגדרי 'הוחזק כפרן', נאמנותה הורעה.

פטור בטענת 'פרעתי' מחייב 'שבועת היסת', ובענייננו ייתכן שאף 'שבועת התורה' שכן המערערת מודה כי לא פרעה את כל חובה למשיב, אלא שייתכן שמדובר ב'ממון שאינה יכולה לכפור בו', ואין כאן מקום להאריך. בין כך ובין כך המנהג הוא לפשר ולא להשביע (אלא ששיעור הפשרה שונה בין פשרה שבגין שבועת היסת לזו שבגין שבועה דאורייתא), כשמדובר בבעל דין שהורעה נאמנותו – ודאי הוא שלא נשביענו ואף שיעור הפשרה עשוי להיות מושפע מהרעתה של הנאמנות.

בנוסף לכך, נוכח כל האמור לעיל בעניין העדר תום־הלב של תביעת המערערת לחייב את המשיב בתשלומי שכר הלימוד אף ששילמה רק את חלקה בהם ואף שידעה את האמור לעיל (פרט להנחה שקיבל המשיב במוסדות [ב'] שלכאורה אכן לא נודעה לה), מן הדין להשית עליה הוצאות משפט לטובתו.

שעה שהסכום המקסימלי שאפשר היה לחייב בו את המשיב נוכח כל האמור הוא מעט יותר מ־8,000 ש"ח (מחצית הסכום האמור של 16,612.5 ש"ח), כשגם מסכום זה יש להפחית חלף חיוב השבועה כאמור, נכון הוא לקבוע בפועל כי המשיב לא יחויב בסכום זה ופטורו ממנו יבוא במקום חיובה של המערערת לו בהוצאות משפט.

ט.         סוף דבר, אנו קובעים כי בקשתה של המערערת לחייב את המשיב לשלם לה בגין שכר הלימוד ששילמה בעבור ילדי הצדדים – נדחית.

בהחלטה שנתנו בשלביו המוקדמים יותר של הליך זה, בכ"ה בשבט התשפ"ג (16.2.23) קבענו, נוכח תביעתה של המערערת:

המשיב כאמור טוען כי תוצאת הקיזוזים אמורה להיות כי חלף היותו חייב בהוצאה לפועל והיותה של המערערת זוכה, יהיה עתה מעמדו – זוכה ומעמדה שלה – חייבת.

איננו יודעים אם זו תהיה אכן תוצאת החישוב בכלל, ונוכח האמור לעיל בנוגע למועד שממנו והלאה יש לקזז את הקצבה, כאמור, בפרט. בירור וחישוב זה הוא מתפקידם של רשמי ההוצאה לפועל. אך ככל שיתברר שאכן התוצאה הלכאורית היא כדברי המשיב אנו קובעים כי יישומם של הדברים עתה יהיה רק עד לנקודה שבה יימצאו הצדדים זה מול זה ביתרת חובה – יתרת זכות לצד שכנגד – העומדת על אפס.

על יישום פסק דיננו שמעבר לכך, היינו על אותו חלק של הפסיקה שתוצאתו היא עשיית המערערת לחייבת והמשיב לזוכה יחול עיכוב ביצוע למשך שישה חודשים.

ששת החודשים אכן חלפו עברו אולם למען הסר ספק מובהר כי נוכח פסיקתנו הנוכחית מבוטל עיכוב הביצוע האמור וכל חישובי הגבייה והקיזוזים השונים בין הצדדים בהוצאה לפועל ישובו להיות בהתאם לתוצאות פסק דיננו מז' בסיוון התשפ"ב (6.6.22) ותוצאות הליכים אחרים שבין הצדדים בערכאות אחרות (ככל שהיו כאלה), תוך שההוראה כי יישום פסק דיננו ייעצר בנקודה שבה יימצאו יתרות הזכות והחובה של הצדדים זה כנגד זה על אפס – בטלה.

פסק הדין מותר בפרסום לאחר השמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.

ניתן ביום ה' בתשרי התשפ"ה (7.10.2024).

הרב אליעזר איגרא                         הרב שלמה שפירא                        הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה