ב"ה

תיק ‏1453334/3

בבית הדין הרבני תל אביב יפו

לפני כבוד הדיינים:

הרב צבי בן יעקב – אב"ד, הרב משה בצרי, הרב בן ציון הכהן רבין

התובע:           פלוני               (ע"י ב"כ עו"ד אביטל קזלו)

נגד

הנתבעת:         פלונית             (ע"י ב"כ עו"ד שני לוי-רוזנבלום)

הנדון: איזון זכויות והחזר הוצאות בדירה בקיבוץ

פסק דין

הצדדים נשאו כדמו"י בתאריך…. , ומנישואין אלה נולדו שלשה ילדים, שנים בגירים והאחד קטין כבן 15. הצדדים התגרשו כדמו"י בתאריך 16.1.2024.

בתאריך 10.9.2023 הגיש האיש תביעה לישוב סכסוך, ובתאריך 4.12.2023 הגיש האיש תביעת גירושין לה כרך בין השאר את עניני הרכוש.

הצדדים חלוקים ביניהם במספר שאלות –

א. האם האיש חייב בכתובת האישה?

ב. לטענת האיש, אין לבצע איזון משאבים בין הצדדים, הואיל והייתה הפרדות רכושית.

ג. במידה ויש לבצע איזון משאבים – מהו מועד הקרע?

ד. מה הן הזכויות של האישה בבית שבו מתגורר האיש בקיבוץ א'.

ה. מזונות הקטין ג'.

ביה"ד קיים חמשה דיונים עם הצדדים: בתאריך 16.1.24, בתאריך 12.3.24, בתאריך 7.4.24, בתאריך 21.5.24, ובתאריך 25.6.24.

האיש הינו חבר בקיבוץ א' מיום לידתו. גם הוריו, וכן סבו, היו ממייסדי קיבוץ א'. עם נישואיהם התגוררו הצדדים בקיבוץ. עוד בטרם נישואיו, בשנת 1984, קיבל האיש מהקיבוץ בית עם זכות מגורים לכל ימי חייו. כשמונה שנים לפני הנישואין, בשנת 1992, קיבל האיש בית גדול של ארבע חדרים, וזכות מגורים ללא תמורה לכל ימי חייו. בהמשך, בחודש דצמבר 2006, נחתם עם הקיבוץ הסכם לבניית יחידת דיור חדשה, שאליה נכנסו הצדדים עם השלמת הבניה, בשנת 2010.

האיש – עו"ד, וכיום עקב מצבו הרפואי עובד פחות, אך בעברו היה עו"ד חשוב בתחום. האישה עוסקת ב….

מועד הקרע, והסיבות לקרע

הצדדים מתארים מערכת יחסים של עליות ומורדות. כל צד מציג את המורדות מהזווית שלו, תוך הטחת אשמה על שכנגדו.

במהלך השנים היו אירועים בהן הודיעה האישה לאיש על רצונה להתגרש, אולם אין בהודעות אלו, שלא הבישלו לכדי מעשה כזה או אחר, כדי שנבוא ונפרט כל מריבה ומריבה, כשבסופו של דבר, העניינים באו על מקומם, בצורה כזו או אחרת, והצדדים לא התגרשו ואף לא פתחו בכל הליך.

נקודת המפנה המשמעותית הייתה בתאריך 15.10.2020, עת האישה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לישוב סכסוך. כל הטענות של האיש על תכנונים להתגרש וכו' עוד שנים קודם לכן, לא הוכחו. נכון שהאיש הציג תכתובות של האישה בהן היא מביעה את רצונה להתגרש, אך תכתובות אלה לא הבשילו לכדי מעשה. הבעת רצון לגירושין, עדיין אין בהן משום קרע, ודאי שאין בהן משום הוכחה שהגירושין באו מחמת האישה, ככל ולטענתה סבלה מחיי הנישואין בעטיו של האיש.

כך גם ההזמנה שקיבל האיש ממרכז גישור (בפברואר 2017), אין בה כדי ללמד על מועד קרע בין הצדדים. גישור שלא הבשיל לכדי תביעות משפטיות, ואף הסתיים ללא כל תוצאה, וכנראה אף ללא כל התחלה, לא מהווה מועד לקרע.

כך גם הבקשה לישוב סכסוך שהוגשה באוקטובר 2020, לא בשלה לכדי תביעות. ומשכך גם בה אין לראות מועד של קרע, לפי הפרקטיקה הנהוגה. בקשה לישוב סכסוך שלא בשלה לכדי תביעה לגירושין ולתביעה רכושית, לא תחשב כמועד קרע וכמועד הקובע לאיזון משאבים. מועד הקרע כ"ברירת מחדל" הינו בפקיעת הנישואין (סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג), אולם אם חלפה שנה מיום שנפתחה תביעה לגירושין או תביעה רכושית (סעיף 5 א (א) לחוק הנ"ל, ס"ק (1) (א) ו (ב)). הפרקטיקה שבפסיקה שהגשת בקשה לישוב סכסוך יש לראות את מועד הקרע, הינה דווקא כאשר הבקשה לישוב סכסוך הבשילה לכדי תביעה לגירושין או רכוש, ולא במציאות שלא הוגשו תביעות, וע"מ להגיש תביעות, נצרכו הצדדים לבקשה חדשה לישוב סכסוך, כפי שאירע בנדו"ד.

בתאריך 15.3.2021 האישה עזבה את הבית בו התגוררו הצדדים, ועברה ליחידה בהרצליה. לטענת האיש – בקיץ 2020, האישה עזבה את חדר השינה. יחד עם זאת ברור, שעד לעזיבת הבית, הצדדים ניהלו משק בית משותף. ובאשר למועד הקרע, האישה טוענת שיש לקבוע את מועד הקרע למועד עזיבתה את הבית המשותף – 15.3.2021.

הגם שעם תחילת נישואיהם הצדדים התנהלו בחשבונות נפרדים, אולם התנהלות בחשבונות נפרדים, לא בהכרח מהווה ראיה על הפרדות רכושית. ואדרבא – אם הדבר נעשה מתחילת הנישואין, כאשר מערכת היחסים בין הצדדים (כך ניתן לתאר) טובה ביותר, הרי שהחשבונות הנפרדים נבעו מטעמי נוחות או מטעמים אחרים, בהיות האיש חבר קיבוץ. אך אין בעצם היות הצדדים מתנהלים בחשבונות נפרדים, כדי ללמד על הפרדות רכושית. אם הצדדים היו מתנהלים בחשבון משותף, וכתוצאה מקרע הפרידו את חשבונותיהם, יש מקום לשקול את הפרדת החשבונות כהפרדות רכושית. אולם התנהלות מלכתחילה של זוג נשוי בחשבונות נפרדים, אינה מהווה הפרדות רכושית, והדבר נעשה משיקולים שונים, שאין בינם ל"הפרדות רכושית" ולא כלום.

משכך ביה"ד מקבל את עמדת האישה שמועד הקרע הינו 15.3.2021.

המערכת הזוגית מעיני הצדדים

בדיון שהתקיים בתאריך 12.3.24 הציג האיש בין השאר את עמדתו בעניין מערכת היחסים עם האישה:

"ב"כ האישה: האם [ז'] ביקשה שתלכו ביוזמתה לטיפול זוגי כאשר א', הבן השני נולד ב-04' אצל ד"ר רות חוצ'נר?

הבעל: אני זוכר שהיו הרבה טיפולים זוגיים, חלקם ביוזמתה וחלקם ביוזמתי, כשהיא רצתה לעזוב, אני התחננתי שהיא לא תפרק את הבית ורציתי שנלך למטפל אלי שרון.

ב"כ האישה: האם זה נכון שלאחר שנת 04', משנת 07' ועד שנת 09 [ז'] יזמה ללכת לטיפול זוגי אצל מטפלת משפחתית בשם שפי משיח?

הבעל: צפי משיח. לא זוכר מי רשם את זה. למה את מכניסה לי מילים לפה.

ב"כ האישה: שנת 07'-09' הייתם אצל מטפלת צפי משיח?

הבעל: היינו מדי פעם אצלה לא זוכר באיזה תדירות.

[…]

ב"כ האישה: אתה אמרת שרצית לחזור לטיפול אצל ד"ר אלי שרון, איך זה מתיישב עם האמירה ש[ז'] היא רמאית ומועד הקרע הוא בשנת 16', אם גם בשנת 2020 הלכתם לטיפול זוגי והפעם ביוזמתך?

הבעל: השאלה הזו היא ניסיון הטעיה מגוחך. העובדה שהלכנו לטיפול זוגי, לא אומרת שבאותו מועד זה לא היה קרע. הקרע היה באזור שנת 2013 אחרי שהיא לא רצתה לשכב איתי המון שנים, עשתה לי פרצופים וגם בשנת 2017 בחודש פברואר היא שלחה לי הזמנה לגירושין מאת המגשרת. העובדה שאני אחרי זה ניסיתי להציל את הנישואין שלי ואת המשפחה שלי באמצעות אלי שרון ובשום אופן לא אומרת שהקרע לא חל לפני כן, ולעניות דעתי, אני חושב שהקרע בינינו היה הרבה לפני 2016, וזה היה כשהתחלנו, שהיא לא הסכימה לשכב איתי בירח דבש.

ב"כ האישה: האם [ז'] הניעה הליכים מול יועצים זוגיים, והלכה איתך לאורך השנים לעשרות פגישות אצל מס' רב של מטפלים?

הבעל: לא יודע. אל תכניסי לי מילים לפה, היינו בהרבה טיפולים.

[…]

היא קיימה איתי יחסי אישות לעתים מאוד נדירות תוך כדי פרצופי גועל וניסיונות להימנע מזה כמה שיותר.

לגבי השאלה השנייה, לפני הרבה זמן.

ב"כ האישה: מרשתי זוכרת מתי זה היה. אתה זוכר?

הבעל: זה היה בשנת 2019-2020. אני לא זוכר בדיוק, למרות שאני בד"כ מסודר, לא רשמתי לעצמי מתי קיימנו יחסי אישות.

ב"כ האישה: האם זה נכון, שבגלל בעיותיך הרפואיות, לרבות המעי הרגיז, היה לך קשה להגיע לסיפוק מיני והדחף שלך לקיים יחסי אישות ירד לאורך הזמן?

הבעל: אני לא סקסולוג ולא זוכר אילו דחפים היו לי, אני זוכר ש[ז'] לא רצתה לקיים יחסי מין ועשתה בעיות.

ב"כ האישה: האם זה נכון שהיית מתאם עם [ז'] מתי לקיים יחסי מין?

הבעל: לא זכור לי.

ב"כ האישה: האם זה נכון שאתה זה שלא רצית לקיים יחסי מין עם [ז'] בעת האחרונה בגלל הבעיות הרפואיות שלך בשנים 2018-2020?

הבעל: לא זוכר, אני לא סקסולוג, מה שאני זוכר שאפילו אם הייתי מבקש מ[ז'] לשכב איתי זה לא היה מתבצע וזה היה מלווה בגועל ברור מצדה."

ביחס לשיתוף ולהפרדות הרכושית, טען האיש בדיון הנ"ל:

"ב"כ האישה: האם זה נכון ש[ז'] ניהל את אחד החשבונות שלך בסניף […]?

הבעל: לא זוכר, הייתה בינינו הפרדה רכושית מוחלטת. מה שהיה שלי, היה שלי, ומה ששלה, שלה. היה לה אוטו משלה שהיא נכנסה לקיבוץ ואני רציתי לקחת רכב מהסידור של המשק והיא לא חשבה לתת לי את האוטו שלה ולא היה לי ביטוח עליו. בדיעבד מסתבר שהיו לה כספים שלא ידעתי עליהם, היא קיבלה ירושה ולא אמרה לי.

[…]

הבעל: דיברנו על זה כל הזמן. וזה היה ברור. שכל אחד יש לו את החשבונות שלו. לא היה שום הרשאה לחשבונות שלה ולא ידעתי כמה כסף יש לה. כשאני הייתי צריך לנסוע לעבודה לה היה אוטו ואני הייתי צריך לנסוע, כשאמא שלה נפטרה, היא קיבלה ירושה גדולה ולך תדע מה יש שם, ואבא שלה שנפטר בשנת 2016 היא קיבלה הרבה כסף, והיא הלכה עם בחורה בשם י'."

מנגד, האישה מתארת את היחסים עם הבעל, כשהם הולכים ונשחקים. היא חשה שהאיש אינו מתעניין בה או בילדים, ומתרכז בנושאים המעניינים אותו, ובעיקר – בעבודתו כעו"ד העוסק בתחום דיני עבודה. היא מתארת את המטפלים והטיפולים שהיו ביוזמתה ובעידודה.

בעניין הגישור – לטענת האישה, הואיל והאיש התנגד ללכת לגישור, והואיל ובאותה תקופה התגלעו לבן א' קשיים לימודיים ונפשיים, עם חשש לדיכאון, היא סברה שאין זו העת להיפרד כשא' במצוקה, ויש להשקיע בילדים.

באוגוסט 2017 עבר האיש אירוע של מפרצת בלב, כשלדברי האישה – היא סועדת ותומכת בו לכל הדרך, כולל בשיקום ולאחריו. האיש אינו מכחיש, רק טוען לפרצופים שעשתה לו האישה, המראים שהיא כביכול נגעלת ממנו. מיותר לציין שדבר זה לא הוכח, ויתכן ומדובר בתחושה סובייקטיבית או מציאות מדומה.

וכך אמרה האישה בחקירה הנגדית (בדיון מיום 21.5.24), תוך תיאור מערכת היחסים הזוגית והרצון להתגרש:

"ב"כ הבעל: סעיף 68+69 לכתב ההגנה את כותבת בעיות ביחסי המין התגלעו ביניהם מההתחלה, ואת כותבת לאורך השנים כעסים רבים שלהם בנוגע לדרישותיו ואת אומרת שזה הסיבה העיקרית שגרם לריחוק והוסיף על הבדידות שחווית מקודם. את חוזרת על מה שנאמר פה שהיו בעיות ביחסי המין מההתחלה?

ב"כ הבעל: ממתי היו לשיטתך בעיות ביחסי המין?

האישה: מהשנים הראשונות.

ב"כ הבעל: את אומרת שהיו כעסים הדדיים בנושא יחסי האישות. אני הבנתי על מה את טוענת שאת כעסת. על מה הוא כעס. למה מבחינתו היו כעס?

האישה: [ע'] סובל מחרדות וזה הוביל לכאב בערמונית ומבחינתו להפחית את הכאב זה להגיע לפורקן.

ב"כ הבעל: יש לך מסמכים רפואיים לזה?

האישה: לא, אבל הלכנו לרופאים בגלל זה. זה היה קורה באופן יומיומי שהוא רצה לשכב. עם הזמן הרגשתי שאני כדור נגד כאב כי אני הבנתי שכואב לו.

ב"כ הבעל: אז לא היה לו סיבה לכעוס אם נתת לו מה שהוא רצה לשיטתך.

האישה: אין פה רומנטיקה וכיף. זה היה כמו כדור כאב. אני גם עשיתי את זה בלי לומר תקשיב, זה לא נעים כל פעם.

[…]

ב"כ הבעל: בפברואר 2017 את שולחת ל[ע'] בקשה לאישור הגירושין ואת כותבת בסע' 25-26 שהיית מיואשת ועל סף שבירה והנתבעת רצתה שהפרידה תהיה באופן של הסכם הדדי ובדרכי שלום ונועם ועוד כתוב שהנתבע סירב ללכת לגישור לגירושין. מה את מתכוונת שהוא סירב. לגישור או לגירושין? או גם לגישור וגם לגירושין?

האישה: לשניהם.

ב"כ הבעל: זו הייתה החלטה פתאומית או החלטה שקיבלת אותה לאורך זמן.

האישה: זה החלטה שנבעה ממשבר שהיה. היינו באותו זמן בטיפול זוגי.

ב"כ הבעל: לא ענית לי על השאלה.

האישה: הלכנו לייעוץ זוגי, והיה ריב מאוד גדול ובאותו רגע זה מה שחשבתי. בתוך הטיפול הזוגי הייתה מריבה.

ב"כ הבעל: והחלטת באותו רגע להתגרש?

האישה: כן.

[…]

האישה: היו לי מחשבות לגירושין ועל לא גירושין כי כש[ע'] היה חולה אני טיפלתי בו."

לאחר ששמענו את דברי הצדדים, קשה לקבוע באשמת מי יצאו הגירושין. נכונה העובדה שהאישה היא זו שעזבה את בית המגורים, אך נראה שחייה לא היו "סוגים בשושנים". במקרים מעין אלה עלינו לפשר קרוב לדין, וככל שהכתובה עומדת ע"ס של 180,000 ש"ח, הרי שיש לחייב את האיש בשני שליש של הכתובה בסכום של 120,000 ש"ח.

נבהיר – בדר"כ חובת ההוכחה להפסד הכתובה מוטלת על האיש שתבע גירושין. אולם בנדו"ד האישה עזבה את הבית. העזיבה של הבית הינה צעד נוסף וממשיך לכל המצב בבית לפני העזיבה. התרשמות ביה"ד בדיון שהאיש אינו מדבר בכבוד לאישה, בעוד האישה מתייחסת באיפוק ובענייניות. לכן הנטייה היא שהאישה עזבה את הבית, מחמת התנהגותו של האיש כלפיה, ובכגון זה עלינו לפשר קרוב לדין, ולחייב את האיש בתשלום של שני שליש מהכתובה.

נראה לנו שחיוב זה לא ייצא מהכוח אל הפועל, מאחר וככל הנראה במסגרת איזון המשאבים תקבל האישה סכום גבוה יותר.

כפי שכתבנו לעיל, הצדדים ניהלו בפועל משק בית משותף. הגם שמתחילת הנישואין היו לצדדים חשבונות בנק נפרדים, לא היו אלה חשבונות בנק נפרדים שנועדו להפרדות רכושית. מתקבל הרושם שהיו מטעמי נוחות וכד', כפי שנהוג אצל זוגות רבים. הטענה שהאישה לא שיתפה אותו בירושה שקיבלה מהוריה, אינה מלמדת על הפרדות רכושית, שהרי מן הדין אינה צריכה לשתף אותו בירושה שקיבלה מהוריה, וכן לא בשכ"ד שמקבלת מהדירה אותה רכשה מירושת הוריה. אין ספק שפעילותה של האישה בגידול הילדים ובטיפול בבית, סייעה לאיש לפתח קריירה כעו"ד מצליח בתחום דיני העבודה (נכון לתקופה שעד למחלתו). לא הוכח שהחשבונות הנפרדים לא שימשו לטובת המשפחה.

בנוסף, האישה אף נשאה בנטל המדור, באמצעות סכום של 80,000 ש"ח עבור שיפוץ הבית (ראה להלן). כך שאף כספה של האישה לא נח על זרי הבנק, והוא שימש גם את המשפחה.

גם הטענות של האיש לחלוקה לא שוויונית, אין להן כל בסיס עובדתי או משפטי, ואין לשנות מהוראות החוק.

משכך, ביה"ד ימנה רו"ח שיבחן את זכויות הצדדים, קופות, קרנות, חשבונות בנק וכו', ממועד הנישואין ועד למועד הקרע – 15.3.2021.

יובהר – הגם שחשבונות הבנק הנפרדים יבדקו, יש לאזן רק כספים שבאו ממאמץ משותף, כלומר פרי עבודתם וכד'. אולם מה שקיבלה האישה משכר הדירה, או בירושה, או כספים שקיבל האיש מהקיבוץ בהיותו חבר קיבוץ, ללא שייכות לקשר הזוגי, וכפי שיובא להלן, כספים אלה לא יאוזנו.

הדברים אמורים גם ביחס לדיבידנדים שקיבל האיש מקיבוץ א', בסכום של 180,000 ש"ח. סכום זה אינו יכול להיות מוגדר כ"מאמץ משותף". כך גם החזר הלוואה בסכום של 412,000 ש"ח, שקיבל מכוח תקציבו בקיבוץ, ללא כל קשר להיותו נשוי, אלא אך ורק עקב היותו חבר ובן הקיבוץ. הכסף ניתן לא כפרי מאמץ משותף, וניתן לו בין אם היה נשוי ובין כרווק. משכך סכום זה אינו בר איזון. (לעניין זה ראה דברי האישה בחקירתה, פרוטוקול הדיון מיום 25.6.24, שורה 176 ולהלן).

הבית בקיבוץ א'

האיש הינו יליד הקיבוץ. הוריו ואף סבו היו ממקימי הקיבוץ. בשנת 1984 קיבל האיש מהקיבוץ בית, עם זכות מגורים לכל ימי חייו. הזכות הנ"ל ניתנה לאיש ללא תמורה, בהיותו בן הקיבוץ. החל משנת 1992 קיבל האיש מהקיבוץ בית בן 4 חד', והזכות מהבית הראשון, הועברה לבית השני. גם כשהתגרש מאשתו הראשונה, היה ברור ומוסכם שזכות המגורים הינה שלו בלבד.

הואיל והבתים התיישנו, והיה צורך בבניית יחידות דיור חדשות, הוחלט בקיבוץ על בניית יחידות דיור חדשות, במימון החברים והחזר של הקיבוץ. בשלהי שנת 2006 חתם האיש לבדו (על אף שכבר היה נשוי) עם הקיבוץ על הסכם שכותרתו "הסכם בניה פרטית". הסכם זה כולל בין השאר הלוואה שנותן האיש לקיבוץ, והיא תוחזר לו בתנאים הנקובים בסעיף 18 להסכם הנ"ל. בניית הבית הסתיימה בשנת 2010, ובמקביל האיש ויתר על זכות מגורים בבית הקודם. הבית החדש בנוי על חלקה של כ – 450 מ"ר, ועליו מבנה בשטח כולל של 160 מ"ר.

להבהרת זכויות הקיבוץ בבית, והיותו שייך לקיבוץ, ובמסגרת הסכם הבניה בין החבר לקיבוץ, נמצאנו למדים מסעיף 20 ולהלן להסכם, בו נכתב:

זכות המגורים, זכויות ביחידת המגורים ובמגרש

20. להסרת כל ספק, מובהר ומוסכם, כי המגרש, על יחידת הדיור שתיבנה בו, לרבות השבחות והרחבות שייעשו במימון החבר ככל שיבוצעו (בכל מקרה נדרש אישור הקיבוץ לכך), שייכים לקיבוץ בלבד וימשיכו להיות שייכים אך ורק לקיבוץ גם לאחר השלמת הבנייה לפי הוראות הסכם זה, לרבות קודם לפירעונה המלא של ההלוואה, אלא אם תשוייך יחידת הדיור למשפחה במסגרת הליך שיוך הדירות לכשיושלם.

21. כל עוד לא בוצע ו/או הושלם הליך שיוך הדירות ולמען הבהירות והסרת ספק, המשפחה מצהירה ומאשרת, כי ידוע לה שאין לה כלפי הקיבוץ כל זכויות במגרש ו/או יחידת המגורים מכל חוקי הגנת הדייר, וכי אין במתן ההלוואה לקיבוץ ו/או כל תוספת ו/או השקנה ו/או השבחה שבוצעה על ידי המשפחה במגרש ו/או ביחידת המגורים משום תשלום דמי מפתח ו/או כדי להקנות זכות כלשהי למשפחה (ו/או יורשיה לפי דין) כלפי הקיבוץ לפי חוק הגנת הדייר.

22. למרות האמור, מוסכם ומובהר, כי למשפחה תהיה, זכות למגורים ביחידת הדיור שנבנתה במימונה (וזאת גם במקרה של עזיבה או פטירה חו"ח), עד לקבלת החזר ההלוואה, במלואה, כאמור בהסכם זה.

פועל יוצא שלחבר הקיבוץ אין בעלות קניינית על הבית. הוא אינו יכול למכור את הבית, וכל אשר יש לו בבית זו זכות מגורים. אמנם אם יתקיים הליך של שיוך, הדבר יהיה למעשה ויתור של הקיבוץ על הקרקע לטובת החברים.

בעניין טענות האיש, על היות הבית שייך לקיבוץ, מפנים לפרוטוקול הדיון מיום 12.3.24, (שורה 321 ולהלן):

"ב"כ האישה: אתה מציין שירשת זכויות מסבך ומהוריך. זכויות בקיבוץ עוברות בירושה?

הבעל: הם עוברות בירושה, אני נכד של חלוצים של קיבוץ א'. כל זה היה צריך לעבור אלי ולא לעבור לאישה שניסתה לקחת זכויות לא לה, וזה על הגב שלי. אני קיבלתי ותק של 10 שנים על זה שירשתי מאבא שלי זכויות.

ב"כ האישה: אתה אומר שהזכויות בבית שלך הן לא קנייניות ומצד שני הם לא עוברות בירושה.

הבעל: אין פה עניין של ירושה, את הוותק בקיבוץ ירשתי מההורים שלי כי ההורים שלי וסבתא שלי בנו את הקיבוץ.

ב"כ האישה: אחרי 120 – מה יקרה עם הבית?

הבעל: הבית יחזור לקיבוץ.

ב"כ האישה: וזה לא יעבור לילדים שלך?

הבעל: לא יודע. הבית שייך לקיבוץ."

לא הוצרכנו להאריך יתר על המידה בעניין השיוך, הואיל ודבר זה עדיין לא נעשה בין מר ד' לקיבוץ, אף שיתכן וייעשה, בכל אופן – להבהרת העניין נרחיב קמעא.

משנת 1996 החלה רשות מקרקעי ישראל לשנות את המבנה הארגוני והקצאת הקרקעות בקיבוצים. כל עוד לא בוצעו הליכי השיוך, הקיבוץ היה שוכר קרקעות מרשות מקרקעי ישראל, והיה נותן לחברים זכות שימוש בקרקעות אלו. בהליך שיוך הדירות לחברי הקיבוץ, הקיבוץ למעשה נדרש לוותר על הזכויות שיש לו במגרשים המשוייכים לחברים, וחברי הקיבוץ חותמים על הסכמי חכירה מול רשות מקרקעי ישראל. בכפוף לעמידה בתשלומים השונים והיעדר חובות לקיבוץ, הקיבוץ ורשות מקרקעי ישראל חותמים על היתרי בנייה, מכוחם בונים החברים את ביתם על גבי המקרקעין ששויכו להם.

ע"מ לסבר את האוזן שמדובר בהליך של מכר. בהתאם להחלטת ועדת ערר (מרכז), על החבר לשלם מס רכישה, ועל הקיבוץ לשלם מס שבח. הכול כנהוג בכל עסקאות של מכר.

האישה אמנם חתמה על הסכמי ההלוואה מול הבנק, מפני שכך הם נוהלי הבנק למשכנתאות במקרה של זוגות נשואים, על מנת שלא ימצאו עצמם מול אפשרות שבת הזוג תמנע הפעלת אמצעי גביה, היינו, מכירת הנכס לפירעון ההלוואה. הם הופכים את בת הזוג ללווה, ובכך ידיה כבולות לטעון טענות שונות ביחס להחזר ההלוואה. חתימת האישה על מסמכי ההלוואה והיותה מעין לווה, אין בה כדי לשנות את המהות, שהאיש הוא הלווה, והוא גם זה שבפועל פרע מחשבונו את החזרי המשכנתא. המודד הוא מי הלווה בפועל ולא מי הוא הלווה שצורף רשמית להלוואה. העובדה שההלוואה נכנסה ויצאה מחשבון הבנק האישי של מר ד', והואיל והוא זה שחתם על הסכם הבניה שבגינו ניתנה הלוואת המשכנתא, ללמד יצאה מי הוא הלווה.

הקיבוץ החזיר לאיש סכום של 412,000 ש"ח שנטל כהלוואה, באמצעות תקציב שקיבל מהקיבוץ. (ראה בענין פרוטוקול הדיון מיום 12.3.24, שורה 216 ולהלן). בנוסף – דברי האיש בפרוטוקול הדיון מיום 12.3.24, שורה 349 ולהלן:

"ב"כ האישה: למה לקחת משכנתא יחד עם [ז']?

הבעל: הבנק ביקש את זה כי זה היה חלק מהנהלים שלו, רק אני שילמתי משכנתא, ואני שילמתי את הבניה ואני רשום על זה. ל[ז'] לא היה שום קשר לעניין הזה, היא גם אמרה, הבית הזה לא שלי והוא לא יהיה שלי זו דירת סטודנטים והוא לא מעניין אותי.

ב"כ האישה: האם [ז'] חתמה על המסמכים של המשכנתא?

הבעל: לא יודע. תפני אותי למסמכים.

ב"כ האישה: האם היא חתמה שהיא הייתה אתך?

הבעל: זה היה מול הבנק וזה לא אומר כלום. זה לא אומר שהבית שלה. בדיעבד היא מנסה להוציא ממני.

ב"כ האישה: ויש ביטוח חיים. מי שילם את הביטוח חיים?

הבעל: לא זוכר.

ב"כ האישה: לא [ז']?

הבעל: היא לא שילמה כלום על המשכנתא.

ב"כ האישה: אם יקרה לך משהו, או אתה הולך להיות חדל פירעון הבנק לא יפנה ל[ז'] ויאמר זה רישום סמנטי? הוא לא יפנה ל[ז'] לשלם?

הבעל: לא יודע. תשאלי את הבנק.

ב"כ הבעל: זה לא באמת משכנתא. זה מעין משכנתא."

האישה טוענת בתצהירה (סעיף 70 ולהלן), שהיא הייתה השותפה בבניית הבית. לטענתה – האיש היה עסוק בענייניו, והיא זו שהייתה בקשר עם מפקח הבניה, הקבלן וכל שאר בעלי המקצוע. לטענתה – יש בידה תיק בניה שלם של תהליך הבניה, שבו תויקו הקבלות וכו'.

לטענתה – את עלות הבניה בסך כולל של 886,000 ש"ח, הם מימנו באופן שוויוני. סכום של 80,000 ש"ח שולם ישירות מהאישה לאיש, באמצעות שיק. ואת המשכנתא היא רואה כהלוואה משותפת, כיון שאף היא חתומה על המשכנתא, הגם שהתשלומים ירדו מחשבונו הפרטי של האיש. לטענתה – היא שילמה סכום נוסף של 41,000 ש"ח מכרטיס האשראי שלה עבור חומרי בניה וכד'.

האיש מודה שהיא העבירה לו 80,000 ש"ח, אך לטענתו סכום זה אינו עבור הבניה. הוא גם אינו יודע ליתן פרוט על מה העבירה לו את הסכום הנ"ל, ראה פרוטוקול הדיון מיום 7.4.24, שורה 240 ולהלן. במצב בו האיש אינו יודע להסביר מדוע העבירה לו האישה סכום של 80,000, כאשר האישה טוענת שסכום זה היה עבור הבניה, והאיש אינו יודע מדוע העבירה לו, רק יודע שלא לצרכי הבניה, יש לקבל את גרסת האישה. סכום של 80,000 ש"ח אינו סכום זניח ופעוט, שאם האיש אינו יודע על מה ולמה קיבל את הסכום הנ"ל, הדבר מעורר תמיהה, ויש כאמור ליתן אמון בגרסת האישה, וכן מסתבר, שסכום זה נועד לסייע בבניה. ואף שאם הסכום בא לסייע בבניה או בשיפוץ הבית, הדבר לא יוצר איזה זכות בבית, וכדלהלן, אך נראה שאכן הסכום בא לסייע לאיש למטרת הבניה.

יחד עם זאת חובה לציין שגם גרסת האישה, באשר למקור הכסף, אינה ברורה ובהירה לחלוטין, ראה פרוטוקול הדיון מיום 25.6.24, שורה 84 ולהלן.

לאישה יש טענה שהאיש התקבל לפרויקט בזכותה. הדבר הוכחש על ידו, ראה פרוטוקול הדיון מיום 7.4.24, שורה 152 ולהלן:

"ב"כ האישה: היכולת שלכם להתקבל לפרויקט. האם עברתם בדיקת יכולת כלכלית?

הבעל: הטענה שאני התקבלתי לפרויקט בגלל [ז'] היא שקר מוחלט. ולראיה החבר צ' הינו רווק והוא בנה יחד איתנו בראש טוב. התקבלתי לפרויקט רק בגלל עצמי כמו שצ' התקבל לבד והוא לא התחתן. זה לא קשור ל[ז']. זה היה תורי להיכנס לבית. כל בני גילי קיבלו דירות על חשבון הקיבוץ. אני האחרון שהמשק לא נתן לו לבנות ולכן נכנסתי לפרויקט החדש."

האיש טען שהאישה חתמה על מסמכים שהבית לא שלה, ושהיא תצא מהבית אם יתגרשו או ייפרדו, ראה פרוטוקול הדיון מיום 7.4.24, שורה 304 ולהלן. אולם האישה הכחישה כל חתימה על מסמכים כאלה או אחרים, ראה פרוטוקול הדיון מיום 21.5.24, שורה 148 ולהלן, ושורה 189 ולהלן.

האישה גם לא ידעה להסביר מדוע רק האיש חתם על הסכם הבניה מול הקיבוץ, והיא אינה חתומה על הסכם זה, ראה שורה 312 ולהלן, לפרוטוקול הדיון מיום 21.5.24.

המסמכים עליהם יש מחלוקת אם האישה חתמה מול הקיבוץ

בתאריך 12.4.2016 התקיימה אספת חברים, שאישרה קבלת בני ובנות זוג של חברי הקיבוץ, כחברים בקיבוץ. בין השאר אושרה חברותה של גב' [ז'], מתוקף היותה בת זוגו של [ע'], חבר הקיבוץ. לטענת האיש, האישה הייתה אמורה לחתום על תצהיר, שבו כתוב בין השאר:

9. ידוע לי כי זכות המגורים הניתנת לי היא למגורים בדירת בן/בת הזוג בלבד, ומהווה מיצוי מלא של חובת הקיבוץ לספק לי מדור או דיור. במקרה של פקיעת הקשר ביני לבין בן/בת זוגי, בין מחמת גירושין ובין מחמת הפסקת המגורים שלי בדירת המגורים, לא אהיה זכאי לקבל מהקיבוץ דירת מגורים אחרת לשימושי או זכות לחלקת קרקע לבניה.

10. ידוע לי כי פקיעת הקשר ביני לבין בן/בת זוגי מחמת גירושין, לפני חלוף 5 (חמש) שנים ממועד החלטת האסיפה הכללית בדבר קבלתי כחבר הקיבוץ, תגרום לפקיעת חברותי בקיבוץ, והקיבוץ יהיה רשאי לנקוט בהליכי הוצאתי מהקיבוץ.

ראה בעניין זה שורה 304 לפרוטוקול הדיון מיום 7.4.24, בו טוען האיש שהאישה חתמה שהבית לא שלה, ועם הפירוד, היא תצא מהבית. האיש לא המציא מסמכים אלו לביה"ד. ככל הנראה, אם קיימים מסמכים כאלה, הקיבוץ לא ראה עצמו כצד במחלוקת בין הצדדים, ע"מ לתת מסמכים כאלה, אם קיימים.

מנגד האישה טענה שלא חתמה על המסמכים הנ"ל, ראה פרוטוקול הדיון מיום 21.5.24, שורה 145 ולהלן.

אנו סבורים שאין ליתן משקל לעניין החתימה או אי החתימה על התצהיר הנ"ל. בעלי הדין בנושא הם הקיבוץ וגב' ד'. מר ד' אינו בעל דין ביחס לתצהיר זה. יתכן בהחלט שהקיבוץ מקבל את הכרעת הבורר בעניין בטלות הסעיפים הנ"ל, גם ביחס לחברים אחרים (ראה להלן), אך בכל מקרה התצהיר לא מקנה למר ד' כל יתרון טיעון כנגד גב' ד', וככל וקיימת מחלוקת בעניין, מזכירות הקיבוץ היא הכתובת, והיא אינה צד בהליך שבפנינו.

בוררות פ'

נושא זה של "בוררות פ'", הועלה ע"י ב"כ האישה, כראיה לזכות האישה בבית שבו מתגורר האיש בקיבוץ א'. לאור זאת נעסוק להלן בבוררות זו, ואם יש ללמוד ממנה לנדו"ד.

בנובמבר 2017 מונה עו"ד ה.ט. (להלן: הבורר), לשמש כבורר בסכסוך שבין בני הזוג גב' פ' (שהינה חברת קיבוץ) ובן זוגה – עו"ד פ', לקיבוץ א'. במסגרת הבוררות נידון מעמדו הקנייני של בית שבנו החברים על הקרקע של הקיבוץ, וכן נושא של קבלת בן הזוג, ותוקף התצהיר הנלווה לקבלה.

גב' פ' הייתה בת קיבוץ א', ובשנת 1998 נישאה למר פ'. מר פ' התגורר בקיבוץ במעמד של תושב במשך שנים רבות. בשנת 2007 חתמה גב' פ' על הסכם בניה פרטית, שמכוחו נטלה על עצמה את מימון הבניה על מגרש שהקיבוץ העמיד לרשותה. חלק מהמימון נקבע כהלוואה שגב' פ' העמידה לטובת הקיבוץ, והוחזרה ע"י הקיבוץ.

בתאריך 23.2.2014, במסגרת קליטת בני/בנות זוג של חברים לקיבוץ, חתם מר פ' על תצהיר (שחלק ממנו הובא לעיל). התצהיר מתייחס לזכות המגורים של בן הזוג, ולמצב בו אם ייפרדו לפני תם חמש שנים ממועד קבלתם כחברים בקיבוץ, כי אז תפקע חברותו בקיבוץ.

מר פ' דרש במסגרת הבוררות, להורות לקיבוץ להעמיד דירת מגורים לשימושו של החבר היוצא מהבית המשותף. מי יצא מהבית, את זה יקבע בית המשפט לענייני משפחה, אך חובתו של הקיבוץ להעמיד לבן/בת הזוג היוצא דירת מגורים חלופית, וכי לא יהיה בכך כדי לגרום לפקיעת חברותו של מר פ' בקיבוץ.

לנושא זה אין חשיבות לנדו"ד, כמו לכמה נדונים אחרים בבוררות. יחד עם זאת נציין שהבורר הכריע שעל הקיבוץ להעמיד לרשות משפחת פ', לבן הזוג שעוזב את הדירה, מדור חלופי, אך יהיה עליו לשלם לקיבוץ דמי שימוש.

ובהמשך, תבע מר פ' להצהיר שגם לו, ולא רק לגב' פ', זכות לשיוך בית המגורים המשותף, או לחלופין – שהקיבוץ ישיב את הכספים שהשקיעו בבית, בהתאם לערכים ריאליים. לא נכנס לכלל הנימוקים של הבורר, אך מסקנתו שזכות השיוך הינה למי שיהיה חבר בקיבוץ בעת ההחלטה על השיוך והשלמת ההליך. וכך כותב הבורר בסע' 36 לפסק הבוררות:

"לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, אין לדחות את תביעתו של התובע לצו ההצהרתי המבוקש, אך לקבוע כי לתובעים יש זכות חוזית כלפי הקיבוץ, וממילא זכות זו מקימה חובה של הקיבוץ כלפי התובעים שניהם, לפיה, אם שניהם או מי מהם יהיה חבר קיבוץ בעת קבלת ההחלטה על שיוך דירות ובעת השלמת ההליך, הרי ששניהם או מי מהם שיהיה חבר בעת ההיא, יהא זכאי לשיוך הדירה הספציפית שהיא הבית המשותף."

הדברים ברורים באשר להוראת השיוך. ככל ומי מבני הזוג פ' יהיו חברים בקיבוץ בזמן ההחלטה על השיוך ובסיום ההליך, השיוך יתייחס לחבר הקיבוץ. ככל ושניהם יהיו חברים בקיבוץ במועד האמור, השיוך יתייחס לשניהם.

כבר בשלב זה אבהיר – הדברים מחייבים את הקיבוץ, שהוא זה שאמור לשייך את הקרקע, אם וכאשר. אין לביה"ד סמכות להתייחס לנושא השיוך משתי סיבות. נכון למועד הקרע אין שיוך לטובת מר ד'. ובעיקר – ככל וקיבוץ א' רואה בבוררות הנ"ל הוראה מחייבת ביחסים עם כלל חברי הקיבוץ, הרי שהפניה של גב' ד' צריכה להיות לקיבוץ. וככל והיא תהיה חברת קיבוץ בתקופה הקובעת, הרי שהקיבוץ יוכל להחליט אם השיוך של הבית מתייחס גם אליה. בי"ד דנן אינו מוסמך לדון בשאלה הזו, הואיל והדבר הינו במערכת היחסים שבין הקיבוץ לחברים, והנושא צריך להיות מופנה למזכירות הקיבוץ. ודאי שההליך שלפנינו, אינו יכול לדון בעניין, ודאי שלא להכריע ולקבוע קביעות משפטיות.

באשר לסעד החלופי, שיעור ואופן פדיון/ תשלום ההשקעות של הזוג פ' בבית – לפי סעיף 24 להסכם הבניה, המשפחה תהיה זכאית להחזר עם פטירת יחידי המשפחה או בעזיבת הקיבוץ, רק עבור תוספת בניה מעבר ליחידת המגורים הבסיסית (בהתאם להגדרה שם, מעל 100 מ"ר). עוד נקבע בהסכם שעלות ההחזר עבור הבניה שמעבר ליחידת המגורים הבסיסית, לא תעלה על 800 דולר למ"ר.

מאידך – ע"פ סעיף 28 להסכם הבניה החדש, הסכם שנחתם בין החברים לקיבוץ בתקופה מאוחרת יותר, במקרה שנוצרה זכות להחזר, החברים או יורשיהם יהיו זכאים להחזר של שווי המבנה של יחידת המגורים, לפי שמאות המבנה ללא רכיב הקרקע. אלא שהסכם הבניה החדש לא חל על פ', ויאמר – גם לא על ד'.

משכך, על כף המאזניים מונחות, מצד אחד – החובה של פ' לקיים את הסכם הבניה. ומאידך – עקרון השוויון בין החברים, בין אלה שחתמו את הסכם הבניה הקודם, לאלה שחתמו את ההסכם החדש.

הבורר מחליט שתקנת הציבור גוברת, וכי תנאי הסכם הבניה החדש, יחולו גם על אלה שחתמו על הסכם הבניה הקודם, כך שההחזר ייעשה בהתאם להערכת שמאי של שווי יחידת המגורים, בניכוי מרכיב הקרקע. יחד עם זאת, הדברים אמורים רק במקרה של פטירת הצדדים או עזיבת הקיבוץ. תנאים אלה לא התקיימו בפ', וגם לא התקיימו בנדו"ד בד' – ב"ה שניהם לפנינו, וחותם הסכם הבניה, מר ד', חבר בקיבוץ. וכך כתב הבורר:

"מהכלל אל הפרט, לדעתי תקנת הציבור מחייבת שבקהילת חברי הקיבוץ, שהיא קהילה כל כך קרובה ומוגדרת, לא יתקיימו שני מנגנוני החזר ופדיון שונים זה מזה, המביאים להפרשים כספיים אדירים בין קבוצה לקבוצה, זה שבסעיף 24 להסכם הבניה וזה שבסעיף 28 להסכם הבניה החדש, יש להעדיף את המנגנות השומר טוב יותר על קניינם וכספם של החברים.

34. אם כן, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, נחה דעתי שיש מקום להתערבותי, ויש לפסוק כי אם וכאשר יתקיימו התנאים לתשלום החזר, הרי שעל הקיבוץ יהא לבצע ההחזר לפי השווי הריאלי של המבנה (בניכוי ערך הקרקע) וזאת על פי שמאות שתיערך במועד הרלוונטי, על פי הכללים שנקבעו בהסכם הבניה החדש, ובכפוף למפורט להלן.

יחד עם זאת, הריני מסייג את פסיקתי במובן זה שאיני עושה צו עשה, ולמעשה דוחה את תביעתו של התובע לסעד זה, שכן אין ולא יכולה להיות מחלוקת שטרם התקיימו התנאים להחזר. אסביר את קביעתי.

הן לפי הסכם הבניה והן לפי הסכם הבניה החדש, בכדי שהקיבוץ יחוייב לבצע החזר תשלומים לחבר (או ליורשיו) צריכים להתקיים תנאים מפורשים, עליהם עמדתי לעיל. אין חולק שנכון למועד התביעה, וגם נכול למועד מתן פסק הבוררות, לא התקיימו תנאים אלו. התובעים שניהם בחיים (למרבה השמחה) ושניהם חברי קיבוץ."

ובמסקנת הדברים הוא כותב:

"א. התביעה לסעד הצהרתי ביחס לזכות השיוך נדחית למעשה. היא נדחית כפי שנוסחה. יחד עם זאת, הריני להצהיר כי אם וככל שהקיבוץ יקבל החלטה פורמלית אודות שיוך דירות, בין בתהליך חוזי פנימי ובין במסלול קנייני, התובעים או מי מהם שיהיה חבר במועד הרלוונטי, בהתאם לתנאי ההחלטה, יהיה זכאי לכך שהבית המשותף הוא הוא הדירה שתשוייך לו."

בהמשך, מתייחס הבורר לטענת מר פ' על סעיפים מפלים בקבלה לקיבוץ, לבן/בת זוג, בהתאם לתצהיר שחתם טרם קבלתו לקיבוץ (ובענין גב' ד', ראה לעיל, שהרי לכאורה גם גב' ד' וגם מר פ' התקבלו כחברי קיבוץ באותו מועד). הבורר מתייחס לסעיף 10 לתצהיר (הובא לעיל), ולפיו הגירושין מפקיעים חברות או מהווים עילה להוצאה מהקיבוץ. הבורר קובע כי הפרשנות של סעיף זה, שאין כאן פקיעה אוטומטית של חברות בקיבוץ, אלא עילה נוספת לרשימת העילות, שהקיבוץ יכול להוציא את המתגרש/ת מחברותו בקיבוץ.

אלא שהבורר טוען שדבר זה היה צריך להיות מעוגן בתקנון הקיבוץ. בנוסף הבורר קובע כי הדבר נוגד את תקנות הציבור, ומשכך הוא קובע כי סעיף 10 לתצהיר, בדבר היכולת להפסיק את חברותו של בן/בת הזוג במקרה של גירושין – בטל:

"הנני קובע כי הוראות סעיף 10 לתצהיר הקבלה לחברות בטלות, הן מחמת תוכנן ומהותן, והן מחמת היותן מנוגדות לתקנת הציבור והן מחמת היותן מנוגדות להוראות תקנון הקיבוץ."

הבורר אינו מתעלם מהעובדה שבכך מר פ', שהוא עו"ד, אינו מקיים את התחייבותו שבתצהיר:

"73. לפיכך, למרות הקושי הרב שמעלה התנהלותו של התובע, אשר חתם על תצהיר בהבינו היטב את המשמעויות הנובעות ממנו, ולמרות שנטיית הלב היא לכפות על כל אדם לכבד מילתו ואת חתימתו – הרי שבנסיבות הקיצוניות המתוארות לעיל, הואיל וקבעתי כי דין התנאי האמור בטלות – הן מחמת הפגיעה בזכויות יסוד של הפרט והפגיעה בתקנת הציבור, והן מחמת היותו מנוגד להוראות תקנות הקיבוץ – לא מצאתי לכפות על התובע את התחייבותו האישית הנ"ל."

עד כאן מפסקו של הבורר, בענין בני הזוג פ' וקיבוץ א'.

כאמור, פסק הבורר "מככב" רבות בכתבי הטענות של ב"כ האישה, וממילא גם בסיכומי הצדדים. היא מנסה לנכס את מסקנות הבורר, ולהשליך אותם לנדו"ד. ועל כך נבהיר. ב"כ האישה קוראת כל העת לפסק הבורר "הלכת פ'", מתוך ניסיון להשוות לפסק הבורר איזה מעמד של פסיקת בית משפט עליון או ערכאה שיפוטית אחרת. על כך ייאמר – פסק בורר אינו הלכה משפטית, ואינו מחייב אלא את אלה שחתמו בפני הבורר על שטר הבוררין. אף את קיבוץ א', פסק הבורר מחייב אך ורק בהתייחס לבני הזוג פ'. ככל ומזכירות הקיבוץ תחליט לאמץ את פסק הבורר כהנחיה וכדרך – זו זכותה, אך ודאי אינה מחייבת את מר ד' או כל חבר קיבוץ אחר, או בדו"ד בין חברי הקיבוץ בינם לבין עצמם, כמו בהליך זה שבפנינו.

למעלה מהצורך נאמר שאין בפסק הבורר כל נידון שיכול להשליך למקרה שלפנינו, לעת הזאת. העובדה שהבורר קבע שבעת השיוך, אם שני הצדדים יהיו חברי הקיבוץ, תוכל האישה לפנות למזכירות הקיבוץ בבקשה שדירת המגורים תשוייך גם אליה. אין זה מענייננו לקבוע אם אכן האמור בפסק הבורר יתייחס גם לגב' ד', או שהמקרה שונה, ואין זה מענייננו מה תהיה תשובת הקיבוץ. הנושא לא שייך להליך שבפנינו. לעת הזאת אין כל שיוך, לא בוצע שיוך, ולדו"ד בין הצדדים לא אמורה להיות כל השפעה להחלטת הקיבוץ, מאחר והקיבוץ הוא זה שאמור לבצע את השיוך, ולקבוע מי זכאי ומי לא, ואין לבי"ד דנן כל סמכות לדון בעניין, והקיבוץ גם אינו צד להליך שבפנינו.

באשר לאופן השומה של הבית, במקרה של פטירה או עזיבה של מי מהצדדים – כפי שכתבנו, ב"ה לא קמה כל עילה להחזר כספי מהקיבוץ. שני הצדדים ב"ה לפנינו, ומאחלים להם אריכות ימים ושנים בבריאות, ואף אם גב' ד' תעזוב את הקיבוץ, למיטב הבנתנו, ומבלי לקבוע עמדה, הואיל ואינה חתומה על הסכם הבניה, אני מסופק אם היא זכאית להחזר (בהתאם לשיטה שקבע הבורר, שומת הבית בניכוי שווי הקרקע, בהתאם להסכם הבניה החדש). ובכל מקרה, תביעה כזו צריכה להיות מופנית כלפי קיבוץ א'. לא יעלה על הדעת, שאם וכאשר תקום העילה לחיוב, כאמור בהסכם, יהיה מר ד' הגורם שנתבע לשלם את החוב. הרי כל תביעה מעין זו צריכה להיות מופנית כלפי הקיבוץ, ומה למר ד' ולהחזר זה? יחליט הקיבוץ להחזיר חלק מהסכום לגב' ד', או להחזיר את כל ההחזר למר ד', אם וכאשר, הדבר הינו במערכת היחסים המשפטית שבין הקיבוץ למר ד' או גב' ד', ואינו שייך להליך שבפנינו.

באשר לבטלות סעיף 10 לתצהיר – הרי האישה טוענת שכלל לא חתמה על תצהיר כזה, ואם כן מה לנו לעסוק בנושא. וגם אם חתמה, וטוענת שעל כן היא יכולה להמשיך ולהיות חברה בקיבוץ, תואיל ותפנה בעניין זה למזכירות הקיבוץ.

היה כאן ניסיון של ב"כ האישה להביא את פסק הבורר, להציגו כהלכה מחייבת, ולנסות ליצר איזו משוואה לנדו"ד. וכפי שכתבנו – לא מיניה ולא מקצתיה. זו לא הלכה מחייבת, וכל הדברים שהעלתה ב"כ האישה בפנינו לא נטענו במקום הנכון, וככל שהיא עומדת על טענותיה אלו – תואיל להביאם בפני מזכירות הקיבוץ, בעתו ובזמנו. אך הניסיון לטעון כאילו פסק הבורר בעניינם של משפחת פ' משליך לדו"ד בין בני הזוג ד' – אינו נכון, וזאת בלשון המעטה.

השקעת האישה בבית

האישה טוענת שהשקיעה 108,000 ש"ח בבית. יתכן שאפילו סכום של 121,000 ש"ח, יחד עם חיובים בכרטיס אשראי. שיק ע"ס 80,000 ש"ח הועבר לאיש. האיש לא ידע להסביר עבור מה ניתן השיק הנ"ל. משכך טענת האישה מתקבלת. באשר לסכומים האחרים

באשר לסכום של 80,000 ש"ח שהאישה המציאה שיק ששילמה, ולטענתה עבור השיפוץ בבית – הואיל ובית המגורים שייך קניינית לקיבוץ ולא שויך לאיש, הרי שכל ההשקעה הינה כפי שישקיע דייר בדירה שכורה וכד'. אם הדירה הייתה בבעלות האיש, כי אז היה מקום לדון על שיתוף, או לחלופין – החזר ראוי של ההשקעה. אולם משידעה האישה שהבית הינו של הקיבוץ, והשקיעה בבית על מנת ליצר עבורה סביבת מגורים טובה ונוחה, אין מקום לתבוע את האיש על סכום ההשקעה. הדברים אמורים גם על סכומים נוספים שלטענת האישה ירדו מכרטיס האשראי. מפנים בעניין לפרוטוקול הדיון מיום 25.6.24.

אולם כאמור, הואיל והאישה ידעה שאין לה או לאיש זכות קניינית בבית, הרי השקעתה בבית, אם הייתה, וכנראה שהייתה לפחות בסכום של 80,000 ש"ח, הינה כהשקעה של שיפוץ והשבחה בבית מושכר. שיפוץ שנועד להטיב לה ולמשפחתה את תנאי המגורים, אך כשם שאינה יכולה לתבוע את בעל הבית על השקעה במושכר (אמנם השקעות שניתן ליטלן, כמו מזגנים וכד', יכולה לטעון "עציי ואבניי אני נוטל" ואכמ"ל), וכן אינה יכולה לתבוע את השוכר שיבוא אחריה.

בנוסף – קשה לקבוע אם מה שהשביחה האישה, קיים כיום בבית, או מדובר בהשקעה שנעשתה לפני מספר שנים, וכיום אין לה כל משמעות בבית. כך שההוצאה לא תוגדר כהשבחה.

לכן לאור כל האמור, אין בידינו לחייב את האיש בהחזר כלשהו בגין ההוצאות הנ"ל, בהיות ההוצאות בבית השייך לקיבוץ ולא לאיש. כפועל יוצא מקביעה זו, ניתן גם לקבוע שאין מקום לחייב את האיש בדמי שימוש בבית הנ"ל, השייך לקיבוץ.

האם זכות מגורים ללא בעלות, צריכה להתאזן

שאלה זו נשאלת לא אחת, גם בבני זוג הגרים בדירה שהינה בשכירות מוגנת או דמי מפתח וכד', האם מדובר בזכות שהיא ברת איזון אם לאו?

דבר זה צריך להתברר בכך שנפנה למקור הזכות. אם הזכות באה ממאמץ משותף, כמו אם הצדדים נישאו לפני שנת 1954, והתגוררו בשכירות בבית, הרי שהשכירות המוגנת הינה פרי מאמץ משותף. כמו כן אם הזכות ניתנה לשני הצדדים, או שניתנה ממקום עבודתו של מי מהצדדים.

אולם זכות מגורים שבאה מכוח ירושה או מתנה, או כבנדו"ד, שניתנה לאיש עוד בטרם נישא, אך ורק מכוח היותו בן הקיבוץ, והזכות התחלפה כל פעם בבית אחר, כפי שנעשה לכלל חברי הקיבוץ, יש לראות בזכות זו מתנה מהקיבוץ, ואין לאזנה. הזכות לא ניתנה לאיש על עבודתו בקיבוץ וכד', היא ניתנה לו אך ורק מכוח היותו בן הקיבוץ, ומשכך יש לראות בה מתנה, ואין לאזנה.

מזונות הבן המשותף

ביה"ד הוציא צו למתן תסקיר. מתקבל הרושם שג' (בן 15) עובר בין הבתים של הצדדים, כך שלא ניתן להגדיר את האחריות ההורית של ג' אצל אימו. האב טוען שג' נמצא כל העת אצלו, ראה פרוטוקול הדיון מיום 12.3.2024, שורה 61 ולהלן:

"ב"כ האישה: האם ג' אוכל אצלך מתקלח אצלך ואוכל ארוחות אצלך?

הבעל: כל הזמן ג' נמצא אצלי, הוא אוכל ב"ה, הוא מבקש ממני כספים כולל 200 ש"ח שהוא ביקש, אני נותן לו כי אני אוהב אותו, אני משלם לו על הקונצרט."

מנגד – בדיון הראשון שהתקיים בתאריך 16.1.2024, טענה ב"כ האישה (שורה 110 לפרוטוקול), שהאם היא זו המפרנסת את ג'. גם בסיכומיה טענה האם, שג' נמצא כל הזמן אצלה, ורק מגיע לנגן אצל האב.

קשה לנו לקבוע בשאלה זו, הואיל וככל הנראה המציאות גם משתנה מעת לעת, ואשר על כן פנינו לפק"ס לס"ד לצורך קבלת תסקיר.

ולכן לעת הזאת איננו מוצאים מקום להכריע בעניין חיובו של האב במזונות ג', כשם שאיננו יכולים לקבוע אם הצדדים חולקים זמני שהות שוויוניים, אף שכך נראה לכאורה, עד לקבלת התסקיר.

לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן:

א. האישה זכאית לכתובה בסכום של 120,000 ש"ח. ככל שהאישה תקבל סכום גבוה יותר במסגרת איזון המשאבים, אין מקום לחיוב זה. והיה אם יפסק סכום נמוך יותר, ישלם האיש לאישה את ההפרש בלבד.

ב. ביה"ד ימנה בהחלטה נפרדת רו"ח שיבחן את זכויות הצדדים, קופות, קרנות, חשבונות בנק וכו', ממועד הנישואין 18.7.2000 ועד למועד הקרע – 15.3.2021.

ג. בעניין זכות המגורים של האיש בקיבוץ א', האיש אינו חייב לשלם לאישה דבר, וכן אינו חייב בהחזר השקעות של האישה בבית השייך לקיבוץ א', וכן אין לחייבו בדמי שימוש.

ד. זמני השהות של ג' ומזונותיו, יבחנו לאחר קבלת התסקיר מפק"ס לס"ד.

ניתן לפרסם לאחר השמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.

ניתן ביום כ"ו באלול התשפ"ד (29/09/2024).

הרב צבי בן יעקב – אב"ד                       הרב משה בצרי                     הרב בן ציון הכהן רבין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה