ב"ה

תיק 1508536/3

בבית הדין הרבני תל אביב יפו

לפני כבוד הדיינים:

הרב צבי בן יעקב – אב"ד, הרב משה בצרי, הרב בן ציון הכהן רבין

המבקש:          פלוני               (ע"י ב"כ עו"ד בועז לביא)

נגד

המשיבה:        פלונית             (ע"י ב"כ עו"ד יונתן אליאס ועו"ד נתנאל מנחם רוזנברג)

הנדון: מתן צו עיקול אינו מצריך ראיה ברורה אלא די בהתרשמות בית הדין שיש חשש סביר שדחיית הבקשה עלולה לגרום הפסד למבקש

החלטה

בפנינו בקשה לביטול צו עיקול שניתן ע"י בית הדין בתאריך 25.11.24, במסגרת סעד זמני בהליך ישוב סכסוך, לשמירת מצב קיים, בהתאם לסעיף 3 (ז) לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה (התשע"ה – 2014).

רקע והליכים קודמים

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2012, ומנישואין אלה נולדו שלשה קטינים.

בתאריך 25.11.24 הגישה המשיבה בקשה לישוב סכסוך, ובמקביל הוגשה בקשה לסעד לשמירת המצב הקיים.

המשיבה (בהליך זה של ביטול העיקול, שהינה המבקשת בהליך הבקשה לסעד הזמני) הינה עו"ד העוסקת בתחום הנדל"ן, ואף המבקש (בהליך זה של ביטול העיקול, והמשיב בהליך הסעד הזמני) הינו בעל השכלה משפטית, אך בפועל עוסק ביזמות נדל"ן. לצדדים מספר נכסי נדל"ן, אך ככל הנשמע (בדיון שהתקיים בפנינו), חלקים גדולים מהם משועבדים למשכנתאות.

בשנת 2019 הוקמה חברת [ק'] נדל"ן בע"מ (להלן: החברה).

לטענת המשיבה – עקב אופיים של הצדדים, ושמא עקב עיסוקה של המשיבה כעו"ד, הוחלט שהחברה תרשם רק ע"ש המבקש, בעוד המשיבה תשמש כעו"ד של החברה. חברה נוספת בשם [ס'] בע"מ, נרשמה אף היא ע"ש המבקש, לטענת המשיבה – פורמאלית בלבד.

במהלך השנים, רכשה החברה מספר נכסים. דירה ברחוב מ' (לטענת המבקש, באמצעות משקיע פרטי), ודירה ברחוב ש', לטענת המבקש, באמצעות 120% מימון. לטענת המשיבה – המימון נעשה בחלקו מהלוואות שנתן אבי המשיבה.

לטענת המשיבה – מצבם הכלכלי והפיננסי של הצדדים, עקב התנהלותו הכלכלית והפיננסית של המבקש, הביאה אותם לעומק בור כלכלי, כאשר המבקש נוטל עוד ועוד הלוואות, בכמות ובאיכות שאינה מתאימה לסדר הגודל הכלכלי של הצדדים. גם המבקש מודה בכתבי טענותיו ואף בעל פה, כי ההשקעות נעשות במינוף פיננסי גבוה. דבר הלמד מעניינו על שוויה של החברה, ועל יכולת החזרי החובות שלה.

טענותיו של המבקש שהמשיבה חיה ברמת חיים גבוהה, מחזיקה ברכב יוקרה ופוקדת חנויות יוקרה, אינה מהווה ראיה על יכולתו הפיננסית של המבקש, מאחר וכבר נאמר ונכתב שאבי האישה, שהינו איש אמיד, מאפשר לבתו ולמשפחתה רמת חיים גבוהה.

כשבועיים לפני הגשת הבקשה לישוב סכסוך, נוצר בין הצדדים משבר אמון, כאשר המשיבה סירבה לשעבד את רכב המרצדס (שניתן לה ע"י אביה) לטובת הלוואה נוספת, ועקב סירובה, נטש המבקש את בית הצדדים, דבר שהעלה אצל המשיבה חשדות נוספים.

במקביל לעזיבתו את הבית, העביר המבקש את מהכנסות מהשכרת הנכסים לחשבונות החברה הרשומה על שמו, וכן חסם את כרטיס האשראי של המשיבה. עקב המצב המשפחתי, לא חשה המשיבה בטוב, והיא אושפזה בבית חולים למשך כשבוע ימים.

בהיות המשיבה מאושפזת בבית החולים, כאשר המשיבה אינה מעורבת בפעילות החברה, התקשר המבקש עם חברת [פ'] שותפות מוגבלת, למתן הלוואה לחברת [ק'] בע"מ, בסכום של 3,445,465 ש"ח.

בדיון שהתקיים בפנינו טען המבקש שמדובר בהלוואה בריבית של פריים + 4%, שנועדה למיחזור הלוואת משכנתא שנלקחה בבנק למשכנתאות בריבית של פריים + 3% (כשני מיליון ש"ח), ועוד מיליון וחצי ש"ח לפעילות שוטפת של החברה. על השאלה ששאלנו, ממתי ממחזרים הלוואה בריבית נמוכה יותר, להלוואה בריבית גבוהה יותר, קיבלנו תשובה שאינה מניחה את הדעת. המבקש טען שע"מ לקבל הלוואה בסכום של מיליון וחצי ש"ח מהחברה הפרטית, עליו לרשום משכנתא בדרגה ראשונה לטובת החברה הפרטית, ולכן עליו למחזר גם את המשכנתא. גם אם התשובה נכונה, היא מעלה תהיות באשר לניהול עסקי החברה.

בתאריך 25.11.24, עת הגישה המשיבה בקשה לסעד זמני לישוב סכסוך, נענה בית הדין למבוקש, וניתן צו, וז"ל:

"בפני בקשת המבקשת כדלהלן:

כבוד בית הדין מתבקש ליתן, במעמד צד אחד, צו מניעה וצו עיקול ושמירת מצב קיים, האוסר על המשיב לבצע כל פעולה ו/או דיספוזיציה ביחס לנכסים הבאים:

א. חברת [ק'] בע"מ ח.פ. […].

ב. בכלל זאת, לאסור על המשיב ליטול הלוואה באמצעות החברה מחברת [פ'] שותפות מוגבלת, מספר שותפות […] ובכלל זאת לאסור על [פ'] להעמיד את ההלוואה למשיב או לחברה הנ"ל.

ג. חברת [ס'] בע"מ ח.פ. […].

ד. חשבון בבנק מזרחי טפחות סניף […] חשבון […] הרשום על שם הצדדים.

ה. חשבון בבנק לאומי סניף […] חשבון […] הרשום על שם הצדדים.

ו. חשבון בבנק פועלים סניף […] חשבון […] הרשום על שם הצדדים.

לאחר העיון בבקשה ניתן בזאת צו כמבוקש.

בהתייחס לסעיפים ד – ו, הפעילות בחשבון תעשה אך ורק באישור של שני הצדדים הנ"ל (המבקשת והמשיב יחדיו) בלבד.

צו זה הינו זמני, ניתן במעמד צד אחד, ותוקפו עד להחלטה אחרת של בית הדין."

המבקש ביקש לבטל את הצו בטענה שהוא הבעלים בחברה, הנכסים בחברה אינם שלה, אף שיש לה זכות לאיזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון.

יוער ויואר – טענה זו הינה בניגוד לטענת המשיבה, שאף היא בעלים בחברה, וכי רישום המבקש כבעלים נעשה מטעמים פורמאליים בלבד. בנוסף, המבקש טען לחוסר סמכותו של בית הדין במתן הצו.

בתאריך 9.12.24 קיים בית הדין דיון בהרכבו המלא, שמע בקשב רב את טענות ב"כ הצדדים, ואף שמע את טיעוני המבקש.

בדיון הובהר לב"כ המבקש שסמכות בית הדין נתונה מכח סעיף 3 (ז) (1) לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה התשע"ה – 2014 (תוך שימת לב אף לס"ק 2-4 , לסעיף 3 (ז) לחוק הנ"ל). כך שככל ולשיקול דעתו של בית הדין יש ליתן סעד דחוף לשמירת המצב הקיים בסכסוך המשפחתי, הגם שלא נקבעה עדיין הערכאה שתדון בעניין הרכושי שבין בני הזוג (ראה סעיף 3 (ח) לחוק הנ"ל), הרי שלבית הדין, כמו לביהמ"ש לע"מ, יש את הסמכות במתן הצו המבוקש, ככל והוא עומד, לשיקול דעת בית הדין, בגדרי "שמירת המצב הקיים".

כפי שהובהר במהלך הדיון, יש לבחון את מרחב השיקולים במסגרת זו, ע"מ לקבל את ההחלטה במתן הצו או ביטולו. נר לרגלינו דברי הראשונים והאחרונים העוסקים בנושא זה של עיקול, ואפנה למש"כ בספר משפטיך ליעקב (ח"א סימן כ), ואביא רק את עיקרי דברים.

מקור לדין עיקול נכסים

מדברי הרא"ש בב"ק א,ה עולה, שאם יש לאדם טענות ותביעה כנגד פלוני, ומפחד שלא יוכל לגבות חובו, או שיש לו שטר חוב וטרם הגיע זמן הפירעון, וחושש שלא יוכל לגבות חובו בזמנו, ומבקש מבית הדין שיעכבו נכסי החייב עד לזמן הפירעון, אם הדיין רואה אמתלא בדברי הטוען, כגון שרואה שיש רגליים לחוב, וכן יש רגליים לטענתו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע זמן הפירעון – יכול הדיין לעכב נכסי החייב. אי בעית אימא 'תקנה' – שכך תקנו משום 'השבת אבידה' במי שמפסיד נכסיו, כדי למנוח הפסד של בעלי חובות. אי בעית אימא 'דינא' – וכך סובר הרא"ש, שחייב הדיין להציל עשוק מיד עשקו. וציין הרא"ש דכן מצא בתשובת הרי"ף.

וכדברי הרא"ש פסק בשו"ע עג,י, וז"ל:

"מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לב"ד ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר. וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע או שהלוה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב, שומעין לו".

השולחן ערוך עוסק בתחילה במלוה בשטר והמלוה מעלה חשש להברחה בעתיד, ובית הדין רואה אמתלא בדבריו. ואילו הסיפא של דבריו מיירי במלוה ללא שטר והלוה מבזבז נכסיו או שרוצה ללכת למדינת הים, ותובע המלווה לגבות קודם זמנו או שייתן הלוה ערבות, הן ערבות ממש והן ע"י שיקנה בכספו קרקע והיא תהיה ערבה לחובו.

במקרה שיש למלוה שטר, אין צריך חשש בהווה בנכסים אלא מספיק בחשש עתידי המתקבל על דעת הדיין, מה שאין כן במלוה על פה – רק במקרה שהלוה כעת מזיק בנכסיו או שרוצה ללכת למדינת הים, ורואים בית הדין בפעולתו בהווה מעשה הגורם לאי אפשרות גבייה – יעקלו בית הדין את נכסיו. והמעיין בנו"כ יבחין שלא ניתן לחלק את דברי השו"ע לשניים. מדברי הסמ"ע (ס"ק ל) והש"ך (ס"ק לג) מוכח שכל נושא העיקול יתכן אך ורק במלוה בשטר, ומהטעם שהוזכר לעיל, ומדברי הש"ך בס"ק לד מוכח שלכ"ע דוקא במבזבז נכסיו סובר המחבר שמעקלים.

ונראה דברישא כתב המחבר כלשון הרא"ש, וסיפא של דבריו מתייחסים לספיקו של בעה"ת בשער טז הנ"ל, והוא ממש לשון בעה"ת. ומה שכתב בעניין מי שבקש ללכת למדינת הים – מקורו מתשובת רב יהודאי גאון המובאת בבעה"ת שם, אלא דהמחבר לא ס"ל כוותיה לדינא. (ועיין בפד"ר ח"ב (עמ' 71-75)).

גם בסימן קיא סעיף יג כתב השו"ע כתב לפרש את דברי הרשב"א באופן שונה. תחילה הביא את דברי הרשב"א בתשובה, בלוה שבא למכור קרקעותיו לגוי, שלא יוכל המלוה לטרוף אח"כ חובו ממנו, ובא המלוה למחות במכירה, דאינו יכול למחות, כפי שאינו יכול למחות כשמוכר מטלטלין שלו. מיהו המוכר לא טוב עושה, שמזיק שעבודו של חבירו. ע"כ מדברי הרשב"א. וכתב ע"ז הרמ"א: "וי"ל דאם נראה לבית דין שלא יהיה מקום לגבות חובו אחר כך, יכול למחות". הרי דיש לחלק בין חשש בעלמא של המלוה, לבין אם בי"ד מתרשמים שאח"כ לא יוכל לגבות.

בתרומת הדשן (סי' שה) כתב:

"דאפשר ע"י שהנהיגו ב"ד לעכב ולצוות בכה"ג, נשתרבב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים עד שנתפשט לעכב ולצוות אפילו היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל".

דברי תרומת הדשן הובאו להלכה במהרי"ק (שורש קט) וברמ"א (חו"מ עג,י).

ומש"כ הסמ"ע יד,יז דאין כן משמעות דברי הרמ"א בסי' עג – הדברים מתייחסים למה שלמד המהרי"ק מדברי תה"ד שאף במקום שעיקלו בלי אמתלא, על הנתבע לדון בעיר התובע, וע"ז כתב הסמ"ע דמשמעות הרמ"א שם אינה כן, דהרמ"א בסי' עג לאחר שהביא את דברי תה"ד הנ"ל כתב לעניין לדון בעירו, דבמקום שהנתבע צאיית דינא, עליו לדון בעיר הנתבע, וא"כ כשאין צורך בעיקול, לא מועיל העיקול לעניין שצריך הנתבע ללכת אחרי התובע, וזה דלא כמהרי"ק, אולם דברי תה"ד לענין עצם העיקול במקום שאין בו צורך כולי האי – הובאו להלכה ברמ"א ונשארו על כנם.

גם הש"ך שם (סי' עג ס"ק לא, וכן ס"ק לג-לד) כתב שדינים אלו תלויים במנהג המקומות. ונראה דמנהג המקומות שכתב הש"ך מתייחס לעניין גוף האמתלא, אם לעקל על סמך כתב יד או תביעה על פה וכד', אבל במבזבז נכסיו, כיון שבכה"ג אי אפשר להגדיר את הלוה כעושק, אפשר שהדבר מהוה חסרון בעצם כח הב"ד לעקל. וכן נראה מדברי הש"ך שכתב:

"ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר, מ"מ אין לך בו אלא חידושו". נראה שסברת "אין לך בו אלא חידושו" מהני נמי נגד מנהג לעקל כשאינו מבזבז.

ועיין עוד במה שכתב בזה בתשובת דברי חיים (ח"ב חחו"מ סי' ז).

והרמ"א בחו"מ (קיא,יג) הביא להלכה את תשובת הרשב"א, בלוה שרוצה למכור קרקעותיו לגוי:

"ונ"ל דאם נראה לב"ד שלא יהיה מקום לגבות חובו אח"כ, יכול למחות".

ובפתחי תשובה שם (ס"ק ו) הביא תש' מו"ה משה רוטנבורג (חחו"מ סי' יט) שהסתפק אם סובר הרמ"א לעקל אם לא נשארה לו קרקע אחרת, ואף אם יש לו מטלטלין שייך הברחה, או אפילו הוא עני ביותר שלא נשאר לו מאומה. ומסיק דזה וזה אינם מעכבים מכירתו, שאין חוששים מה שאין לו כעת, דשמא יהיה לו בזמן הפרעון, אלא הכוונה שאם יודעים שמכר כדי להבריח או שרוצה ללכת למדינת הים וכה"ג, מעקלים. הרי שהרב משה מרוטנבורג פירש לדברי הרמ"א דדוקא במבזבז נכסיו או רוצה ללכת למדינת הים מעקלים, ולא בנכסיו מתמוטטין.

והים של שלמה (ב"ק א,כ), לאחר שפסק כדברי הרא"ש שמעקלים באמתלא, הוסיף סברא לדברי הרא"ש, דהשעבוד מתחיל מיד בשעת ההלוואה, ומה שאינו גובה עד לזמן המוסכם, הוא תנאי בין הלוה למלוה, וכשיש אמתלא, יכול לפחות לעקל. ומצא סברא זו בתש' חזה התנופה (לתלמיד הרא"ש, מדברי הרא"ש, סי' ז) והטור (חו"מ עג,יח):

מי שנשבע לחבירו לפרוע ממון לזמן ידוע, וירא בעל הממון שיעבור החייב על שבועתו ולא יפרע לו בזמנו, ורגלים בדבר שירא, שמן הדין יש לב"ד להטיל קנס ולאיים עליו שיפרע בזמנו ולא יעבור על שבועתו.

ואף שכמה גדולים חולקים, כגון הרמב"ן ור"י ברצלוני, כדאיתא בטור סי' עג, וכן הרשב"א בתשובה (סי' תתקח), מכל מקום דבריו נכונים, כי אף שכתב זמן בשטר, מ"מ השיעבוד מתחיל משעת הלוואה, ותנאי הוא דאתני שלא יתבענו עד סוף הזמן, והיינו כמו מהיום ולאחר מיתה, אף שאינו גט אלא לאחר מיתה, מ"מ הגט מתחיל מעת הנתינה, ותנאי הוא דאתניה עד מיתה. הכי נמי כה"ג, בפרט בהאי עניין להציל העשוק. וכמו שאיסור הוא למלוה לנגוש הלוה, כך הוא אסור ללוה לכבוש ממון המלוה, כמו שכתב הרמב"ם (מלוה ולוה א,ג). הרי שהשעבוד מתחיל משעת ההלוואה, ורק התנאי לזמן הפרעון מונע את הגביה, וככל שנכסיו מתמוטטין או מבזבז נכסיו – יכול לעקל מחמת שיש שעבוד משעת ההלוואה, דחלק מתנאי אי הפרעון עד הזמן שנקבע, שגם הלוה לא יגרום שהמלוה לא יוכל לגבות את חובו.

נפק"מ אם עיקול הוא 'דין' או 'תקנה'

כשיש ספק במנהג אם לעקל, אם נאמר כדעת הגאון הנז' ברא"ש שמקור העיקול הינו תקנת חכמים, אם כן בכל מקום שיש ספק בתקנה – מעמידים על עיקר הדין ולא מעקלים, עיין במש"כ הגרי"א בספרו נחל יצחק (סו"ס כה).

אולם לשיטת הרא"ש עצמו שהעיקול הינו מעיקר הדין של "להציל עשוק מיד עושקו", כל היכא דחיישינן לכך – מצילינן ליה, ואם כן, אפילו בספק מנהג, אם קיים חשש כנ"ל – מעקלים. ומדברי התומים (אורים קכח,יא) מבואר דאין לעקל כל היכא שיש ספק, וז"ל:

"… כיון דהוא רק ספק אם יבואו הגויים, ובשביל ספק אין לעקל, כי בלא"ה כל ענין העיקול מחמת תקנה, והבו דלא לוסיף עלה".

הרי דס"ל לתומים שהעיקר להלכה כמו שכתב הגאון ולא כמו הרא"ש, ואם כן כל עניין העיקול אינו אלא 'תקנה', ולכן כל היכא דיש ספק – אין מעקלין.

ועיין בתש' דרכי נעם (חחו"מ סי' לט), לאחר שהביאו את דעות הראשונים והאחרונים, כתב דהכל תלוי במנהג המקומות, ומ"מ מקומות שנהגו לעכב, אין צורך בשטר דוקא אלא יכול להביא ראיות ברורות וחזקות:

"כלל העולה לענין דינא, שאם הלוה והמלוה שניהם מבני עיר מצרים ואגפיה, אין לזוז מדברי מוהר"י קאשטרו ז"ל, ולא עבדינן עובדא לעכב כי אם בדבר ברור, כגון בשטר וראיה ברורה. אמנם אם א' מבני עירנו יש לו שום תביעה על אחד מבני עיר שנהגו בה מנהג העיכוב ולא חשו לתקנת העיקול שכתב ר"ת, אז ראוי לדון לעכב ממון שכנגדו בראיות מוכיחות וחזקות, כדכתי' משם הרא"ש ז"ל, שממנו נשרש מנהג זה, ודעתו דוקא בראיות חזקות מוכיחות אע"פ שאין שם שטר חוב, כי למה ילקה א' מבני עירנו שחבירו יעכב ממונו במדינת הים כתקנת מנהגם ע"פ הרא"ש ודעימיה, וזה לא יוכל לעכב, דא"כ לקתה מדת הדין על זה הסדר בארצנו".

והנצי"ב בתש' משיב דבר (ח"ב סי' צ אות ג) חקר אם מלוה יכול לעקל נכסים השייכים ליתומים קטנים מחמת חוב האב, ותלה את הדבר במחלוקת הגאון והרא"ש, דלדעת הגאון שאינו אלא מן התקנה – אפשר דלא תקנו ביתמי כמו שלא תקנו להשבע וליטול, אך לשיטת הרא"ש שדין גמור הוא להציל עשוק – גם ביתמי מעקלין. והסיק הנצי"ב:

נקטינן בגוף הענין כרא"ש שדין גמור הוא להציל העושק אף שעוד לא הגיע זמנו, ממילא אפילו ביתמי הכי הוא".

הרי שנקט כדעת הרא"ש, שאף שהיה לו ספק בגוף הדבר אם מעקלין, מ"מ לא חשיב כספק בתקנה אלא כספק בדין, ועל כן מעקלין אפילו ביתומים קטנים.

וע"ע בדברי מלכיאל (ח"ה סי' רפב) שאין להודיע לנתבע שמעקלים ממנו קודם העיקול אלא רק לאחר העיקול. וכן אם התובע אין בידו שטר וכל התביעה היא ע"פ, כך שהנתבע יוכל להפטר משבועת היסת, וניכר שהתובע אינו בא להקניט ולקנטר אלא באמת ובתמים, והנתבע מתחמק מלהישבע היסת, חובה על בית הדין לעקל את ממונו עד שישבע. ואף ששמע שהכסף קדשים כתב שלא לעקל, אם מדובר בתביעה שאין בי"ד יורדים לנכסיו אלא מחייבים שבועת היסת, דעתו שיש לעקל:

"עכ"פ בנ"ד כיון שמשתמט מלישבע והתובע הוא ת"ח ולא יתבע בשקר, נראה ברור שמוטל על ב"ד לעקל את החוב שיש לו, ושלא להודיע מקודם את הנתבע שרוצים לעקל, כי אולי בין כה וכה יבריח את זה, כי יקח פטור מהאיש הלז או ידרוש שיכתבנו על שם איש שלא יקבל עיקולים. ובפרט דבנ"ד אין חשש הפסד ע"י העיקול, כי האיש הלז הוא עשיר ונכבד וגם הלא האמינו הנתבע עד עתה. אך א"צ לזה וכמש"ל. והעיקר בכגון זה שעל הדיין מוטל לעשות כל טצדקי להציל עשוק מיד עושקו וכמ"ש הרא"ש שהזכרנו. וזהו תכלית מצות דיינים".

הרי דעתו שיש לעקל אפילו בתביעה בע"פ המחייבת רק שבועה, והכל לפי ראות עיני הדיין, המצווה להציל עשוק מיד עשקו.

כדי לעקל די ברושם 'לכאורי' שיש חשש הפסד

לאור האמור לעיל, כך יש לפעול לדעתנו, בכל מסגרת ובקשה לצו עיקול או סעד זמני. אין אנו יכולים במסגרת הבקשה לאותו סעד להיכנס לעומקם של דברים, אך עלינו להתרשם האם יש מקום לטענת המבקש/ת לסעד, תוך שיקול מכלול השיקולים, אם הדבר עשוי לגרום נזק לצד שכנגד, וליתן משקל, במסגרת המצומצמת של בקשת הסעד לדברים.

לשם כך התכנסנו לדיון שהתקיים, להתרשם וללמוד, עד כמה יש נחיצות בעצם מתן הצו, ואם ניתן להגדיר את המבקש בחשש "מבזבז נכסיו". ולאחר ששמענו ושקלנו, נראה לנו ביתר שאת הצדקה במתן הצו, ודחיית הבקשה לביטולו.

בין המבקש למשיבה יש חילוקי דעות האם המשיבה הינה בעלים על החברות: [ק'] נדל"ן בע"מ, וחברת [ס'] בע"מ, כאשר הרישום אינו מהווה ראיה (ראה גם סעיף 9 לחוק יחסי ממון בין בני זוג) או שהמבקש הינו הבעלים היחיד, ולמשיבה יש רק זכות איזון.

אין אנו יכולים לעת הזאת להכריע בשאלה הנ"ל, אולם מתקבל הרושם שיש רגליים לטענת המשיבה, בדבר כספים שהובאו ע"י אבי המשיבה לצדדים והושקעו בחברה, וכן באי היותה בעלים בחברה, עקב עיסוקה כעו"ד. שוב, אין בדברים משום קביעה, אך לצורך בקשת סעד – דיינו בטענה שיש לה היתכנות והסתברות, כשהדברים אינם בבחינת "טענות בעלמא". משכך הואיל ונראה שיש לטענת המשיבה היתכנות והסתברות, בפרט שקיימת היתכנות לכך שהמבקש בבחינת 'מבזבז נכסי המשפחה' – ודאי וללא ספק יכולה המשיבה לבקש את הסעד המבוקש.

אך גם ללא היות המשיבה בעלים בחברות הנ"ל, נראה שהתנהלותו הפיננסית של המבקש, נראית תמוהה. הדברים נכתבים בזהירות המתבקשת, כיון שלא נחקרו לעומק, אך במסגרת זו, דיינו בהתרשמות בית הדין.

העובדה שבנק למשכנתאות מסרב ליתן למבקש או לחברה הלוואה בסכום של 1,5 מיליון ש"ח, וע"מ לקבל הלוואה זו הוא נאלץ למחזר (לטענתו) משכנתא בסכום של שני מיליון ש"ח, מריבית פחותה לריבית גבוהה – מהווה ראיה שהבנק תלה על שמו של המבקש (או של החברה), "דגל אדום", או במסקנה הגרועה יותר – "דגל שחור".

בנק עיסוקו בהלוואות, וכשם שכל סוחר מעונין למכור מרכולתו, כך הבנק מעונין לתת הלוואות. זה עיסוקו, ומכאן ריווחיו עליהם אנו קוראים מדי רבעון. לו היה המבקש או החברה מבוססים כלכלית, כפי שמנסה המבקש לצייר בבית הדין, סכום של מיליון וחצי ש"ח היה ניתן לו או/ו לחברה בהלוואה ביד רחבה. העובדה שהמבקש צריך "להרחיק עדותו" לחברות פרטיות, שמוכנות לקחת סיכונים (ועל כך בהמשך), מלמדת שהבנקים אינם סומכים "כי הוא זה" על המבקש, ומחזירים אותו ריקן. בעניין זה יכולים לומר שבחינתו המקצועית של הבנק/ הבנקים, הינה "תנא דמסייע" לטענות המשיבה.

מבלי להתייחס לחברה הספציפית המדוברת, חברות הלוואה פרטיות, או מה שהיה נקרא בעבר – השוק האפור, מוכנות ליתן הלוואות למסורבי הבנקים. בתוך חוזה ההלוואה מונחים בדר"כ סעיפים דרקוניים למקרה של אי החזר ההלוואה, אם בהקפצת ריבית, ואם באופן הגבייה, וד"ל. חברות פרטיות נוהגות לגבות חובות "ללא כפפות" וללא מגבלות, דבר שהבנקים לא נוהגים לעשות, ונדגיש שוב – אין הדברים אמורים אלא ככלל, ולא בהתייחס לחברה המסוימת אליה פנה המבקש למתן הלוואה.

כך גם בקשת המבקש מהמשיבה, ליטול הלוואה ולשעבד את הרכב שקיבלה מאביה, מהווה דברי תימה והתנהלות המעוררת סימני שאלה, ושמא סימני קריאה!

פועל יוצא, שהמשיבה צודקת לחלוטין בחששותיה, שדרכי הפעולה של המבקש עשויים למוטט את כל הבסיס הכלכלי של המשפחה, בבחינת "מבזבז נכסיו". מהמעט שיכלנו להתרשם, לא התקבל הרושם שהמבקש נוקט בזהירות הפיננסית המתבקשת. אצה לו הדרך להתעשר, וניתן להבין לליבה של המשיבה, המכירה את התנהלותו, וסוברת שיש לשים אתנחתא לשמירת המצב הקיים, כאשר המבקש עשוי להמיט על המשיבה בעיות כלכליות קשות ביותר.

הוסף לכך את העובדה שהמבקש עזב את בית הצדדים, דבר המעלה חשש באשר למחויבותו ואחריותו למשפחה בכלל ולאשתו בפרט, ושמא ואולי אף הסתמכותו על אבי המשיבה, שהוא זה שיעזור, יושיע ויגן לכל החוסים בו, בפרט לבתו ונכדיו.

המבקש לא הצליח לתת הסבר מניח את הדעת, מה הוא האינטרס האחר של המשיבה בבקשתה סעד זה. ככל והייתה לה מטרה להזיק – הרי שהיא תספוג מחצית מהנזק. לכן מתקבל הרושם, שהמשיבה המכירה את מצבם הפיננסי, ומבינה את החששות הכבדים שפורטו, פועלת בכיוון הנכון.

לאור האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן:

1. הבקשה לבטול הסעד שניתן ע"י בית הדין בתאריך 25.11.24 – נדחית.

2. תוקפו של הצו, יעמוד בהתאם לאמור בסעיף 3 (ז) (4) לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט' בכסלו התשפ"ה (10/12/2024).

הרב צבי בן יעקב – אב"ד                      הרב משה בצרי                       הרב בן ציון הכהן רבין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה