פסק דין

א.         לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה מז' באב התשפ"ד (11.8.24) שבה נדחתה בקשת המערערת לחיובו של המשיב במדור, זאת למרות פסק דינו של בית הדין הגדול (בהרכב שבראשו עמד הגר"א איגרא, שפרש לאחרונה לגמלאות, ועימו שניים מהחתומים מטה) מז' במרחשוון התשפ"ד (22.10.23) שקיבל באופן חלקי את הערעור על פסק דינו הקודם של בית הדין קמא (בסוגיית הגירושין) וקבע כי בשלב זה אין מקום לחייב את המערערת בגירושין (אף שלדעת הרוב יהיה מקום לחיוב כזה לאחר פסיקה ביתר העניינים לרבות פסיקת כתובה ופיצויי גירושין).

בית הדין קמא נימק את החלטתו בשני נימוקים שיובאו להלן ככתבם וכלשונם.

האחד, העוסק בשאלת חיובו העקרוני של המשיב במזונות ובמדור המערערת:

בפסק הדין שניתן בתיק לפני כשנתיים חויבה האישה לקבל את גיטה, אך סידור הגט נדחה בהתאם להחלטת בית הדין הגדול בערעור שקבע להמתין עד למתן פסק דין בנושא הרכוש – דבר שמתעכב מסיבות לא ברורות בשל עיכוב הכנת דוח איזון המשאבים. בנסיבות אלה אין מקום לתביעת מזונות אישה או למדור אישה.

והאחר, העוסק בתביעה הספציפית למדור שבה ביקשה המערערת לחייב את המשיב בתשלום שכר הדירה בגין הדירה שבה היא מתגוררת:

שכירת דירה מקרוב משפחה בדרגה ראשונה כמו אח (בפרט כשטרם הומצא בכלל צו ירושה רשמי המאשר את בעלותו של האח בדירה) כאשר המבקשת ממשיכה את מגוריה בדירה (התגוררה שם קודם פטירת אביה) – הן נסיבות מחשידות לכשעצמן ומעלות תהייה אם לא מדובר בחוזה שכירות פיקטיבי שלא ניתן להכיר בו.

לאחר החלטה זו פנתה המערערת לבית הדין קמא בבקשה כי יבהיר אם מקבל הוא על עצמו את פסק דינו של בית הדין הגדול בסוגיית הגירושין, שכן להבנתה נימוקו הראשון של בית הדין קמא, המצוטט מעלה, לא עלה בקנה אחד עם פסק דינו של בית דיננו. כחיזוק לטיעון זה ציטטה המערערת מהחלטתו של אחד החתומים מטה שניתנה בכ"ה במרחשוון התשפ"ד (9.11.23), זמן קצר לאחר פסק הדין בהליך הגירושין, ושבה נדחתה בקשה אחרת שלה כדלהלן:

לפניי בקשת המערערת שלפיה נבהיר […]

דינה של הבקשה להידחות על הסף.

בפסק דיננו נקבע כי לעת הזאת עומדות למערערת זכויותיה ובכללן חובת המשיב במזונותיה ובמדורה, בהחלטות קודמות נקבע כי הוצאות הרכב, לרבות עלות 'טסט', כלולות בחיובי המזונות. כל זאת אמת ויציב.

ברם לא ברורה, בלשון המעטה, הזיקה שבין האמור לבין המבוקש […]

נוכח בקשה זו הבהיר בית הדין קמא בז' באלול התשפ"ד (10.9.24) בהחלטה נוספת:

בקשת בא כוח המבקשת למתן הבהרה אם מותב בית הדין מקבל את הכרעת כבוד בית הדין הגדול בפסק דינו בערעור אם לאו –

בא כוח המבקשת סבור משום מה כי בית הדין לא פועל על פי פסיקת בית הדין הגדול ולכן הוא מלין על היעדר פסיקת מזונות ומדור אישה […]

נקדים ונבהיר כי מותב בית דין זה פועל לפי הוראות בית הדין הגדול. הנחת העבודה של בא כוחה של המבקשת טועה ומטעה.

בסיכום פסק הדין בערעור נקבעו הדברים הבאים:

א. לדעה אחת יש לקבל את הערעור בשני העניינים (גירושין ושלום בית) לדעה שנייה אין מקום להתערב בקביעת בית הדין אך על כל פנים יש לקבל את הערעור חלקית, לדעה שלישית יש לדחות הערעור.

ב. מקבלים עקרונית תביעת הבעל לגירושין ודוחים תביעת האישה לשלום בית (סעיף זה ניתן ברוב דעות, אך גם לדעת המיעוט יש להמליץ לאשה להתגרש).

ג. אין מקום לחייב ואף לא להמליץ על גירושין אלא רק לאחר שתינתן פסיקה בכל העניינים שבין הצדדים כולל פסיקת כתובה ופיצויים.

ד. בית הדין האזורי יקצוב את דמי הכתובה ופיצויי גירושין הראויים להינתן בנסיבות התיק.

ה. ככל שהבעל והאישה יסכימו לתשלום הנ"ל בכפוף לסידור הגט, בית הדין האזורי יערוך הסכם בהתאם לנ"ל ויסודר הגט בהקדם.

ו. אם הבעל יתנגד למתווה הנ"ל – תביעת הגירושין שלו תידחה, וכל חיוביו כלפי האישה שמחמת הנישואין בעינם הם עומדים ובכללם חיובו במזונות האישה ובמדורה כפי שיעודכנו בבית הדין האזורי.

ז. אם האיש יסכים למתווה הנ"ל והאישה תתנגד, יופנה התיק לבית הדין הנוכחי ותינתן החלטתנו בהקדם. (סעיפים ג–ז ניתנים בדעת רוב.)

בהתאם לאמור, תביעת הבעל לגירושין התקבלה ברוב דעות, אך לצורך ביצוע הגט יש להמתין עד למתן החלטה שיפוטית בה ייקצבו דמי כתובה ופיצויים […] רק אם האיש יתנגד להצעת המתווה של בית הדין בעוד שהאישה תסכים לה – רק אז יהיה מקום לחייב את האיש במזונות ובמדור. אולם לשלב זה של הצעת המתווה טרם הגענו.

כדי להגיע להצעת מתווה לפסיקת כתובה ופיצוי יש לבחון מקודם את מצבת איזון המשאבים […] וזו אכן הייתה החלטת בית הדין שניתנה לאחרונה ביום ז' באב (11.8) בה כתבנו:

בפסק הדין שניתן בתיק לפני כשנתיים חויבה האישה לקבל את גיטה, אך סידור הגט נדחה בהתאם להחלטת בית הדין הגדול בערעור שקבע להמתין עד למתן פסק דין בנושא הרכוש – דבר שמתעכב מסיבות לא ברורות בשל עיכוב הכנת דוח איזון המשאבים. בנסיבות אלה אין מקום לתביעת מזונות אישה או למדור אישה.

בהתאם לכך על הצדדים לשתף פעולה עם רואה החשבון […] ללא חוות דעת זו בית הדין מנוע ממתן החלטה על מתווה גובה הכתובה והפיצוי, וממילא שלב חיוב המזונות והמדור בו היא חפצה ימשיך להתעכב.

בשולי הדברים אנו מוצאים מקום להתייחס לציטוט שציטט בא כוח המבקשת מהחלטת בית הדין הגדול מיום 9.11.23 – (החלטת דן יחיד של כבוד הדיין הגר"ש שפירא שליט"א) בה הוא קבע כי חיוב המזונות בעינו עומד.

אכן זו הייתה דעתו של הגר"ש שפירא בדעת המיעוט בפסק הדין שניתן בערעור (ביום 22.10.23) בה הוא כתב לדחות את תביעת הגירושין של האיש, ולקבל את תביעת שלום הבית של האישה. אולם, כאמור, דעת הרוב בערעור פסקה אחרת. לדעתם יש לקבל עקרונית את תביעת הגירושין ולדחות את תביעת שלום הבית (סעיף ב' בפסק הדין) – ואם כן אין מקום לפסיקת מזונות אישה ומדורה. האמור בסעיף ו' בערעור – בחיוב המזונות נקבע רק אם האיש ידחה את מתווה בית הדין – (וכפי הנראה כוונת הדברים למזונות מעוכבת) אך לשלב זה טרם הגענו, כאמור לעיל.

ב.         בעקבות החלטה זו, הגישה המערערת לבית דיננו (עדיין בהרכבו המקורי) בי"ט באלול התשפ"ד (22.9.24) בקשת הבהרה לפסק הדין, המשיב הגיב לבקשה ולאחר מכן, בד' בתשרי התשפ"ה (6.10.24), ניתנה החלטה של בית דיננו בהרכבו המלא – המקורי – כדלהלן:

בז' במרחשוון התשפ"ד (22.10.23) נתן בית דיננו את פסק דינו בעניינם של הצדדים.

במסקנות פסק הדין נקבע (ההדגשות אינן במקור):

א.         לדעה אחת יש לקבל את הערעור בשני העניינים (גירושין ושלום בית) לדעה שנייה […] יש לקבל את הערעור חלקית, לדעה שלישית יש לדחות הערעור.

ב.         מקבלים עקרונית תביעת הבעל לגירושין ודוחים תביעת האישה לשלום בית (סעיף זה ניתן ברוב דעות, אך גם לדעת המיעוט יש להמליץ לאשה להתגרש).

ג.       אין מקום לחייב ואף לא להמליץ על גירושין אלא רק לאחר שתינתן פסיקה בכל העניינים שבין הצדדים כולל פסיקת כתובה ופיצויים.

ד.         בית הדין האזורי יקצוב את דמי הכתובה ופיצויי גירושין הראויים להינתן בנסיבות התיק.

ה.         ככל שהבעל והאישה יסכימו לתשלום הנ"ל בכפוף לסידור הגט, בית הדין האזורי יערוך הסכם בהתאם לנ"ל ויסודר הגט בהקדם.

ו.                      אם הבעל יתנגד למתווה הנ"ל – תביעת הגירושין שלו תידחה, וכל חיוביו כלפי האישה שמחמת הנישואין בעינם הם עומדים ובכללם, חיובו במזונות האישה ובמדורה כפי שיעודכנו בבית הדין האזורי.

ז.                      אם האיש יסכים למתווה הנ"ל והאישה תתנגד, יופנה התיק לבית הדין הנוכחי ותינתן החלטתנו בהקדם. (סעיפים ג–ז ניתנים בדעת רוב.)

ח.         בית הדין האזורי יעדכן את בית דין הנוכחי באשר להתקדמות ההליך לפי המתווה הנ"ל.

ט.         תיק הצדדים יישאר פתוח עד להחלטה אחרת של בית הדין.

לפנינו עתה בקשת הבהרה של המערערת ותגובה לה מטעמו של המשיב, נוכח החלטת בית הדין קמא שבה נקבע כי לעת הזאת – כל עוד לא הושלם גיבושו של מתווה, כאמור במסקנות פסק דיננו, וממילא לא נוצר ולא יכול היה להיווצר מצב שבו הבעל מתנגד למתווה זה – אין הבעל חייב במזונות האישה ובמדורה.

בית הדין קמא אף הבהיר, נוכח בקשת המערערת, כי אף שאחד החתומים מטה, הרב שלמה שפירא, גילה דעתו בהחלטה מאוחרת לפסק הדין הנ"ל (שבה דחה בקשה אחרת של המערערת!) "בפסק דיננו נקבע כי לעת הזאת עומדות למערערת זכויותיה ובכללן חובת המשיב במזונותיה ובמדורה" – "אכן זו הייתה דעתו של הגר"ש שפירא בדעת המיעוט בפסק הדין שניתן בערעור […] אולם, כאמור, דעת הרוב בערעור פסקה אחרת. לדעתם יש לקבל עקרונית את תביעת הגירושין ולדחות את תביעת שלום הבית (סעיף ב' בפסק הדין) – ואם כןאין מקום לפסיקת מזונות אישה ומדורה" (ההדגשה במקור).

הצדדים עסקו במסגרת הבקשה והתגובה, מלבד בשאלת ביאורו של פסק דיננו שהוא הנצרך לנו עתה, גם במחלוקות הוותיקות שביניהם ואף בשאלה מי מהם מעכב עתה את ההגעה ל'מתווה' האמור, שאלה שעשויה הייתה להיות קשורה לנידוננו בעקיפין לו היה בית הדין קמא מנמק את החלטתו באמירה כי האישה, המערערת, מתנגדת למתווה שקבע, אך משלא זה היה הנימוק – אינה שייכת לנידוננו והעיסוק בה הוא אך למותר.

הלכה למעשה השאלה המצריכה מענה עתה היא כאמור אחת בלבד: מה משמעות הוראות פסק דיננו בכל הנוגע לחיובי המזונות כל עוד לא גיבש בית הדין קמא את ה'מתווה' המדובר. ולשאלה זו המענה ברור וחד משמעי, ועומד הוא בניגוד לפרשנותו של בית הדין קמא:

דעת הרוב בפסק דיננו קבעה כי כל עוד לא ניתנה פסיקה בכל העניינים שבין הצדדים לרבות כתובה ופיצויים אין מקום לחייב את המערערת בגירושין ואף לא להמליץ עליהם.

אישה נשואה זכאית לקבל מבעלה מזונות לפי כבודה ומדור. כך כל עוד לא נפסק כי הפסידה את זכאותה זו וודאי שעה שבית דיננו קבע גם בעבר כי זכאית היא להם. אף בית הדין קמא עצמו לא הסיק כי נמצא במערערת עוול שבגינו הפסידה את מזונותיה ומדורה.

רצונו של בעל בגירושין – אין בו כדי לפוטרו מחיוביו כלפי אשתו (אם אין נוקטים, ועל פי הפסיקה המקובלת בבתי הדין הרבניים אכן אין אנו נוקטים, כדעת הרא"ם החולק על כך).

ואכן בצדק כתב בית הדין קמא כי משניתן פסק דין לגירושין, בהתאם לתביעת הבעל אלא שהאישה מסרבת להתגרש, יש בו כדי לפטור את הבעל ממזונות אשתו, אך הסתמכותו של בית הדין קמא על האמור בפסק דיננו "מקבלים עקרונית תביעת הבעל לגירושין" תוך התעלמות משוברה של אמירה זו, שבצידה הוא, בקביעה כי במישור המעשי "אין מקום לחייב ואף לא להמליץ על גירושין אלא רק לאחר שתינתן פסיקה בכל העניינים שבין הצדדים כולל פסיקת כתובה ופיצויים" – תמוהה.

גם האמירה כביכול העולה מפסק דיננו הוא כי חיוב המזונות יקום מחדש רק לאחר גיבוש המתווה וככל שהבעל יתנגד לו – תמוהה, שכן האמירה בנוגע למתווה האמור אינה מנותקת מהאמור למעלה ממנה. אין מקום לחייב ואף לא להמליץ על גירושין אלא רק לאחר שתינתן פסיקה בכל העניינים שבין הצדדים כולל פסיקת כתובה ופיצויים – וממילא כל עוד לא ניתנה פסיקה כזו קיים חיוב המזונות, לאחר שתינתן פסיקה כזו, וכאמור בפסק דיננו "בית הדין האזורי יקצוב […] יערוך הסכם […]" ייפסק ממילא חיוב המזונות, וככל שבית הדין האזורי אומנם יגבש מתווה הכולל גירושין בכפוף לפסיקת דמי כתובה ופיצויים – אז, ורק אז, יהיה חיוב המזונות תלוי בשאלת ההסכמה או אי־ההסכמה של מי מהצדדים למתווה.

הן הן הדברים שאמר החתום מטה, הרב שלמה שפירא, בהחלטה הנוספת שהוזכרה לעיל כי בהתאם לפסק דיננו "לעת הזאת עומדות למערערת זכויותיה ובכללן חובת המשיב במזונותיה ובמדורה". אמירתו של בית הדין קמא כביכול דברים אלה הם "דעתו של הגר"ש שפירא" בלבד "בדעת מיעוט" בעוד "דעת הרוב בערעור פסקה אחרת" – לא רק שאינה נכונה אלא שהיא אף אמירה שאינה ראויה ועולה כדי הוצאת לעז כביכול דברים שכתב אחד הח"מ בהחלטה שלאחר פסק הדין ושבה נאמר כי פסק הדין קבע כך וכך הם דברים שאינם נכונים.

סוף דבר, בפסק דיננו אכן נחלקו הדעות אולם מסקנתו כוללת בצד פסיקת גירושין עקרונית (בדעת רוב) הבהרה (שגם היא בדעת רוב) כי כל עוד לא תושלם הפסיקה ביתר ענייני הצדדים ובדגש על פסיקת כתובה ופיצויי גירושין אין מקום לחיוב גירושין ואף לא להמלצה עליהם, וממילא בשלב זה עומדים בעינם כל חיובי הבעל לאשתו לרבות חיובי המדור והמזונות.

המערערת הגישה לבית הדין קמא בקשה נוספת שאליה צירפה את החלטתו האמורה של בית דיננו ובית הדין קמא נתן בז' בתשרי התשפ"ה (9.10.24) החלטה נוספת, אם כי בדן יחיד ולא בהרכבו המלא, כדלהלן:

בקשת המבקשת בצירוף הבהרת כבוד בית הדין הגדול הונחו לפנינו.

בהתאם להחלטתם הבעל חייב במזונותיה ומדורה של האישה. משכך, הנימוק הראשון שבהחלטתנו מיום ז' באב נופל. עם זאת לא ניתן להיעתר לבקשת המבקשת לפסיקת מדור בשל הנימוק השני, ועד כה לא התקבלה כל הבהרה בנושא.

על האישה להמציא השלמת פרטים על עבודתה וגובה השתכרותה. בקשתה לפסיקת מזונות אישה אותה היא הגישה, חסרה את הנתונים הללו.

ובנוסף, על שני הצדדים להבהיר לבית הדין היכן עומדת הכנת דוח איזון המשאבים בעבור גיבוש מתווה עליו דיבר בית הדין הגדול בהחלטתו.

ג.          הערעור שלפנינו הוגש טרם סדרת בקשות והחלטות ההבהרה הנ"ל, ובכ"ח באלול התשפ"ד (1.10.24), לאחר קבלת תגובה ראשונה של המשיב לו ועדיין טרם החלטת ההבהרה, נתן אחד החתומים מטה החלטה ראשונית בו.

חלקה הראשון של ההחלטה עסק בחלק מן התגובה שעניינה היה בבקשת ההבהרה האמורה. לעניין זה נאמר בהחלטה כי תינתן החלטה נפרדת (שאכן ניתנה כמה ימים לאחר מכן וכאמור לעיל):

עיינתי בתגובת המשיב לערעור שלפניי.

התגובה מכילה, בהכללה, שלושה מרכיבים עיקריים:

האחד, טענות שאינן לגופו של עניין אלא בעניין המסגרת להגשת הערעור שמקומו בתיק 'מזונות' ולא בתיק הגירושין. טענות אלה מוזרות כשלעצמן נוכח העובדה שהתיק שלפנינו הוא אכן תיק מזונות.

בתיק הגירושין הוגשה בקשה נפרדת, בקשה להבהרת האמור בפסק הדין שבאותו תיק בהקשר לחיובי הבעל במזונות אשתו. בקשה זו מקומה בתיק הגירושין נוכח היותה עסוקה בהבהרת האמור בפסק הדין הנ"ל ותינתן בה החלטה נפרדת […]

המשך ההחלטה עסק בעניינו של הערעור – חלק מן הדברים גם בזיקה מתחייבת אומנם לפסק הדין הקודם ולהיסק שהסיק ממנו בית הדין קמא, והחלק האחר במנותק מכך, וכדלהלן (ההדגשה אינה במקור):

[…] אף לעמדתו של בית הדין קמא שלפיה פטור הבעל ממזונות ומדור אשתו נוכח פסק דיננו בתיק הגירושין – אין בכך כדי לפוטרו ממזונות ילדיו, כידוע, ואומנם המערערת בעתירתה כתבה שאין היא מבקשת את מדור הילדים דייקא משום שלעמדתה חייב המשיב במדור כולו מכוח חיובו במדורה שלה, ובכלל מאתיים – מנה, אולם היא הנותנת כי המנה והטענות לגביו אכן מצויות בכלל המאתיים וגם אם החלק בתביעה העוסק במנה היתר עליו והמשלים לכלל מאתיים, היינו מדור האישה, יידחה, אין בכל כדי לייתר את הצורך לדון במנה הראשון, מדור הילדים.

החלק השלישי עוסק בטענות שלפיהן אין המערערת זקוקה למדור שכן דרה היא בדירת ירושת הוריה, בהקשר זה העלה בית הדין קמא בהחלטתו חשד כי הסכם השכירות בינה לבין אחיה, יורש הדירה, פיקטיבי.

עיון בהחלטת בית הדין קמא ובטיעוני הצדדים מעלה תהייה מכמה פנים שכן חיובו של אדם במדור אשתו, ככל שחייב הוא בו, ובמדור ילדיו אינו מוטל על כתפי האישה וודאי לא על כתפי אחיה ופשיטא שאין האח חייב לאפשר את מגוריהם חינם.

דעתו של בית דיננו כפי שהובהר בפסקי דין רבים היא שאף כשמדובר בדירה שבבעלות האם חייב האב לשלם בגין מדור הילדים ואין האם מחויבת לתת לאב החייב במדור את השימוש בדירתה לצורך מימוש חיובו חינם אין כסף. אולם אף מי שחולק על כך כשנוגע הדבר לאם עצמה אינו יכול לחלוק על כך בנוגע לאחיה, ומסברה – אין יסוד להניח כי האח יתנדב לתת לבני אחותו מדור בחינם. משכך הדעת נותנת כי ההסכם אינו פיקטיבי וכי אפילו נניח שבפועל אין האח גובה מאחותו את דמי השכירות בשל התחשבות בה – הנחה שגם היא צריכה עיון רב – הדעת נותנת כי אינו נותן את המדובר חינם אלא נותן את דמי המדור כהלוואה לאחותו עד שישלם לה אותם החייב בהם, בעלה ואבי הילדים, ואזי תפרעם היא לו.

ואפילו אם נניח שאפשר לפקפק בכל האמור – חזקת החיוב ודאי קיימת ואף הסכם שכירות הוצג ופטור מחיוב אב במדור ילדיו מטעמו של 'חשד' שמא הסכם השכירות פיקטיבי הוא, ללא דיון הוכחות – תמוה ביותר, וכמו כן תמוה גם הפטור המתעלם מן האמור לעיל – ללא הנמקה הלכתית מבוססת החיונית אף אם יש מי שסבור לחלוק על האמור לעיל.

ההחלטה נחתמה בדברים דלהלן (גם כאן ההדגשה אינה במקור):

נראים הדברים כי בית הדין קמא נסמך בעיקר על פרשנותו לפסק דיננו לעניין מדור האישה, ולא שת ליבו לאי־הנגיעה של הדברים לסוגיית מדור הילדים, ואת האמור בנוגע להסכם הוסיף כ'סניף' בלבד (שאם לא כן קשה מאוד להבין כיצד אכן פטר אב ממזונות ילדיו בלי לקיים לכל הפחות דיון ראוי בנוגע לחשש האמור כי ההסכם פיקטיבי ובלי ליתן זכות טיעון ראויה באשר להשלכות ההלכתיות ולנמק כראוי מדוע לטעמו של בית הדין, אפילו נניח כי נכונה היא הנחתו בנוגע להסכם, יש בכך כדי לפטור את האב ממזונות).

כך או כך, סיכויי הערעור נראים בשלב זה שפירים ומשכך אין הצדקה לדרוש הפקדת ערובה כתנאי לדיון בו.

מזכירות בית הדין תקבע מועד מוקדם לדיון בערעור.

 לא ברור לנו אם החלטה זו הומצאה אף היא לבית הדין קמא אם לאו.

אם הומצאה לו – אין לנו אלא לתמוה על כי אף בהחלטה מז' בתשרי התשפ"ה (9.10.24), שבה נתן בית הדין קמא את דעתו על הבהרת פסק דינו של בית דיננו והסיק אל נכון כי נכחה בטל נימוקו הראשון לפטור את המשיב מן המדור, לא מצא בית הדין קמא לנכון לעמוד למצער על שאלת חיובו של המשיב במדור הילדים ואף לא נתן דעתו על הנוגע גם לשאלת מדור האישה – העדר היסוד לפטור את המשיב מתשלום מדור אשתו נגד הסברה הפשוטה אין אדם מניח לאחרים לדור חינם בדירתו, אף אם מדובר באחותו ובילדיה שעה שהבעל – האב הוא החייב במדורם (ושעה שנוכח הסכסוך בין האחות – האישה לבעלה קשה להניח שאחיה של האישה ייתן מתנות חינם כאלה לבעלה), לא כל שכן כשמוצג הסכם שכירות.

ד.         כך או כך, בהתאם להחלטה מכ"ח באלול התשפ"ד (1.10.24) נקבע מועד לדיון בערעור, אולם מועד זה נדחה לבקשת באת כוח המשיב – ובהסכמתו האדיבה של בא כוח המערערת – נוכח דיון מקביל שבו נדרשה באת כוח המערערת להתייצב. בבקשה לדחייה הוצעו מועדים חלופיים שלא תאמו את יומנו של בית הדין ומשכך נקבע מועד אחר, אלא שמייד לאחר מכן הגיעו אל שולחנו של בית הדין שתי בקשות: האחת מצידה של באת כוח המערער שביקשה שוב לבטל את המועד שנקבע בשל דיון מקביל, והאחרת של בא כוח המערערת שהלין על התנהלות באת כוח המשיב בבקשה הקודמת בטענה כי הטעתה את בית הדין בנוגע לתוכן ההסכמות שהיו ביניהם בדבר דחיית הדיון וביקש להקדים את הדיון שמועדו החדש היה מאוחר לאחד המועדים המוקדמים שהיו מוסכמים בין הצדדים ולא הוצגו לבית הדין בבקשה הקודמת או להשיבו למועדו המקורי.

בהחלטה מכ"ה בתשרי התשפ"ה (27.10.24) הורה בית הדין לבאת כוח המשיב להגיב, טרם החלטה בבקשות הצדדים –

לטענה כי בבקשתה הקודמת, שתוארה כבקשה בהסכמה, הטעתה את בית הדין:

הן בהעלימה ממנו את התניית הסכמת בא כוח המערערת בהקדמת הדיון לאחד המועדים שהוצעו, כשהוא מדגיש שככל שמדובר יהיה בדחיית הדיון – אין הוא מסכים;

הן בהצעת שני מועדים חלופיים אפשריים בלבד, אף שבתכתובת שבין הצדדים היו שני מועדים חלופיים נוספים מוקדמים, מה שאפשר שהביא לתוצאה של אי־אפשרות להיעתר לבקשה להקדמת הדיון.

לאחר שהתקבלה התגובה ובזיקה לאמור בה קבע בית הדין בהחלטה מכ"ח בתשרי התשפ"ה (30.10.24) כי המענה לעניינה של טענה זו אינו מניח את הדעת:

לשיטת המשיב, או לשיטתה של באת כוחו, פרטים בסיכומים שהיו בין באת כוח המשיב לבא כוח המערערת היו נכונים לשעתם ולא לעת הגשת הבקשה לשינוי מועד הדיון, ומשום כך הגישה לבית דיננו על דעת עצמה בקשה 'מוסכמת' לשינוי מועד הדיון שלא הייתה תואמת לבקשה שאכן הייתה מוסכמת, כך באשר לגריעת שני מועדים מוסכמים מוצעים מתוך הארבעה שהיו בבקשה המוסכמת באמת.

עוד לשיטתה, אף שבא כוח המשיב [צ"ל: המערערת] הבהיר מפורשות כי אם יהיה מדובר בדחיית הדיון ולא בהקדמתו – אין הסכמתו נתונה לכך, לא היה כל צורך לעדכן את בית הדין בפרט זה במסגרת הבקשה שכן המועדים שהוצעו בה היו מוקדמים – משל אין בא כוח המשיב המנוסה יודעת כי אין כל הבטחה שבית הדין יוכל להיעתר למועדים המוצעים, ומשל אינה יודעת גם כי השינוי שעשתה שלא בהסכמה בבקשה ה'מוסכמת' הגדיל מטבע הדברים את הסיכוי שאכן לא יוכל בית הדין להיעתר למועדים המוצעים ותוצאת ה'בקשה המוסכמת', ללא ההבהרה כי לדחייה אין הסכמה, תהיה דחיית הדיון בניגוד גמור לעמדת המערערת ושלא בהסכמתה, וכפי שאכן קרה בפועל.

דעתנו היא כי מדובר בהתנהלות שגם אם אינה בבחינת הגשת בקשה שקרית – גובלת היא בכך, ובוודאי גובלת בחוסר תום־לב ובהטעיית בית הדין.

בזיקה לכך ולגופן של בקשות הצדדים לעניין מועד הדיון הובהר:

עתה מתנגדת באת כוח המשיב להשבת הדיון למועד המקורי ואף להקדמתו לאחד המועדים שהציע בא כוח המערערת שהם מועדים שנכללו בסיכום המקורי שבינו לבינה. לשיטתה אפוא על הדיון להתקיים בכל מקרה במועד מאוחר ממועדו המקורי, בניגוד לאותה הסכמה ואף בניגוד לקביעתנו העקרונית בהחלטה קודמת כי יש לקיים דיון מוקדם בערעור זה.

בנוסף לאמור מבקשת היא לשנות את מועד הדיון החדש שנקבע ע"י המזכירות, במקומו מציעה היא מועדים חלופיים מהם מוקדמים לו – אך מאוחרים למועד המקורי – ומהם מאוחרים אף לו. הפעם אין אפילו טענה כי יש הסכמה מצד המערערת ובא כוחה…

לא למותר לציין כי המצב שבו מתעכב ונדחה הדיון בערעור, כשלא מן הנמנע שהעיכוב יתמשך עוד ועוד בשל הצעת מועדים לא מוסכמים או שאינם תואמים את יומנו של בית הדין, נוח הוא לכאורה למשיב – כך בכל ערעור, וייתכן כי כך הוא במשנה תוקף בנסיבות שבהן הערנו כבר בהחלטה קודמת כי סיכויי הערעור נראים שפירים מאוד.

עוד אציין כי בנסיבות העניין שבהן מדובר הן בהיבטי מדור הילדים הן בהיבטי מדור האישה עצמה, עיכוב הדיון וההכרעה בערעור טומנים בחובם הן פגיעה בזכויותיהם ובצורכיהם הבסיסיים, ככל שיתברר כי הערעור אכן מוצדק, וכאמור הסיכויים לכך נראים גבוהים; הן מוטיב של אילוץ המערערת להסכים לגירושין כרצון המשיב, ולאו דווקא בהתאם למתווה שנקבע בפסק דינו של בית דין זה (ואפנה גם להחלטה שנתן בית דין זה בהרכבו המלא לא מכבר, בד' בתשרי התשפ"ה – 6.10.24, בתיק הגירושין של הצדדים), מה שלדעת רוב הפוסקים ולדעה המקובלת בבתי הדין (שלא כדעת הרא"ם ודעימיה) יש בו משום כפיית גירושין שלא כדין על האישה, וביטול – הלכה למעשה – של פסק דיננו בידי בית הדין האזורי שאף שדעתו הייתה שונה הרי הוא כפוף לפסק דיננו.

לכך אין להסכין ואין להסכים.

ומשכך סיכם בית הדין וקבע:

בנסיבות האמורות אני מחליט, לאור האמור, לפעול בהתאם לסמכות המסורה לבית הדין הגדול בתקנה קמח לתקנות הדיון:

בית הדין רשאי להורות לבעלי הדין לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה או על שאלה מסוימת שקבע בית הדין, בין נוסף על טענות שבעל פה ובין במקומן, בין שהתחילו בטענות שבעל פה ובין לפני כן.

אני מורה אפוא לשני הצדדים להגיש לבית הדין, במקביל, את סיכומיהם על הפרשה כולה (ולמען הסר ספק: "הפרשה כולה" אינה כל השתלשלות המחלוקות העובדתיות והמשפטיות שבין הצדדים במכלול התחומים שעליהם נפרשות הללו, אלא פרשת תביעת המדור – מדור אישה ומדור ילדים – שבעניינה ניתנה החלטת בית הדין קמא, מושא הערעור, וטענות הצדדים – טענות המערערת נגד החלטה זו וטענות המשיב בעדה).

הסיכומים יוגשו במקביל בתוך עשרים יום, לאחר מכן יהיה כל צד רשאי להגיב לסיכומי רעהו בתוך עשרה ימים נוספים. לאחר מכן יפסוק בית דיננו את דינו בערעור […]

ה.         סיכומי הצדדים הוגשו בהתאם לאמור, בהחלטה מי"ז במרחשוון התשפ"ה (18.11.24) שב בית הדין והזכיר כי כל צד רשאי להגיב לסיכומי רעהו בתוך עשרה ימים, כאמור בהחלטה הקודמת, וכי לאחר הגשת התגובות או ככלות עשרת הימים יפסוק בית דיננו את דינו.

המערערת ניצלה את זכות התגובה והגיבה לסיכומי המשיב, המשיב מצידו בחר שלא לנצל את הזכות שניתנה גם לו ולא הגיב לסיכומיה של המערערת, אכן כבר בסיכומיו הראשונים נכללו תגובות גם לטענות שעלו בסיכומיה של המערערת ואפשר שמשום כך לא מצא צורך להגיב שנית. כך או כך, מועד התגובה חלף עבר זה מכבר ובאה עתה הכרעה.

ו.          טענות המערערת, לכשנמצה אותן מכתב הערעור ומהסיכומים, הן:

המערערת וילדי הצדדים, שהמשיב חייב במזונותיהם ובמדורם, מתגוררים בשכירות – בדירה שהייתה דירת הוריה של המשיבה ועברה לבעלותו של אחיה על פי צוואתם ושאותה שוכרת המערערת מאחיה כיום בדמי שכירות מופחתים, כהגדרתה, העומדים על 3,800 ש"ח לחודש. המשיב חייב הן במדורה של המערערת בהתאם לפסק דינו של בית דיננו ולהחלטה שבה הובהר פסק דין זה לפחות עד לפסיקתו של בית הדין קמא בכל יתר העניינים שבין הצדדים, ובדגש על פסיקת כתובה ופיצויי גירושין, וכן לאחר פסיקה כזו – אם יסרב המשיב למתווה הגירושין שיציע בית הדין קמא ושיכלול גירושין בכפוף לדמי הכתובה והפיצויים שייקבעו בה; גם אם ייאות המשיב למתווה כזה לכשיוצג – תידרש פסיקה המחייבת אותו למצער במדור הילדים (שלושה ילדים).

בסיכומיה ביקשה המערערת לפסוק את החיוב בדמי המדור רטרואקטיבית אף בכל הנוגע לתקופה שבה היו עוד הוריה (או אחד מהם) בחיים, משעה שתבעה מזונות ומדור לראשונה. זאת אף שלהורים לא שילמה דמי שכירות, שכן היא, לדבריה, לא ויתרה על זכאותה למדור בעבורה ולהחזר מדור הקטינים, והוריה – לא היו חייבים במדורה ובמדור ילדיה ואין להניח שהתכוונו להעניק להם את המדור חינם אין כסף שעה שמי שחייב בו הוא בעלה ואבי הילדים, המשיב.

לעניין זה מפנה המערערת לפסק דינו של בית דיננו בתיק 1129149/10 שבו נדחתה טענת המשיבה דהתם, שגרה בדירת אימה, כי שילמה לאימה דמי שכירות בעבור מגוריה, עם ילדי הצדדים, בדירה, אך נקבע:

ג. על אף האמור, אין העובדות הנ"ל פוטרות את האב מתשלום דמי המדור גם למפרע, אם כי לא בגובה הכספי שנגזר מ'חוזה השכירות', וככל שנבאר.

חיוב דמי המדור למפרע יכול להתבסס על […] על תשלום בפועל של דמי המדור על ידי האם או על בסיס מחויבות כספית לצד שלישי, שרובצת על האם, כתוצאה מהשימוש במדור של הצד השלישי […]

היה מקום לומר שהסבתא שכנה את נכדותיה (בנותיו של המערער) בביתה בחינם […] אבל לדעתנו אין הדברים כן. בנסיבות המתוארות שבתיק, שמגורי הקטינות בביתה של הסבתא היו תוך כדי הגשת התביעה לחיובו של האב בדמי המדור, ותוך כדי דיונים סביב תביעה זו, יש לנו להסיק שאכן נוצרה מחויבות כספית של האם כלפי הסבתא עבור השימוש בביתה […]

אף שאם בית הדין היה פוטר את האב מתשלום דמי המדור, הסבתא לא הייתה תובעת בפועל תשלום כל שהוא מבתה […] ככל שהכרעת הדין תהיה שהאב חייב בתשלום עבור מדורם של הקטינות, אין סיבה להניח שהסבתא תוותר על תשלום זה. המשמעות המשפטית של חיוב שכזה היא שבעצם בתה […] חייבת לה את התשלום אלא שהיא תממש אותו רק דרך גביית התשלום בפועל מהאב ואם האב לא יחויב (או שלא ישלם בפועל) הסבתא תוותר לבתה על התשלום […]

כך גם מתפרשים מגורי הקטינות […] שאף שיש להניח שאם האם הייתה צריכה לשלם עבורם, הרי שהסבתא הייתה מוחלת לה על תשלום […] אין זה פוטר את האב […]

ד. הדיון שהעלה בא כוח המערער סביב הדין של 'פורע חובו של חברו' […] לא שייך בנדון דידן מאחר וברור כשמש שאין הפורע (בנדון דידן: הסבתא) מתכוון לתת מתנה לאבי הקטינות, שהיה גם מול הסבתא בסכסוך גדול, וכשהסבתא שיכנה בביתה את הקטינות, היה זה על בסיס מימוש זכותה של האם לתבוע את דמי המדור מאביהן של הקטינות […]

הדיון המופיע בפוסקים אם מי שזן את אשת חברו או את בניו, רשאי לתבוע […] הוא רק לאחר שכבר זן […] לא כן, כאשר מתנהל דיון סביב חיובו של הבעל – האב, ובאותו הזמן שמתנהל הדיון ועד להכרעתו, זן אותם אדם אחר, על דעת שמה שיוכרע בדין ישמש לפירעון הוצאותיו […]

ז.          לעומת סיכומיה הקצרים של המערערת האריך המשיב בסיכומיו והעלה טענות רבות. נוכח אריכות הדברים – כדי להימנע מן הצורך לכפול את הטענות אחת לאחת, לאחר הבאתן במלואן, לצורך הבאת התגובות שבדברי המערערת על חלקן ולצורך הדיון בהן – נביא כבר מלכתחילה את התגובות, תוך שכל תגובה סמוכה ונראית לטיעון שאליו היא מופנית, ואף נדון בכל טענה לגופה מייד לאחר הבאתה, בין שבאה תגובה עליה ובין שלא באה, וכדלהלן.

ח.         תחילה טען המשיב נגד הכללת עניינו של מדור הילדים בענייננו בטענה כי מדור הילדים כלל לא התבקש בבקשה שבגינה ניתנה ההחלטה מושא הערעור, וכי ממילא זכאות הקטינים למדור צריכה להיבחן תחילה בבית דין קמא. המשיב ציין לעניין זה כי בעבר, לפני למעלה משלוש שנים, בעת ההחלטה על המזונות הזמניים הבהיר בית הדין קמא כי ככל שיוצג חוזה שכירות ישקול את החיוב במדורם, אך הבקשה שבענייננו לא עסקה בכך.

אכן טיעון זה – כוזב הוא במובן העובדתי הפשוט ובמידה שעזות המצח שבה – יש בה כדי להתמיה, "היאך יכול החי להכחיש את החי?!" (ברכות כז, ב; בכורות לו, א) והלוא כבר בהחלטה הנ"ל שמכ"ח באלול התשפ"ד (1.10.24) אמר בית דיננו, וכפי שציינה המערערת בצדק אף בתגובתה לסיכומי המשיב תוך שהיא מצטטת אף מהבקשה המקורית שהגישה לבית דין קמא:

[…] אומנם המערערת בעתירתה כתבה שאין היא מבקשת את מדור הילדים דייקא משום שלעמדתה חייב המשיב במדור כולו מכוח חיובו במדורה שלה, ובכלל מאתיים – מנה, אולם היא הנותנת כי ה'מנה' והטענות לגביו אכן מצויות בכלל ה'מאתיים' וגם אם החלק בתביעה העוסק במנה היתר עליו והמשלים לכלל מאתיים, היינו מדור האישה, יידחה, אין בכך כדי לייתר את הצורך לדון במנה הראשון, מדור הילדים.

משכך נדחה טיעונו זה של המשיב בשתי ידיים. אכן כפי שיבואר להלן דעתנו היא כי לעת הזאת חייב הוא גם במדורה של המערערת וממילא פסיקת מדור הילדים היא בשלב זה ללא נפקות מעשית מן הטעם האמור של 'בכלל מאתיים – מנה', אלא שמכוחה (וככל שלא יחול שינוי נסיבות שיצריך ויצדיק את שינויה) יוכל ה'מנה' של מדור הילדים להיגבות אף לאחר שייפסק החיוב במדור האישה, המערערת, לכשיתגרשו הצדדים, אם יתגרשו, או לכשייקבע מתווה גירושיהם הכולל כתובה ופיצוי וייקבע, אם ייקבע, כי נכחו אין עוד מקום להמשך החיוב במדור המערערת.

ט.         לעניין מדור האישה טען המשיב כי לא הוכיחה כי יש לה הוצאות בגינו וכי משכך לא מצא בית הדין קמא לנכון לפסוק לה מדור ומזונות אישה שעה שהיא אף עובדת ומשתכרת ושעה שהמשיב נושא בהוצאות אחזקת הרכב שבו עושה היא שימוש בלעדי בסך אלפי שקלים בחודש.

אף דינה של טענה זו, על כל מרכיביה, הוא לדחייה.

המערערת, וכפי שצוין בצדק בתגובתה לטיעוני המשיב, המציאה לבית דין קמא אסמכתה להוצאותיה בגין המדור – הסכם שכירות. לעניין זה ידובר עוד להלן, אולם אף לולי עשתה כן: אין חולק שהמשיב אינו מספק לה מדור, אף שעל פי פסק דינו של בית דיננו חייב הוא בו בשלב זה. את המדור שבו היא דרה מספק לה אחיה שאינו חייב במדורה ואינו צריך, והדעת נותנת גם כי לא יחפוץ לפרוע את חובותיו של בעל אחותו, המשיב. הלכה פסוקה ופשוטה היא כי אף אם 'הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר' באופן שהוא לכאורה 'זה נהנה וזה לא חסר' מכל מקום אין זה אלא בדיעבד, לאחר שכבר דר שם ללא דרישת תשלום, אך אם אמר הבעלים מלכתחילה שאינו מרשהו לדור בחצרו חינם – חייב הוא לשלם לו, ואין החיוב תלוי בקיומו של הסכם שכירות וודאי גם כי אינו פוקע ללא מחילה מפורשת אף אם אינו משולם בפועל במשך תקופה זו או אחרת. ההסכם שהציגה המערערת מלמד לכל הפחות על אי־הסכמתו של אחיה לפטור את בעלה מלשלם על מדורה, אי־הסכמה שמסתברת היא, וודאי בנסיבות שבהן קיים סכסוך בין המערערת למשיב, גם ללא הסכם זה ועל אחת כמה וכמה שברורה היא נכחו, וממילא אין כל נפקות לשאלה אם בפועל משלמת היא לאחיה דמי שכירות ו'יש לה הוצאות' או שמא רק 'חוב' יש לה כלפי אחיה כשהלה 'מאריך אפיה וגבי דיליה' וממתין לפסיקת חיובו של המשיב כדי שיוכל לגבות את דמי השכירות ממנו (ישירות או מכוח 'שעבודא דרבי נתן') או לגבותם מאחותו לאחר שתגבה היא אותם מן המשיב.

שאלת השתכרותה של המערערת אינה יכולה להיות טעם לדחיית ערעורה ולו מן הטעם הפשוט שבית הדין קמא לא נסמך על טעם זה בהחלטתו, מושא הערעור, ולא זו אף זו: גם כשניתנה החלטת ההבהרה של בית דיננו שממנה הוברר לבית הדין קמא כי אחד מנימוקיו לדחיית תביעת המדור אינו יכול לעמוד לא מצא הוא לנכון להיזקק לנימוקו זה של המשיב בהחלטה הנוספת שנתן (בדן יחיד כאמור) ושבה שב על הוראותיו הקודמות כשהוא 'בא והעמידן על אחת' – על הפקפוק בהסכם השכירות בלבד, וזאת אף שהמשיב העלה את הטענה כי המערערת משתכרת גם לפני בית דין קמא. הוראתם הפשוטה של הדברים היא כי אף בית הדין קמא לא סבר כי יש מקום לקבל את הטענה הנוגעת להשתכרות המערערת ומבוססת עליה, (והמשיב לא ערער על כך).

זאת ועוד: גם לגופם של דברים – חובו של בעל במזונות ומדור אשתו הוא דין ברור שאינו צריך הוכחה, פטור מחיוב זה בטענת 'צאי מעשי ידייך במזונותייך' הוא הצריך ראיה לקיומם של אותם 'מעשי ידיים' ולזכאותו העקרונית של הבעל להם שהיא המאפשרת לו להעמידם כחלופה למזונות ולמדור. (ועיין מאמרו של מרן הגר"ע יוסף בקובץ תורה שבעל פה גיליון יב עמ' יד ואילך ובמאמרו של הגר"ש דיכובסקי בגיליון לב ובתוך דבריו שם, בעמ' מה, במה שהבחין בין נדון כנדון דידן לנדונו של הגר"ע יוסף, עוד עיין ביביע אומר חלק ג אבן העזר סימן טו אות טז ששנה הגר"ע יוסף שם משנתו זו בעניין זה ובפד"ר חלק טו [פסק דין המתחיל בעמ' 99], בעמ' 102 – שם שנה הגר"ש דיכובסקי את דבריו שלו ובמאמרו בתחומין יא [המתחיל בעמ' 241], בעמ' 243 – שם שילשם. ועיין בדברי הגר"ע יוסף שם [ביביע אומר – באות יז] שדן לתלות את הדין בספק חיוב מזונות בשאלה אם חיובם מדאורייתא או מדרבנן, אומנם לכאורה לחילוק זה אין מקום אלא בדוכתא דלא כתבי כתובה, או על כל פנים לאו בנסחי דידן, אבל משכתב הבעל כתובה וכתב בה "אנא איזון" וכו' ושעבד לזה נכסיו הרי חל עליו חיוב מן התורה לכולי עלמא. ואומנם נחת לזה שם וכתב לדחות דברים דומים לאלה שכתב בספר בת נעות המרדות, ותורף דחייתו היא שחיוב המזונות אינו חיוב אחד החל מעת הנישואין עד עולם אלא מתחדש בכל יום ועל כן במקום ספק אין מדובר בחיוב ודאי וספק בפירעון אלא בספק בעיקר החיוב. עיין שם. ואומנם בזה לכאורה ודאי יש לחלק כחילוקו של הגר"ש דיכובסקי בין ספקות שעניינם טענות להפסד מזונות בשל מרידה וכדומה, שלגביהם ייתכן שלא התחייב הבעל במזונות ליום זה שהוא לאחר המרידה ודכוותה, לבין טענת פירעון ו'צאי מעשי ידייך', שאף היא כטענת פירעון או 'יש לי בידך כנגדן', שבה לכאורה החיוב אכן ודאי והספק אינו אלא בפירעון, ואין כאן מקום להאריך.) ולכל הפחות – אף לדעות שאם טוען הבעל טענת 'ברי' בדבר קיומם של 'מעשי ידיים' אלה יכול הוא להיפטר מהם בלי ראיה (וראה לעניין זה למשל בסקירה שבפסק דינו של הגר"ש פרדס – אב"ד נתניה [כתוארו אז, היום ראב"ד נתניה] בתיק ‏967275/3 [פורסם]) – צריכה הטענה להיחקר ולהתברר בבית הדין וצריך הבעל אף להישבע שבועת היסת שכדבריו כן הוא, וכל עוד לא נחקרה הטענה ודאי הוא כי עומדת חזקת חיובו, שאם לא כן 'לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה'.

בענייננו לא הוכחו – לא לבית דין קמא ואף לא בכתבי הטענות שהגיש המשיב לבית דיננו ובאסמכתאות כלשהן שנלוו להם – ההכנסות הגדולות הבלתי מוצהרות שמייחס המשיב למערערת, וברור כי אין הוא יכול להיפטר מחיוביו הברורים על ידי הפרחת טענות בעלמא. ההכנסה היחידה שלכאורה מוכחת ומוסכמת היא אינה אלא הכנסתה המוצהרת של המשיבה בסכום של כ־6,000 ש"ח לחודש – סכום שנהיר לכל בר־דעת כי אין בו כדי לממן את מזונותיה ויתר צרכיה (שהמשיב עצמו מציין כי גם בהם לא חויב, ולהוציא אחזקת הרכב שבה חיוב וראה לגביה להלן), את ה'מחציות' שנותרו לרבוץ עליה (כנהוג, ואין כאן המקום להאריך בבירורו של נוהג זה שהתפרש בפסקי דין אחרים) ואת עלות המדור (שהטענה כי עלותו הראויה היא אף למעלה מהסכום שנתבע, 3,800 ש"ח, וודאי לא למטה מכך – לא הוכחשה) גם יחד. וכל זאת אף אם היה מן הדין להעמיד את חיובי המשיב למזונות אשתו על המינימום, לא כל שכן נוכח טענת המערערת, שלכאורה 'יש לה רגליים', כי רמת החיים שאליה הורגלו הצדדים לא הייתה מינימלית ויש לקבוע את החיוב בהתאם לכלל 'עולה עימו ואינה יורדת'.

לכל זאת יש להוסיף כי האפשרות לומר 'צאי מעשי ידייך במזונותייך' תלויה בזכאותו של הבעל למעשי ידי אשתו שהיא המאפשרת לו להציגם כחלופה וכפירעון למזונות. בענייננו זכאותו זו של המשיב אינה ברורה כלל, שכן מרד הוא באשתו, ומאידך גיסא יש כר נרחב לומר שגם בהעדר הזכאות ל'מעשי ידיה כנגד מזונותיה' חייב הוא במזונות אשתו, וכופים אותו לזונה ואף על פי כן כל עוד לא חזר ממרידתו אינה חייבת לעשות לו מלאכה ואם עשתה – אין מעשיה ידיה שלו – עיין בית שמואל (סימן פב ס"ק א) ועיין מה שכתב בית הדין הרבני האזורי תל אביב כבר בשנת תשי"ז (1957) במותב שבראשו ישב הגאון הרב יוסף בבליקי ועימו ישבו בדין הגאון הרב יעקב רוזנטל והגאון הרב ישעיהו מונדרי בפסק הדין בתיק תשט"ז/3121 (פורסם)‏‏ על פי דברי הבית שמואל הללו, ועיין שם מה שכתבו ביישוב קושיית ההפלאה עליו, (ואומנם שם למעשה פטרו את הבעל ממזונות מטעם אחר שאינו שייך בענייננו). ועיין אבני מילואים (סימן ע ס"ק ג) ומה שכתבו בפד"ר (ז עמ' 294) בביאור דבריו ומה שהקשו עליהם, ומכל מקום גם אם נאמר בדינא דהתם (בהלך למדינת הים) שאינה חייבת לעשות אבל אם עשתה – מעשי ידיה של הבעל, נידון דבעל שמרד לגמרי הן מענייני אישות הן מענייני מזונות גרע טפי. וודאי שיש לומר כך כשאין מדובר גם ב'מעשה ידיה' שאותו חייבת היא לעשות לבעל מן הדין אלא במי ש'דחקה ועשתה' (ועל דרך כלל אישה היוצאת לעבוד מחוץ לבית, כאיש, יש מקום רב לראות את הכנסתה מעבודתה כ'העדפה שעל ידי הדחק' עיין פד"ר חלק א עמ' 82 ועוד). ואף למי שמפקפק בזה מסתבר שיודה כי כך הוא במי שעובדת – לטענת המשיב ואם נמאן לקבל את האמור לעיל כי אין לקבל את טענתו זו בלי ראיות – בכמה עבודות). וראה עוד במה שהאריך בזה הגרנ"ש גורטלר שליט"א (אב"ד רחובות ודיין בית הדין הגדול בכהונה בפועל בדימוס) בספרו בכורי גשן (חלק ב סימן טז ענף ג אות א) וכפי שפסק עם חבריו בפסק הדין בתיק 166889/9 (פורסם)‏‏, עיין שם בדברים שאליהם הפנתה אף המערערת בתגובתה לסיכומי המשיב, ובצדק.

ואשר להוצאות הרכב – הללו ודאי אינן נוגעות לחיוב המדור או למרכיבים אחרים של חיובי המזונות (אף שגם הן נובעות מחיובי המזונות), בעניינן של הוצאות אלה ניתנו החלטות העומדות בפני עצמן, מנומקות וחלוטות, ואין לחיוב בהן כל שייכות לענייננו.

י.          לעניין עתירת המערערת לחייב את המשיב במדורה, אם מצד חיובו של המשיב כלפיה אם מצד חיובו במדור הילדים, למפרע מעת פתיחת הליך המזונות עת התגוררה בבית הוריה – בזיקה לאמור בהחלטתו הנ"ל של אחד החתומים מטה מכ"ח באלול התשפ"ד (1.10.24) שבה הובהר כי דעת בית דיננו ומשנתו הסדורה בפסקי דין רבים היא "שאף כשמדובר בדירה שבבעלות האם חייב האב לשלם בגין מדור הילדים ואין האם מחויבת לתת לאב החייב במדור את השימוש בדירתה לצורך מימוש חיובו חינם אין כסף" וכי הוא הדין והוא הטעם לחובת הבעל במדור אשתו שעה שזה מסופק על ידי הוריה או אחיה – הגיב המשיב בטענה כי באותם מקרים דובר באם בעלת דירה הפורעת בגין דירתה חוב משכנתה חודשי חלף תשלום שכר דירה.

לדעת המשיב במקרים אלה בלבד "קבע בית הדין הגדול כי חרף העובדה שהתשלום שהאם משלמת הוא תשלום להשבחת הונה, הרי שהאב מחויב בתשלום מדור ילדיו ואין האם מחויבת לאפשר מגורי הילדים במדורה ללא תמורה". בניגוד לכך, לטענת המשיב, בענייננו "אין מחלוקת כי האישה אינה נושאת בתשלום משכנתא, ובנוסף לא הוכח כי האישה משלמת דמי שכירות לאחיה, ויותר מכך לא הוכח כי האח הינו הבעלים של הנכס".

המשיב הוסיף לטעון לעניין בעלותו הנטענת של האח ולעניין העדר בעלותה של המערערת עצמה בנכס זה שהוא ירושת הוריה כי כל שהוצג לפני בית הדין קמא הם מסמכים הנחזים להיות צוואת ההורים שלא אושרה והסכם שכירות בין המערערת לאחיה, ולטעמו של המשיב בצדק תהה בית הדין קמא על מידת אמינותם של הללו.

המשיב מוסיף לטעון בעניין זה כי יש יסוד לחשוש כי למעשה הסתלקה המערערת מירושת הוריה "כדי להסתיר נכסים לצורך הליך זה ודומהו המתנהל בינה לבין בעלה". את האמור הטעים המשיב באומרו "אין עסקינן באישה תמה ותמימה, מדובר באישה נכלולית ומניפולטיבית אשר מסרבת לקבל את גיטה מזה שנים רבות […]"

לעניינו של הסכם השכירות בין המערערת לאחיה הוסיף המשיב לטעון כי אם מצא בית דיננו פסול בהחלטת בית הדין קמא שלא קיים דיון הוכחות בשאלה אם ההסכם פיקטיבי הוא או לא "יש, לכל היותר, להחזיר את הסוגיה לפתחו של בית הדין האזורי לצורך קיום דיון הוכחות בעניין, אך אין להיעתר ולקבל את הערעור מבלי שהוכחו טענות האישה".

את סדרת טענותיו אלה, שעליהן שב המשיב כמה פעמים בניסוחים שונים מסכם המשיב באומרו כי הכלל השולט הוא "אין הוצאה – אין תשלום", ולא הוכח כי האישה נושאת בהוצאה כלשהי בגין המדור, ועל כן חיובו במדור יהיה לטעמו "בניגוד לשיקולי הצדק הטבעי" שכן "טרם נולדה העילה לחיובו", ותוך כדי כך שב המשיב גם על הטענה כי מדובר באישה "סרבנית גט".

המשיב מצטט מדברי בית דיננו במותב ששניים מחבריו הם גם חברי המותב שפסק בערעור בהליך הגירושין שבין הצדדים דנן ואחד מהם הוא גם מן החתומים מטה בפסק דיננו זה, בתיק 1336937/2:

על דרך כלל חיוב במזונות, או בענייננו במדור, צריך להיפסק ולחול (ככל שאכן התקבלה התביעה) למן מועד הגשת התביעה והיווצרות העילה לה, היינו המועד שבו קיימים שני הדברים גם יחד.

לרוב העילה קודמת להגשת התביעה, אך בענייננו תבעה המערערת מדור עוד טרם רכשה את הדירה המשותפת ודרה בה עם הילדים, ומכאן שסדר הדברים שונה במקצת, מכל מקום ברובד המהותי: בית הדין קמא קבע בשעתו כי כל עוד הילדים דרים עימה בדירה המשותפת מוקדם הדבר מכדי לדון בתביעה.

לאחר שהמערערת רכשה את הדירה ביקשה שוב כי עתה ייקבע החיוב בהתאם לתביעתה. מאחר שתביעה הוגשה עוד קודם תחילת מגורי האם עם הילדים בדירה בהיותה דירתה שלה, הרי שבעת היווצר העילה, היינו בעת תחילת מגוריהם עימה בדירה כשזו שייכת לה, כבר קמה עילת חיוב וכבר ברור היה שאין 'מחילה' מצד המערערת או הסכמה כי הילדים ידורו עימה חינם.

מדברים אלה מסיק המשיב כי בענייננו טרם נולדה העילה לחיובו במדור.

יא.        כלל טענותיו של המשיב בהקשר זה – דחויות, חלקן אף מאליהן, ויש בהן שהן בבחינת עזות פנים:

כך דבריו כי לא נאמרו דברינו ולא נשנתה משנתנו בדבר חיוב אב בתשלום מדור ילדיו בדירת האם שבבעלותה אלא כשפורעת היא חוב משכנתה בגינה חלף תשלום שכר דירה. דברים אלה אינם נכונים על דרך הכלל, אין הם הולמים את טעמם של פסקי דיננו שבהם נומק החיוב בהיות חוב המדור חובו של הבעל – האב ובהעדר חובה על אחרים לפרוע את חובו בעבורו וליתן לאשתו או לילדיו מדור חינם. אין אחרים, אף לא האם, חייבים ליתן לילדים מדור חינם, ואין הדבר תלוי כלל ועיקר בשאלה אם יש להם הוצאות, והוא הדין שאין אחרים חייבים ליתן לאישה מדור חינם. ועל כן הנותן מדור לילדים או לאישה, כשחייב הבעל גם במדורה, יכול לדרוש מהבעל לשלם ללא כל תלות בשאלה אם יש לו הוצאות בשל כך אם לאו. ואכן ייתכנו מקרים שבהם, אם לא נדרש התשלום מראש, יכולה לעלות ולהידון טענת 'זה נהנה וזה לא חסר' – ואזי יש משמעות לקיומן של הוצאות שבגינן ייתכן ש'זה חסר', אולם כשנתבע התשלום מלכתחילה – אין מקום לטענה זו כלל (שכן אין בעל נכס חייב להניח לאחר לדור בנכסיו, ואם אמר לדר בהם 'צא' או דרש תשלום מלכתחילה – חייב הלה לשלם אם המשיך לדור, או בענייננו אם המשיך 'להשתמש' במדור כדי לצאת ידי חובת מדור אשתו או ילדיו).

כך מבואר בפסק דינו של בית דין זה (במותב שבו שניים חברי מותב זה והגר"א איגרא שהיה חבר המותב שישב עימם בדין גם בהליך הקודם שבעניין הצדדים שלפנינו) בתיק 1383279/1 שבו אכן נשאה האם בפירעון חוב משכנתה, אך התבאר בפסק הדין שחיובו של האב במדור אינו מטעם זה אלא משום שאין האם חייבת ליתן את המדור, שבו חייב הוא, חינם, ורק כטעם נוסף הובא שם שאין האב יכול לטעון 'זה נהנה וזה לא חסר' (מה שכאמור בלאו הכי לא שייך כשהתשלום נדרש מלכתחילה) שכן הצורך בנטילת הלוואת משכנתה הוא בגדר 'חסר', וזו נצרכה בשל גודל הדירה הנחוץ לילדים. בדומה לכך גם בפסק הדין של בית דין זה במותב שגם בו הגר"א איגרא ואחד מחברי מותב זה, ועימם הגר"מ עמוס, בתיק 1336937/2. כך בהחלטת

כך בפסק דינם של נשיא בית הדין הגדול (דאז) הגר"ד לאו, הגר"א איגרא והגר"מ עמוס בתיק 1241751/2 שבו אומנם נשאה האם בתשלומי משכנתה אך הודגש כי חיובו של אב במדור ילדו – דמי השכירות בעבור חלקו של הילד במדור – חל "אף אם אין מגוריו מטילים על האם הוצאות של שכר דירה", ולא זו בלבד "אם הדירה בבעלותה" גרידא אלא "אף אם לא הוציאה הוצאה יתרה לקניית הדירה כדי שזו תכיל גם את הילד" ואף אם "ירשה דירה". וכך שב הגר"ד לאו בהחלטה נוספת בתיק 1241751/6, בעניינם של אותם צדדים, והבהיר שחיוב המדור אינו תלוי בכך ואינו עומד בזיקה לפירעון חוב המשכנתה (ששם היה נמוך מדמי המדור שנפסקו בהתאם לדמי שכירות ראויים). כך הבהיר בית דיננו גם בפסק דינו של המותב שבו ישב אחד החתומים מטה עם הגר"מ עמוס והגר"מ נהרי בתיק 1303799/1. וכך גם בפסק דינו של בית דין זה במותב שבראשות הראשון לציון והרב הראשי לישראל (אז) הגר"י יוסף שעימו ישבו בדין הגר"י אלמליח והגר"מ עמוס בתיק 1224354/1 שאף בו הובהר כאמור והודגש שהחיוב אינו נובע מתשלומי חוב המשכנתה ואינו תלוי בשאלה אם יש לאם הוצאות, ועיין שם שהובהר כאמור שאין מקום לטענת 'זה נהנה וזה לא חסר' כיוון שדינה הוא כדין האומר 'צא'.

גם מפסק דינו של בית דיננו בתיק 1129149/10 שאליו הפנתה המערערת ושבתגובתה לטיעוניו אלה של המשיב שבה והפנתה אליו מתבאר אותו עיקרון עצמו: שם דרו האם והילדים בבית אימה של האם, נדחתה הטענה כי האם שילמה בפועל לאימה בגין כך, אך למרות זאת נקבע כי כיוון שמסתבר מצד עצמו והוכח מתוך ההסכם שעליו חתמה האם עם אימה שלא היה בדעת אימה של האם ליתן את המדור במקום האב 'במתנה' וכפירעון חובו שלו אלא על דעת להיפרע ממנו – חייב היה הוא לפרוע את דמי המדור. וזאת אף שלא נטען כי האם או אימה פרעו באותה עת חוב משכנתה בגין הדירה ולא כל שכן שלא נטען כי רכישת הדירה נעשתה תוך נטילת הלוואה בשל הצורך לשכן בדירה גם את הילדים.

ממילא אין נפקות בטענת המשיב כי "אין מחלוקת כי האישה אינה נושאת בתשלום משכנתא". אשר לטענתו כי לא הוכח גם שמשלמת היא דמי שכירות לאחיה – דיינו בדרישתו של האח את דמי השכירות, אף אם מאריך הוא אפיים ואינו ממהר להיפרע. האח אינו חייב ליתן מדור חינם לאחותו ולילדיה וזכאי הוא לתבוע את הבעל – האב, לכל היותר אפשר היה לומר כי תביעה ישירה שלו את האב – אומנם מוצדקת היא אבל אינה בסמכותו של בית הדין. אם בוחר הוא מטעם כלשהו לבחור, במקום בתביעה ישירה של הבעל – האב, לכרות הסכם שכירות עם אחותו, האישה והאם, וזו בתורה תובעת את הבעל – האב לפרוע לה את דמי השכירות – הדין עימה.

יתר על כן: אף אם היה בוחר האח ליתן לאחותו את דירתו, לפרק זמן מסוים או לעולמי עד, חינם אין כסף – לא היה בכך כדי לפטור את הבעל – האב מחובת מדור הילדים, שכן רשאית הייתה האם לומר לו: "איני רוצה ואיני חייבת להעניק מדור לילדים חינם בדירה שקיבלתי מאחי, ומאחר שקיבלתיה, ושלי היא עתה, ואתה חייב במדור – שלם לי, ולא לאחי, ואף אם אין אחי דורש תשלום – שכר דירה תמורת מדור הילדים בה."

טענתו של המשיב כי "הכלל השולט" בפסיקה הוא "אין הוצאה – אין תשלום" היא טענה שבעליל אינה נכונה: הכלל השולט הוא כי בעליו של נכס רשאי לדרוש תשלום בעבור השימוש בו גם אם אין לו כל הוצאה בגינה (ורק אם לא דרש מלכתחילה את התשלום יש מקום לעיתים לטענת 'זה נהנה וזה לא חסר'), וכך הוא גם אם ה'שימוש' הוא ביציאת המשתמש, באמצעות נכס זה, ידי חובת מדור אשתו וילדיו, גם אם אשתו היא בה בעת בעליו של הנכס, וכל שכן אם בעליו הם קרוביה.

יב.        כיוצא בזה אמורים הדברים בנוגע לפרק הזמן שבו הייתה הדירה של הוריה: ההורים לא היו חייבים במדור בתם הבגירה והנשואה ובמדור ילדיה, נכדיהם, רשאים היו לתבוע שכר דירה מחתנם החייב במדור אשתו וילדיו; רשאים היו לתובעו מן הבת, וזו רשאית הייתה לתבוע מבעלה להשיב את שנדרשת היא לשלם; ואף רשאים היו להעניק את הזכויות בדירה לבת חינם וגם לו כך עשו רשאית הייתה היא לתבוע תשלום מבעלה.

אלא מאי? לו טענה המערערת כי הדירה שלה היא עתה (בקביעות או לפרק זמן) ותובעת היא את דמי השכירות מכוח זה, כאמור, יכול היה המשיב לומר לה כי עליה הראיה כי הדירה שלה היא, וכל זמן שלא תביא ראיה אומנם חייב הוא לשלם לבעלי הדירה, ההורים או האח, אבל המערערת – לאו בעלת דברים דידיה היא, ובית הדין גם חסר סמכות לדון בתביעת ההורים והאח.

אך כיוון שהמשיב טוען דווקא ששלה היא הדירה הרי שאין הוא יכול לטעון נגדה 'לאו בעלת דברים דידי את', והיא מצידה – אף שטוענת היא כי אין הדירה שלה אינה מאבדת את זכותה לתבוע כיוון שאכן אינה תובעת מכוחה של בעלות אלא מכוחה של השכירות מן האח.

עוד יכול המשיב לטעון כי מאחר שזכתה היא בדירה הרי שזכאי הוא לפירות הדירה מדין 'פירות נכסי מלוג' והשימוש בדירה למדור האישה והילדים הוא הוא פירות הדירה.

לו אכן הייתה הדירה של המערערת היינו צריכים לדון אם אכן זכאי המשיב לפירות נכסיה למרות היותו 'מורד' ותביעתו את הגירושין, אם לאו. אך למעשה בנוגע לתקופה שבה הייתה הדירה של הורי האישה אין חולק כי לא שלה הייתה ולא היה המשיב זכאי לפירותיה.

אשר לתקופה שלאחר מות ההורים: היורש בפועל הוא האח, למרות ניסיונו של המשיב להתכחש לכך (ראה לעיל ולהלן), ומאחר שלא נתן הוא את הדירה לאחותו חינם אלא בהתאם להסכם שכירות – אף אם נקבל את טענת המשיב כי שמא קנוניה עשו האח והאחות ואין זו משלמת לזה מאומה, הרי מכל מקום משמעה של קנוניה כזו הוא כי נתינת הדירה לאחות (חינם או בשכר) היא "על מנת שאין לבעלך רשות בה" ואף "על מנת שהשימוש בה יהיה בכפוף לתשלום שישלם בעלך", נוסח שמשמעותו היא כעין "אלא מה שאת נותנת לפיך" שלכולי עלמא אין הבעל זוכה בנכסים אף לא לפירותיהם, וממילא שייכת הדירה עתה למערערת (לפרק הזמן שהסכים האח ליתנה לה), ובין שזכותה זו בדירה ניתנה לה במתנת חינם או בשכירות, אין הבעל זכאי לפירותיה ומאידך גיסא חייב הוא במדור אשתו וילדיו, רשאית המערערת להשכיר דירה זו לאחר וליקח לעצמה את דמי השכירות ובמקביל לדרוש מן המשיב לממן לה ולילדים מדור אחר, ובאותה מידה רשאית היא לדור בדירה זו ולדרוש מן המשיב את דמי השכירות.

יג.        לטענת המשיב "לא הוכח כי האח הינו הבעלים של הנכס" – אך מאחר שאין חולק כי מדובר בנכס שהיה של הורי המערערת ואחיה שנפטרו לבית עולמם, אין לאמירה זו כשלעצמה כל משמעות: הבעלים, ההורים, מתו, ואם לא בנם "אלא מאן לירות? אטו בר קשא דמתא לירות?" כמליצת הגמרא (בבא בתרא קי, ב).

אלא מאי? המשיב טוען כי אף המערערת עצמה יורשת את הוריה, מפקפק באותנטיות או בכשרות של הצוואה שלפיה האח לבדו יירש את הדירה ומציע לראות את העברתה לאח – ולכאורה מדובר בטענה חלופית: היינו אף אם יוכח כי הדירה עברה לבעלות האח – כפרי של הסתלקות המערערת מנכס הירושה "כדי להסתיר נכסים לצורך הליך זה ודומהו המתנהל בינה לבין בעלה".

במישור העובדתי אין לטיעונים אלה מקום כעת שכן בזמן שחלף מתחילת ההליך התקבל אף צו קיום הצוואה וזה הוצג אף בסיכומיה של המערערת, ובצדק העירה זו גם בתגובתה על סיכומי המשיב כי חבל שלא שת ליבו לעובדה פשוטה זו.

אך אף לולי כך לא הייתה לטיעונים כל רלוונטיות: אף אם הדירה הייתה שייכת כיום, כולה או חלקה, למערערת – לא היה בכך כדי לפטור את המשיב מחובת המדור כלפי ילדיו ואף כלפיה, לכל היותר יכול היה לטעון כי יצא ידי חובה זו מכוח היותה המדור בדירה 'פירות' של נכסי המערערת שלהם הוא זכאי כ'פירות נכסי מלוג', וכנ"ל (וככל שאכן מדובר בירושה ולא במתנה או שכירות אין מקום ל"על מנת שאין לבעלך רשות") אך לא זו בלבד שעדיין היה עליו לצלוח את משוכת בירור זכאותו זו גם בהיותו 'מורד' ומבקש לגרש את אשתו, אלא שגם לו הייתה זכאותו זו ברורה לא הייתה טענה זו עומדת לו בנוגע לדירה. ונסביר: נכס שבבעלות האישה – אפשר שזכאי הבעל לפירותיו מן הדין גם אם עצם בעלותה של האישה בנכס אינה מכוחו של דין תורה, ועל כל פנים אין האישה יכולה לומר לבעל "לפירות הנכס אינך זכאי כי אני אינני הבעלים על פי דין תורה" ובה בעת לדרוש ממנו לשלם לה דמי שכירות תמורת שימושו בנכס (היינו ניצול הנכס למדורה ולמדור ילדיהם), שהרי שתי הטענות סותרות זו את זו. מאידך גיסא נכס השייך לאישה על פי דין תורה – אם העבירתו היא לאחר ייתכן שיוכל הבעל לטעון כי על פי דין תורה לא הייתה רשאית לעשות כן, וממילא על פי דין תורה עדיין שייכים לו פירות אותו נכס, ורשאי הוא לקזזם מדמי המדור שחייב הוא לה, וכל שכן שאם שב הנכס לידיה שבה גם זכותו למקומה. אולם כשהנכס אינו בבעלותה של האישה על פי דין תורה ואף בפועל לא בא לידיה או שלאחר שבא לידיה יצא מהן – הרי ודאי הוא שאין לבעל זכות בפירות הנכס, ואף אם שב אחר כך הנכס לידיה – אם שב באופן שאינו מזכה את הבעל בפירות (כגון "על מנת שאין לבעלך" או "אין לך אלא מה שאת נותנת לתוך פיך" כאמור) לא יזכה הבעל בפירות ולא יוכל לומר שזכאותו המקורית עודנה בתוקפה שהרי לא הייתה זכאות מקורית כזו מעולם.

ומכאן לענייננו: על פי דין תורה אין הבת יורשת את הוריה במקום שיש בן, היינו בענייננו: האח לבדו יורש את הוריו, בנכס שירש האח – ודאי אין לבעל זכות לפירות. אכן לו הייתה המערערת יורשת בפועל את הנכס – יכול היה המשיב לומר כי מעתה יש לו פירות או כי אם אין לו פירות כי הנכס אינו של המערערת מן הדין, הוא הדין שאין המערערת יכולה לתבוע דמי שכירות בגין נכס זה. אך מאחר שבפועל ירש האח את הנכס – אף לולי הייתה צוואה שקבעה כך ואושרה, אף לו היה זה מכוחה של הסתלקות של המערערת, הלוא על פי דין תורה אין ההסתלקות נצרכת ואם נצרכת היא על פי חוק – עדיין מבחינת דין תורה אין משמעותה אלא הסכמה כי הירושה תהיה כדין תורה (ונעיר כי כך הוא כשצו ירושה ניתן אצל רשם הירושות, כשהצו ניתן בבית הדין לאחר הסכמת כל הנוגעים בדבר לסמכותו מוסמך בית הדין ליתן צו על פי דין תורה ואכן אינו נצרך להסתלקות אם כי לרוב מחולקת הירושה בהסכמה ועל בסיס קניינים , לאו דווקא כעיקר דין תורה). הן על פי דין תורה והן על פי חוק אין הבעל יכול להתנגד מכוחה של זכותו שעל פי דין תורה, הזכות לפירות, שאינה זכות העומדת לו גם על פי חוק, להסכמת האישה כי נכס שירש על פי דין תורה אחיה בלבד אכן יהיה של אחיה; וממילא אין הוא יכול לומר כי על פי דין תורה זכאי הוא לפירות נכס זה. אף אם נתן האח את הנכס לאחר מכן במתנה לאחותו (ו"לאחר מכן" לאו דווקא – הוא הדין אם מלכתחילה הוגדרה אף היא כיורשת אלא שהדבר נעשה בהסכמה המבוססת על הידיעה כי על פי דין תורה אינה יורשת, ובקניין, תוך שהוסכם והוברר גם כי הכוונה במתנה ובקניין אלה היא שלבעל לא תהיה זכות בנכס) או השכיר לה אותו באופן שבו אין לבעל זכות בפירות – אין הבעל יכול לטעון כי זכותו לפירות שהייתה לולי ההסתלקות חזרה וניעורה, שהרי מעולם לא הייתה לו זכות כזו.

משכך אין גם מקום לטענת המשיב כי אם מצא בית דיננו פסול בהחלטת בית הדין קמא שלא קיים דיון הוכחות בשאלה אם ההסכם פיקטיבי הוא או לא "יש, להחזיר את הסוגיה לפתחו של בית הדין האזורי" – זכאותה של המערערת אינה תלויה בשאלה אם משלמת היא דמי שכירות בפועל אם לאו וממילא השאלה אם ההסכם פיקטיבי או אמיתי חסרת כל רלוונטיות.

יד.        אף שאין לכך נפקות לגופה של הכרעה לא נצא ידי חובתנו אם לא נוסיף ונטעים גם כי דברי המשיב כי יש חשש שההסתלקות מהירושה וההסכם הם מעשה נוכלות וקנוניה שכן "מדובר באישה נכלולית ומניפולטיבית אשר מסרבת לקבל את גיטה מזה שנים רבות" הם דברי חוצפה ועזות מצח כפי שטוענת המערערת בצדק בתגובתה לסיכומי המשיב:

סירוב של אישה להתגרש כשהדין אינו מחייב אותה להתגרש אינו נכלוליות ומניפולטיביות אלא מימוש זכות שבדין, ובענייננו לאחר שבית דיננו פסק את הדין וקבע כי בשלב זה אכן אין האישה חייבת לקבל את הגט, האמירה כי סירובה מלמד על היותה "נכלולית ומניפולטיבית" אינה רק האשמת שווא כלפיה וביזויה על לא עוול בכפה אלא אף כפירה בפסק הדין וביזויו. וכך גם האמירה החוזרת בהמשך כי מדובר ב'סרבנית גט' כאילו לא היה פסק דין שקיבל את עמדת המערערת בנוגע לגירושין (לפחות באופן חלקי – בחלק הנוגע לענייננו היינו בנוגע לדרישה כי תסכים להתגרש כבר עתה טרם יוכרעו יתר העניינים וטרם ייפסקו כתובה ופיצוי).

לגופו של הטיעון כי קנוניה יש לפנינו, הרי שהצוואה אושרה כאמור. וככל שהמכוון הוא לטעון כי לא הסתלקות מן הירושה כחלק מקנוניה יש כאן, שהרי נוכח הצוואה אין כאן הסתלקות ולא צורך בה, אלא כי הצוואה עצמה היא קנוניה שלה שותפים היו לכאורה הוריה המנוחים של המערערת, הרי שהמערערת בתגובתה מספקת הסברים המניחים את הדעת לעניין הדרתה מן הדירה במסגרת הצוואה – ולטענתה המשיב עצמו יודע את העובדות שלהן היא טוענת בהקשר זה. לא זו אף זו: טוענת היא, ובצדק, כשהיא מגובה גם באמור בצוואה עצמה ובצו קיום הצוואה שצורפו לסיכומיה, כי הצוואה נכתבה כבר במרחשוון התשע"ב (נובמבר 11), שנים לא מעטות טרם התגלע הריב בין הצדדים והתפתח לכדי הליכי גירושין, וממילא הטענה כי מדובר בקנוניה העומדת בזיקה להליכים שביניהם – מופרכת.

טו.        מופרכת היא גם אמירת המשיב כי מפסק דיננו בתיק 1336937/2 עולה כי בענייננו טרם נולדה עילת החיוב במדור. עילה החיוב נוצרת מעת שדרים האישה והילדים במדור שאינו של הבעל – האב, אלא אם בעליו של אותו מדור מוכן להעניקו חינם ולא לתבוע תשלום לא מהם ולא מן האב, ולא בבעלים כזה מדובר בענייננו כאמור. בפסק הדין שממנו מצטט המשיב "תבעה המערערת מדור עוד טרם רכשה את הדירה המשותפת ודרה בה עם הילדים" ושם "בית הדין קמא קבע בשעתו כי כל עוד הילדים דרים עימה בדירה המשותפת מוקדם הדבר מכדי לדון בתביעה" – הדירה שבה דרו הילדים אז בתקופה שעליה מוסבים הדברים הייתה "משותפת" לה ולאבי הילדים דהתם, שבאותה תקופה היה חייב רק במדור הילדים ולא במדור האישה שכן שם היו בני הזוג כבר גרושים. התובעת דהתם גרה בחלקה בדירה המשותפת וכמובן לא תבעה ולא יכולה הייתה לתבוע דבר בגין כך (שכן לא ביקשה ולא יכולה הייתה לבקש 'להשכיר' – בפועל או רעיונית – את חלקה בדירה לנתבע כדי שיצא ידי חובת מדורה שלה על ידי שימושה בחלק ה'שכור' לו, שהרי לא היה חייב במדורה שלה כלל); תביעתה הייתה בגין מדור הילדים שבאותה תקופה גרו בחלקו של אביהם בדירה המשותפת (היינו: כך יש לראותם נוכח השימוש המשותף להם ולאימם בדירה המשותפת לה ולאביהם, אם ירצה מאן דהו להפך את הדברים ולראות אותם כדרים בחלקה של האם, מה שמקנה לה זכות לתבוע תשלום מן האב, הרי שבה בעת יידרש לראות אותה כדרה בחלקו של האב ומחויבת לשלם לו וממילא יקזזו החיובים זה מול זה), ומאחר שהילדים גרו בחלקו של אביהם הרי שסיפק להם מדור בעין ולא קמה עילת תביעה למדור.

כך עד שרכשה האם את חלקו של האב בדירה המשותפת, מאז ואילך קמה עילת תביעה לא משום שהיו לאם הוצאות אלא משום שמאז ואילך גרו הילדים, שהאב חייב במדורם, בדירתה.

וכך בדיוק גם בענייננו: משעה שדרו הילדים בדירת הורי האם, אחיה או אפילו הייתה זו דירתה, קמה לבעלי הדירה עילת תביעה נגד האב, ולחילופין ככל שפרעה האם את דמי המדור או חויבה בהם – קמה לה עילת התביעה. והוא הדין לעניין מדור האישה – משעה שדרה האישה בדירה שאינה של הבעל ושלא ניתנה לו זכות שימוש בה בחינם קמה עילת תביעה לבעלי הדירה או למי שקיבל את זכות השימוש בה (ולו יהיה זה האישה עצמה) כנגד הבעל בגין מדור האישה.

ומכאן כי לא זו בלבד שפסק דין זה אינו מסייע לעמדתו של המשיב אפוא אלא להפך: אף ממנו עולה אותו עיקרון המסייע לעמדת המערערת. בצדק בחרה המערערת להגיב קצרות לטיעונו זה של המשיב ולומר כי מסכימה היא לאמור כי מועד תחילת החיוב הוא מועד היווצרה של העילה…

בנוסף לכך, גם בענייננו ברור כי מעת הגשת תביעת המדור והמזונות, וביתר שאת מעת שדרשה המערערת תשלומי מדור עם פטירת הוריה, ירושת אחיה אותם וכריתת הסכם השכירות עימו – וכך גם לו הייתה היא היורשת כפי שטען המשיב – לא הייתה הסכמה לפטור את הבעל – האב מתשלום בגין מדור זה ולהעניקו לו חינם, ממש כפי שנקבע שם:

מאחר שתביעה הוגשה עוד קודם תחילת מגורי האם עם הילדים בדירה בהיותה דירתה שלה, הרי שבעת היווצר העילה, היינו בעת תחילת מגוריהם עימה בדירה כשזו שייכת לה, כבר קמה עילת חיוב וכבר ברור היה שאין 'מחילה' מצד המערערת או הסכמה כי הילדים ידורו עימה חינם.

טז.        טענה נוספת שמעלה המשיב לעניין הבקשה לחיובו במדור למפרע היא כי המערערת ביקשה בשעתו מבית הדין קמא, בעת שדרה בבית הוריה, לחייב את המשיב במדור הקטינים ובית הדין קמא דחה את בקשתה זו כבר אז, בפסק הדין למזונות זמניים שנתן בג' בטבת התשפ"ב (7.12.21) – לפני למעלה משלוש שנים, באומרו כי ישקול את החיוב אך לכשתציג – אם תציג – הסכם שכירות. על פסק דין זה לא ערערה המערערת בשעתו, משכך מדובר בפסק דין חלוט שאף נשנתה בפסק דינו הנוסף של בית הדין קמא מכ"ג באדר א' התשפ"ד (3.3.24) שאף הוא כבר חלוט, ומכאן כי אין מקום לדון עתה בבקשה זו.

טענה זו טענה כוזבת היא בעליל. נציין כי המערערת עצמה בתגובתה טענה כי המשיב מטעה את בית דיננו שכן בית הדין קמא לא דחה את תביעתה למזונות אישה אלא דחה את הדיון בה עד לאחר ההכרעה בסוגיית הגירושין, אך אנו נדייק יותר:

הפסיקה דאז (מג' בטבת התשפ"ב – 7.12.21) ניתנה לאחר דיון בתביעת המזונות שהגישה המערערת ושבה ביקשה בין השאר (ההדגשה אינה במקור) "לחייב את האב לשאת במלוא תשלום דמי שכירות דירה )בהתחשב בחובת האב גם במדור האישה מדין מזונותיה), בכפוף להצגת חוזה שכירות על ידי האם". משכך, שעה שנאמר בהחלטה "אם האישה תגיש לבית הדין חוזה שכירות, ייתן בית הדין החלטתו בעניין חיוב המדור עבור הקטינים" – יכולים הדברים להיראות כקבלה עקרונית של עמדת ובקשת המערערת תוך קביעה שהחלטה אופרטיבית בעניין תינתן לכשיוגש החוזה, מאחר שהמערערת לא ביקשה יותר מכך, או לכל היותר כקביעה כי בקשת המערערת לא תידון לגופה אלא לכשתהיה לה משמעות אופרטיבית, היינו – נוכח התניית המערערת עצמה "בכפוף להצגת חוזה שכירות" – לכשיוצג חוזה כזה.

אלה הדברים שנישנו גם בפסק הדין הנוסף שמכ"ג באדר א' התשפ"ד (3.3.24) שניתן לאחר בקשות המערערת להבהיר כי קודמו, אף שעסק ב'מזונות זמניים' עודנו בתוקף, בקשה שהתקבלה במלואה.

אלה הדברים ואין בִלתם. בקשה לחיוב במדור גם שלא בכפוף להצגת חוזה שכירות לא הגישה המערערת אז וממילא לא נדחתה מעולם, לא ניתן בה פסק דין ואף לא החלטה, ולא כל שכן שפסק דין או החלטה חלוטים בעניין זה – לא היו ולא נבראו ודומה שאפילו משל לא היו.

יז.         אכן איננו יכולים לקבל את הערעור בעניינו של החיוב שלמפרע, בעניין חיוב המדור (מדור אישה ומדור ילדים) בתקופה שבה דרו המערערת והילדים בבית הורי המערערת ללא שתידרש המערערת לשלם דמי שכירות, אך לא מפני שיש לקבוע כי אין הדין עימה (אם כי איננו קובעים גם כי אכן הדין עימה) ולא מפני שכך נקבע בעבר בהחלטה כלשהי שחלוטה היא כיום, אלא משום שהיא הנותנת: בקשה כזו לא הוגשה לבית הדין קמא ולא נדונה בו, וממילא אין מקום להביאה עתה לפני ערכאת הערעור.

המשיבה בתגובתה לסיכומי המערער אומנם טוענת לעניין החיוב שלמפרע כי "ייסדה את הבקשה על אדני ההלכה והפסיקה" ומשכך "גם אם הייתה טעות כל שהיא בסדר ניהול התביעות וההליכים – אין כאן מחילה, וממילא: מה שמגיע לאישה – יש לחייב את האיש". אך אף אם כך היה, מקומה של תביעה הוא בערכאה הדיונית תחילה, כך אף אם היינו מתרשמים כי אין ספק שצודקת היא לגופה, ולא כל שכן שעה שההנחה כי מדובר ב'מה שמגיע לאישה' צריכה בירור והכרעה תוך התמודדות עם כמה משוכות שאותן עליה לצלוח:

אם חפצה המערערת – תגיש לבית הדין קמא את תביעתה לעניין זה; תשטח בה את הטיעונים ששטחה בכתבי הטענות שהגישה לנו, לרבות לעניין הטענות מדוע אין לראותה כמי שמחלה על זכות תביעה זו נוכח הימנעותה מלתובעה אז ואף נוכח בקשתה אז לקבוע חיוב מדור בכפוף להצגת חוזה שכירות, ובמשתמע כי כל עוד אינה נדרשת לתשלום שכר דירה אינה תובעת בגין המדור, או תוסיף ותגרע בטענות אלה כרצונה; כך גם תטען באשר למידת הרלוונטיות של פסק דיננו זה אל תביעתה זו, בהיבטי המהות והסמכות, לאמור: תביעה זו תצטרך להתמודד עם כמה שאלות שאינן קלות להתמודדות – האם אפשר לקבוע כי הוריה התכוונו לדרוש מהמשיב תשלום ו'נתנו לו' את המדור לבתם ונכדיהם רק כ'הלוואה' ולא כ'פורע חובו של חברו', אף שבפועל לא תבעו ממנו דבר לכאורה; האם, ושאלה זו תישאל אף אם כן תבעו ההורים דבר, יש לבית הדין סמכות לדון בתביעה כזו; ולחילופין: האם יש לה עצמה עילת תביעה גם אם הוריה לא תבעו דבר משום שיש לראותם כמי שנתנו לה – ולה דווקא ולא למשיב – זכות לשימוש בביתם שאותה 'נתנה' היא למשיב כשדרה שם עם הילדים בעוד המשיב חייב במדורה ובמדורם, וזאת עשתה לא כנותנת לו 'מתנה' אלא על דעת לתובעו, למרות נוסח תביעתה האמורה והימנעותה מלתבוע דבר בגין המדור עד לאחר פטירת הוריה, או שמא אין לה זכות כזו שכן ההורים לא נתנו לה זכות סחירה אלא הרשוהָ לגור בדירתם – מה שאפשר להם אולי לתבוע את חתנם, אך לא לה, ולחילופין שמא מחלה היא על זכות התביעה. בית הדין קמא ידון בתביעה ויפסוק כפי שיפסוק, ככל שפסק דינו לא יישא חן בעיני אחד הצדדים – יוכל הלה לפנות לבית דיננו ולהגיש ערעור (בכפוף לתקנות), ואם כך ייעשה – ידון בית דיננו בטענות. אך אין מקום להקדמת המאוחר – דיון ב'ערעור' על פסק דין שבית הדין האזורי כלל לא פסקו או על החלטה שכלל לא החליט.

יח.        המשיב מאזכר את דברי המערערת כי ערעורה בעניין הגירושין התקבל וטוען כי אמירה זו שגויה שכן בית הדין קיבל בדעת רוב באופן עקרוני דווקא את תביעתו לגירושין ודחה את תביעת שלום הבית של המערערת.

אכן ציין המשיב כי בפסק דינו של בית דיננו בסוגיית הגירושין נקבע כי הגירושין יבוצעו לאחר פסיקה בכל ענייני הצדדים לרבות כתובה ופיצויים שאותם יקצוב בית הדין קמא וכי ככל שיתנגד המשיב למתווה – תידחה תביעתו וכל חיוביו שמחמת הנישואין יעמדו בעינם. המשיב מאזכר אף את החלטתנו שבה הובהר כי משמעות פסק הדין היא כי כל החיובים יעמדו בעינם עד להשלמת הפסיקה כאמור, שכן עד אז לא יהיה מקום לפסיקת גירושין (והתליית המשך עמידתם של החיובים בעינם בהתנהגותו למתווה היא משעה שאכן ייפסק הדין בכל יתר העניינים ויעמוד לפני הצדדים מתווה שלם כאמור). לעניין זה טוען המשיב כי התוצאה היא "כי לאישה אין כל אינטרס לקדם את הליך קבלת הגט […] ההחלטה הנ"ל מחזקת את סירובה […] ולפיכך אין פלא כי האישה לא הגישה תביעה לפסיקת כתובה ופיצויים […] על מנת שבית הדין האזורי ידון עניינית בסוגיית תשלום הכתובה והפיצויים, ובאופן הנ"ל זו למעשה מסכלת את קיום המתווה" והמשיב ממשיך באומרו בהתאם לכך כי חיובו במדור "ידרבן את האישה להמשיך בסירובה לקבל את הגט ולעגן את הבעל".

המערערת הגיבה על דברי המשיב בעניין זה באומרה כי יש בהם משום סילוף דברי בית דיננו. ואכן דבריו של המשיב כי בית דיננו קיבל בדעת רוב באופן עקרוני תביעתו לגירושין – גם אם לכאורה 'נכונים' הם – אינם מדויקים ואינם ראויים באמת להיקרא 'נכונים', כמאמר הפתגם 'חצי אמת היא שקר שלם' (ויש אומרים 'גרועה משקר שלם').

נעמיד אפוא דברים על דיוקם: בית דיננו קבע אומנם בדעת רוב כי יש לקבל את תביעת הגירושין בנסיבות העניין שבהן גרם המשיב במעשיו, ולא בשגגה, להרס מוחלט של יחסי הצדדים ולחוסר סיכוי לשלום בית ביניהם.

מטעם זה – מאחר שהעילה לקביעה זו הייתה כאמור – אכן 'תבריה לגזיזיה' וקבע גם כי כל עוד לא תתקבל פסיקה בכלל ענייני הצדדים לרבות פסיקת כתובה ופיצוי גירושין – אין מקום לחייב את המערערת בגירושין ואפילו לא להמליץ עליהם. משכך, בצדק טוענת המערערת כי ערעורה בסוגיית הגירושין התקבל – גם אם לא התקבל במלואו – וכי בפן האופרטיבי משמעותה של פסיקת בית דיננו בעת נתינתה והדבר נכון גם להיום כי אין מקום לדרישתו של המשיב כי הצדדים יתגרשו כבר עתה, או בהקדם.

לדיוקם זה של דברים, לרבות חידודו של העניין כי גם הקביעה כי לאחר שיתמלא התנאי של פסיקה ביתר העניינים אכן תידרש המערערת להסכים לגירושין אינה נובעת אלא מחוסר התוחלת של ההימנעות מהם – באשמתו של המשיב, כאמור, חשיבות רבה בנוגע לטענותיו – תלונותיו של המשיב כי חיובו במזונות או במדור לעת הזאת מחזק את ידי המערערת.

יט.        המערערת בתגובתה מבקשת לסתור את הדברים בטענה כי בפועל פעלה היא עד כה לקידום האפשרות לפסוק ביתר העניינים בעוד המשיב הוא שהתמהמה. אנו מכל מקום איננו נזקקים כלל לבחון אם אכן כך הוא אם לאו, שכן בית הדין קמא לא תלה את דבריו בשאלה מי מהצדדים מעכב את ההגעה למתווה גירושין מוסכם אלא בעצם אי־קיומו של מתווה מוצע לכך לעת הזאת. ואשר לשאלה אם סוף כל סוף תשפיע פסיקת המדור על האינטרס לקידום הגירושין נבהיר:

לא זו בלבד שכפי שאמרנו כבר לעיל ניסיונו של המשיב לצבוע את המערערת בצבעים קודרים של 'מעגנת' ו'סרבנית' נואל ופסול הוא שעה שפסק הדין עומד לצידה לעת הזאת, ויש בו אף עזות מצח לא מעטה נוכח העלאת טענות אלה בהתעלם מן האמור בפסק הדין, אלא שאף לקינתו של המשיב ולזעקתו – 'זעקת הקוזק הנגזל' – כי המתווה יסוכל בשל חוסר האינטרס של המערערת וכו' אין מקום:

האמת ניתנה להיאמר כי לטעמנו האינטרס של המערערת הוא אכן להתגרש ממי שמתנכר במעלליו, בוגד באשת נעוריו ומקשה ליבו אף נוכח צורכי המזונות והמדור של ילדיו. אך כל עוד לא הובטחו זכויותיה – זכותה היא שלא למהר ולהסתכן בעיכוב קבלתן.

על משקל דבריו של המשיב נאמר אנו כי אם ייפטר הוא מהמדור ומהמזונות הרי שיפחת האינטרס שלו לסיים את ההליכים במהרה, ואם בשל מניעת חיובו בהם ישיג את מבוקשו – הבאת המערערת לידי הסכמה לגירושין מיידיים אף שטרם הושלמה ההכרעה ביתר העניינים יתאיין כליל האינטרס שלו לסיים את ההליכים ולאפשר למערערת לקבל את מלוא זכויותיה. ויפה אבחנה המערערת בתגובתה לסיכומי המשיב לעניין זה כי ככלל מנסה המשיב בטענותיו "לעקור את העיקרון שקבע המותב הנכבד":

בעוד המותב קבע כי יש לתת לאישה תמריץ חיובי בדמות פיצוי הולם על מנת להסכים להתגרש, הרי שהאיש מבקש לכפות על האישה גירושין באמצעות תמריץ שלילי של שלילת זכויותיה בניגוד גמור לפסק הדין.

שני אינטרסים אפוא לפנינו:

מן העבר האחד – האינטרס המפוקפק של בעל מורד ובוגד לזרז את הגירושין ואף לעשות זאת לא על ידי מאמצים לקידום הכרעה ביתר העניינים לרבות כתובה ופיצוי כאמור ורצונו לעשות את האינטרס של זירוז הגירושין לאינטרס משותף לו ולאישה הנבגדת;

מן העבר האחר – האינטרס הלגיטימי של האישה הנבגדת והזכאית לפי פסק הדין להתנגד לגירושין כל עוד לא יוכרעו יתר העניינים כי אכן כך יהיה, כי תקבל בינתיים את המגיע לה כל עוד לא התגרשו הצדדים, ולענייננו – מדור ומזונות, כי תקבל את שמובן מאליו שעליה לקבל בין כך ובין כך – מדור ומזונות לילדי הצדדים, וכי לא יוכל הבעל למנוע ממנה את זכויותיה אלה כדי להביאה להסכמה להתגרש בהקדם, כרצונו, וללא השלמת הפסיקה בכלל ענייני הצדדים.

ההכרעה בין שני האינטרסים – ברורה וחד משמעית הן בפן המוסרי הפשוט; הן בפן המשפטי שעה שאחד מהם תואם את פסק הדין ואת רוחו והשני מנוגד להם וגם אם אינו מבקש להפר את פסק הדין ברגל גסה, ולו משום שאינו יכול לעשות זאת, מבקש הוא לעוקפו באמצעות לחץ שתכליתו היא הסכמת המערערת לפעול שלא על פיו; הן בפן ההלכתי שכן 'דרבון האישה להמשיך בסירובה לקבל את הגט' אינו יוצר קושי הלכתי משמעותי נוכח פסק הדין, ואילו קבלת מבוקשו של המשיב אינה אלא דרבונה, שאותו הוא מבקש להשיג, לקבלת הגט גם ללא שיתקיימו התנאים לחיובה בו – מה שמנוגד לפסק הדין ומנוגד לאיסור לגרש אישה בעל כורחה שלגביו הכריעו הפוסקים (שלא כדעת הרא"ם) וכנזכר כי כולל הוא הפעלת לחץ ו'יצירת אינטרס' להתגרש באמצעות מניעת מזונות.

לבד מכך, לגופם של דברים – דברי הבל הם, יכול בית הדין קמא לדון בסוגיית הכתובה והפיצוי גם בלי שתגיש המערערת תביעה בעניינם. אפילו היו הללו עניינים שכשלעצמם כלל אינם בסמכותו של בית הדין יכול היה לדון בהם אגב גררא של דיונו בסוגיית הגירושין, שעה שנקבע כי חיוב הגירושין יוכל לחול רק לאחר מכן, ולא כל שכן כשמדובר בעניינים בשלב סמכותו שאין מניעה כי ידון בהם אגב עניין הגירושין גם ללא תביעה של המערערת. לכל היותר ייתכן כי משיקולים מנהליים יקבע בית הדין קמא כי החלטה אופרטיבית שתחייב את המשיב לשלם למערערת את הסכום שייקבע עקרונית כתשלום הכתובה והפיצוי תינתן רק בכפוף לפתיחת תיק כתובה (וגם אם כך יהיה יוכל המשיב ליזום ולפתוח את התיק) ולהגשת תביעה – בקשה לקבלת התשלום. אך בין כך ובין כך הדיון וההכרעה העקרונית לרבות קציבת סכומים יכולים להתקיים גם ללא תיק ייעודי וללא תביעה כזו. את מתווה הגירושין הכולל תשלום כאמור יכול בית הדין קמא לקבוע, בהתאם להוראות בית דיננו בפסק דינו שבסוגיית הגירושין, ואם לכשייקבע זה תסרב המערערת לקבלו – אזי אכן תידרש הכרעה מחודשת בסוגיית המזונות והמדור, בהתאם לאמור בפסק דיננו בנוגע לסיטואציה כזו, אך לעת עתה לא באנו לכלל זה, והטיעון כי פסיקת המזונות והמדור עתה פוגעת ביכולתו של בית הדין לגבש מתווה כאמור – משולל כל יסוד.

כ.         בהמשך לדבריו כי בית הדין קיבל עקרונית את עמדתו לעניין הגירושין, משהודה המשיב אומנם (בעל כורחו) כי בפסק הדין נקבע כי לעת עתה עומדות למערערת זכויותיה ובכללן חובת המשיב במזונותיה ובמדורה, העלה – בנוסף לטענה כי יישום הדברים גורם כי לא יהיה למערערת אינטרס וכו', כאמור – את הטענה כי למרות קביעת בית דיננו כי לעת עתה עומדות למערערת הזכות למזונות ולמדור נקבע בפסק הדין כי הללו "יעודכנו בבית הדין האזורי, קרי: יידונו לגופו של עניין". וסיכם המשיב בעניין זה:

מדובר בקביעה הלכתית […] אך לא בקביעה עובדתית, והדבר נותר לשיקול דעתו של בית הדין האזורי קמא אשר לעת הזו לא ראה לנכון לקבוע את מזונות האישה, ובצדק, ואף קיבל את טענת הבעל כי האישה יוצאת תחת ידי מזונותיה [השיבוש במקור] ולפיכך ברי כי אין כל סיבה להשית על הבעל כיום חיוב במדור […] קל וחומר עת האחרונה לא הוכיחה כי היא נושאת במדור בפועל.

דברי המשיב כי משנקבע שהמזונות "יעודכנו בבית הדין האזורי" משמעות הדברים היא כי בית הדין האזורי ידון בהם לגופו של עניין אינם ברורים ולחילופין אינן מדויקים, שכן משמעות הדברים היא כי בית הדין קמא יבחן את צורכי המזונות ואת יכולותיו של המשיב ויקבע על פיהם את היקף חיוב המזונות והמדור, אך ברי כי אין בית הדין האזורי המחויב לפסק דינו של בית הדין הגדול יכול 'לעדכן' את שיעורם של דמי המזונות והמדור ולהעמידם על אפס נוכח סברתו כי אין המערערת זכאית להם החלוקה על פסיקתו העקרונית של בית הדין הגדול.

כך גם באשר להבחנה בין "קביעה הלכתית" ל"קביעה עובדתית":

קביעתו ההלכתית של בית דיננו, המחייבת את בית הדין האזורי, היא בדבר הזכאות למזונות ולמדור. הקביעה העובדתית שלא נקבעה ושנותרה אכן בידי בית הדין האזורי היא באשר להיקף הצרכים וליכולותיו של המשיב.

משדחה בית הדין קמא את תביעת המערערת למדור בנימוק השגוי כביכול אין למערערת זכאות למדור כל עוד לא הושלם המתווה לגירושין הרי שפעל, גם אם בשוגג, בניגוד לקביעה ההלכתית והעקרונית של בית דיננו ולא יישם אותה תוך קביעות עובדתיות בנוגע להיקפם של צורכי המדור או המזונות.

גם נימוקו האחר של בית הדין קמא שפקפק בהסכם השכירות שהוצג לפניו – אף אם מצוי פקפוק זה במישור של בירור העובדות, מבוסס על קביעות הלכתיות עקרוניות המצריכות את קיומו של הסכם השכירות ואת הוודאות כי המערערת אכן משלמת דמי שכירות בהתאם לו כתנאי לחיוב המשיב במדורה, וקביעות הלכתיות אלה מנוגדות לדעתנו כפי שהובהרה לעיל וכפי שנפסקה במקרים אחרים (אף כי בעניין זה אין להלין על בית הדין קמא שכן בעניין זה לא ניתנו עד כה הוראות מפורשות בפסק דיננו בעניינם של הצדדים דנן עצמם, ואין בית הדין קמא חייב לפעול בעניינם על פי פסיקותינו שבמקרים אחרים).

ובין כך ובין כך, גם על פסיקות של בית דין אזורי המבוססות על קביעות עובדתיות עומדת זכות הערעור ברובד העקרוני אם כי נדיר יותר שערכאת הערעור תתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ועל אחת כמה וכמה שעה שהכרעת בית הדין קמא – אפילו לשיטתו – אינה מבוססת על בירור העובדות, היינו על בירור כי הסכם השכירות שבנידון פיקטיבי הוא וכי המערערת אינה משלמת דמי שכירות, אלא על חשד בעלמא ועל תפיסה שלפיה חובת ההוכחה בעניין זה מוטלת על המערערת, תפיסה שהיא עניין הלכתי עקרוני ולא עניין עובדתי. אך לעצם העניין אין אנו נזקקים לכך עתה שכן לדעתנו וכפי שהובהר לעיל אין זכאות המערערת למדור תלויה בתשלום בפועל לאחיה, בעל הדירה, אלא באי־הסכמתה לתת למשיב חינם את הזכות שנתן לה אחיה ובעובדת נתינתו של האח את הזכות חינם למערערת או נתינתו אותה למשיב בכפוף לתשלום, ולא חינם, למשיב (מה שוודאי מוכח מן ההסכם, בלי קשר לשאלה אם המערערת משלמת לאחיה בפועל, ומסתבר אף מבלעדיו). משכך אין גם רלוונטיות לאמירת המשיב "[…] קל וחומר עת האחרונה לא הוכיחה כי היא נושאת במדור בפועל".

כא.       על הטיעון "כי האישה יוצאת תחת ידי מזונותיה" שב המשיב בהמשך (בניסוח רהוט יותר) באומרו כי פטור הוא ממזונות המערערת מחמת "צאי מעשה ידייך במזונותייך". בהקשר זה טען (בהמשך, כאמור) כי המערערת משתכרת כסייעת בגן ילדים סך של 6,100 ש"ח בחודש וכי בנוסף לכך משתכרת היא מעסק לקייטרינג ומבניית ציפורניים – הכנסות במזומן שאותן היא מעלימה, ולבד מכך יש לה פוטנציאל השתכרות גבוה. המשיב אף הטעים כי מטעם זה לא נפסקו לזכותה מזונות אישה עד כה למרות הפירוד הממושך שבין הצדדים ומציין כי המערערת לא הציגה לבית הדין קמא אסמכתאות בנוגע למצבה הכלכלי.

אין אנו צריכים להאריך בדחיית טיעון זה שאינו אלא חזרה נוספת – בשינוי נוסח – על טיעונו שנדון כבר לעיל "היא אף עובדת ומשתכרת", טיעון שהארכנו לדחותו לעיל, ולפיכך נסתפק עתה בדחייתו בקצירת האומר ותוך הפניה לדברינו דלעיל:

1. שאלת השתכרותה של המערערת אינה יכולה להיות טעם לדחיית ערעורה ולו מן הטעם הפשוט שבית הדין קמא לא נסמך על טעם זה בהחלטתו, מושא הערעור;

2. פטור מחיוב מדור ומזונות בטענת 'צאי מעשי ידייך במזונותייך' צריך ראיה לקיומם של אותם 'מעשי ידיים' או לכל הפחות: טענת 'ברי' ברורה ומבוררת, ולא הפרחת דברים בעלמא על אודות הכנסות במזומן, חקירה של הבעל על טענתו זו והשבעתו על אודות נכונותה;

3. המשיב 'מורד' שזכאותו למעשי ידי אשתו אינה ברורה כלל ויש יסוד לקבוע כי למרות זאת חייב הוא במזונותיה ובמדורה ואינו יכול לקזזם ממעשי ידיה שאין לו זכות בהם;

4. עבודת אישה מחוץ לבית ולמלאכות שחייבת אישה לבעלה וכל שכן אם כטענתו עובדת היא בכמה עבודות היא 'העדפה שעל ידי הדחק' שזכאותו של הבעל לה שנויה במחלוקת;

5. 6,100 ש"ח בחודש – ההכנסה היחידה המוכחת ומוסכמת שיש למערערת – ודאי אינם מספיקים לשכירות של 3,800 ש"ח בחודש בנוסף לכל יתר הצרכים שלה עצמה, שבגינם (פרט להוצאות הרכב) אין המשיב משלם וכפי שמציין הוא עצמו כי לא נפסקו לזכותה משום שמשתכרת היא, ולא כל שכן משצריכה היא לשאת אף בתשלומי 'מחציות'. כל זאת, נציין, אף בלי להביא בחשבון את טענות המערערת שלפיהן הורגלה לרמת חיים גבוהה שאותה חייב המשיב להמשיך ולהעניק לה מדין 'עולה עמו ואינה יורדת', טענה שלא נזקקנו לה לצורך הכרעתנו ולפיכך איננו נזקקים לבחון את הראיות הלכאוריות שהמציאה המערערת בעניינה.

נוסיף בנוגע להוספתו של המערער על טיעונו הקודם גם את עניין 'כושר ההשתכרות' ונבהיר כי אם בנוגע למעשי ידי האישה תיתכנה מחלוקות – 'כושר השתכרות' לכולי עלמא אינו גורע מאומה מחיובו של בעל במזונות אשתו, וזאת אף כשאינו 'מורד' ואף לסוברים שהכנסות האישה אינן מוגדרות 'העדפה שעל ידי הדחק' (ובלבד ש'עושה' היא לבעלה את אותו מינימום שבמינימום שחייבת היא מעיקר הדין, מה שאף לו היה חל גם כלפי בעל 'מורד' – פשיטא שאין בו אלא כדי מעט מזעיר מן ההוצאות).

כב.       טענה נוספת שמעלה המשיב היא כי אין לפסוק מזונות ומדור אישה כשהבעל מבקש להתגרש והאישה מתנגדת. וזאת בניגוד לאמור בהחלטתו של בית דיננו מד' בתשרי התשפ"ה (6.10.24) כי "רצונו של בעל בגירושין – אין בו כדי לפוטרו מחיוביו כלפי אשתו (אם אין נוקטים, ועל פי הפסיקה המקובלת בבתי הדין הרבניים אכן אין אנו נוקטים, כדעת הרא"ם החולק על כך)".

לעניין זה מסתמך המשיב על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה בתיק ‏1393580/2 שבו נאמר כי למרות המנהג "לפסוק כדעת הרא"ש ולחייב את הבעל במזונות אישה עד למתן הגט אף שאינו מעוניין באשתו ובניגוד לדעת הרא"ם והב"ח" ולמרות "הפסיקה המקובלת" שעל פיה "אינו יכול לטעון קים לי כדעת הרא"ם":

במקום בו אף לאישה חלק בפירוד, ובמיוחד בו ברור כי השלום לא ישוב לביתם, יש מקום להסתמך על אותם השיטות ויכול לומר קים לי כדעת הרא"ם ולפוטרו ממזונות אישה.

זאת בהתבסס על פסק דינם של הרבנים הראשיים (דאז) הגריא"ה הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל ושל הגר"י קלמס (אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל חלק א, פסק דין המתחיל בעמ' נא, עמ' נד–נה) באשר ל"מקרה שהבית דין ברור לו שהיא [= האישה] אשמה בהפרעת החיים של שלום […] ושאין תקוה עוד להחזרת שלום הבית על מכונו"; על דברי ציץ אליעזר (חלק טז סימן סח) שלאחר שהכריע בניגוד לדעת הרא"ם כתב אף הוא כעין זה כשהוא נסמך על פסק הדין ועל פסק דינו של בית דין זה, במותב שבחבריו גם אחד החתומים מטה, בתיק 907072/6, שגם בו הוכרע כסברה זו.

ברם ציטוטו של המשיב את פסק דינו האמור של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה לוקה בחסר (כמו גם בעירוב בין דברי בית הדין הנ"ל עצמו לדברי המקורות שאותם הוא מצטט). לו היו המערער ובאת כוחו מעיינים בדברים – ואנו נוקטים כך מתוך תקווה שאכן כשלו רק באי־עיון ולא בציטוט סלקטיבי מכוון שמטרתו הלכאורית היא לנסות להטעות את בית דיננו – היו נוכחים כי – המסקנה העולה מפסק הדין האמור ומהמקורות שעליהם נסמך היא ההפך מן היעד שאליו מבקשים הם להוליכנו, שכן שם מדובר בפטור של הבעל ממזונות אשתו בכפוף לפסיקת פיצויי גירושין ולאחר פסיקה כזו דווקא (ואכן נפסקו שם פיצויים כאלה), והכול על בסיס הנחת המוצא המוסכמת כי אכן לפחות כל עוד לא נפסקו כאלה ברור הוא שאי אפשר לפטור את הבעל ממזונות אשתו אפילו אם אכן אין סיכוי לשלום בית ואף אם אכן נושאת האישה בחלק מן האשם בהגעתם של הצדדים למצב זה.

כג.        אחר הדברים האלה הוסיף המשיב לטעון בנוגע למצבו הכלכלי "הבעל מתחיל את החודש בהוצאות אסטרונומיות בסך עשרות אלפי שקלים". וזאת בעוד "בגין עסק האטליז שבבעלותו הוצא צו סגירה והחל מסוף חודש 8/24 הפסיק העסק מלפעול".

בהמשך הוא טוען כי אינו איש עשיר וכי משלם הוא למזונות ילדיו 3,750 ש"ח לחודש בתוספת 'מחציות' והוצאות הקטינים בעת שהותם עימו לרבות רכישת ביגוד וציוד, משלם שכירות בסך 5,000 ש"ח לחודש, הוצאות מחיה, הוצאות רכב שלו ושל המערערת – לגבי הוצאות הרכב שלה נוקב הוא בסכום של 2,000 ש"ח לחודש אלא שסכום זה כולל 1,700 ש"ח החזר הלוואה. בהשוואה לכך, טוען הוא, למערערת אין כלל הוצאות – היא משתכרת בעצמה במוצהר ובמזומן (רוצה לומר: במוצהר ושלא במוצהר) ומקבלת דמי מזונות.

כד.       המשיב מוסיף כי המערערת 'משלשלת לכיסה' את דמי הביטוח הלאומי שבגין הקטינים (קצבת ילדים), "ככל הנראה" מקבלת מענק להורה יחידני בתחילת כל שנת לימודים, ו"סביר" גם כי "האישה התחמנית דאגה לקבל סיוע בשכר דירה".

נציין כי כינויה של המערערת "תחמנית" חוזר על עצמו גם בהמשך ונלווה אליו גם התואר "רשעית".

אפשר שהיה מן הדין להורות על מחיקת סיכומי המשיב ולצוות על הגשתם שנית כשנעדרים מהם ביטויים פוגעניים אלה (המתווספים לעזות המצח שבכינויה של המערערת 'סרבנית גט' ו'מעגנת' שעליו עמדנו לעיל). נזכיר כי את הסיכומים לא כתב המשיב והגיש בכוחות עצמו אלא באמצעות באת כוחו, עורכת דין האמורה לייצג את מרשה ולהציג את טענותיו הענייניות – לא את השתלחויותיו – והמחויבת לנהוג על פי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986, הדורשים מעורך הדין לנהוג בדרך ארץ גם בצד שכנגד (סעיף 23) ולשמור על כבודו (סעיף 33).

אלא שדרישה זו הייתה מאריכה את הדרך והזמן עד לפסק דין, מה שהיה פוגע דווקא במערערת ומשרת את המשיב, ו'נמצא חוטא נשכר', ומשום כך נמנענו ממנה.

כה.       לגופם של דברים:

האמירה בנוגע להוצאות האסטרונומיות של עשרות אלפי שקלים היא אמירה שאינה יכולה לצפות להתייחסות רצינית מצידנו משנעדר ממנה פירוט ולא כל שכן אסמכתה. לא כל שכן שאין מקום להתחשב באמירות על הכנסות נוספות של המערערת שלא זו בלבד שאינן מגובות באסמכתה כלשהי אלא שאף אינן מתיימרות להיטען כטענת ברי אלא כהשערות בעלמא – "סביר", "ככל הנראה" – ולמעלה מן הצורך נאמר כי מענק להורה יחידני אחת לשנה אינו סכום משמעותי בהקשר דנן (והלוא אין אנו עוסקים עתה במזונות ילדים שוטפים פרט למדור ולא כל שכן שלא בתביעה לתשלומי הוצאות לימודיות מיוחדות הנדרשות לרוב אחת לשנה לקראת תחילת שנת הלימודים, כרכישת ציוד לבית הספר, שכלפיהן רלוונטי המענק האמור), ובין כך ובין כך לא הוא ולא תשלומי הביטוח הלאומי – אף אם נניח כי יכולים הם להישקל בעת הדיון על מזונות הילדים – אינם יכולים להיות מובאים בחשבון בנוגע לחובת המשיב במדור אשתו.

הטיעון על הפסקת פעילותו של העסק באוגוסט האחרון – באורח פלא בדיוק לכשנתבע המשיב לשלם דמי מדור לאשתו ולילדיו – מעורר חשד בנוגע למידת דיוקו ואמינותו לפחות באותה מידה שעורר בית הדין קמא את החשד באשר להסכם השכירות שבא לעולם בסמוך לתביעת המדור, ולמען האמת: הרבה יותר מכך, שהרי בנוגע להסכם השכירות מתקבל על הדעת (אף לשיטת בית הדין קמא כי אכן הוא נצרך) קשר סיבתי בכיוון ההפוך: כיוון שנדרשה המערערת לשכור את הדירה תבעה דמי מדור, ולא: כיוון שביקשה לתבוע דמי מדור יזמה הסכם שכירות, ומה גם שהרציונל של יצירת הסכם שכירות בשלב שבו עברה הבעלות בנכס מהורי המערערת אל יורשם – אחיה – ברור הוא, הורים נוטים לשכן את ילדיהם ונכדיהם בנכסיהם חינם אין כסף יותר משנוטים אחים לנהוג כך באחיהם ובאחייניהם.

אף ככל שנסבור ונקבל כי הדברים בנוגע לסגירת העסק מתארים מצב עובדתי נכון לא נוכל שלא לחשוד שמא יש דברים בגו ויש קשר סיבתי בין הפסקת פעילות העסק לבין רצונו של המשיב להתגונן מתביעה זו (ושמא על המכנה את אשתו 'תחמנית' ליטול קורה מבין עיניו).

לכך יש להוסיף כי המערערת המציאה ראיות לכאורה להכנסות גבוהות של העסק בעבר וכן להמשך קיומו לכאורה, לאחר 'סגירתו', ב'שינוי השם' – 'אותה גברת בשינוי אדרת'. אכן לא קיימנו הליך הוכחות באשר לטענות אלה ולראיות הלכאוריות להן, אך נוכח כל האמור ובהינתן גם שאף בית הדין קמא לא פטר את המערער ממזונות או ממדור בנימוק של חוסר יכולת, ובהינתן גם שאין חולק לכאורה על כי יש למשיב כושר השתכרות (ובניגוד לכושר ההשתכרות של האישה שאין לו כמעט כל משמעות לעניין חיוב הבעל במזונות אשתו, לכושר ההשתכרות של הבעל יש משמעות לפחות לדעת חלק מן הפוסקים הסוברים כי בעל חייב לעבוד כדי לפרנס את אשתו) ויש לו גם רכוש שגם ממנו יוכל לפרנס אם יבחר להשתמש בו לצורך זה במקום להתפרנס ולפרנס מעבודה.

כך באשר להכנסות, באשר להוצאות – אמירותיו של המערער בדבר הוצאות אסטרונומיות שיש לו אינן מגובות כאמור בראיה כלשהי, אינן אמינות ואף אינן בגדר טענה ברורה נוכח העדר הפירוט שלהן. ההוצאות שכן פירט המשיב הן בסכומים סבירים למדי הרחוקים מן ההגדרה 'סכומים אסטרונומיים' כרחוק מזרח ממערב. באשר למרכיב של הוצאות הרכב של המערערת הכלול בהן תוך שנכללת בו השבת הלוואה בגין רכישת הרכב יש להזכיר גם כי אין מדובר בתשלום שמקבלת המערערת עצמה וכי הרכב משמש את המערערת לעת הזאת על פי החלטות שיפוטיות מנומקות, אך הונו של המשיב הוא ולכשיחדל חיובו במזונותיה של המערערת יחזור לשימושו שלו, וההלוואה – הלוואה בעבור הונו היא.

כו.        סוף דבר הוא כי דינם של הערעור ושל רוב בקשותיה של המערערת – פרט לזו העוסקת בחיוב המדור למפרע גם בגין התקופה שבה הייתה הדירה שייכת להוריה שעימם לא כרתה הסכם שכירות – להתקבל.

בהתאם לכך אנו קובעים:

1.   המשיב ישלם למערערת בגין מדורה סך של 3,800 ש"ח לחודש.

2.   לעת עתה וכל עוד ממשיך חיובו של המשיב במדורה של המערערת לעמוד לא יידרש המשיב לתשלום נוסף בגין מדורם של הילדים המשותפים.

לכשיתגרשו הצדדים או אם ייפסק לאחר קביעת המתווה לגירושיהם תוך תשלום כתובה ופיצוי ובהתאם לפסק דינו של בית דין זה בסוגיית הגירושין, ייתן בית הדין האזורי את דעתו על חיובו של המשיב במדורם של הילדים.

החיוב במדור הילדים ייגזר מהסכום המקובל כתשלום דמי שכירות ראויים בעבור הדירה שבה יגורו הילדים עם המערערת, בהתאם לחלקיות המקובלת (בהינתן שהדירה משמשת הן את הילדים והן את המערערת), ללא תלות בשאלה אם המערערת משלמת את דמי השכירות בפועל או שמא הדירה שייכת למערערת או לקרוב משפחתה המעניק לה (ולא למשיב) את זכות השימוש בה וללא תלות בשאלה אם יש למערערת או לבעלי הדירה חוב משכנתה בגין בעלותם בדירה.

3.   תחולת החיוב בסכום האמור (3,800 ש"ח לחודש) הוא למפרע מעת שנכרת הסכם השכירות בין המערערת לבין אחיה (וזאת כאמור ללא צורך להוכיח כי המערערת משלמת לאחיה בפועל). אשר לבקשת המערערת לחייב את המשיב בתשלום המדור למפרע גם בגין תקופה מוקדמת יותר, עת דרה בדירת הוריה (ואף לאחר פטירתם טרם כריתת הסכם השכירות האמור) – תגיש המערערת את בקשתה לבית דין קמא.

4.   אין צו להוצאות.

כז.        פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

הרב שלמה שפירא                         הרב ציון לוז־אילוז

מצטרף למסקנות.

הרב מאיר פרימן

נפסק כאמור.

ניתן ביום כ"ה בטבת התשפ"ה (25.1.2025).

הרב שלמה שפירא                         הרב ציון לוז־אילוז                          הרב מאיר פרימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה