ב"ה

תיק 1287338/2

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב דוד דב לבנון, הרב חיים ו' וידאל

התובע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד משה יצחק אוסדיטשר)

נגד

הנתבעת:         פלונית (ע"י ב"כ טו"ר צבי  גלר וטו"ר זיו ברקוביץ)

הנדון: בעל הטוען 'מאוסה עליי' בנישואים ראשונים

פסק דין

בפני בית הדין תביעת הבעל לגירושין ומנגד תביעת האשה לשלום בית, וכעת לאחר השלמת הדיונים לבירור התביעות והעיון בסיכומי טענות הצדדים, להלן פסק הדין.

הצדדים נישאו לפני 36 שנה ולהם שמונה ילדים, כולם בוגרים.

להלן טענות הבעל כנגד אשתו כפי שהוצגו בכתב התביעה שהגיש:

"הנתבעת, אשה מרירה, מתריסה, נקמנית ולעומתית, עסוקה מזה 36 שנה ברצף, מידי יום ביומו, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, בירידה לחיי התובע ובהתנכלות לו על כל צעד ושעל, תוך יצירת פרובוקציות מתוכננות היטב ועריכת 'סדר יום' מערכתי איך להוציאו מדעתו ולהפוך את חייו לגיהנום ממש. לאחר שנות נישואין כה רבות ו'השתדלות' יומית לבצע מלאכתה נאמנה, פיתחה הנתבעת מומחיות מיוחדת ב'הצלחתה' להוציא את בעלה מדעתו במיומנות מרשימה, תוך שהתובע הגיע למצב שהוא מואס בחייו, פשוט כך… הנתבעת, שכבר לפני שנים הוגדרה ע"י מטפלת מקצועית כ'אשה בעלת אופי חזק ושתלטנית', משליטה על התובע משטר טרור של איסור להתבטא; להגשים את עצמו; לפעול עפ"י הבנתו; לבצע את אשר הוא רוצה; להגשים את שהוא אוהב; לחיות חיים עצמאיים; לבוא; ללכת; ליהנות; ללמוד; לדבר; לשוחח עם אנשים; להיות בקשר בריא עם צאצאיו; להגשים שאיפות; להוציא לפועל תכניות; להביא את אישיותו העצמאית לכדי מימוש. התובע חי עם אשה שהיא בבחינת 'בלעדיה לא ירים איש ידו או רגלו', כאשר הנתבעת מכשילה כל דבר הנוגע אליו ; מתנכלת לו ביודעין; משבשת את סדר יומו; מבזה אותו; משפילה אותו; מטרידה אותו; ושומרת לו טינה רבתית בלתי ניתנת לשליטה החל מאז ועד עצם היום הזה, ובאו מים עד נפש. הגדילה הנתבעת לעשות כשהיא מרשה לעצמה להסית את הילדים נגד אביהם-מולידם, לועגת לו בנוכחותם ורומסת את כבודו האישי וההורי, מעוררת מהומות, יוזמת פרובוקציות ומעודדת תוהו ובוהו הורי וסמכותי, ולרבות: עידוד הילדים, בזדון, להתחצף לאביהם ולסתור את דבריו, לבזותו ולהצטרף למקהלת הביזוי והשיסוי מבית היוצר של הנתבעת. באמתחתו פרטים רבים נוספים המצמררים כל שומע, ועשרות שנות הנישואין בהן השקיע מאמץ עילאי בלתי נתפס לנסות לשנות את נהליה והתנהגותה של הנתבעת – לא צלחו, אך ורק בשל אישיותה הקשה של הנתבעת… 'חיי האישות' של בני הזוג הינם מסכת התעללות קשה בפני עצמה המצריכה הקדשת פרק שלם ומפורט… בני הזוג היו כבר אצל מטפלים שונים ומשונים – בישראל ובפ' – שם התגוררו תקופת זמן, אולם כל אלו פכרו ידיהם בייאוש תוך שהם מטילים את אשמת פירוק הנישואין על כתפיה של הנתבעת, אשה, שכבר אמרנו אודותיה, שהינה רעה, מרירת חיים ובלתי נסבלת"

עפ"י האמור מבקש הבעל בכתב התביעה:

"כיון שכך, ובהתאם לכלל התלמודי של 'אין אדם דר עם … בכפיפה אחת', נאלץ הוא, לאחר שנות סבל כה רבות, להגיש תעצומותיו בפני ביה"ד הנכבד, בעתירה כי יורה ביה"ד דרכו שחייבת הנתבעת לקבל את גיטה כדמו"י".

מנגד בכתב התביעה מטעם האשה לשלום בית, האשה מפרטת עד כמה היתה מסורה לבעלה במשך כל שנות הנישואין ולאורך שנים רבות התאימה את עצמה לנסיבות שנכפו עליה בפ', והכל בשביל בעלה. לדבריה כתב התביעה מטעם הבעל הינו שקרי ויש לדחותו.

התקיימו ארבעה דיונים שנועדו לבירור תביעת הגירושין.

התברר שהצדדים גרים תחת אותה קורת גג, אך בפירוד בתוך הבית, ולהלן מפרוטוקול הדיון הראשון:

"האיש: אתייחס ל-10 השנים האחרונות, נשואים 35 שנה, 8 ילדים, 5 נשואים, גרים בנפרד באותה דירה, הפירוד כשנה וחצי, הפירוד כי בקשתי גט, עשינו עליה ב 1992, בהמשך הלכתי לחו"ל לעזור לאבי ז"ל ברבנות, אתייחס לשנים האחרונות, הייתי שם 4 שנים, ראיתי שיכול להיות פירוד בקהילה, אבא שלי היה רב שם כ 60 שנה, אחרי שעשו שם דברים שרב לא יכול להישאר שם החלטתי לעזוב ולחזור לארץ בשנת 2012

 בית הדין: מה עיסוקך היום?

האיש: אברך, שמתי לב שאין כאן נישואין, רק אינטרסים, אשתי מחקה אותי, אני לא קיים, היא אישרה את זה, היא נתנה לי גט עוד לפני שנים רבות

 בית הדין: לפני 35 שנה?

האיש: לא, היא התנהגה לא בסדר שנים רבות, אין כלום, היא לא מדברת, לא מבשלת, זה היה אחרי שבאנו לפה אחרי 9 שנים, שכרתי דירה אך לא עברתי לשם, זה הסתדר קצת, שילמתי שכ"ד שנה שלימה והכסף 'הלך', רציתי לסדר את הענין, הלכתי לרבנים רבים, לרב שלמה עמר, גם ליועץ נישואין, לתקן, יועצת אמרה לי לבקש סליחה, כשהיא פנתה אליה היא אמרה ליועצת שהיא רוצה גט, זה היה לפני כ 5 שנים.

 בית הדין: מה קורה לאחרונה?

האיש: כטיטוס שהחריב בית שנחרב, אין כאן נישואין.

 בית הדין: למה זה קרה?

האיש: היא אוהבת כבוד ותהילה, ואני לא רב, לא שוה.

 בית הדין: כיום אתה חושב שלא ניתן לתקן את הענין?

האיש: בקשתי לסדר גט בלי להתבזות, היא לא הגיבה, המשיכה בחייה, אילו היה לי טוב בבית לא הייתי נוסע לפ' עם כל הכבוד שלי לאבא שלי, נסעתי עם כל המשפחה, פ' היא מדינה ארורה.

 בית הדין: נסעת כי לא היה לך טוב כאן?

האיש: נסעתי איתה, אם היה לי טוב הייתי חושש לשנות, היא עצבנית, פסימית, מרה שחורה, הילדים בריאים, לומדים, הבן שלי אמר לאמא שלי שפ' היא מדינה ארורה, כך היא דיברה על המקום שכיבד אותה, ושההורים שלי היו שם.

 בית הדין: אולי זה מבחינה רוחנית?

האיש: בחיים איש לא קילל את המדינה, אבא שלי הלך למקום מדבר שממה, המסקנה שלי שאין פה נישואין זמן רב, חוץ מיחס מחפיר מול הילדים, כשמתחצפים אלי אני לא יכול לענות.

 בית הדין: האם יש צורך להיכנס לכל פרט?

האיש: הלכתי ליועץ נישואין שאמר שאני מוכן לעשות הכל והיא אמרה שתחשוב על זה.

האשה: צר לי על איך שהוא רואה את הדברים, לפני 35 שנה התחתנו עם חזון, רצון להגיע לחלום, ללדת ילדים, להקים בית, מולו ומול בורא עולם השתדלתי לעשות מה שנכון, על פי רבניות ורבנים, לא התכונתי לפגוע.

 בית הדין: כיצד הגעתם עד הלום?

האשה: קשה לענות, היו אי הבנות, אך גם כשנרשמה אצלו המציאות שאני לא מעוניינת, כל מה שעשיתי לא היה מספיק, כשחזרנו מפ' אחד הילדים עם רקע רפואי ענף, הטיפול בו כשחזרנו מפ' היה קשה באופן מיוחד, הוא היה אז בגיל 7, חולה במחלה שלא ידענו עליה, הוא מושתל כליה שהתרופות גרמו לו לחלות בקוליטיס, פצעים בקיבה, המחלה התגלתה אחרי שנה וחצי, אולי לזה בעלי התכון שלא הייתי נוכחת מספיק לבשל, כל נוכחותי לאחד את המשפחה.

 בית הדין: לדבריו כל השנים האחרונות רצית להתגרש, את מאשרת?

האשה: אף פעם לא בקשתי, למרות הקשיים הלא מעטים, אנו נשואים ונושאים את כל חלקי האדם, יום אחד קמתי וראיתי שהוא עזב את החדר.

 בית הדין: ולפני כן מה קרה? חייתם בשלום?

האשה: חשבתי, היו יחסי אישות עד ערב פסח האחרון למרות שהוא עזב.

 בית הדין: כשהוא מבקש להתגרש מה את אומרת?

האשה: קשה לי מאד, אני אשה יחידה בין הנוכחים כאן, אתי 8 ילדים, חלקם אברכי משי, אני לא חושבת שזה נכון.

 בית הדין: מה היית מבקשת?

האשה: בדיקה יותר לעומק.

 בית הדין: היית רוצה יעוץ?

האשה: ייתכן מאד.

 בית הדין: יזמת את זה גם לפני הדיון? יעוץ נישואין למטרת תיקון?

האשה: אחרי שהוא הגיש הסכם גירושין שהוא כתב עם רב אמרתי שאני לא מבינה, אמרתי את זה גם ביישוב הסכסוך.

 בית הדין: מה את רוצה שיקרה מכאן ולהבא?

האשה: שאולי נבדוק לעומק מה ניתן לעשות למטרת תיקון.

 בית הדין: את מבקשת שנמנה יועץ נישואין ותשתפו אתו פעולה? לדבריו בעבר לא שיתפת פעולה עם יועץ נישואין.

האשה: גם אז הייתי מוכנה, אני לא מאשרת את מה שהוא אמר.

 בית הדין: ניתן למנות יועץ נישואין שיעשה נסיון לחזור לשלום בית?

האשה: כן."

ולהלן קטע מהדיון השני:

"בית הדין: … בדיון קודם נשאלת עקרונית לגבי הגירושין ולא קיבלנו תשובה ברורה, מה עמדתך? הבעל עומד על תביעתו.

האשה: זה לא קרה פעם ראשונה, הרבה פעמים הוא לא מרוצה, אולי זה גיל אמצע החיים והוא רוצה לעשות שינוי, אני לא מעוניינת להתגרש, השקענו 35 שנה, מעוניינת בשלום בית.

האיש: מ 2012 כשהגענו מפ' היא מחקה אותי, לא היה בית ונישואין, 7 שנים ניסיתי לעשות שלום בית, מרב לרב, תרפיסט, לא היה נישואין, כשיש אורחים יש הצגה, וכשהלכו היא בעולם שלה, אמרה לי כמה פעמים שכל אחד מאתנו יחיה בנפרד, יש רק סעודות שבת, אך לפני ואחרי אין דיבור ואין קשר, אין תקשורת נורמאלית, היום לא ישנים באותו חדר, ניהלנו חיים משותפים במינימום, יש כאן תרמית, היא אמרה שהיא רוצה גט.

 בית הדין: … האם ניתן לשלוח אתכם לגורם מקצועי מתאים לעבוד על הנצרך לצורך תיקון.

האיש: היינו, אצל מר ל', תרפיסט ויועץ נישואין, היא הפסיקה ללכת, כשהיא צריכה לטפל היא מפסיקה, היא לא רוצה, זה תרמית, ילדי מפ' היו פה והיא אמרה שיוכל להיות תיקון לנישואין אם אהיה 3 חודשים מחוץ לבית, אני מאמין לה, יש קיר ברזל ביננו, היא צריכה להודות בזה, אני ישן שנה וחצי בחדר אחר כי קשה לי, יש אנרגיה שלילית, אני מרגיש שהיא שונאת אותי, יש שגעונות, תנועות גוף משונות, לדעתי זה בלתי ניתן לתיקון, כדאי שהיא תיבדק פסיכולוגית לפני שהיא תגיד שהיא רוצה שלום.

 בית הדין: הבעל תובע גירושין והאשה רוצה שלום בית, לא ניתן לחייב גירושין בשלב זה, תוכלי להתייחס לדבריו?

 בית הדין: האם נכון שלא שיתפת פעולה ביעוץ נישואין?

האשה: לגבי מר ל' למדתי אצלו שנים, לא היה הליך אצלו, בעלי העלה את טענותיו, הוזמנתי לבד והסברתי את עמדתי, פעמים, ובסוף הפעם השניה הוא אמר לי שמדובר בנישואין אלימים.

 בית הדין: הכוונה שהוא אלים כלפייך?

האשה: לגבי פחות אלימות פיזית, היה כלפי הילדים, הוא הרים עלי יד פעם אחת, לפני כ 10 שנים."

בהחלטה מיום י"ח תמוז תשפ"א (28/06/2021) שניתנה לאחר הדיון השני, נכתב:

"הבעל תובע להתגרש והאשה מבקשת לדחות את התביעה, ובית הדין נוכח כי מן ההכרח שהצדדים יפנו בהסכמה להליך יעוץ נישואין מקצועי ובמסגרת הליך זה יעשו מאמץ לבחון את החלופה לחזרה לשלום בית עם הדרכה צמודה במגמה להביא לתיקון הליקויים שהתגלו אחרונה בחיי הנישואין. ככל שההליך יעלה יפה תביעת הגירושין תרד מסדר היום, וככל שלא יעלה בידם להביא לחזרה לשלום בית, בקשת האשה לדחות את תביעת הגירושין תרד מסדר היום והצדדים יתגרשו בהסכמה.

בהתאם להסכמת הצדדים למתווה הנזכר, הצדדים יפנו לרב ב', ממכון …… עם השלמת ההליך הרב ב' יעביר לעיון בית הדין דו"ח מסכם אודות ההליך".

לאחר מכן התקבלה הודעתו של הרב ב' שכתב כדלהלן:

"הזוג הופנה אלי מביה"ד לבדיקה של תהליך של ייעוץ נישואין מקצועי כעזרה להשכנת שלום בית בין בני הזוג. לצורך דו"ח זה פגשתי את הבעל פעמים ואת האישה פעם אחת.

האישה מדברת על חיים זוגיים ומשפחתיים מאוד קשים, כולל טיפול בילד חולה, חיים במדינה זרה ללא תמיכה משפחתית וקשר בעייתי ביותר עם בעלה. על אף הריחוק הרגשי והמעשי ביניהם, היא אומרת שהיא מעוניינת בניסיון נוסף של ייעוץ זוגי בכדי לעשות את הכל לבנות שלום בית.

הבעל איתן בדעותיו שהוא רוצה רק להתגרש. הוא אומר שמבחינה מהותית הוא מזמן כבר גרוש מאשתו ואין לו שום עניין לשום דבר חוץ מלסיים את תהליך הגירושין.

אי לכך, אין לתהליך של ייעוץ זוגי מה לתרום להשכנת שלום בית בין בני הזוג".

עד כאן מהודעת יועץ הנישואין שהועברה לבית הדין.

ולהלן קטע מפרוטוקול דיון נוסף שבו האישה נחקרה:

"ב"כ האיש: האם את ארוחות השבת הוא אוכל בחדר שלו? בשנתים האחרונות?

האשה: זה משבועות, מאז שהוא שמע על העיקולים וצו עיכוב היציאה מהארץ, אמר שהוא לא יהיה באותו חדר עם האשה שמוציאה נגדו צוים, לא נכנס לחדר שאני מצויה בו, לפני כן הבית היה רגיל, היינו אוכלים ומארחים את הילדים, אני מבשלת בשמחה.

ב"כ האיש: אפילו את השירותים סגרת בפניו, משהו עם חתול.

האשה: אני יכולה להסביר, יש לנו חתול בבית, לפעמים יש לה מצבים רגשיים ועושה את צרכיה היכן שהיא רוצה בבית, היתה תקופה שהיא עשתה בחדר שלי על המיטה שלי, לכן סגרתי את החדר של השירותים כדי שהיא לא תוכל להיכנס, יש עוד 5 שירותים בבית, וכשהוא שאל מיד פתחתי, אין בדלת מנעול, אני לא יודעת למה הוא לא פתח את זה, כמובן שהגיע לי עונש על זה ובאותו שבוע הוא לא השאיר לי כסף לקנות אוכל.

ב"כ האיש: הוא היה אלים?

האשה: בהחלט, פעם הוא היכה אותי, לפני הרבה שנים, דיברנו על זה בדיון, יש סוגים נוספים של אלימות, הענשה, יש לי את זה בכתב ידו, כשלא מוצא חן בעיניו משהו שעשיתי הוא לוקח את כ. האשראי, צועק, צורח על הילדים, כל התנהלות שלי שאינה כרצונו לא עוברת בשתיקה.

ב"כ האיש: ההתנהלות שלו בלתי נסבלת.

האשה: לא אמרתי.

ב"כ האיש: איך את מצפה לשלום בית? הוא לא רוצה לראות אותך.

האשה: התהליך הזה לא פשוט, עד שלא ניתן לשאת את זה, הכל נלקח ממני, הילדים לא מדברים אתי, השכנים, המשפחה, מה שהשקעתי 35 שנה, חוץ מהאמונה בבורא עולם וביכולת של איש להשתנות, חלק מהילדים לא מדברים אתי, הם שמעו כמה שאני רעה, מסבילה את אבא שלהם, אני זקוקה לתרופות ולטיפול, אין להם אמא נורמאלית והיא רעה ורשעה.

ב"כ האיש: וכך אפשר להמשיך לחיות? הוא לא רוצה להמשיך.

האשה: כן אני מסכימה שאי אפשר אך ניתן להמשיך, אני מכירה אותו 35 שנה, יש לו לב טוב, מסירות, רצון להשקיע, הוא הציל בתים בפ', את ביתו הוא לא יוכל להציל?

ב"כ האיש: הייתם אצל יועצים.

האשה: אחד, מר ל'.

ב"כ האיש: עזבת את היעוץ.

האשה: לא עזבתי, השארתי את זה בסימן שאלה, שלחתי אליו הודעות, למדתי אצלו יעוץ שנים והייתי במקום לא מתאים, בפעמים הראשונות רק בעלי דיבר וצעק, ומר ל' ביקש להפריד כוחות, זומנתי בנפרד והגעתי מספר פעמים והסברתי את הצד שלי, והוא אמר לי שאני חיה בנישואין אלימים, ואמרתי שגם אם זה כך שיעזור לי להסביר את זה, אך הוא סירב לעזור לי, לא קיבלתי ממנו תשובה, ואז הצעתי דרך הרב א' לפנות למישהו אחר והוא סירב.

ב"כ האיש: הוא אמר שהנישואין אלימים, הוא המליץ לך להתגרש?

האשה: לא, אפשר לתקן.

ב"כ האיש: אך הוא לא רוצה לתקן, כל הנישואין מאוסים בעיניו.

האשה: מה מטרת השאלה?

ב"כ האיש: במצב הזה אי אפשר להמשיך.

האשה: אני חושבת שאדם צריך לעשות חושבים, ואני נותנת לו לחשוב שוב"…

ב"כ האיש: כמה שנים אתם לא ישנים יחד?

האשה: מפסח.

האיש: מתי אמרת לי שלא יהיה אישות?

האשה: לא זוכרת.

האיש: זה לפני המון שנים.

 בית הדין: ממתי בפועל הפסקתם?

האיש: אם הייתי מפסיק זה גט.

 בית הדין: כמה שנים אתם לגמרי ללא אישות?

האיש: בפסח היא נתנה הבנה כאילו יש משהו, בפועל לא היה כלום, עשיתי טעות, היא לא רצתה, דחתה אותי בשתי ידים, לפני פסח לפחות 4 שנים היא אמרה לי מפורשות שלא יהיה אישות, חוץ מפסח לא היה שנתים, ובפסח עשיתי טעות.

האשה: לא מסכימה, הוא חזר מהבראה בערב פסח, כשהוא דרש בחיים לא אמרתי לא.

ב"כ האיש: את מוכנה ללכת למכונת אמת על זה?

האשה: לא מאשרת מה שהוא אמר, בשום פנים ואופן.

 בית הדין: בפועל היה?

האשה: כן, הלכתי לטבול לילה לפני הניתוח של הבן שלי, כשהיה שלג בירושלים הלכתי קילומטרים, הייתי היחידה, לפני 12 שנה, ולא שיניתי, למדתי עוד ועוד כמה זה חמור לדחות וזה מה שניסיתי לעשות, הנפש מתנדנדת, לפעמים כך ולפעמים כך, לימדו אותי שבנישואין אני לא פועלת מול אדם, אלא מול בורא עולם, אליו אצטרך לענות, השתדלתי להיות אשה כשירה והייתי מלווה ברבנים וברבניות, בשיעורים, בכל מה שטוב, יחד עם זאת הצעקות והאיומים כל היום, מטיל אימה יתירה, היה לי קשה, כשנסענו לפ' מצאתי דרך להעריך אותו יותר כי ראיתי שיש לו מקום והיו פחות איומים בבית, הוא חזר לכאן מתוסכל ומבויש.

האיש: מחקת אותי כשחזרנו לפה, אמרתי לך את זה ואישרת את זה, נתת לי גט לפני שנים רבות, סירבת לכל הצעה שלי, נישואין כאן לא היה.

ב"כ האיש: היית צועקת עליו כל מוצאי שבת?

האשה: אני לא צועקת ולא צורחת, הייתי מתוסכלת במוצאי שבתות.

ב"כ האיש: בית הדין אמר שלא השקעת ברומנטיקה.

האשה: לא נתנו לי לסיים את המשפט, אפשר לתקן, תנו לי רשימה ואני מוכנה לנסות אם יש רצון משני הצדדים.

ב"כ האיש: אך אין.

 בית הדין: אולי אפשר לתקן? למה לא? אתה אדם חשוב.

האיש: ניסיתי, עובדים עליך, גם כשבקשתי גט, היא לא עשתה כלום, כאילו כלב נובח.

 בית הדין: נעשה נסיון אחרון.

האיש: היא עברה קוים אדומים, אין לי שום ענין".

עד כאן מהפרוטוקול.

כמו כן התקיים דיון שבה נשמעה עדות הגב' ה' ממנה ביקש התובע להוכיח שהאשה סירבה בזמנו להיעתר להצעה להליך יעוץ נישואין, העדה דיברה על אירוע מלפני מספר שנים והעידה שבמפגש אחד שהתקיים במעמד שני הצדדים, הבעל ישב מול האשה וביקש סליחה על כל מה שגרם, וביקש לעבוד על זה, ובתגובה האשה הסתובבה ואמרה שרוצה להתגרש. אך האשה הכחישה עדות זו וטענה: יתכן שאמרתי שזה מה שיקרה, שנגיע לגירושין, אבל לא אמרתי שאני לא רוצה שלום בית.

דיון

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שבתיק, נחלקו הדיינים. להלן דעת כל אחד מהדיינים, בהשמטת שמותם, כמתחייב עפ"י ההלכה הפסוקה בחו"מ סי' יט. בתחילה תובא דעת המיעוט.

דעת דיין א'  – דעת המיעוט

הטענה לחיוב גירושין מאחר שגם האשה מבקשת להתגרש

ככל שהייתה מתבררת טענת הבעל שהאשה מבקשת להתגרש ושוללת חזרה לשלום בית, היה מקום לפסוק שתביעתו לגירושין מתקבלת, מאחר שבנסיבות ששני בני הזוג שוללים שלום בית אין מוצא אחר מלבד גירושין, ולא גרע מפסיקת רבינו ירוחם בשם רבו (נתיב כג חלק שמיני), המחייבת את הבעל בגירושין כשהאשה תובעת להתגרש ושני הצדדים שוללים שלום בית.

במקרה הנוכחי, טענת הבעל שהאשה שוללת שלום בית ומבקשת להתגרש לא התבררה. גם העדות שהתייחסה לאירוע מלפני שנים או לשיחת טלפון שהוקלטה והוצגה לבית הדין אינם הוכחות שהאשה שוללת שלום בית, ואין מקום שלא לקבל את טענת האשה המודיעה שהיא מבקשת מהבעל לשוב לשלום בית, הגם שיש לאשה טענות אודות ליקויים בהתנהגות הבעל, והיא מבקשת להביא לתיקון הליקויים.

גם מו"מ לבחינת הסכם גירושין שהתנהל ביוזמת הבעל לאחר שהגיש את תביעתו לגירושין, אינו מוכיח שאם הבעל יזנח את תביעתו ויבקש לחזור לשלום בית האשה תדחה אותו.

כן כתב בספר עזר מקודש אבן העזר סי' קיט סעיף ו', במקרה שבו הבעל תובע להתגרש והאשה מבקשת שלום בית, והיה מקום לדון על יסוד אומדנות שאולי באמת היא מסכימה לגירושין והתנגדותה לגירושין אינה כנה מאחר שכבר הסכימה להתגרש אם תקבל פיצוי גבוה מהפיצוי שהבעל הציע. וכתב שם ביחס לשאלה האם בנסיבות אלו אפשר לגרשה בעל כורחה בניגוד לתקנת רבינו גרשם, וז"ל:

"אך לכתחילה גם בשעת הדחק, אין להקל כלל בזה והוא בבחינת מה שאמרו חז"ל רצה שלמה המלך ע"ה לדון על דברים שבלב יצאה בת קול ואמרה וכתוב יושר דברי אמת ומכל שכן כשמחשבתה ניכרת שאינה רוצה, וכל שאין לה רצון בסך זה, גם שבסך מרובה אמרה שמרוצה, אין נפקעה התקנה בזה. ובכלל בעל כורחה הוא, כשאין נותן לה סך כרצונה".

מבואר מדברי העזר מקודש, שהסכמת האשה להתגרש אם תקבל סכום גבוה, אינה שוללת את טענתה שהיא רוצה שלום בית, אף שניהלה מו"מ על הסכם גירושין הכולל פיצוי, מו"מ שבסופו של דבר לא הבשיל להסכם גירושין מוסכם.

הדרך לברר את טענת הבעל המייחס לאשתו שלילת שלום בית

ידועות הלכות פסוקות המתייחסות למקרים שבהם קיימות טענות הדדיות בין בעל ואשה, וניתן לבררן בעת התרחשותן. נציין לדברי הרמב"ם בפרק יד מאישות הט"ז ובשו"ע אה"ע סי' עז ס"ד:

"איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין בתחילה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך אם לא הודו, אומרין להם התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הם טוענין, מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין".

וכן ביחס לחובת אשה לעשות מלאכות שבבית פסק השו"ע אה"ע סי' פ' סעיף ט"ז:

"טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות, מושיבין אשה ביניהם, או שכנים".

וכן נציין לדברי הרמ"א סי' קנד ס"ג:

"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו … וכל זה כשהוא מתחיל … ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת".

בשלושת הלכות אלו נשמעו הכחשות בין הצדדים, וניתן לבחון את אמיתות טענותיהם ולחשוף את בן הזוג הנוהג שלא כדין. וזאת לאחר ששולחים אותם לביתם בליווי גורם נוסף, שיבחן את המצב בבית.

אמנם בירור במתווה זה של הכנסת אדם נוסף לבית הצדדים, כבר אינו מעשי בימינו. אך גם במציאות החיים בזמנינו ניתן למנות כמומחה מטעם בית הדין רב או עו"ס או יועץ נישואין המקובל על שני בני הזוג שילווה אותם ויבחן מי בן הזוג המונע את החזרה לשלום בית, והמומחה יקבל מעמד של "שליח בית הדין" לבחינת המצב.

על פי גישה זו, במקרה הנוכחי בית הדין הפנה את הצדדים ליועץ נישואין ותיק ומנוסה, הרב ב', אך לאחר שתי שיחות של יועץ הנישואין עם הבעל ושיחה אחת עם האשה, יועץ הנישואין הגיע למסקנה שאין בידו לסייע לצדדים לאחר שהבעל שלל על הסף כל חלופה של חזרה לשלום בית, וקבע שהאשה מעוניינת בניסיון נוסף של ייעוץ זוגי בכדי לעשות הכול לבנות שלום בית.

לאחר שהבעל שלל חזרה לשלום בית, ואינו מאפשר את בחינת כנות טענת האשה אודות רצונה בשלום בית, נשלל הבסיס לפסוק חיוב האשה בגירושין על יסוד הטענה שהיא אינה כנה ברצונה בהליך לתיקון שיביא לשלום בית יציב ביניהם.

עוד יצוין, בשלושת המקרים הנזכרים לעיל מהרמב"ם והשו"ע, למרות שהבירור המוטל על בית הדין אינו קל, אך הוא עדיין אפשרי במקרים רבים, מאחר שהבירור מתייחס לנסיבות המתקיימות בעת הזו ובמצב הנוכחי בין בני הזוג האפשרי לבדיקה ובחינה. אבל קשה מאוד, ולעיתים רבות אף בלתי אפשרי, לברר דברים שהתרחשו לפני חודשים ושנים, ולבחון כעת את כוונת כל אחד מבני הזוג בפעולה כזו או אחרת שנעשתה בזמנו, ולהסיק מכך מי היה אשם בפירוד שהבעל יזם.

וכך עולה מההלכה המבוארת ברמב"ם ובשו"ע כאמור לעיל, שבית הדין יכול להעמיד כעת את שני הצדדים במבחן אם יחזרו לשלום בית בפיקוח בית הדין באמצעות ליווי מתאים של רב או יועץ נישואין המקובל על שניהם או עו"ס וכיוצ"ב, ולבחון מי כעת מונע שלום בית. אך לא מצינו הוראה לערוך בירור מסוג זה למפרע לתקופה של לפני שנה או יותר.

כמו כן יצוין לדברי הרמ"א בסי' קנ"ד ס"ג "שכל הנשים בחזקת כשרות", לכן נטל הראיה על הבעל המבקש להוציא את האשה מחזקת כשרות.

אמנם בקובץ "דברי משפט" חלק ד' עמ' רד הובא פסק דין של הרה"ג הרב אברהם אטלס זצ"ל אב"ד חיפה, ובו נידון מקרה שהבעל עזב את אשתו ועבר לגור עם אשה אחרת, והבעל טען שהתנהגותה השלילית של האשה הביאה אותו לידי כך. האשה הכחישה את טענות הבעל ומבקשת שהבעל ישוב לביתו לשלום בית. באותו פסק דין נקבע שכל עוד האשה לא תוכיח את דבריה אין מקום לפסוק לקבל את תביעתה לשלום בית, ומאידך גיסא כל עוד הבעל לא יוכיח את טענותיו יש לדחות את תביעתו לגירושין.

אך קשה מאד לקבל פסיקה זו, שבנסיבות של תביעת הבעל לגירושין ובתגובה האשה תובעת שלום בית שבית הדין יקבע שנטל הראיה בתביעת שלום הבית מוטל על האשה, ועיין בספר עטרת דבורה חלק א' סי' מא.

בעל הטוען שאשתו מאוסה עליו

במקרה הנוכחי הדבר ברור שהבעל כבר מאס באשתו ואינו יכול להמשיך לדור עמה. ניתן לנתח את שרשי המשבר, ולבחון כיצד הבעל הגיע עד הלום, אך לאחר שנשללה הטענה שגם האשה מבקשת להתגרש, ונשללה עמדתו שאין טעם בניסיון לחזור בעטייה של האשה, הרי בפנינו בני זוג החיים בפירוד ממושך, והבעל טוען שאתו מאוסה עליו, ותולה מאיסות זו בהתנהלותה השלילית של האשה ביחס אליו.

למרות שלא התברר שמעמדה של האשה כ"אשה רעה" כפי המיוחס לה על ידי הבעל, אך עדיין, עם כל הצער והכאב, זו מציאות שרירה וקיימת שאין עליה מחלוקת, שהבעל מאס באשתו, ואין צפוי שינוי בכך.

ככל שהדבר נוגע לכפיית האשה בגירושין בניגוד לרצונה, לכאורה חל על הבעל חרם דרבנו גרשם שלא לגרש אשה בעל כורחה. זאת מאחר ולדעת הרבה פוסקים גם כאשר הבעל טוען "מאוסה עלי" באמתלא מבוררת חל חרם דר"ג שלא לגרשה בעל כרחה.

כך פסק הרמ"א אה"ע סי' קיז סעיף יא שהתובע גירושין עקב מומין שהתגלו באשתו, שהם מסוג המומין שבאיש אין כופין לגרש, גם אם האשה מאוסה בעיניו בגין מומין אלו הוא אינו יכול לגרשה בעל כרחה, והסכימו עמו הח"מ הב"ש וביאור הגר"א. גם בספר ישועות יעקב אה"ע סי' עז שהובא בפת"ש סק"ב פסק, שאין לחייב אישה בגירושין למרות שהבעל טוען "מאוסה היא עלי" ויש לו טעם מבורר.

עיין עוד בזה בספר כנסת הגדולה אה"ע סי' א' הגהות ב"י ס"ק לג, ובתשובת נודע ביהודה קמא אה"ע סי' פד. וכן בספר אבן יקרה ח"ג סי' כד בבעל התובע גירושין עקב בעיה נפשית של האשה שלקתה בהתפרצויות של היסטריה, ובספר ברכת רצה סי' ק"ח שהביא באוצה"פ סי' א' ס"ק ע"ג אות ט"ז.

וכן בתשובת דברי מלכיאל חלק ג' סי' ק' דחה סברת הפוסקים לחייב את האשה בגירושין כשהבעל טוען "מאוסה עלי", הואיל ואותם פוסקים הסתמכו על דעת הראשונים שיש לכפות גירושין על הבעל בטוענת "מאיס עלי". וכתב:

"אנן לא קיי"ל כמ"ד במאיס עלי כופין להוציא. ועוד דא"כ למה צריך היתר בנשתטית. והרי כל הפוסקים כתבו שצריך ק"ר [=ק' רבנים] אף דשוטה ודאי מאוסה עליו. וגם דכל כה"ג הו"ל להפוסקים לפרושי דבמאיסה עליו לא תיקן רגמ"ה. ולענ"ד אין להקל במאיסה בלא היתר ממאה רבנים".

ועי"ש באוצה"פ שהביא דעת החולקים הסוברים שיש להקל להתיר חרם דר"ג בטוען מאוסה עלי ויש לו אמתלא מבוררת.

ביחס לתשובות צמח צדק ומהרש"ם שהובאו באוצה"פ, כתבו בפסק דין מבית הדין הגדול חלק ה' עמוד 294-297:

"אולם גם במי שבא בטענה זו שאשתו מאוסה עליו, ובאופן שהיא נראית כנה, כבר העלה הצ"צ בסי' קל"ב שלמעשה אין מתירין חדרגמ"ה על יסוד טענת מאיס עלי. וזו לשונו שם: – כ"ז נראה להלכה, אבל לא למעשה משום דלא חזינן שנעשה מעשה כזה להתיר חר"ג בטענת מאיס עלי. גם המהרש"ם (ח"ב סי' צ"ב), אשר אמנם התיר למעשה את החדר"ג, אולם צירף לזה כמה נימוקים: – א' קדושין דרבנן (קדושי חרשת); ב' אומדנא לבטל את הקדושין (הבטיחו לו נדוניה ולא עמדו בהבטחתם); ג' טענת מאיס עלי. ולפי"ז אין בטענת מאיס עלי במקרה דנן יסוד מספיק לחייב את האשה לקבל גט בניגוד לרצונה… לפי האמור אנו מחליטים: א. מקבלים את הערעור, ואין לחייב את האשה המערערת לקבל ג"פ. ב. כל עוד והבעל לא שילם את הכתובה לאשתו הוא חייב במזונותיה".

לאור האמור, ככל שאכן חרם דרבינו גרשם מחייב את הבעל שבפנינו, אין מקום לכפיית האשה בגירושין על יסוד טענת "מאוסה עלי" גם כשקיימת אמתלא מבוררת, כפי הנידון בתשובות הנזכרות, וק"ו כשהאמתלאות עליהם נשען הבעל אינן מבוררות.

חרם דרבינו גרשם בקהילות הספרדים

הבעל דנן הוא מקהילת הספרדים, ויש לדון מה ההלכה המחייבת ביחס לחרם דר"ג.

בשו"ע אבן העזר סי' קיט סעיף ו' פסק: "יכול לגרשה בלא דעתה".

והרמ"א כתב:

"אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה, אם לא שעברה על דת, וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו. ואפילו אם רוצה ליתן לה הכתובה, אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעתה".

משמע שביחס לקהילות הספרדים שקבלו עליהם פסקי מרן, אין חרם דרבינו גרשם האוסר לגרש אשה בעל כורחה.

אמנם הר"ן בתשובה סי' לח כתב וז"ל:

"אנו מוחזקים שיש חרם הקהילות בדבר או תקנת רבינו גרשום ז"ל, ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל, שלא שמענו ולא ראינו אשה מתגרשת בעל כרחה".

ועיין בתשובת הר"ן בסי' מח, ולשיטתו קיים חילוק בין החרם שלא לישא שתי נשים, שלא התקבל בכל הארצות, לבין החרם שלא לגרשה בעל כרחה, שפשט בכל מקום.

ובספר גט פשוט סי' קיט ס"ק כב כתב:

"היה נראה דתקנה זו לא פשטה בכל הארצות כגון בספרד ומערב וכל המזרח, וכן כתב הר"ם אלשקר ס"ס צ"ה. אך הר"ן בתשובתו סי' לח כתב שאנו מחזיקים שיש חרם הקהילות או תקנת ר"ג ופשט איסורו בכל ישראל, והרשד"ם (אה"ע סי' עח) חייש לדבריו".

ובנודע ביהודה מהדו"ק חלק אה"ע סימן עז כתב בתוך דבריו:

"חרם שלא לגרש בע"כ חמיר טפי ופשט בכל ישראל, ויש בכוחו לדחות איסור דאורייתא, וכמבואר בתשובת הר"ן סי' ל"ח".

וכן החתם סופר בתשובה (ח"ו, סימן ע') כתב בסיום תשובתו:

"ולא יגרש בעל כרחה, כי חרם דבעל כרחה חמיר טפי ונתפשט בכל מקום ובכל זמן, משא"כ לישא אשה על אשתו".

אך בספר מעין גנים (לרבי אליעזר ב"ר שמואל אבילה) אה"ע סי' קיט האריך להוכיח שתקנה זו שלא לגרש בעל כרחה לא פשטה במקומות רבים, והביא שכן כתבו מהריק"ש וגינת ורדים (כלל ג' סי' ד'), והוסיף: "וכן נראה דעת הרב בשו"ע שכתב בסתם שיכול לגרשה שלא מדעתה".

ועל מש"כ מהרי"ק ותומת ישרים שתקנה זו פשטה בכל ישראל, כתב מעין גנים: "הני רבנים אלו, מהרי"ק ואהלי תם, דימו שפשטה תקנה זו בכל ישראל, וזה הפך ממה שהתבאר. ואין לתמוה איך תהיה מחלוקת במציאות … אינו מן התימה מ"ש הרב שפשטה בכל ישראל, וגם מהרי"ק הוא ממלכות אשכנז שנוהגים בתקנות ר"ג, ומכיון שנתברר לו שפשטה בכל מלכות תוגרמה וגם בגלילות אשכנז, דימה שפשטה בכל ישראל, ואינו כן כמו שנראה להדיא מכל דברי הפוסקים שכתבתי, חדשים גם ישנים, ועליהם יש לנו לסמוך".

בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' סי' מו, הובא פסק דין מביה"ד האזורי בירושלים (בפס"ד מבעל הציץ אליעזר זצ"ל והג"ר יוסף כהן זצ"ל) שפסקו עפ"י דברי הר"ן, הגט פשוט, הנודע ביהודה והחת"ס, שחרם זה שלא לגרשה בעל כרחה חל גם על יוצאי מרוקו. אך כשהגיע התיק לדיון נוסף בבית הדין הגדול, לאחר שהבעל ערער על פסק הדין. בית הדין הגדול, בהרכב בראשות הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, ביטל פס"ד זה, וקבע שהחרם אינו חל על הבעל.

פסק הדין נמצא בשו"ת יביע אומר חלק ה' חלק אה"ע סי' א', ובעיקרו נשען על פסק המחבר בשו"ע סי' קיט סעיף ו' שכתב: "יכול לגרשה בלא דעתה". אף שבשו"ע סי' א' סעיף י' הוזכר החרם שלא לשאת שתי נשים, אבל החרם שלא לגרש בעל כרחה הושמט לחלוטין מדברי מרן בשו"ע, ורק הרמ"א בסי' קי"ט הביאו.

עיי"ש ביביע אומר, שהביא תשובות חכמי הספרדים שהעידו שלא נהגו בחרם זה ואח"כ כתב, וז"ל:

"נמצאנו למדים שכן המנהג פשוט בארצות המערב לגרשה בעל כרחה בלי שום סיבה, ורק שצריך לפרוע לה כתובתה במזומנים. וכן שאלנו לרבני מרוקו שעלו מהתם להכא בשנים האחרונות, על מנהגם בזה בארצות המערב, וענו ואמרו שמעולם לא נהגו איסור לגרש בעל כרחה, ושהמנהג הפשוט בארצותיהם שמיד שהבעל משליש בקופת ביה"ד סכי כתובתה, פוטרים אותו מכל חיוביו, שאר כסות ועונה, ומגרשים את האשה, ואם האשה מסרבת להתגרש מתירים לבעל לשאת אשה אחרת עליה, וא"כ ברור הדבר שלא צדקו חברי ביה"ד האזורי בירושלים שפסקו כל בתר איפכא מן האמור לעיל".

לפי זה, במקרה שבפנינו, שמנהג ספרד מחייב את הצדדים, לכאורה נשאר הדין כדינא דגמרא, ויכול לגרשה בעל כרחה גם בהעדר פסיקה המאשרת קיומה של עילה ידועה לחיוב האשה בגירושין.

אך יש להעיר, הנידון באותו מקרה בתשובת יביע אומר היה בבני זוג שנישאו במרוקו, וביחס אליהם קבע הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל שהחרם אינו חל עליהם. אך כידוע שכאן בארץ ישראל וכן בארה"ב, המקום שהצדדים גרו בתקופה קודמת של נישואיהם, גירושין בעל כרחה אינן מצויים כלל, ויש לדון האם כל הדרים כאן או בארה"ב, קבלו על עצמם שלא לגרש אשה בעל כרחה. גם אם לא מכח חרם אתינן, לכאורה היה מקום לדון מכח מנהג המקום, וכפי שמצינו בשו"ע אה"ע סי' א'.

אמנם השו"ע שם פסק שלא פשטה תקנת ר"ג שלא לשאת שתי נשים, מ"מ בסעיף ט' כתב, וז"ל: "נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו … ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו", והיינו מטעם שכך קבל על עצמו בשעת הנישואין ועל דעת כן נישאה לו, וכדין חמר שאינו רשאי להיות גמל.

  וכן בבית יוסף אבן העזר סי' קיט:

"כתב הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' קפו) כל שנשא במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה, סתמו כפירושו ועל דעת כן נשאה שלא יגרשנה אלא מדעתה, ואם יגרשנה, שהוא חייב במה שנהגו לחייב העובר על אותו מנהג עכ"ל".

לפי זה לכאורה, בכל זוג הנישא כאן בארץ, או בארה"ב וכיוצ"ב, קיים איסור לגרשה בעל כרחה, בהעדר עילה מתאימה לחיוב הגירושין.

למרות זאת יש לדון בדבר. בנוסח הכתובה המקובל בקהילות ספרד, נכתב הנוסח:

"ולא ישא … אשה אחרת עליה כי אם ברשות בית דין הצדק … וגם נשבע החתן הנזכר שבועה חמורה בתקיעת כף … לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי שום שינוי". 

לפי זה מאחר שזהו מנהג ידוע ומקובל שכך הוא נוסח הכתובות בקהילות הספרדים, הרי שאשה זו נישאה לבעלה על דעת כן שינהגו עמם בהתאם לנהוג אצל קהילות הספרים, שיהיה מותר לבעל לשאת אשה אחרת "ברשות בית דין הצדק". 

ועדיין יש לדון בזה בשני נושאים:

• מה הוא גדר ההלכה בהיתר בית הדין. דהיינו באילו תנאים בית הדין יתיר לבעל לשאת אשה אחרת.
• הכתובה מתייחסת לתנאים שבהם יתירו לבעל לשאת אשה אחרת, ולא לענין גירושין בעל כרחה. יש לדון ביחס לזוגות שכך מנוסח שטר הכתובה, באילו תנאים יורו לבעל שמותר לגרשה גם ללא הסכמתה, והאם יפסקו לחייבה לקבל גט.

ביחס לשאלה הראשונה, הגדר לקבלת "רשות בית הדין", אינו דווקא כשנמצאה עילה שיש בה להביא לפסיקת חיוב הגירושין. אלא גם במקום שבית הדין קובע בהתאם לשיקול דעתו שהצדדים בפירוד מוחלט ולא עלה זיווגם יפה, ולכן ראוי שיתגרשו, יש מקום שתינתן רשות בית הדין, בכפוף לתשלום הכתובה. אך יש אומרים שהרשות לגרשה בע"כ ניתנת בכפוף לכך כששורש המאיסות הוא עקב התנהגות שלילית מצד האשה.

כן כתב מהר"א ששון ז"ל בתשובה, בספר תורת אמת סי' רכח, וז"ל:

"על ענין מי שנשא אשה ומתו בניה וכו' ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה והוא אין לו בן או בת ורוצה לישא אשה אחרת עליה וכתוב בכתובה שנשבע שלא ישא אשה עליה בחייה ולא יגרשנה אם לא ברשות ב"ד. מה יהיה דינו … ודאי נראה דאין ספק ומילתא דפשיטא הוא דבקושטאנטי' רבתא כיון דנהיגי למכתב בכתובות שלא יגרשנה ושלא ישא אשה אחרת עליה בלתי רשות ב"ד. ודאי דלית להו חרם דרגמ"ה, שהרי חזינן דברשות ב"ד הוא רשאי, וזהו הפך החרם הנזכר וא"כ לא נשאר רק איסור השבועה. וכבר כתב הרב הגדול מהריב"ל ז"ל בשניות סי' כ"ב בפשיטות דברשות ב"ד יכול לישא אשה עליה כו' … בזה הורה בפשיטות דמצי לישא אחרת עליה ברשות ב"ד, וכיון שכן מי יחלוק על דבריו דהוא הוא מאריה דגמרא ומאריה דארעא … ונראה לי דאין להחמיר בזה, דכיון דכתיב אם לא ברשות ב"ד הרי הדבר מבואר דברשות ב"ד סגי, ובתנאי שיהיה ב"ד הגון וראוי, דודאי יראו ויבינו סיבת מה שנושא אשה עליה, ויראו ויבינו אם כדין הוא עושה. והיה נראה לי, דלא מבעיא במקום מצות פריה ורבי' דשרי ע"פ ב"ד, אלא אפילו שיהיו לו בנים ובני בנים, אם יראה בעיני ב"ד הגון להתיר לו לישא אשה על אשתו מפני איזו סיבה גדולה שיראה בעיניהם שהבעל צדיק בדינו, הנה הוא יכול לישא אשה על אשתו על פיהם. כיון שסתמו ואמרו אם לא ברשות ב"ד, ולא כתבו וצרפו שום תנאי אחר ממצות פריה ורביה וכיוצא בה כו' אלא תלו הדבר ברשותם ובידם, א"כ הכל תלוי בהם. ואף על פי שדבר זה נראה שאין צורך להביא ראיה עליו, והדבר ברור עצמו מעצמו ומתשובות רבות, שהתולה דבר ברשות חברו בידו … עכ"ז לענין נדון דידן הדבר ברור שהאיש הזה יכול לישא אשה אחרת על אשתו ברשות ב"ד, כלומר שיתירו לו כשאר התרות השבועות, ושיתנו לו ג"כ רשות ויאמרו לו קח לך אשה וכו' לצאת מן הספק שכתבתי ובזה יהיה פטור ומותר, ושיהיו ב"ד מהיותר מפורסמים שבמדינה", עכ"ל.

ובשו"ת פאת נגב חלק אה"ע סי' יח כתב:

"אם לא היתה השבועה, הדבר פשוט דהוה מגרשה בעל כרחה, אך מה שמעיק לו הוא מה שנשבע שלא לגרשה … אמנם כיון שתלה הדבר ברשות בית הדין, ורואים ב"ד שאפילו במקום שאין האשה מתגרשת בע"כ, בנידון זה הדין נותן לגרשה בע"כ כיון דמאיסא עליה מחמת דבר רע, ומתבטל מפ"ו ובא לידי חטא, נותנים לו ב"ד רשות שיגרשנה ע"כ, ובזה מקיים מ"ש הרא"ם ז"ל דרשות בית דין צריך שיהיה ע"פ הדין. ואם מתאמצת היא, וא"א שתתגרש ע"כ, לכו"ע פטור משאר וכסות ולא נתחייב לזונה", עכ"ל.

עיי"ש שנראה מדבריו שאם המניעה אינה מפני חרם דר"ג, אלא מפני שנשבע וצריך רשות בית דין, רשות זו יכולה להינתן בהתאם לשיקול דעת בית הדין, שנוכחו שהאשה מאוסה עליו "מפני דבר רע, ומתבטל מפ"ו, ובא לידי חטא".

העולה מהאמור – מהר"א ששון כתב: "אם יראה בעיני ב"ד הגון להתיר לו לישא אשה על אשתו מפני איזו סיבה גדולה שיראה בעיניהם שהבעל צדיק בדינו", ובשו"ת פאת נגב כתב: "כיון דמאיסא עליה מחמת דבר רע", אך בנידון דנן אין אלו הנסיבות, מאחר שלא התברר שהיא מאוסה עליו מפני דבר רע שהתרחש אצלה, אלא מפני שהבעל מייחס לאשתו התנהלות קשה כנגדו וביחס שלה אליו, התנהלות שלא התבררה. למרות זאת, גם אם לא תינתן הרשות להתיר לו לשאת אשה אחרת, מאחר והפירוד ביניהם בלתי הפיך מוטל על בית הדין להוביל את ההליך לגירושין בדרך נכונה.

אמנם יצוין שהלבוש בספרו חלק אה"ע סי' קל"ד ס"י קבע בנסיבות הפוכות שהאשה תובעת להתגרש והבעל מסרב, ניתן להורות על הרחקות דר"ת, הן באשה הטוענת "מאיס עלי", או גם בטענות אחרות, ולאחר שבית הדין נוכח "שאין זיווגם עולה יפה". ואם כך הורה הלבוש ביחס להרחקות דר"ת כנגד הבעל, מסתבר שלאחר שבית הדין נוכח שאין זיווגם עולה יפה, וכבר אין חלופה לשלום בית, גם אם יסוד העילה אינה נעוצה בהתנהגות שלילית של האשה, די בכך שאין ספק לבית הדין שאין זיווגם עולה יפה, ויש להתיר לו את השבועה. כשם שהלבוש לא התנה את ההרחקות בכך שהכל נעוץ בהתנהלות שלילית של הבעל.

חיוב אשה בגירושין כשהם בפירוד ממושך והבעל מאס באשתו לאחר חרם דר"ג

הפוסקים הנזכרים דנו בשאלת היתר אשה שניה כשהבעל מאס באשתו והאשה אינה מסכימה לקבל גט. בנידו"ד יש מקום לדון בשאלת חיוב האשה לקבל גט בנישואין אלו שהן זיווג ראשון עבור שניהם, הן מדינא דגמרא והן לאחר חרם דרבינו גרשם.

נפתח בבירור ההלכה על פי דינא דגמרא.

במשנה במסכת גיטין דף צ' ע"א נאמר:

"בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ר' עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו". 

ובגמ' דף צ' ע"ב:

"כי שנא שלח, ר' יהודה אומר אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר: שנוי המשלח. ולא פליגי הא בזוג ראשון, הא בזוג שני".

ובשולחן ערוך אבן העזר סי' קיט סעיף ג':

"לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערות דבר … אבל שניה, אם שנאה, ישלחנה".

וכתב בבית שמואל סק"ד:

 "למ"ש דפליגי בזיווג ראשון, י"ל בזיווג ראשון אל יגרש אם לא עשתה דבר והוא שונא אותה, ובזיווג שני אז אפילו בלא דבר, רק שונא אותה, ישלחנה".

אך עלינו להבהיר ביחס לסוגיא הנזכרת, הדברים אמור רק כשהגט ניתן בעל כרחה של האשה, כפי דינא דגמרא.

הדברים מבוארים בתשובת הר"ן סי' טו, שכתב בלשון זו:

"תחלה צריך אני לבאר שאין שבועה זו לקיים את המצוה ושלא לעבור עליה, דמאי דאמרינן [גיטין צא ב] כל המגרש אשתו הראשונה מזבח מוריד [עליו] דמעות, ה"מ ברוצה לעמוד תחתיו והוא משלחה בעל כרחה, כמו שאמר הכתוב [מלאכי ב יד] על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך, אבל בנדון שלפנינו שהיא אינה רוצה לעמוד תחתיו בקשוה למתקה ולשוא צרף צרוף אין נדנוד עברה בגרושיה דכל כה"ג גרש לץ ויצא מדון והכי אמרו [כתובות סג ב] אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, ויש מי שסובר דאדרבא כייפינן ליה, ואף על פי שסברא זו דחוייה, מ"מ הדבר פשוט שאין בכיוצא בזה נדנוד עברה כלל כדי שנחוש שלא להתיר השבועה מטעם זה".

ובספר האגודה מסכת גיטין פרק ט – סימן קסד:

"כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות. נראה דהיינו בימיהם שמגרשה בעל כרחה".

דברי האגודה והר"ן הובאו בבית יוסף סי' קיט ולהלכה ברמ"א. והרמ"א בדרכי משה הארוך יו"ד סי' רכח סעיף כח העתיק תשובת הר"ן במלואה להלכה.

ובפני יהושע מסכת גיטין דף צ עמוד א כתב:

"ויותר נראה דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא לענין לגרשה בע"כ אבל מדעתה אפשר דבכל ענין שרי וכדאיתא בש"ע א"ע (סי' קי"ט סע' ב')".

וכן בנודע ביהודה תניינא אה"ע סי' קכט בהגה"ה כתב:

"עד כאן לא ס"ל לב"ש דלא יגרש אלא אם מצא ערות דבר אלא היכא דמגרשה בעל כרחה דבהכי איירי קרא, אבל כשמגרשה מרצונה בזה לא פליגי ב"ש וב"ה וכן משמע בב"ש סי' קי"ט סק"ב ע"ש".

ובשולחן ערוך סימן קיט סעיף ג':

"לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערות דבר. הגה:  אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (טור). ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בעל כרחה, אבל אם מגרשה מדעתה, מותר (אגודה פ' המגרש וכ"כ הר"ן)".

ובחלקת מחוקק סימן קיט ס"ק ב' כתב:

"ואין ראוי למהר לשלח דמשמע דאין איסור בדבר רק שאין ראוי מצד דרך ארץ ואפשר שאף ברצון האשה שאז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן".

ובבית מאיר סימן קיט סעיף ג':

"ואין ראוי כתב הח"מ ואפשר שאף ברצון האשה שאז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן. ויראה לע"ד דהיינו דוקא בשהוא תובע הגרושין בזה י"ל אף שמתרצה מ"מ לבה דוה אלא שאינה יכולה לסרב אבל כשהיא תובעת דש"מ פשיטא שהיתר גמור הוא".

וכן בכנסת הגדולה סי' קיט הגהות ב"י ס"ב כתב שאם האשה רוצה את בעלה ואינה מעוניינת בגירושין והיוזמה לגרשה היא מצידו בלבד ולבסוף האשה נעתרת לדרישתו אין בכך גדר של "מזבח מוריד דמעות".

עוד יצוין לדברי הערוה"ש בסי' קיט ס"ב שכתב:

"הנביא מלאכי אמר [ב, טז] כי שנא שלח ואמרו חז"ל [שם] חד אמר אם שנאתה שלח כר"ע [רש"י] וחד אמר שנאוי המשלח לפני המקום [שם] ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני דאמר ר"א כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות ודריש לה מקרא שם ודווקא כשמגרשה בע"כ אבל כשגירשה מרצונה לית לן בה [ב"י] ולפ"ז לדידן שיש חרם דרבינו גרשום על גט בע"כ ליתא להאי דינא [עי' חמ"ח סק"ב דגם בכה"ג לא ימהר לגרשה]".

הרי שכתב שלאחר חרם דר"ג או לאחר האיסור מצד מנהג הקהילות וכיוצ"ב, ובשל כך אין כופין את האשה לקבל את הגט, "ליתא להאי דינא כלל".

 העולה מכל הנ"ל שקיימים שלשה גדרים:

• גירושין בעל כרחה, עליה נחלקו ב"ש וב"ה, ובנסיבות אלו נאמרה הסוגיא הנזכרת.
• גירושין כשהוא תובע והיא נאלצת להסכים, והגט ניתן מדעתה, אין כל איסור ולכל היותר קיים גדר של אין ראוי לעשות כן.
• כשהאשה תובעת את הגירושין, ובכה"ג אין כל איסור.

גם הרשב"ש בתשובה סימן תיא אינה שיטה אחרת, אלא הרשב"ש מתייחס לגירושי אשה בעל כרחה, כמפורש בדבריו, וז"ל:

"ובאשה כזו שאסור לגרשה אם אינה רוצה להתגרש והוא רוצה לגרשה שהוא חייב במזונותיה, וכל שכן שאין בית דין נזקקין לו להתגרש. ואני אומר דבי דינא דמזקקין ליה משמתין להו לפי שהוא עובר על דברי חכמים ז"ל, כדאמרינן בנדרים בפ"ב מי שנזר ועבר על נזירותו נוהג איסור כימים שנהג בהם היתר ובי דינא דמזקקין ליה משמתינן ליה, אלמא כל שאסור לעשותו לכתחלה ועבר הבית דין ההדיוט ההוא ונזקק לו משמתינן לההוא בי דינא, וחייבים הבית דין למנוע הסופר לכתוב והעדים לחתום כיון דאיכא איסורא….

והעולה מזה הוא, שהאשה שאסור לגרשה אין בית דין נזקקין לכוף אותה להתגרש. וכל בית דין שעבר וכפה אותה אעפ"י שהגירושין הם גירושין הבית דין ההוא ההדיוט חייב נדוי. והאשה שמצוה לגרשה הבית דין כופין אותה לבא לבית דין להתגרש, והאשה שחייבת להתגרש הבית דין גם כן כופין אותה לבוא להתגרש. נמצא שארבעה נשים הן, האחת שאסור לגרשה, והשניה שמצוה לגרשה, והשלישית שחייב לגרשה, והרביעית שאין בגירושיה לא מצוה ולא עבירה. ודיניהן שלשה, שבאחת מהן אסור לבית דין להזקק לכופה ואם כפו אותה חייבים נדוי והיא הראשונה, ובשתים מהן והיא השנית והשלישית הבית דין נזקקין לכופה להתגרש, והרביעית אין נזקקין לכופה כלל".

יש מקום לתוספת ביאור בהלכה המבוארת ברשב"ש. 

בתשובת הרשב"ש מבואר שגם ביחס לאותה אשה שאין כל איסור לגרשה, אפילו בעל כרחה, עכ"פ אין לאשה חובה לקבל את הגט, ולא נכון שבית הדין יזקקו לחייבה או לכפותה לקבל את הגט. ועיין בשו"ת שם אריה חלק אה"ע סי' קי שכתב כסברת הרשב"ש, וקבע שגם במקום שלא קיים חרם דרבינו גרשם שלא לגרש אשה בעל כרחה, "אין עליה חיוב לקבל הגט שלא מרצונה, ואם יכולה להבריח עצמה ממנו שלא יגרשה, בידה לעשות זאת ואין עליה עוון בזה". ועל פי זה כתב לתמוה על שיטת הרמב"ם הסובר שכופין את הבעל כשאשתו אומרת "מאיס עלי":

"דלמה להם לבית הדין לכוף בזה, ואם היא אינה רוצה להיות עמו, מה להם לבית הדין בכך. ואם הוא רוצה לגרש אותה, ג"כ אין לבית הדין לכופה שתקבל גט. ושוב ראיתי בב"י סי' ע"ז בשם תשובת הרא"ש שתמה כן על הרמב"ם בזה וכתב וכי בשביל שהיא הולכת אחר שרירות לבה ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה, נשלים תאותה ונכוף האיש שהוא אוהב אשת נעוריו שיגרשנה ע"כ. וכן אני אומר כשרוצה הוא לגרשה ואין הבית דין רואים שום מצוה בזה, אף לדין הש"ס אין לבית הדין לכופה לקבל גט", עכ"ל השם אריה.

והנה קושיא זו על דינו של הרשב"ש מדברי הרמב"ם, כבר עלתה על ידי בנו של הרשב"ש בספרו יכין ובועז ח"א סי' קכ"ח. וכתב שם לדחות שאין מקום לקושיא זו, וז"ל:

 "דוקא שאם אמרה האשה מאיס עלי, הוא שכופין הבעל לגרש אותה, שאינה שבויה שתבעל לשבוי לה ולהנשא לאיש אחר, כל עודה תחתיו לא התירה התורה. אבל הבעל, אם לא מצאה חן בעיניו אשתו ושנאה, הוא דאמרינן דאינו יכול לגרשה לעולם דאפשר ומותר ליה לישא אשה אחרת נאה הימנה, ואשה אחרת עד כמה נשים, ואין מעכב על ידו, משא"כ באשה. וכיון שכן הוה שמיע לן דאינו יכול לגרש את אשתו אם שנאה, כיון דיכול לאנסובי איתתא אחריתי, ואם מגרשה יש איסור".

לפי זה דינו של הרשב"ש, לא נאמר אלא בדינא דגמרא, שיכול האיש לישא אשה אחרת. אבל אם הבעל מנוע מלישא אחרת, או מפני חרם דר"ג או מפני השבועה או מפני שנשאה על דעת מנהג המקום שנהגו לאסור לגרש אשה בעל כרחה, גם בנסיבות שבהן אין עילה לחיוב האשה בגירושין מפני איסור וכיוצ"ב, יש מקום שבית הדין יזדקקו לבעל ולהביאם לידי גירושין, וזאת על מנת שלא להשאיר את שניהם מעוגנים. 

יש מקום להוסיף ביאור בהלכה זו. בתשובת דברי מלכיאל חלק ג' סי' קמד השיב אודות בעל המבקש להתגרש ואשתו מסרבת לקבל גט, והזוג בפירוד, וקיים חשש שהבעל יצא לתרבות רעה. ובסוף התשובה כתב הדברי מלכיאל:

"בנ"ד כיון שתיקן רגמ"ה לטובת האשה, איך אפשר לנו לוותר על זכותה בשביל שיצא הוא לתרבות רעה … ובאמת עסק קידושין וגירושין שבין איש לאשתו לא גרע משארי קניינים. ורק כל המקדש ומתקדשת דעתם שיהא כדיני התורה, וכאמרם ז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. אבל אם התנתה אשה בפירוש בשעת קדושין שלא יוכל לגרשה בלי רשותה. ודאי שאינו יכול לגרשה בע"כ, אף במקום שלא פשטה תקנת רגמ"ה. דאדעתא דהכי נשתעבד לה בכל דיני אישות, שלא יוכל לפטור את עצמו ממנה בלי רשותה. ובזה לא שייך לומר מתנה על מ"ש בתורה … אבל אם התנה שלא יוכל לגרשה בע"כ, הרי זה כמוסיף חיוב לאשתו ושפיר יכול לחייב את עצמו. ואין זה בתורת תנאי רק בתורת חיוב, וכאילו היתה מתנה עמו שיתן לה מזונות כפולים דודאי יכול לחייב את עצמו על זה … וא"כ אצלינו שיש תקנת רגמ"ה, הרי נתחייב לה באופן זה בשעת הקדושין, דאדעתא דמנהג ותקנתא דרבנן קידשה. וכן היא נתקדשה על דעת זה. ובודאי אסור לו לגרשה דהוי כגוזלה. ונהי דבדיעבד אם גירשה אין שייך לפסול הגט בשביל זה. אבל מ"מ הוי כגוזלה ומפקיע שיעבודה שיש לה עליו, קודם זמנו".

ובסי' שלאחריו (סי' קמה) כתב הדברי מלכיאל:

 "כבר כתבנו בסי' הקודם שזה הוי כדיני ממונות, דהוי כאלו התנה עמה שלא ישא אחרת. וכן קיי"ל באה"ע סימן א' ס"ט דבמקום שיש מנהג שלא לישא אשה על אשתו הוי כאלו התנה. ואף שיש מקום לחלק בין מנהג לחרגמ"ה, אבל ז"א. וא"כ הוי זה דין שבין אדם לחבירו וראוי לשמוע מה בפיה ולא להורות ע"פ דברי צד אחד. וכן קבלת עדות צריך להיות בפניה".

לפי זה, בכל תביעת גירושין המוגשת לבית הדין מטעם הבעל התובע להתגרש מאשתו, בתביעה זו הבעל מבקש מבית הדין להורות לאשה שלא להמשיך ולהחזיק בשעבוד שהיא מוחזקת בו, שעבוד שנוצר מכח חרם דרבינו גרשם או מפני המנהג שהשתעבד לה בעת הנישואין שלא יגרשה בעל כרחה כפי המנהג שאין לגרשה בע"כ ללא רשות בית הדין.

בנידון דנן הבעל מבקש מבית הדין לקבוע שאינו משועבד להמשיך בנישואיו לאשתו, בכפוף שיקבל רשות בית הדין לגרשה גם ללא הסכמתה. ומאחר שעל דעת כן נישאו, גם אליבא דתשובת דברי מלכיאל הנזכרת, יש מקום שבנסיבות המתוארות בית הדין יקבע את ההסדר הנכון שיביא את האשה לגירושין, וכפי שיבואר להלן.

סיכומו של דבר, דינו של הרשב"ש הקובע שיש איסור לגרש אשתו ראשונה בלא הסכמתה גם אם הוא שונא אותה, אינו מתייחס לנסיבות המצויות בימינו, אלא בגירושין בעל כורחה. מלבד זאת דבריו נאמרו בנסיבות שהבעל רשאי לשאת אשה אחרת, משא"כ בימינו, אם האשה לא תקבל גט, הבעל נשאר מעוגן ואינו רשאי לשאת אשה אחרת, דבר שלא היה קיים בנסיבות אליהן התייחס הרשב"ש. 

לאור האמור, בנידון דנן, מצד אחד, אין מקום לכפיית האשה או לחיובה בגירושין על יסוד טענת "מאוסה עלי", אך קיים יסוד בהלכה שבית הדין יקבע כיצד יש להביא את הצדדים לגירושין.

יצוין לתשובת תעלומות לב חלק ב' הלכות גיטין סי' א' שדן במקרה דומה לנידון דנן. באותו מקרה הבעל מאס באשתו ותלה זאת בבעיה רפואית שהוא מייחס לאשה, אך לאחר בדיקה לא נמצא ממש בטענתו, למרות זאת הבעל עומד על טענתו שאשתו מאוסה עליו, ולאחר שדן בתשובת הרשב"ש, כתב התעלומות לב:

"אלא שאיני רואה בזה תקנת בנות ישראל, כי מה הועילו חכמים בתקנתם לחייבו לתת מזונות ולכופו שלא לגרש, והיא מר לה יושבת גלמודה, והוא גם הוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עבירה. ואחרי כמה כרכורים ופיוסים ברכות וקשות והוא עומד במרדו וטען שמחמת חוליה אשר עיניו ראו ולא זר היא נמאסה בעיניו ואינו יוכל לשכב אצלה להיות עמה. ואם באשה הטוענת מאיס עלי… להרמב"ם שכופין אותו להוציא שאין אומרים לה להיבעל למאוס לה, ואף שחלקו עליו כל הפוסקים… מ"מ נראה דלגבי האיש הטוען מאוסה בעיני ראוי להיזקק לו, כי הדבר ברור שלא יוכל האיש לבעול המאוסה לו… מ"מ נראה לי שאם בא בטענה שנמאסה בעיניו, ראוי לבית הדין לעשות דרך בקשה אולי הוא כעס עובר וישובו להיות לאחדים. ואם עבר זמן זמנם, והרב הגדול שארנו בס"ה חיים ושלום ח"ב סי' קי"ס נתן קצבה י"ח חדשים, והכל לפי ראות עיני הדיינים היושבים על מדין, ובעין שכלם יראו כי עדין עומד במרדו ואין שניהם יכולים לדור במקום אחד, ראוי לחייבו לפייס את אשתו במתן דמים ולהזקק לתת גט".

דהיינו למרות שלא התקבלה בקשת הבעל לחיוב האשה בגירושין בעל כרחה, קבע התעלומות לב שמצב זה קשה עבור שני בני הזוג "והיא מר לה יושבת גלמודה, והוא גם הוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עבירה", ומוטל על בית הדין לפי ראות עיניהם למצוא את הדרך להביא מזור לשניהם.

ולהלן נבאר את הדרך הנכונה להביאם לגט בנסיבות הנוכחיות.

וכן יש לצרף לאמור את דברי הב"ח אה"ע ריש סי' עז שכתב לחלק בבעל מורד בין מורד אך רוצה אותה כאשתו, ובין מאוסה עליו, וז"ל הב"ח:

"כתב הרמב"ם וז"ל המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה וכו' משמע מלשונו דדין מורד אינו אלא באומר בעינא לה ומצערנא לה אבל באומר מאיסה עילואי ולא בעינא לה אף על גב שהיא רוצה להמתין יוציא מיד ויתן כתובה שהרי האיש מגרש לה שלא לרצון האשה ומה תוספת שייך הכא וכן מצאתי להדיא בהגהות חדשות לרי"ף (שלטי הגיבורים כז ב אות ב) בשם רבינו ישעיה אחרון ז"ל וזה לשונו אם רוצה לגרשה מתחלת מרדו ולתת לה כתובתה הרשות בידו ואין מוסיף על כתובתה ולא אמרו להוסיף על כתובתה אלא כשמורד בה ואינו רוצה לגרשה ע"כ ונ"ל עוד דאפילו בזמן הזה שאין מגרשין האשה בעל כרחה כתקנת ר"ג אעפ"כ אין מוסיפין לה על כתובתה דמאחר שאינו מתכוין לצערה אינו מן הראוי להפסידו כיון שאין עיכוב הגירושין מחמתו והוא הדין דאינו מחוייב לזונה דכאילו נעקר האישות לאלתר דמי מאחר דמאיסה עליו והוא הדין דאינו עובר בלאו דלא יגרע ושוב מצאתי כן להרב הגדול מהר"ר אליהו מזרחי בתשובה סימן ל'".

הרי שהב"ח כתב להדיא אודות בעל הטוען מאוסה עלי שדינו: יוציא ויתן כתובה, ומשמע לחייבה בגט למרות שהיא רוצה להמתין, אין שומעין לה. ואמנם לא יכפו אותה בגט עקב חרם דר"ג אך ניתן לקבוע ש"כאילו נעקרה האישות לאלתר דמי, מאחר דמאיסה עליו, והוא הדין דאינו עובר בלאו דלא יגרע". ואף שהח"מ והב"ש בריש סי' ע"ז לא הסכימו עם שלילת המזונות, אך עיין בב"ש סוף סק"ו שהביא מחילוק זה שכתב הב"ח, וחזרו בו מדחייתו את הב"ח שכתב בב"ש מהדו"ק, וגם אם ההשלכה על מזונות אינה מתקבלת, אך ההגדרה שנעקרה האישות, נותרה מוסכמת.

יתירה מכך, יצוין: פסק דין המחייב אשה בגירושין לאחר פירוד ממושך, גם כשהאשה אינה אשמה בפירוד, ניתן בבית הדין הגדול בהרכב הרבנים הגאונים נ"ע הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל והגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל שדחו ערעור על בית הדין האזורי שחייב את האשה בגט למרות שהבעל באלימותו אשם בפירוד, וכתבו בפד"ר חי"א עמ' 363:

"האשה קבלה על חיובה בג"פ, כי לא יתכן  שאשה אשר נאלצה לחיות בנפרד מבעלה עקב אלימותו, וכפי שגם כב' ביה"ד האזורי הכיר בכך, כמובא לעיל באחת מהחלטותיו, ועכשיו ביה"ד מזכה את הבעל להנות מפרי מעלליו ולחייב אותה לקבל ג"פ, כמפורט בכתב הערעור.

ביום י"א כסלו תשמ"א הופיעו הצדדים לפני ביה"ד, גוללו טענותיהם בהרחבה, חזרו גם על החומר שהצטבר בתיקים הרבים משך דיוניהם. וכל אחד הבליט את הנקודות הרצויות לו.

אחרי העיון בכל החומר שבכל התיקים, כולל תיקי בי"ד זה, נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג.

לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להפרד בג"פ, ברוח פסה"ד של כב' ביה"ד האזורי שליט"א".

באותו פסק דין בית הדין הגדול אישר את פסק דינו של בית הדין האזורי שבו נכתב:

"ביה"ד פוסק ומחליט כי על האשה לקבל ג"פ. הרכוש הרשום ע"ש שניהם ימכר ויחלקו חלק כחלק, על הבעל להשליש את כתובת אשתו בסך 30,000 ל"י. לאור האמור לעיל ביה"ד קובע תאריך לעריכת ג"פ לאחר שהבעל ישליש את כתובתה לרשות האשה במזכירות ביה"ד. פסק הדין למזונות האשה יתבטל עם השלשת כתובתה, ואז ביה"ד יחליט בנידון מזונות הילדים".

ובמסקנת בית הדין הגדול נכתב:

"(א) דוחים את הערעור, והאשה תקבל ג"פ בהתאם לפסה"ד נשוא הערעור.

(ב) הרכוש הרשום ע"ש שניהם יימכר בהתאם לפסה"ד, בתוספת הבהרה, ימכר כפנוי מכל דייר, ודמיו יתחלקו בין הצדדים בחלקים שוים בהתאם לפסה"ד נשוא הערעור".   

עד כאן מפסק הדין של ביה"ד הגדול. דהיינו סידור הגט בעקבות חיוב הגירושין הינו רק לאחר השלשת הכתובה, ולאחר מכן תבוטל זכאות האשה למזונות עבורה, וכן בית הדין הורה על פירוק שיתוף בדירה עוד קודם לגירושין, ולא חשש לזכאות האשה למדור ספציפי דווקא בדירה זו מאחר ונשללה זכאותה למזונות.

למרות שהפירוד בנידון דנן הינו פחות ממושך מאשר בנידון בפסק הדין הנזכר, עכ"פ הקביעה שנקבעה באותו פסק דין יפה בענייננו: "הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג". על כן יש מקום לאותן מסקנות.

מזונות ו"מדור ספציפי" בנידון דנן

ביחס לזכאותה למזונות עבורה, כידוע, שיטת הרא"ם שהביאו הב"ח החלקת מחוקק והב"ש בתחילת סי' עז, שככל שהבעל מנוע מגירושין בגלל חרם דרבינו גרשם, הוא אינו חייב במזונות האשה. בפת"ש סי' עז סק"ב הביא מהחכם צבי שהגם שלא הסכים עם שיטת הרא"ם פסק כך כשקיימת טענת מאיס עלי עם טעם מבורר. עיין בספר אוצר הפוסקים סי' עז סק"ט אות ח' שהביאו באריכות רבה את שיטות הפוסקים האם הבעל יכול לומר קים לי כרא"ם, או שזו הלכה פסוקה שהבעל חייב במזונות אשתו גם כשהוא מנוע מגירושין עקב חרם דר"ג או מטעמים אחרים.

ובספר נחל יצחק סוף חלק א' כתב:

"אתי שפיר מה דאמרו דבמשליש גט וכתובה מיפטר ממזונות, דהא כיון דמשליש גט ורוצה להתירה לשוק אם כן לא שייך לחייבו במזונות משום דאגידא ביה כנ"ל, וכן משום תנאי כתובה אין לחייבו, דהא במחלה כתובה והוא הדין בנפרעה הכתובה כיון דאין לה כתובה ממילא אין לה מזונות משום תנאי כתובה דהא אבדה כל תנאי כתובה, על כן בנפרעה כתובה ומשליש לה גט אין לה מזוני, ואף דאינה רוצית בפירעון, מכל מקום הא אף פירעון בעל כרחו הוי שמיה פירעון כמבואר בגיטין (דף ע"ה ע"א) ובח"מ (סי' ק"כ), ולכן כיון דנתן לה הכתובה אף בעל כרחה של האשה הוי פירעון להפטר מחוב כתובה, וכיון דמיפטר מהכתובה ממילא אבדה כל תנאי כתובה, וכן מחמת דאגידא ביה לא שייך אם רוצה להתירה על ידי גט ומה לו במה דאינה רוצית לקבל להגט, לכן שפיר מועיל הרי גיטך וכתובתך להיות פטור ממזונות, דהא לכל הטעמים של חיוב מזונות ליתא בזה, וזהו טעם נכון על מה דאמרו דמועיל השלשת הגט וכתובה להיות פטור ממזונות".

ועיין בפד"ר כרך א' עמ' 193-201 וכרך ג' עמ' 176-188 ובכרך ה' עמ' 296-297.

ובפד"ר חלק ה עמוד 297 העלו במסקנתם:

"ובכן לאור קביעת כב' ביה"ד האזורי שטענת הבעל שאשתו מאוסה עליו היא טענה כנה ומבוררת, ולאור העובדה שכבר נעשה מעשה והבעל השליש ג"פ לאשתו בביה"ד, הרי במקרה כזה יש לדון שאין להוציא מידי הבעל כסף למזונותיה, וזה לאחר שישלם לה כתובה, לפני תשלום הכתובה האשה זכאית לתבוע מבעלה דמי מזונותיה ורפואתה".

עוד נציין כי הבית מאיר אה"ע סי' עז ועוד פוסקים שהובאו באוצר הפוסקים (שם) כתבו שכל עוד חדר"ג עומד בעינו אין לשלול מהאשה מזונות, מאחר שיש בכך כפיית האשה לגירושין אם תישאר ללא מקור מחיה.

וכן עיין בספר ברית יעקב חלק אה"ע סי' נב שבאר שיטת הרא"ם, וכתב שאמנם מדינא דגמ' אינו נפטר ממזונות כל עוד האשה לא קיבלה גט לידה, אך היינו מכיוון שלדינא דגמ' האשה מתגרשת גם שלא מדעתה, מה שאין כן לאחר חרם דר"ג, "דאינו יכול להכריחה ולכופה לקבל גט, אם כן אם אומר שרוצה לגרש ונותן לה הכתובה, הוי אנוס בתקנתא דרגמ"ה, י"ל דפטור ממזונות". ולפי דרכו כתב הברית יעקב ליישב את קושיות החלקת מחוקק והבית שמואל על הרא"ם מתשובות הרא"ש והמהרי"ק, וכתב שבתשובות אלו הנידון הוא באשה שאינה יכולה לפרנס עצמה, ובמניעת מזונות הבעל בעצם כופה את אשתו לקבל גט, כאשר הבעל מנוע מכך מכוח תקנת ר"ג.

 הוסיף הברית יעקב, וכתב:

"וכה"ג גם הר"א מזרחי מודה דאינו יכול למנוע שכ"ו, דזהו גופא הוי כפי' ובע"כ מוכרחת לקבל גט. ודוקא באשה בריאה דבת מלאכה היא דיכולה להתפרנס ממעשי ידיה, לא הוי כפייה לדעת ר' אליהו מזרחי".

אולם נראה שאם שלילת הזכאות למזונות לא תתייחס לכלכלת האשה ולצרכים השוטפים למדור וביגוד וכיוצ"ב, ובכפוף שלא התברר שיש לאשה מקורות מימון מעבודתה, אלא תתייחס רק לפירוק השיתוף. בנסיבות אלו שלילת הזכאות למזונות ולמדור, שישללו את הזכות ל"מדור ספציפי" בלבד, אינן בגדר כפייה על גירושין, מאחר והאשה תוכל לנהל את חייה ברווחה במדור חילופי. ובנסיבות אלו בהתייחס לשיקול שכתבו הבית מאיר והפוסקים האחרים, ככל שלא תישלל זכאותה למזונות ביגוד ומדור, אלא ל"מדור ספציפי" בלבד, אין בכך כפיית האשה לגירושין.

מלבד זאת, גם לפי דרכם של הח"מ והב"ש בתחילת סי' עז שלא הסכימו עם שיטת רבי אליהו מזרחי, עדיין קיימת עילה להורות על פירוק השיתוף כבר כעת, ומהטעם שיבואר להלן:

"מדור ספציפי" נשען על שני יסודות: על זכאות האשה למזונות, לרבות מדור ואף מדור ספציפי, אך גם על יסוד שלום הבית המתקיים במדור זה ויסוכל במדור אחר.

ביחס ליסוד ראשון, ההלכה הובהרה לעיל, אך לא ניתן להתעלם מהיסוד השני, וכפי המבואר במקרה הנוכחי כבר אין מקום לאכוף שלום בית.

על כן בעת הזו ובנסיבות המקרה המתוארות לעיל, פרק השותפות הרכושית בין הצדדים הגיע לסיומו, ועפ"י ההלכה כל אחד מהצדדים רשאי לדרוש פירוק השיתוף (זאת בנוסף לזכות החוקית של כל אחד מהשותפים לדרוש פירוק שיתוף במקרקעין, ללא זיקה לתוצאות ההליך בתביעת הגירושין).

יצוין לדברי הגר"ב בארי שליט"א אב"ד אשקלון הובא בפס"ד בית הדין נתניה מיום ט"ז שבט תשע"ז (12/02/2017) בתיק 1068015/2 שכתב בנסיבות הפוכות שהאשה דורשת פירוק שיתוף:

"עדיין יש לדון: מה יהיה הדין בדירה הרשומה על שם שניהם כי כאן רשאי הבעל לטעון: 'אפילו אם לא מגיעים לי פירות, מכל מקום רשאי אני להתגורר בדירה מדין שותף, שהרי מבחינתי האישה גם כן יכולה להתגורר עמי, ואם היא בחרה שלא לגור בה, הרי לא נגרע מזכויותיי דבר.'

אמנם נראה, שאם כל זכותו להתגורר בדירה היא מדין שותף, רשאית האישה לדרוש את פירוק השותפות. והנה זה ברור שלאחר הגירושין אין הבעל יכול לטעון כך כי פשוט שכשם שנפסק בשולחן ערוך שאם נקבע זמן למשך השותפות שרשאי כל אחד מהשותפים לדרוש חלוקה (וכמבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן קעו סעיפים טו–יח), הוא הדין גם בשותפות בין בעל לאשתו, נחשב הדבר כאילו הוקצב זמן עד הגירושין, אולם כאן הרי המדובר עוד לפני הגירושין, ולמה לא יוכל להתגורר בדירה?

ומסתבר לומר, שבשותפות בין איש לאשתו, כאילו נקבע מראש שהשותפות נמשכת כל עוד הם יכולים לגור ביחד, אבל אם נוצר מצב של מאיסות, ובית הדין משוכנע שנוצר מצב בלתי הפיך שהחיים בכפיפה אחת בלתי נסבלים, כי אז יש אומדנא ברורה שנחשב כאילו כלה זמן השותפות, וכל צד רשאי לדרוש את פירוק השותפות וזה שלא כדברי הגר"א שרמן שליט"א, שכתב שהשותפות הקניינית ממשיכה מדיני שותפות עד הגירושין. האם יעלה על הדעת שכאשר בני הזוג נפרדו והגט מתעכב בגלל סירובו של אחד מהצדדים להתגרש, שהשותפות תימשך בעל כורחו של האחר לעולמים?"

עד כאן מדברי הגר"ב בארי שליט"א.

עוד יש להוסיף מפסק דין שבספר עטרת דבורה חלק א' סי' לב, בתוך בירור שאלת ה"מדור הספציפי", נכתב כדלהלן:

"מצוי בבתי הדין במקרים בהם האשה תובעת גירושין והבעל מתנגד, שיש מקרים בהם האשה טוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, ובית הדין דן ופוסק ביחס לרכוש כדינא דמתיבתא המבואר ברמ"א סי' עז ס"ג, והאשה מקבלת את חלקה ברכוש עוד בטרם הגירושין, עיי"ש בפת"ש סק"ז ובחוט המשולש להגר"ח ז"ל סי' ב' ובפד"ר כרך ח' עמ' 12. ולמעשה גם בניגוד לרצון הבעל, פוסקים לפרק את השיתוף ברכוש המשותף עוד בטרם בוצעו הגירושין.

הרי אף דבדינא ד"מאיס עלי" עסקינן, ואין פוסקים חיוב הבעל בגירושין, וכדעת שלחן ערוך סי' עז ורוב הפוסקים, אפ"ה האשה מקבלת נכסי מלוג שלה לרבות חלקה ברכוש המשותף… אין מקום שלענין זה יגרע חלקו של הבעל הטוען שאשתו מאוסה עליו, מאשה הטוענת על בעלה "מאיס עלי". לא מצאנו חילוק בין הלגיטימציה הניתנת לטענת "מאיס עלי" של האשה, לטענת "מאוסה עלי" של הבעל. תקנת דינא דמתיבתא, בחלק הממון של התקנה שהתקבל להלכה ברמ"א, באה להסדיר את זכותה של האשה ברכושה לאחר שטענה "מאיס עלי", אך ודאי לא באה לתת יתר תוקף לטענה כזו של האשה, מאשר לטענה דומה של הבעל. אמנם בתשובת זכרון יעקב הנזכרת נקט בפשיטות ששני בני הזוג שולטים בשוה בנכסים כל עוד חדר"ג עומד בעינו, לרבות כשהבעל מאס באשתו ותובע גירושין, אך מאחר שרבינו גרשם השווה את כח האשה לכח האיש, עכ"פ אין עדיפות לכוח האשה… העולה מכל האמור – מסגרת הדיון בשאלת המדור הספציפי היא רק בשאלת חיוב הבעל במזונות אשתו והגדרת חיובו. אבל כשנתפרדה החבילה אין בעצם היותם שותפים למנוע את פירוק השיתוף במדור.

במקרה הנוכחי הבעל מנוע מלהוציא את אשתו מהדירה בכפר תבור, ודירה זו תחשב עבורה "מדור ספציפי", כל עוד הפתרון החילופי המוצע הוא העברתה לדירה בקרית ביאליק".

עד כאן מפסק הדין הנזכר.

על כן מכל האמור ביחס לשאלת "המדור הספציפי" ומאחר ומוטל על בית הדין למנוע הנצחת המצב הנוכחי הבעייתי מאד, ללא סוף, ויש מקום להורות שלאחר השלשת הכתובה והגט יותר כבר אין לאשה זכאות ל"מדור ספציפי", והשיתוף בדירת המדורים יפורק. ההנחה היא שפסיקה זו תסייע להביא את הצדדים לסיום ההליך בהסכמה כזו או אחרת.

מסקנה

בנידון זה יש לדון את הבעל כבעל שאשתו מאוסה עליו וטענתו כנה אף שלא התבררו האמתלאות לכך. לפיכך בנסיבות אלו, מאחר שאין ספק שהזוג הגיע למבוי סתום ללא מוצא, דהיינו ללא כל פתרון הנראה לעין למימוש החלופה של חזרה לשלום בית, נחוץ מאד ואף מן ההכרח שהאשה תסכים לקבל גט מרצונה בלא לוותר על מלוא זכויותיה. על כן לדעתי היה מקום לקבוע מועד לסידור הגט לאחר שהבעל ישליש בבית הדין את מלוא הסכום הנקוב בשטר הכתובה.

אם האשה תסרב להתגרש בהסכמה לאחר שהבעל ישליש את סך הכתובה, ובנוסף יהיה מקום לאפשר לבעל להשליש גט, נוכל לקבוע שנשללה זכאותה למדור ספציפי, ויוחלט על פירוק שיתוף בדירת המגורים המשותפת.

ביחס לדמי המזונות עבור האשה, יהיה מקום לבחון את יכולתה הכלכלית של האשה, ועד כמה שלילת המזונות, עלולה להיחשב ככפיית האשה בגירושין.

ככל שלאחר השלשת הכתובה האשה תעמוד בסירובה להתגרש, יהיה מקום לשיקול דעת נוסף האם לפסוק לחייבה בגירושין, עפ"י הפסיקה של ביה"ד הגדול שבפד"ר חי"א הנזכר.

עוד יובהר: אילו כעת היה ברור שלאשה זכויות ממון מרכושו של הבעל בהיקף השווה לערך מחצית הדירה, היה מקום למנוע חלוקת הדירה כבר כעת ולאשר לאשה לרכוש את חלקו בדירה בזכויות ממון אלו. אך מאחר שאין ספק שבירור התביעה הרכושית מחייב מספר דיונים וצפוי להימשך מספר חודשים, ולאחר מכן נחוץ פסק דין ביחס לזכויותיה בסכומי הכסף המצויים ברשותו, לכן מאחר שכעת כבר אין מניעה לשלול מדור ספציפי, כבר כעת דינו של הבעל כשותף הזכאי לחלוקת הדירה היום, ושלא לעכב את החלוקה עד השלמת בירור התביעה הרכושית בעוד זמן רב, מה עוד שכעת עדיין אין ידוע מה תהיה תוצאת פסק הדין לחלוקת הרכוש. כמובן שלאחר השלמת הפסיקה בתביעת הרכוש, האשה תקבל את חלקה עפ"י הדין. אך בעת הזו אין לה זכות כשותף לתפוס את חלקו בדירה, על יסוד טענות שטרם נידונו וטרם התבררו וטרם ניתן פסק הדין, על כן הטענה לעכב את חלוקת שותפות על יסוד טענה זו לא תתקבל.

בהתייחס לדעת עמיתי הדיינים, מצאתי לנכון להבהיר כי מאחר שביסוד הדברים בפסק הדין הנוכחי פסקו לדחות את תביעת הגירושין, הרי שמכאן ולהבא איננו רשאים להורות על הליכים במגמה להביא את הצדדים לפשרה.

בשולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ב', פסק:

"מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה… וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם. אבל אחר, שאינו דיין, רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט".

ובש"ך על השולחן ערוך  סק"ו כתב:

"כתב בשלטי גבורים פ"ק דסנהדרין סוף דף ע"ד וז"ל, נראה בעיני שאין כל הדברים הללו אמורים אלא כשדיינים רוצים להטיל פשרה כפי הנראה בעיניהם שלא מדעת הבעלי דינים, אבל אם הם מודיעים להם טיב הפשרה ומפייסים אותם עד שהם מתרצים למחול אחד לחבירו או לתת אחד לחבירו דבר ידוע, אפילו אחר גמר דין ראוי לעשות כן, ובלבד שלא יהא שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופיתויים, וזו היא מצוה גדולה והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ע"כ".

דברי הש"ג הם מלשון הריא"ז, ודבריו יתפרשו עפ"י מש"כ הריא"ז בעצמו בקונטרס הראיות לסנהדרין פ"א, בלשון זו:

"מה שעושין מדעת בעלי דינין אין זה ביצוע אלא הבאת שלום היא, שטורחין ומפייסין בעלי דינין עד שיתרצו ויהא שלום ביניהם, ואין לך מצוה גדולה מזו. וכך היה עושה אהרן, אמנם אין להכריחם ולעשותם, אלא לרצותם ולפייסם, והביצוע שהוא אסור, הוא הפשרה שמטילין ע"כ".

אך ביחס לשיטת הריא"ז, יצוין: הרבה פוסקים חולקים על דבריו, עיי"ש בב"ח החולק על הש"ג וכן התומים סק"ג פקפק על דבריו וכן בברכי יוסף, ודייקו כן מלשון הרמב"ם והשו"ע שפסקו שהדיינים מנועים מפשרה לאחר גמר דין, ומשמע מכל סוג של פשרה, ועיין בפת"ש סק"ה דעת החולקים.

וכן במאירי מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב' כתב:

"הא לאחר גמר דין, והוא שכבר אמר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי. וי"מ משהסכימו כולם לומר כן אף על פי שלא אמרו עדין, ומשהגיעו לכך, אין לו לפתוח להם עוד בפשרה, אלא יתרצו ביניהם, או יקוב הדין את ההר, שאף הדין הגמור, צד צדקה יש בו, שמונע מלהעמיד גזילה בתוך ביתו".

והמשמעות הברורה של דברי המאירי שהחלופה היחידה היא שבעלי הדין יתרצו בינם לבין עצמם, אך ללא כל התערבות של בית הדין, שעליו מוטל לפעול במסגרת "יקוב הדן את ההר" בלבד.

על כן, לא מיבעיא לדעת החולקים על הש"ג, בפסק הדין הדוחה את תביעת הגירושין, אין להורות על הליך גישור שמגמתו להביא לפשרה במסגרת הליכי בית הדין שהצדדים מחויבים להם, אלא אף לדעת הריא"ז, עדיין הכל מותנה "שלא יהא שום צד הכרח בדבר", על כן לא ניתן לאכוף עליהם בהחלטות שיפוטיות מחייבות להגיע לדיון. יתירה מזו, מאחר ומהאמור להלן בדברי דעת הרוב, ברור לצדדים שהליך גישור שייכשל ישליך על פסיקה מהותית בתביעת הגירושין או בתביעה לחלוקת הרכוש, ואין לך כפייה גדולה מזו באמצעות בית הדין המתקיימת לאחר פסק הדין האסורה לכו"ע.

כמו כן יובהר: בהיעדר פסיקה המורה על גירושין וכל עוד לא ברור שהצדדים מתגרשים, אין מקום לזמנם לדיון לבירור התביעה לחלוקת הרכוש, ואטרוחי בי"ד בכדי לא מטרחינן, כל עוד כלל לא ברור שהצדדים יתגרשו ואכן תהיה תועלת בדיון, זאת מלבד הספק ביחס למעמדן המשפטי של התביעות הכרוכות כשהתביעה ביסודה נדחתה.

דיין א'

דעת הרוב

דעת דיין ב'

ראיתי את נימוקי עמיתי, וגם מדבריו עולה שמדובר כאן במקרה מורכב שאי אפשר בשלב זה לחייב את האשה בגט, ולכן נלע"ד כי בשלב זה לא הוכשרה העת לזמן את הצדדים לסדור גט. יחד עם זאת, לא ראוי להשאיר את המצב כך "תקוע" ללא שלום בית וללא גירושין, ומוטל על ביה"ד לסייע לצדדים לפתור את הסכסוך בהסכמה, ובהעדר הסכמה להתכנס שוב לדיון בבדיקת מצב למתן פס"ד בהתאם לבחינת המציאות והסיכוי לשלום בית.

וביתר הבהרה, בשלב זה לא מצאנו עילה לחייב את האשה בגט, לא הוכח שהאשה מרדה בבעלה או פגעה בו, בדיון האשה דברה באופן הגיוני ורגוע, ואמרה שהיא מוכנה לבוא לקראת בעלה בכל תנאי שיבקש למען שלום בית, היא מודעת למצוקת הבעל וסבורה שיעוץ וטיפול רגשי מתאים יכול להביא לשלום בית טוב. ולא ראינו סיבה שלא להאמין לכנותה לשלום בית.

לאור כל זאת, נלע"ד שאין מקום לפסוק במקרה זה כהרא"ם שבהפקדת הכתובה הבעל יהיה פטור ממזונות, כפי שקבעו הרמ"א בסימן ע"ז והח"מ והב"ש שם שהלכה כהרא"ש והמהרי"ק שגם אם יש לאשה מום שעושה את טענת הבעל לטענה מבוררת היא לא הפסידה זכותה למזונות. וגם הישועות יעקב שהובא שם בפתחי תשובה שבטענה מבוררת ניתן לפסוק כהרא"ם דבר על מקרה קיצוני של טענות מבוררות, ולא במקרה כגון דנן.

יחד עם זאת, הרושם שהבעל נחרץ מאד בדעתו להתגרש. התקיימו מספר דיונים שבהם הבעל טוען ברגש ובעוצמה רבה שאשתו מאוסה בעיניו ואין מצב בעולם שיחזור אליה לשלום בית. הוא דבר על שנים רבות של נתק רגשי מאשתו, והתרשמנו שהוא מדבר מליבו ומאמין במה שהוא אומר. אם כי מדובר על חוויה רגשית סובייקטיבית שהוא חווה אותה, ואין זה אלא דבר המסור ללב.

ביה"ד מבהיר כי מצב כזה "תקוע" וללא פתרון אינו דבר נכון, לכן בהעדר שינוי במצב לאורך זמן מן הראוי שההליך יושלם בסידור הגט בהסכמה וברצוי שהבעל ירצה את אשתו לכך.

במקרה זה, מוטל על ביה"ד לפעול בכל יכולתו ליישב את הסכסוך בהסכמה לקרב או לרחק. ואם לא תושג הסכמה תהיה לכך גם משמעות הלכתית גם לגבי הגירושין וגם ביחס לבקשה לחלק את הרכוש כבר עתה כולל פירוק השיתוף הדירה. אולם לא הגיעה השעה לכך ולכן אין מקום להאריך בכך.

בעניין זכותו וחובתו של ביה"ד לנהל הליך גישור כדי להביא את הצדדים להסכמה לאחר פסק דין שדוחה את תביעת הגירושין, ולא להשאיר את המצב כך "תקוע" ללא מוצא, נלע"ד שאין לדמות זאת לדיני ממונות שבו אסור לבית הדין להציע פשרה לאחר גמר דין. כי בדין זה שאנו עוסקים בו, וכמוהו יש דוגמאות רבות מעשיות, פסק הדין מותיר את הצדדים במבוי סתום של לא גירושין ולא שלום בית, מצב זה אינו טוב לשני הצדדים בלשון המעטה, והוא הרסני לילדים שחווים את כל המריבות שבין ההורים, ואז מחובתו של ביה"ד להיכנס לעובי הקורה, לקרב או לרחק בהסכמה לפי הנתונים שיש לביה"ד מתוך הכרות התיק.

מפורש בגמ' יבמות קו שמחובתו של ביה"ד לתת ליבם עצה הוגנת שיחלוץ גם אם ההלכה לא מחייבת אותו לחלוץ, ויתרה מזאת ביה"ד אף יוזם  הליכים נוספים שיביאו לחליצה כמו "חליצה מוטעת" כדי להביא לפתרון של פירוד במקום שההלכה אינה מאפשרת זאת, וכך נהגו כל הפוסקים הקדמונים והאחרונים, כדוגמת רבי חיים פאלג'י שהרחיק לכת ופסק לחייב בגט לאחר י"ח חודש של פירוד, וזאת לאחר שהדיינים ניסו להשלים ולא הצליחו. וכן תעלומות לב פסק במקרה שנדחתה תביעת הבעל לגירושין פיצוי לאשה כדי שתסכים להתגרש. וכן הגאון הרב הרצוג הרה"ר לישראל פסק פיצוי לאשה כדי להביא להסכמה לגירושין, וכל זאת נעשה לאחר שביה"ד גישר בין הצדדים וניסה להביא את הצדדים להסכמה. וזאת במקרה של מבוי סתום לאחר שביה"ד פסק לדחות את תביעת הבעל לגירושין.

מסקנה:

• בשלב זה ביה"ד אינו מקבל את תביעת הבעל לחייב את האשה בגירושין.

• ביה"ד קורא לבעל לשקול שוב אפשרות של קבלת יעוץ וטיפול שיסייע לו לחזור לשלום בית עם אשת נעוריו ואם ילדיו.
• בהעדר שינוי במצב מן הראוי שההליך יושלם בסידור הגט בהסכמה, וברצוי שהבעל ירצה את אשתו לכך.
• במקביל מוטל על ביה"ד לפעול לפתרון המצב, ולהביא את הצדדים להליך של גישור שיביא לסיום הסכסוך, על הצדדים להבין שיש משמעות הלכתית למרכיב הזמן המתמשך לפירוד שביניהם, שבסופו של דבר יביא לפסיקה שתיתן פתרון הלכתי למצב שביניהם.
• לאור כל זאת, יש לזמן את הצדדים לדיון לברור המצב, שימשיך בהליך גישור בניסיון להביאם להסכמה לפתרון הסכסוך.

דיין ב'

דעת דיין ג'

מהם התנאים המאפשרים גירושין

הנה במשנה גיטין צ ע"א נחלקו התנאים מתי יש לגרש את האשה. לדעת ב"ש זהו דוקא אם מצא בה ערוות דבר. לפי ב"ה אפילו אם הקדיחה תבשילו. ולדעת ר"ע מותר לגרש אשה אפילו אם מצא נאה הימנה.

והנה הב"י ריש סימן קי"ט כתב שהלכה כב"ה. וזאת למרות שבלשון הרמב"ם וכן העתיק השו"ע בריש סימן קיט משמע שהוא פוסק כדעת ב"ש, וראה ב"ש וח"מ המובאים שם להלן, שמיישבים זאת לפי ב"ה שהלכה כמותם.

ויש לבאר מהו גדר שהקדיחה תבשילו. בטור שם כתב שהיא פשעה נגדו. זאת אומרת שמה שהקדיחה תבשילו היה בכוונת מכוון, או אפילו אם התרשלה עד שהתבשיל נשרף. ונראה פשוט שאין הטענה על האשה, אם דבר זה קרה באופן חד פעמי, אלא יש צורך שדבר זה יקרה בתדירות, שאל"כ אין זה בגדר פשיעה להיחשב כעילה לתביעת גירושין. וכעין זה כתב במאירי שם שאינה משתדלת בצרכי הבית להושיבם על אופניהם, עכ"ד.

אולם בח"מ סק"ג כתב, וז"ל:

"אף על גב דקי"ל כב"ה דאמר אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה אורחא דמלת' נקטי שאין דרך להטיל שנאה רק בפשעה אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא כי שנא שלח".

עולה מדברי הח"מ כי הקדיחה תבשילו, לאו דווקא, אלא סיבת ההיתר לגרש היא מחמת שיש לו שנאה כלפי אשתו, ואורחא דמילתא ששנאה זו מתרחשת כאשר היא מקדיחה את תבשילו. ולפ"ז גם אם הוא שונא אותה, ללא שפשעה נגדו, יש לו היתר לגרשה לדעת ב"ה. ויתכן לפ"ז שאין מחלוקת בין ב"ה לר"ע. ור"ע מפרש את דברי ב"ה שמצא אחרת נאה הימנה, אין ר"ל רק ביופי, כי אין זה מסתבר שרק משום שמצא יפה ממנה במראה, זה יתיר לו לגרשה, אלא שמחמת מעשיה של הראשונה (מחמת אורחא דמילתא שהיא פשעה נגדו וכנ"ל), הוא שונאה, וכעת מחמת זה, מעדיף אשה אחרת שיש בה מעלות תפקודיות שהוא מחפש (כעין זה פירש בב"ח שם לדעת ר"ע, וראה בפר"ח שם שאין הדברים אמורים כשמצא אשה אחרת שהיא עשירה בממון, אלא מצא יפה הימנה ר"ל במעשיה). ולפ"ז א"צ לומר שהלכה רק כב"ה ולא כר"ע, אלא כפירושו של ר"ע בדעת ב"ה.

אלא שהבית שמואל סימן קיט ס"ק ד כתב על דברי הח"מ, וז"ל:

"ולמ"ש דפליגי בזיווג א' י"ל בזיווג א' אל יגרש אם לא עשתה דבר והוא שונא אותה, וזיווג שני, אז אפילו בלא דבר רק שונא אות' ישלחנה".

ולפ"ז מפורש לדעת הב"ש שבזיווג ראשון, לא ניתן לגרש מחמת שנאה כל עוד השנאה לא באה מתוך שפשעה נגדו. ונמצא שהלכה היא רק כדברי ב"ה ולא כפירושו של ר"ע בדבריהם.

לא יגרש וכו' – עצה טובה או איסור

המשנה למלך הלכות גירושין פרק י הלכה כא הביא מדברי הכנה"ג יור"ד סימן רלט שכתב שאין כאן שום מצוה או איסור, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ואפילו לב"ש שאמרו לא יגרש וכו', אין זו אלא עצה טובה, ולא שהוא מוזהר על זה, כי לא מצינו בשום מקום שיהא מוזהר האדם שלא לגרש אשתו אפי' מדרבנן, וראיה לדבר מדהוצרך רבינו גרשום מאור הגולה לתקן שלא לגרש אשה שלא מרצונה, ש"מ שבלא התקנה, לא היה בזה כל איסור. ועוד ראיה ממה שאנו נוהגים להתיר למגרש שבועה או נדר קודם הגט – אם נשבע לגרש, ש"מ שאין איסור בעצם מה שמגרשה. ובמשנה למלך הביא שם שכ"כ בתשובת מאיר עיני חכמים (דף פ"א ב), מהרח"ש בשאלה סימן ג' מהר"א ששון סימן ס"ד פ"מ ח"ג סימן ג' ופני יהושע, שעולה מדבריהם שהם סוברים כשיטתו של הכנה"ג, דאין כאן אלא עצה טובה.

אבל המשנה למלך חלק על קביעה זו, וז"ל:

"ודבר תימה הוא לומר כן דהדבר ברור דאיכא איסורא מדאורייתא".

המשל"מ הביא מספר ראיות לדבריו. הראיה הראשונה היא מאמור בגיטין צ ע"א בספיקו של רב פפא:

"א"ל רב פפא לאביי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו? א"ל, מדגלי רחמנא גבי אונס: לא יוכל לשלחה כל ימיו – כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד".

ופרש"י בד"ה מהו: "מי כייפינן ליה לאהדורה או לא". ומשמע שיש איסור לגרש אשתו כשלא מצא בה – לא ערוה ולא דבר, וספק הגמרא הוא במי שעבר וגירש, האם בי"ד כופה אותו להחזירה. והגמרא פושטת מדין מאנס, שאסור לו לשלחה כל ימיו, דמשמע שרק שם הדין הוא שכופין אותו, ולא בסתם מגרש. עכ"פ נשמע כי האיסור לגרש סתם, ללא דבר ערוה או דבר, בעינו עומד, גם אם ביה"ד אינו כופה להחזירה.

הראיה השניה, וז"ל:

"ועוד ראיה ממ"ש התוס' ריש פ"ק דסוטה דאמרינן בירושלמי דלב"ש חובה הוא לקנאה, [א"ה: ככל הנראה] משום דלגרשה סתם [ללא סיבה] אינו יכול, וכיון דמדאורייתא חייב לקנאה משום דאינו יכול לגרשה, אלמא דמן התורה אסור לגרשה בע"כ".

הראיה שלישית, וז"ל:

"וכן מבואר מתשובת הר"ן סי' י"ז במי שנשבע שלא לגרש הביאה מרן הב"י י"ד סי' רכ"ח".

הראיה הרביעית:

"גם הרשב"א ז"ל בתשובה סי' י"ח כתב דלא תיקנו ברכה על הגט משום דיש מקצת גירושין שהן בעבירה כגון דלא מצא בה ערות דבר ומגרשה".

הראיה החמישית:

"גם הריב"ש סי' קכ"ז כתב דאם א"ל אביו שיגרש אשתו אינו חייב לקיים מצות אביו בזה שהרי אם יאמר לו עבור על דברי תורה וכו'".

הראיה האחרונה:

"ועוד ראיה מהירושלמי שהביאו התוס' והרשב"א בשלהי גיטין דפריך לב"ש ל"ל קרא דלא יוכל בעלה וכו' תיפוק לי דאסור להחזיר סוטתו וכו'. [א"ה: ולכאורה אם נימא שאין איסור לגרש סתם, הו"ל להעמיד באופן שגירש סתם ללא שהיתה אסורה עליו], אלמא דלב"ש אינו יכול לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר, ומינה נשמע לב"ה דאיסור נמי איכא לגרשה על לא חמס".

לגבי הראיה של הכנה"ג מתקנת ר"ג שתיקן שלא לגרש אישה בע"כ, כתב המשל"מ לדחות:

"והראיה דמייתי הרב ז"ל מחרם רגמ"ה ומהשבועה יש ליישבם בנקל כמו שיראה המעיין".

בביאור דחיה זו, ראה להלן מדברי הב"ש בסימן קיט סק"ב.

וראה שם בהמשך שהסתפק המשל"מ האם האיסור לגרש אשתו סתם הוא רק מדרבנן, ובסוף דבריו מסיק שהוא איסור תורה, על פי מה שכתבו מהרימ"ט והרמ"ז.

והנה לא התבאר בדברי המשנה למלך מהו המקור לאיסור מהתורה לגרש את אשתו סתם. ובאמת שכבר קדמו בהנחה זו שהאיסור בזה הוא מהתורה בשו"ת הרשב"ש סימן תיא, וז"ל:

"ובירושלמי מוסיף בה חומרא שאם גרשה עובר בלא תעשה".

וכבר העיר הרב המגיה (הוצאת מכון ירושלים) שלא מצא איה מקום הירושלמי בזה שיש בזה איסור ל"ת. אולם יש להוכיח משני מקומות בירושלמי שהאיסור בזה הוא מהתורה כמבואר בהוכחות המשל"מ מדברי הירושלמי וכנ"ל בדבריו.

וראה שם בדבריו הנוקבים שביה"ד שנתן יד וסייע לאיש לגרש אשתו, כשלא מצא בה לא ערוה ולא ולא דבר, מנדינן ליה, וז"ל:

"ואני אומר דבי דינא דמזדקקין ליה משמתין להו לפי שהוא עובר על דברי חכמים ז"ל".

ואין זה סותר למש"כ בשם הירושלמי שהאיסור לגרש ללא סיבה הוא באיסור ל"ת. כי מה שכתב שהוא כעובר על דברי חכמים הוא משום שחכמים פירשו שזוהי כוונת התורה. וזה דומה למי שביה"ד חייבו אותו לגרש שהוא חייב לציית משום מצוה לשמוע לדברי חכמים, כמבואר בסוף הלכות גירושין להרמב"ם, ואכמ"ל.

וראה בדברי התשב"ץ (חוט המשולש סימן נד טור א) שנקט שהאיסור הוא לאו הבא מכלל עשה, שאין לו לגרש אא"כ מצא בה ערוות דבר או דבר.

אכן ראה בשו"ת חקרי לב יו"ד ח"ד סימן פז שדחה ראיות הרשב"ש והתשב"ץ.

אבל נראה כי הב"ח והב"ש הסכימו לגישה זו שככל שאין באשה לא ערוה ולא דבר, שהמגרשה שלא ברצונה עובר באיסור תורה, וגם מוטל על ביה"ד לכופו שלא יגרשנה.

וז"ל הב"ח אבן העזר סימן קיט ס"ג:

"ומ"ש אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה וכו'. היינו כרבי יוחנן שהבאתי דאמר שנוי המשלח ומוקמינן ליה בזיווג ראשון וכדאמר רבי אלעזר ודרשה זו נמי אליביה דבית הלל היא דהלכתא כוותיה וכן פירשו רש"י (צ ב ד"ה אם שנואה) והר"ן (שם ד"ה שנוי המשלח) והיינו דוקא בפשעה כנגדו דאילו במצא בה דבר ערוה זו מצוה מן התורה לגרשה ואין המזבח מוריד עליו דמעות, ואי בלא פשעה כנגדו כייפינן ליה נמי שלא להוציא כיון שאסור לגרשה דבר תורה ואמאי קאמר דשנוי בלבד והמזבח מוריד עליו דמעות הא עדיפא מינה עביד דעבר אאיסור דאורייתא אלא ודאי דמיירי בפשעה כנגדו ואיצטריך קרא לאורויי לן דנהי דלא כייפינן ליה שלא להוציא מיהו שנוי הוא ומזבח מוריד עליו דמעות".

וכ"כ הב"ש שם סק"ב. הב"ש שם הסתפק אם ב"ה מודים לב"ש בזיווג ראשון שאין לגרש אא"כ מצא בה ערוות דבר. מכל מקום העלה שבלא מצא בה, לא ערוה ולא דבר, הוא יעבור באיסור תורה, וז"ל:

"ואם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כפינן ליה שאל יגרש וכ"כ ב"ח לכן מסתבר דמוטל עליהם להזהיר אותו שאל יעבור על התורה דכתיב כי מצא בה ערות דבר, והא דק"ל מדינא דש"ס דיכול לגרש אשתו בע"כ היינו כשמצא בה דבר אז יכול לגרש בע"כ ומשום חר"ג א"י לגרש בע"כ".

מדבריו עולה שיש איסור תורה לגרש ללא סיבה, הנלמד מ"כי מצא בה ערוות דבר". ומדבריו עולה גם דחייה לראיית הכנה"ג שטען שאם היה איסור לגרש אשתו ראשונה לא היה צריך לתקנת חדר"ג, שהרי בלאו הכי אסור לגרשה בע"כ. וכלפי זה העלה הב"ש, שחדר"ג נועד למקרה שמצא בה דבר שפשעה נגדו, דמ"מ גם במקרה זה החרים ר"ג שלא לגרשה שלא מדעתה.

שוב ראיתי שכך ס"ל לראנ"ח בשו"ת מים עמוקים ח"א סימן א, שנשאל במקרה דומה, וז"ל:

"בהיות שנתקבצו כל ראשי הק"ק יצ"ו בב"ה של פולי ישן על אודות התביע' שתבע כר' חיים בדורקו את חתנו כר' יהודה ן' צור יצ"ו על דבר האונא' אשר עשה לארוסתו בתו של ר' חיי' שהי' מתייח' עמה בחדר א' קרוב ט' חדשי' כמנהג אנשי יהודה שהארוס מתיחד עם ארוסתו כדי שיהא לבו גס בה והיו כל הזמן הזה באהב' רבה ותכף פתע פתאום קם ואמר שרוצה לגרשה על לא חמס בכפיה והבחורה צועק' בנפש מרה ורצתה להרוג עצמה על דבר ההפקר שהפקיר בה כי לא נתיחדה לו רק על מנת שתנשא לו ויהא לבו גס בה".

והשיב וז"ל:

"ולפי זה אפי' את"ל שטענתו שטען שנאתיה היא טענה אמיתית עדין אינו יכול לגרש כיון שהוא זווג ראשון ואמר ר' אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות. ואעפ"י שבעל הטורים ז"ל לא דבר בענין המיאוס בהדי' מיהו מהא דקאמ' לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו אבל מצא בה דב' ערוה או פריצות מצוה לגרשה תשמע דבמאיסה ליה אין לו לגרש' דאל"כ מאי אבל הרמב"ם ז"ל כתב דקאמר…".

מפורש בדבריו שככל שלא פשעה נגדו, אף אם הוא שונא אותה מחמת שהיא מאוסה בעיניו אינו רשאי לגרשה. וכ"כ בשמו השואל ונשאל כלהלן.

גם בבית אפרים מה"ת סימן כא נקט שיש איסור לגרש את אשתו ללא סיבה שפשעה נגדו. כמו כן הערוה"ש אהע"ז סימן קיט ס"ה הסכים לדברי המשל"מ דלא כהכנה"ג, והביא שם כל ראיותיו של המשל"מ בקצרה עיי"ש. וכך נקט בשו"ת שואל ונשאל ח"ה סימן כט כמובא להלן.

נמצא כי הרשב"ש ובנו היכין ובועז (כלהלן), הראנ"ח, המשל"מ והפוסקים שהובאו בדבריו וכן דעת הב"ח הב"ש, בית אפרים, שואל ונשאל והערוה"ש הם תמימי דעים כי קיים איסור (תורה) לגרש אשה ללא שהיא פשעה נגדו. ואף אם לדעת הכנה"ג אין בזה איסור אלא לכל היותר עצה טובה, הרי שלא יצאנו מחשש ספק איסור תורה, כל שלא התברר שהאשה פשעה נגדו.

בירור הראיה מהנפסק בשו"ע אהע"ז סימן עט

פסק השולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן עט סעיף ג, וז"ל:

"אם ראה הבעל שהחולי ארוך, יכול לומר לה: הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה; ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ".

מקור הדין הוא מהמשנה כתובות נא ע"א כמבואר בב"י. והנה יש לעיין איך הלכה זו מתפרשת לשיטות שיש איסור לגרש אישה ראשונה ללא שפשעה נגדו.

וכבר העיר כך בבית שמואל סימן עט ס"ק ד, וז"ל:

"כתב מהרש"ל בזה"ז אפילו חולי ארוך אפי' אינה מוטלת על ע"ד [=ערש דווי] א"י לגרשה בע"כ. מיהו יש לדייק ממתני' ומן הפוסקים דכתבו בסתם דרשאי לומר הרי גיטך וכתובתך ורפאי את עצמך אפילו בזיוג הראשון דאסור לגרשה אפ"ה אם היא חולי יכול לגרשה לפ"ז ה"ה בזה"ז דאיכ' חר"ג י"ל דיכול לגרשה כמ"ש ר"ס ע"ז".

נמצא כי לדעת המהרש"ל הדבר ברור כי תקנת חדר"ג מונעת את האיש לגרש את האשה אפילו אם היא חולה. ולדעת הב"ש כיון שהפוסקים לא התייחסו לכך שבלא"ה קיים איסור שלא לגרש אשה ללא שפשעה נגדו בזיווג ראשון כמבואר בסוף גיטין, ש"מ דכשם שאין איסור מצד המבואר בסוף גיטין, כך לא יהיה איסור לגרש כה"ג, גם לאחר חדר"ג, עכ"ד.

לעומת זאת נראה מדברי חלק מהאחרונים כי האיסור המבואר בסוף גיטין נותר בעינו ללא שינוי, גם במקרה שהאשה חלתה. כך מבואר בבית אפרים מה"ת סימן כ"א, וז"ל:

"אלא ודאי דמה דקתני במתני' רשאי, אינו לענין היתר הגירושין, דזה תלוי בחילוקים המבוארים בגיטין, והכא ר"ל שאם הוא נותן לה הגט, שוב נפטר מרפואתה, משא"כ בחיוב פירקונה".

תוכן דבריו מבואר יותר כפי שבואר בשו"ת שואל ונשאל חלק ה – אבן העזר סימן כט, שנשאל וז"ל:

"שאלה. מי שחלתה אשתו והיא אשה ראשונה והחולי ארוך או אינו ארוך ובא לגרשה וליתן לה כתובתה. אם יש בזה איסור דאין מגרשין אשה ראשונה. או דילמא כיון שהיא חולה חולי ארוך או קצר אין לו איסור לגרש".

והשיב וז"ל:

"ונ"ל דכאן לא מיירי כלל מענין האסור והמותר דזה אינו מבואר בהלכות גירושין אלא דהוה אמינא דכיון דחייב ברפואתה יניח מלגרשנה עד שירפאנה משלו ולזה אשמיענו דבחולי ארוך יכול לומר לה התרפאי מכתובתך או הריני מגרשך וגו' ודין זה בין באשה ראשונה בין באשה שנייה מצד חיובו לרפאתה אלא דבאשה ראשונה רמיא עליה איסורא דאסור לגרש אשתו הראשונה.

… וכ"נ שהבין הרשב"ש ז"ל בסי' תי"א דאסר בכל אופן גירושי אשה ראשונה ולא התיר רק אם היתה באופן דמצוה לגרשה כגון שראה בה ערות דבר או דבר של פריצות או שחייב לגרשה מצד שהיה עמה עשר שנים ולא ילדה וכיוצא בזה דחייב לגרש ע"ש. וקשה דהרי יש מהם שהם רשות כהא דנ"ד דחלתה או כההיא דנולד בה מומין ששניהם רשות והרשות בידו לגרשה או לא. ולהאמור א"ש דמיירי רק מענין ממון של רפואה או כתובה וכיוצא. וכן מוכח מסתמיות דברי הרמב"ם ומרן ז"ל שלא חילקו באיסור גרושי אשה ומן הסתם משמע דבכל אופן אסרו. וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם והטור ז"ל ודעמייהו דבאשה ראשונה אפילו ששנאה לא יגרשנה ע"ש. ומשמע דאפילו דמאיסה דכיון דשנואה לו מסתמא דמאיסה עליו וכ"כ הרא"ם ז"ל ח"ב במים עמוקים סי' א' דאפילו דמאיסא באשה ראשונה לא יגרש ומאי שנה דמאיסא ליה מאיזה סיבה שתהיה או מצד איזה מום וחולי ואם התירו באלה היה להם להתיר גם באומר מאיסא עלי. א"ו דאין לחלק בזה".

מבואר מדבריו, כי האיסור לגרש אשה מזיווג ראשון נותר בעינו, גם כה"ג שהיא חלתה, וכאן במשנה החידוש רק שיש לו יכולת להטיל את עלות רפואתה – שתילקח ותתרפה מדמי כתובתה, ואינו חייב לרפואתה ממקור אחר.

ונראה שגם לדעת הב"ש שהבין שבחלתה, אין עליו איסור לגרשה מצד זיווג ראשון כמבואר בסוף גיטין, מודה שאם האשה היא בריאה, רק שהאיש שונא אותה ללא סיבה, כי היא כלל לא פשעה נגדו, דאין לו כל היתר לגרשה, כי זהו בכלל נסתחפה שדהו של האיש, שהוא שונאה, ולא הותר לו לגרשה בשל כך. אבל ככל שהאשה חלתה, הרי שגם נסתחפה השדה של האשה, והיא לא יכולה לעכב את האיש מלגרשה, כי אין הדבר תלוי בו כלל. ומכאן יש לדון שגם במקרה שהוא שונא אותה, אך מנוע להינשא לאחרת מחמת חדר"ג או מצד המנהג, מ"מ הדבר עדיין תלוי בו כיון שהוא שונא אותה, ונסתחפה שדהו וכנ"ל. הדברים לכאורה מוכרחים, שאל"כ דברי הב"ש סותרים את עצמם שבסימן קיט העלה שיש איסור תורה לגרש ללא סיבה, ואילו כאן בסימן עט סתם שאין כל איסור לגרש אשה חולה.

כיצד על ביה"ד לנהוג במקרה שהאיש מאס באשתו ללא שפשעה נגדו

בשו"ת תעלומות לב ח"ב אהע"ז (להגאון רבי אליהו אליהו חזן, הלכות גיטין סימן א) נשאל במקרה שהאיש מאס באשת נעוריו, בטענה שיש בה איזה חולי שאינו יכול לסובלה בשל כך. ביה"ד שלח נשים נאמנות שיבדקו את טענתו, והתברר כי האשה אינה חולה בשום חולי. למרות זאת, האיש ממשיך למאוס באשתו, והאשה מבקשת שלום בית כנה.

בתשובתו האריך להצדיק את שיטת הרמב"ם לפי דעתו שב"ה וב"ש נחלקו רק בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון לכו"ע אין לגרש עד שתהיה בה ערוות דבר, ואם אין ערות דבר יש עליו איסור לגרשה מהתורה כדהעלה הרשב"ש בסימן תיא. וזהו כדברי הב"ש בסימן קיט סק"ב בתחילת דבריו שם. עוד הכריע שם כדברי הרשב"ש שם שככל שלא נמצא בה דבר שפשעה נגדו, והוא רוצה לגרשה והיא אינה רוצה להתגרש, דחייב הוא במזונות.

אלא שבסוף התשובה נקט התעלומות לב, שאין זה נכון להותיר את הצדדים במצב זה של פירוד, דאין זו תקנה נכונה שהאשה תשאר מעוגנת מבעלה, וגם בעלה יחיה בהרהורי עבירה. וז"ל:

"אלא שאיני רואה בזה תקנת בנות ישראל כי מה הועילו חכמים בתקנתם לחייבו לתת מזונות ולכופו שלא לגרש והיא מר לה יושבת גלמודה והוא גם הוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עבירה. ואחרי כמה כרכורים ופיוסים ברכות וקשות, והוא עומד במרדו וטוען שמחמת חוליה אשר עיניו ראו ולא זר, והיא נמאסה בעיניו ואינו יכול לשכב אצלה להיות עמה".

לאחר מכן מביא התעלומות לב שיש להכריע כשיטת הרמב"ם שיש לקבל טענת מאיס עלי במקרה שהאיש טוען על אשתו שהיא מאוסה עליו, ובפרט במקרה זה שאין חשש לגט מעושה, וז"ל:

"ואם באשה הטוענת מאיס עלי אף שהיא קרקע עולם, ובכ"ד ניח"ל [=ובכל דהו ניחא לה], ס"ל להרמב"ם שכופין אותו להוציא שאין אומרים לה להבעל למאוס לה, ואף שחלקו עליו כל הפוסקים כמבואר בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סס'י א' וסי' ו' וכן הוא דעת מרן ז"ל בשו"ע סי' ע"ז, מ"מ נראה דלגבי האיש הטוען מאוסה בעיני ראוי להזדקק ליה כי הדבר ברור שלא יוכל האיש לבעול המאוסה לו. ועיין בתשובת הרא"ש … עי"ש, דון מינא באיש שמצווה על פו"ר ואם אין חשש להרבות ממזרים כי אשה מתגרשת בע"כ נראה שראוי לסמוך על הרמב"ם ולהתיר לו לגרשה".

מדברים אלה עולה כי התעלומות לב נוטה לקבל את העמדה שיש להיזדקק לאיש שרוצה לגרש את אשתו במקרה שהוא מואס בה, כי ראוי לפסוק בזה עקרונית כדעת הרמב"ם שבאשה שטוענת מאיס עלי שומעין לה, ואף החולקים על הרמב"ם (וכ"פ השו"ע בסימן עז), יודו שבאיש שאין חשש לגט מעושה, כי אשה הרי מתגרשת בע"כ, ניתן לגרש את האשה לדרישת האיש מחמת שמואס בה.

אלא שלאחר מכן התעלומות לב מסתייג מלהזדקק להתיר לאיש לגרש את אשתו רק בגלל שהוא שונא אותה, וז"ל:

"והנה אמת כי החוש מעיד ומעשים בכל יום שמפני שמוצא אחרת נאה הימנה נכנס בלבו שנאה על אשתו והוא שונא אותה תכלית שנאה, מעין למ"ש במס' תמורה דט"ו למה נקרא שמה עכסה – שכל הרואה אותה כועס על אשתו וכ"ש מחמת יופיה. אבל נראה דאף אם הוא שונא אותה מחמת זה, אין ראוי לשלחה כי הוא הוא שנאת חנם והיא לא פשעה כנגדו ולא עשתה לו דבר שיגרום שנאתה. וזהו שדקדק מרן לומר אין לשנואתה כלומר אין מהראוי מצד האנושיות לשנאותה על לא חמס בכפה".

בקטע זה נראה שהתעלומות לב מחלק בסוג השנאה שהאיש רוחש לאשתו. ככל שמדובר בשנאה שיש לו טענה כלפי אשתו, כגון שיש לה מום וכדו', ניתן להזדקק לתביעתו לגירושין. אבל ככל שמתברר שהשנאה שהוא רוחש לאשתו היא "שנאת חינם", כגון שהתברר שאין באשה כל רבב כאשר הוא טופל עליה, ורק מחמת שמצא נאה הימנה הוא שונא את אשתו הראשונה, בזה אין להזדקק לו כלל.

שוב העלה התעלומות לב סברא נוספת, וז"ל:

"וגם נראה שכל זה שהוא שונא דכועס על אשתו אם מצא אחרת נאה הימנה היינו כשאינו יכול לישא אותה, אבל אם יכול לישא אותה אין לו מקום לשנא את אשתו, וזה הוא שכתב הרמב"ם שאם מצא אחרת נאה ישאנה, ולמה יגרש את זאת כיון שאין טעם לשנאתו".

ביאורו שכה"ג שהוא מבקש לישא אחרת ויש ביכולתו לשאתה על אשתו הראשונה, בזה אין כל הצדקה לשנאה כלפי אשתו הראשונה. ויש לדון לפ"ז כיום בזה"ז שאין אפשרות לשאת אשה על אשתו – אם מפני חדר"ג ואם מפני שכך נהגו, היה מקום להתחשב בשנאה זו, ולהתיר לו לגרש את הראשונה. וראה להלן שלמרות כך, אין לנקוט כך לדינא.

לאחר שחזר על עמדתו בדעת הרמב"ם שאין לגרש בזיווג ראשון, אפילו אם פשעה נגדו, כי בדבר זה לא נחלקו ב"ה על ב"ש, מ"מ יש לחתור לסיום מצב זה, כלהלן:

"ולפי"ז מ"ש הרמב"ם אבל שניה אם שנאה ישלחנה היינו ע"י שפשעה כנגדו כמ"ש מב"י, אבל בא' [א"ה: בזיווג ראשון] גם בפשעה כנגדו ומפני כך שנאה אינו יכול לגרש.

מ"מ נ"ל שאם בא בטענה שנמאסה בעיניו ראוי לבי"ד לעשות דרך בקשה אולי הוא כעס עובר וישובו להיות לאחדים. ואם עבר זמן זמנם, והרב הגדול שארנו ז"ל בס"ה חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב נתן קצבה ח"י חרשים, והכל לפי ראות עיני הדיינים היושבים על מדין ובעין שכלם המה יראו כי עדיין עומר במרדו ואין שניהם יכולים לדור במקום אחד, ראוי לחייבו לפייס את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת גט".

לסיכום דבריו, עולה כי בזיווג ראשון אין לגרש ללא שיש בה ערות דבר. בזווג שני יכול לגרשה משום דבר – דהיינו במקרה שפשעה נגדו. מודגש בדבריו שטענת מאיסות של האיש שהוא שונא אותה, כאשר היא לא פשעה כנגדו, אינו בכלל "דבר", ולכן האיסור תורה שלא לגרש, נותר, גם במקרה שהוא מואס בה, וזה תואם את אשר מבואר במים עמוקים ובשואל ונשאל כנ"ל.

התעלומות לב נוטה לומר שלפי דעת הרמב"ם במקרה שהוא מואס בה, הוא רשאי לגרשה, כמו שהרמב"ם נוקט שבאומרת מאיס עלי כלפי בעלה, כופין אותו לגרש. אולם יש לחלק בין סוגי השנאה, שנאה כזו שאין לו כל טענה כלפיה, והוא שונאה ללא סיבה כלל [כגון שמצא נאה הימנה ומחמת כן שונא את הראשונה], זו שנאת חינם שאין להזדקק לו כלל. אבל שנאה כזו שיש לאיש טענה כלפי אשתו כגון שהיא בעלת מום, ומחמת כן הוא מואס בה, בזה יש להזדקק לו, ויש לחייבו לשלם לה סכום כדי שתתרצה לקבל גט. יש לציין שבתחילת התשובה תואר, שהאיש מוכן היה לשלם את דמי כתובתה, אך מסקנת התעלומות לב אינה מתחשבת בעובדה זו כדי לקבל את תביעת הגירושין של האיש.

גדר האיסור לגרש אשה "בעל כורחה" – ללא סיבה

הנה נטען כי האיסור לגרש אשה בע"כ הוא רק במקרה שמכריחים את האשה להתגרש בעצם סידור הגט בשוטים או אפילו בדברים. אבל ככל שגורמים לה להתגרש מקודם לסידור הגט, אפילו כנגד רצונה הטבעי, אם בסופו של דבר היא שוכנעה להתגרש בסידור גט כדמו"י, אין עליו ועל ביה"ד איסור לגרשה, גם אם היא לא פשעה נגדו. יוזכר כי הדברים נאמרו בייחס נדון דנן, שככל שהאשה לא תסכים להתגרש, ניתן בנסיבות אלה להורות על פירוק שיתוף כדי לגרום לאשה להסכים לגירושין, עכ"ד.

לענ"ד הדברים אינם מתקבלים בני"ד, וכלהלן:

לדעתי דברים אלה יכולים להתקבל במקרה שביה"ד לא יזם צעד לקרב את הגירושין. ואפילו שהאיש הוא התובע את הגירושין, אם בסופו של דבר האשה הסכימה מעצמה להתגרש, אין כל מניעה לאיש לגרש את אשתו.

אבל במקרה כגון בני"ד, שהאיש תובע את האשה לגירושין, והאשה מתנגדת נחרצות כי היא רוצה בשלום בית, ביה"ד מנוע לעשות כל פעולה, אפילו עקיפה, שניתן יהיה להצביע שבגינה האשה נאלצה לקבל גט.

אפרט את המקרים בהם לפי כל הגישות, יצירת נתוני רקע שיגרמו לאשה להתגרש, הוא דבר שאסור לעשות.

בפוסקים הובאו כמה נימוקים לדחות את דברי הרא"ם וסיעתו, הסוברים שניתן למנוע מזונות מאשה שאינה רוצה להתגרש. הנימוק הנוגע לדיון שלנו הוא, שביטול חיוב המזונות, כמוהו, כהטלת חיוב בקבלת הגט. זאת אומרת, העדר המזונות לאישה יגרום לה לקבל את גיטה נגד רצונה. לכן, ביטול החיוב במזונות הוא דרך לאלץ ולכפות את האישה לקבל את הגט, ואם כן, מה לי כפייה בדרך זו או בדרך של כפייה אחרת, סוף סוף אילוץ וכפייה יש כאן, והרי זה בכלל החדר"ג שלא לגרש נגד רצונה. כך כתבו בשו"ת ושב הכהן (סימן נה), בספר ברית יעקב (ח"ב סימן נב ד"ה אמנם), בישועות יעקב הארוך (סימן עז ס"ק א), ועוד רבים, ראה בכל זה באוצר הפוסקים ריש סימן ע"ז.

במקרה שלנו בשלב זה, אנו לא מבקשים לפטור את האיש ממזונות, לכן אין כאן גורם הכופה את האשה לקבל את הגט בדרך אסורה.

הדיון במקרה שלפנינו הוא, האם נכון שביה"ד יורה על צו לפירוק שיתוף, שגם לזה יש השלכות, לפחות בעקיפין, העשויות לקדם את הסכמת האשה להתגרש. כאמור נטען, שאין בכך כל מניעה, כי זה לא דבר שגורם לאשה לחץ להסכים לקבלת הגט בפועל, ואם היא תסכים להתגרש, זה נדון כהסכמה, שבעטיה ניתן לגרשה ללא חשש.

אבל לענ"ד, על ביה"ד להימנע מצעד כזה. בתי הדין נוקטים בצעד כזה רק במקרה הקלאסי ששני הצדדים מעוניינים להתגרש, וצד אחד תובע פירוק שיתוף, והצד מתנגד. אז ככל וביה"ד מתרשם כי אפסה תקוה שיחזרו לשלום בית, כי הרי שניהם רוצים את הגירושין, ביה"ד יורה על צו פירוק שיתוף, כי בכזה מקרה אנו מחליטים קודם על פסק דין לגירושין, וכדי שפסק הדין יקוים, ביה"ד מורה על צו פירוק שיתוף, כדי לקדם ולזרז את הגירושין בפועל.

משא"כ במקרה כבני"ד שהאשה הרי אינה רוצה להתגרש, מה בצע כי ביה"ד ייקח ויקדם את צד של האיש לגרש בנסיבות אלה לבד. להלן יובא שלדעת התעלומות לב, במקרה ממש דומה, לא הייתה לו כל הו"א לקרב את גירושי הצדדים מלבד להורות לו שעליו לשלם לה סך הגון כדי שתתרצה להתגרש. זאת אומרת ניתן לכל היותר להוסיף לאשה סך ממון, שלא מגיע לה על פי דין כדי לשכנעה לקבל את הגט, אבל לא עלתה על דעתו לנשל את האשה מכל זכות ממון המוקנית לה קודם הגירושין.

נטען כי בנדון דידן שהצדדים המה מבני ספרד, שלא נהגו בחדר"ג, אין כל מניעה לאלץ את האשה להסכים להתגרש. הנה ראשית, כבר האריכו הפוסקים הספרדים שלמרות שלא קיבלו חדר"ג שלא לגרש בע"כ, מ"מ קיים מנהג שלא לגרש את האש בע"כ, כ"כ בשו"ת הר"ן בסימן ט"ו ועוד [הציון למה שנכתב ביבי"א ח"ה סימן ה מתייחס רק למנהג בקהילות מסוימות במרוקו], ונדון כאילו האשה התנתה שלא יגרשה בע"כ. ונמצא שאותה הטענה שנאמרה כנגד סיעת הרא"ם, נכונה גם במקרה שנהגו שלא לגרשה בע"כ, שאם נכון הדבר שניתן לאלץ את האשה להתגרש באמצעים אחרים, א"כ גם זה סותר את התנאי כביכול שהאשה התנתה עם בעלה שלא יגרשנה בע"כ.

אבל לגישתי, בלא"ה הדברים פשוטים מאד, שכיון שהתבאר כי דעת רוב הפוסקים שקיים איסור מהתורה לגרש אשה ללא סיבה שהיא פשעה נגדו, ולדעת חלק הפוסקים זהו גם במקרה שהוא מואס בה, הרי ככל שהוא יאלץ אותה להסכים לגירושין מתוך שהוא מונע ממנה את הדברים המגיעים לה על פי דין, בגלל רצון האיש להתגרש, הרי זה בכלל גירושין בע"כ שנאסרו, בדיוק כמו שהעלו האחרונים שחלקו על סברת הרא"ם בנוגע לחדר"ג.

מתי ישנה עילה לתביעה לפירוק שיתוף נכסים מחמת נישואים

הגר"א שרמן שליט"א במאמרו (דברי משפט חלק ז עמ' תז, פד"ר טז עמ' 309, שורת הדין חלק ה עמ' קסט, ושערי צדק ט עמ' 79) בנוגע לתביעה לפירוק שיתוף, כתב:

"במקרה דנן שהשותפות בדירה נוצרה עקב רכישה משותפת של בני הזוג, יכולה האישה לומר קים לי כשיטות הללו, ואין הבעל יכול לומר: 'גוד או אגוד או תימכר לאחרים ותחולק', שכן יצירת השותפות נעשה על דעת שלא תתחלק."

הכוונה היא לטענת קים לי כשיטת הר"י מגאש, שרק בשותפות של ירושה או מתנה ניתן לטעון גוד או אגוד, משא"כ בשותפות שנוצרה מדעת השותפים, אין אפשרות לכוף את החלוקה מדין גוד או אגוד.

בנדון זה, האפשרות לטעון קים לי כשיטת הר"י מגאש, כ"כ בשו"ת מהרשד"ם (יורה דעה סימן קפב) הובא בכנסת הגדולה (חושן משפט סימן קעא). וכן כתב גם בשו"ת מהרש"ך (חלק ג סימן סח). וזהו שלא כדברי החתם סופר בתשובה (חושן משפט סימן יב), עיי"ש .

וביחס לנכסים משותפים מחמת הנישואים, כאשר צד אחד מבקש לפרק את השותפות, יש ללמוד מדברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן קעו סעיף טו):

"השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, כל אחד מהם מעכב על חבירו, ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות, ואין אחד מהם יכול ליטול מהקרן ולא מהשכר, עד סוף הזמן".

לאור הדברים האמורים, נראה כי בני זוג שקנו דירה כדי לדור בה בזמן נישואיהם, הרי ששותפותם בה היא שותפות המוגבלת לזמן. ואף שלא אמרו זאת והתנו כך בפירוש, מכל מקום ודאי עשו שותפותם בדירה אדעתא דזמן הנישואין כדי לדור בה במסגרת נשואיהם, שכן השותפות התהוותה בתוך מסגרת הנישואין וכחלק ממנה, וכפי שמקובל בין בני אדם, וכן הוא בסתם דעתם של בני זוג נשואים.

נמצא לדינא כי כשם שבשותפות המוגבלת לזמן אין אחד השותפים יכול לכפות חלוקה על שותפו בתוך זמן שותפותם – גם לדעת הרמב"ם וההולכים בשיטתו – כך גם לגבי דירת בני הזוג, אין אחד מהם יכול לכפות חלוקה על הצד שכנגד, כל עוד הם מוגדרים בתוך זמן הנישואין – שהוא זמן שותפותם, לפי שזמן השותפות קשור ומותנה במסגרת הנישואין. ורק כאשר מסגרת הנישואין מסתיימת בפועל – על ידם או על פי פסיקת בית דין – יש לראות בסיום זה כזמן המסיים את השותפות.

ולפיכך, אין אחד הצדדים רשאי לתבוע חלוקת הדירה ופירוק השותפות, כל עוד לא נסתיימו נישואיהם על פי דין או בפועל, שכן יש בתביעה זו כתביעה לחלק השותפות בתוך זמן השותפות שהותנה ונקבע ביניהם. ועל כן, יכול הצד שכנגד לעכב פירוק השותפות תוך הזמן.

כך העלה הגר"א שרמן שליט"א במאמרו כגישה זו, וז"ל:

"שותפות בני הזוג בדירה, נוצרה ביניהם למדור במסגרת חיי נישואין משותפים, ותנאי הסכם שותפות זה נקבעים בהתאם למסגרת נישואיהם, וקיימת הסכמה מכללא שזמן הנישואין הוא זמן השותפות, וכל עוד שהנישואין לא נסתיימו על פי דין, הלכה, או הסכמת בני הזוג, אין שום צד רשאי לבקש פרוק השותפות בדירה, שכן בזה הוא מפר את תנאי זמן השותפות שנקבע בהסכמה מכללא בלב שני בני הזוג שנקבעה בשעת יצירת השותפות."

לעומתו, הגר"ב בארי שליט"א (שדבריו הובאו בפסק דין נתניה תיק 1068015/2, פורסם בנבו), נקט שיתכן לתבוע פירוק שיתוף גם ללא שיש פסק דין מחייב לגירושין, וכן מובא במאמרו של הגר"ב בארי שליט"א (אב"ד בית הדין הרבני באשקלון לשעבר, לא פורסם), אשר ממנו ניתן להשליך לנידון שבפסק הדין שלפנינו, הוא מתייחס למאיסות בחיי הנישואין ביחס לפירוק השיתוף, וזו לשונו:

"ועדיין יש לדון: מה יהיה הדין בדירה הרשומה על שם שניהם כי כאן רשאי הבעל לטעון: 'אפילו אם לא מגיעים לי פרות, מכל מקום רשאי אני להתגורר בדירה מדין שותף, שהרי מבחינתי האישה גם כן יכולה להתגורר עמי, ואם היא בחרה שלא לגור בה, הרי לא נגרע מזכויותיי דבר'.

אמנם נראה, שאם כל זכותו להתגורר בדירה היא מדין שותף, רשאית האישה לדרוש את פירוק השותפות. והנה זה ברור שלאחר הגירושין אין הבעל יכול לטעון כך כי פשוט שכשם שנפסק בשולחן ערוך שאם נקבע זמן למשך השותפות שרשאי כל אחד מהשותפים לדרוש חלוקה (וכמבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן קעו סעיפים טו-יח), הוא הדין גם בשותפות בין בעל לאשתו, נחשב הדבר כאילו הוקצב זמן עד הגירושין, אולם כאן הרי המדובר עוד לפני הגירושין, ולמה לא יוכל להתגורר בדירה?

ומסתבר לומר, שבשותפות בין איש לאשתו, כאילו נקבע מראש שהשותפות נמשכת כל עוד הם יכולים לגור ביחד, אבל אם נוצר מצב של מאיסות, ובית הדין משוכנע שנוצר מצב בלתי הפיך שהחיים בכפיפה אחת בלתי נסבלים, כי אז יש אומדנא ברורה שנחשב כאילו כלה זמן השותפות, וכל צד רשאי לדרוש את פירוק השותפות, וזה שלא כדברי הגר"א שרמן שליט"א, שכתב שהשותפות הקניינית ממשיכה מדיני שותפות עד הגירושין. האם יעלה על הדעת שכאשר בני הזוג נפרדו והגט מתעכב בגלל סירובו של אחד מהצדדים להתגרש, שהשותפות תימשך בעל כורחו של האחר לעולמים"?

מבואר כי החילוק בין הדעות הוא בנדון הדומה לנדון שבפנינו, שב'מאיס עלי באמתלא מבוררת', גם אם בית הדין לא הוציא כל פסק על הגירושין מכל סיבה שהיא, שוב אפשר כבר לחלק את הרכוש לדברי הגר"ב בארי, ואילו לדעת הגר"א שרמן לא ניתן לחלק את הרכוש ללא מתן פסק דין מחייב לגירושין.

אבל נראה כי בני"ד, לא מבעיא לגישת הגר"א שרמן, כל עוד לא ניתן פסק דין החייב את אשה להתגרש, לא תמה עידן השותפות, אלא גם לגישת הגר"ב בארי שליט"א, לא בשלו התנאים לחלק את הדירה בה מתגוררים הצדדים יחד, מכמה סיבות וכלהלן.

לאחר שיחה עם עמיתנו, עלתה תובנה נוספת שלא נכון יהיה בשלב זה לחלק את הדירה בה מתגוררים הצדדים ולמנוע מהאשה המשך מדור ספציפי, כי הרי בשלב זה טרם התברר היקף נכסי הבעל, ויתכן מאד כי בסופו של דבר לאשה תהיה הזכות לקבל את הדירה הזו בשלמות או קרוב לזה, ואם כן הרי סביר להניח שככל שהצדדים יתגרשו בסופו של דבר, הדירה בשלמותה או קרוב לזה, תיוותר לאשה. ומה בצע כי ביה"ד כבר כעת יתערב בצו שיפוטי לסלקה מהדירה בטרם עת. זאת ועוד יתכן מאד, שגם אם נקבע כי ממון הבעל שירש מאביו והושקע בחברות וכו', הוא בבעלותו הבלעדית של האיש, מ"מ אין זה כי אם לגבי הקרן, אבל לגבי הרווחים שכספים אלו הניבו, במהלך תקופת הנישואין, יש להתייחס אליהם ככספים משותפים, כל אימת שנצברו קודם מועד הקרע הכלכלי בין הצדדים, ולפ"ז יש לברר קודם אם מגיע לאשה חלק ברווחים אלו, וזה עשוי לזכותה ביותר מחצי מערך הדירה, טרם נחליט על פירוק שיתוף.

עוד יש לשים אל לב כי האיש והאשה עודם מתגוררים תחת קורת גג אחת, האיש אומנם מאס באשתו, אבל לא בצורה כזו שהוא חייב לגור בדירה אחרת. ככל הנראה האיש עודנו נהנה מהנוכחות של האשה בדירה, ולא על כזה מקרה, פשוט לומר שזכותו לחלק את הדירה גם לגישת הגר"ב בארי שליט"א. בנסיבות אלה יש להיצמד לפתרון של התעלומות לב שיש להציע לאיש לפייס את האשה לקבל סך הגון כדי שתסכים להתגרש, ולא לגרוע מחלק המגיע לה לולא תביעת האיש באה לעולם.

האיסור לגרש אשה סתם הותר ככל שהאשה מתרצה להתגרש

ויש לבאר מדוע כאשר הוא מפייס אותה בממון, שוב אין איסור לגרשה, הגם שהיא לא פשעה נגדו, כעולה מדברי התעלומות לב בשם הגר"ח פלאג'י. אומנם עיקר הדבר מבואר כבר בדברי הראשונים והפוסקים כי האיסור התחדש רק במקרה שהוא מגרשה בניגוד לרצונה, אבל ככל שהוא מייצר אצלה רצון להתגרש כגון שמפייסה בממון, שוב אין כאן איסור כי בסופו של הדבר האשה נתרצתה להתגרש.

וכ"כ באגודה גיטין פ"ט סימן קסד והר"ן סימן טו הובאו בבית יוסף סימן קיט ולהלכה ברמ"א שם. וכך עולה גם בשדה חמד מערכת ג' כללים סימן י"ט נראה שלפי כל הפוסקים אם האישה מתרצה להתגרש, אין איסור לגרשה. וכן נראה ממה שדנו האחרונים האם מותר לשכ"מ לגרש כדי שלא תזדקק אשתו ליבום, וכתב הערוה"ש אהע"ז ריש סימן קמה שאין בזה איסור לגרשה לכל הדעות, כי הדבר נעשה מרצונה ולתועלתה. מ"מ אין נראה שהתובע הישיר היא האישה, אלא שבמקרה שהאישה אינה מתרצה להתגרש התורה תובעתו שלא לגרשה. וכאשר הוא מפייסה להתגרש בעד סך ממון, שוב אין כאן כל איסור לגרשה וכנ"ל בדברי התעלומות לב בשם הגר"ח פלאג'י.

האם יש איסור לגרש אשה ללא שפשעה נגדו כאשר אין ביכולתו לשאת אשה שניה

והנה נטען כי כל דברי הרשב"ש ודעימיה שיש איסור מהתורה לגרש אשה ללא סיבה, אינם תקפים בנסיבות שאין ביכולתו של האיש לשאת אשה שניה. לדעתי הדבר ברור כי ככל שנקטינן שיש בזה איסור מהתורה, אין ביכולתנו להתיר איסור זה משום סברא זו או אחרת, מלבד במקום שמצינו מפורש היתר במקרה זה.

בשו"ת יכין ובועז ח"א סימן קכח (בנו של הרשב"ש) נשאל בשאלה כעין זו ויש לנסות וללמוד ממנה לענייננו, וז"ל:

"וכבודך השיב אותי שיפה נשאתי ונתתי וכו' והוספת כ"ש שאם במורדת ואומרת מאיס עלי פסק הרמב"ם ז"ל שכופין להוציא כ"ש האיש שדרכו לכבש שיכול לגרש כ"ז שירצה אפי' אם לא עברה על דת משה ויהודית אף אם לא הקדיחה תבשילו אלא שמכוערת לפניו וכו' זהו כונת דבריך".

השואל מבקש לקבוע שאין כלל איסור לגרש אשתו ללא סיבה, אלא לכל היותר עצה טובה קמ"ל (כשיטת הכנה"ג), והביא ראיה מדין מאיס עלי שטוענת האשה, שלפי הרמב"ם כופין אותו לגרש, כל שכן במקרה ההפוך שהאיש טוען שהיא מאוסה שמקבלים טענתו כי האיש דרכו לכבוש, וזאת למרות שהיא לא פשעה נגדו אלא שהוא רק מאס בה. ובהמשך יבואר שכך יש לנקוט למרות שאין פוסקים כדעת הרמב"ם בזה, מ"מ לדינא במקרה שהאיש מואס באשה מקבלים טענתו.

כלפי זה השיב היכין ובועז, וז"ל:

"ומאד נפלאתי ותמהתי כי לא ידעתי מה בא כבודך ללמדנו או מה סתירה יש לדברי או ראיה למה שכתבתי ואם מחמת הכ"ש שהוספ' כיון שהדבר מפו' בגמ' למה נניח תלמוד ערוך ונלכה נרדפה אחר הכ"ש שלא נזכר בשום מקום ולא בשום דברי פוסק. בזה לא יהיה לנו עסק. מאחר שבתלמו' יש ספק. בלתי חולק ודעת שפתם ברור מללו בלי ספק. אשר דבריהם משיבין נפשות ורצון יפיק. ואם באנו לדון עפ"י הכ"ש הזה אין אנו למידין ממנו שאם לא מצאה חן בעיניו שיכול לגרשה וכ"ש פרכא הוי ונאמר שדוקא שאם אמרה האשה מאיס עלי הוא שכופין הבעל לגרש אותה שאינה שבויה שתבעל לשבוי לה ולהנשא לאיש אחר כל עודה תחתיו לא התירה התורה אבל הבעל אם לא מצאה חן בעיניו אשתו ושנאה הוא דאמרי' דאינו יכול לגרשה לעולם דאיפשר ומותר ליה לישא אשה אחרת נאה הימנה ואשה אחרת אחרת עד כמה נשים ואין מעכב ע"י משא"כ באשה וכיון שכן הוה שמיע לן דאינו יכול לגרש את אשתו אם שנאה כיון דיכול לאנסובי אתית' /איתת'/ אחריתי ואם מגרש' יש איסור לכך פירשו לנו ז"ל כי שנא שלח בזיווג ב' ועוד שאפי' מצא אחרת נאה הימנה או הקדיחה תבשילו שנא' אם לא תמצא חן בעיניו א"כ מכ"ש שכתב כבודך לא היינו למידין שיכול הבעל לגרש אדרבא איפכא משמע שאינו יכול לגרש כמ"ש ועוד שהרי כל האחרונים ז"ל צווחו על פסק הרמב"ם ז"ל וחלקו עליו ואיך נלמוד ממנו הכ"ש לאיש".

המבואר מדבריו, שאין לנקוט לפי הק"ו הנ"ל, כי אין לזוז מדבר המפורש בדברי הרשב"ש ודעימיה שיש איסור לגרש אישה ללא סיבה, וגם במקרה שאנו דנים שהאיש מואס באשתו, אין כלל היתר לגרשה בסיבה זו לחוד, כל עוד לא פשעה נגדו, ולכל היותר יש מקום להתיר לו לשאת עוד אשה על אשתו.

ומכאן היה מקום ללמוד כי ככל שלא ניתן להתיר לו לאשת אשה, כגון לאחר תקנת ר"ג או לפי המנהג שנהגו שלא לשאת אשה על אשתו, יהיה מקום להתיר לו לגרשה בעל כורחה משום שמאוסה בעיניו, גם ללא שפשעה נגדו. על כל פנים, זהו כבר אינו מפורש בדברי היכין ובועז, אלא שמתוך הדחיה לדברי השואל, ניתן להבין שיש מקום להתיר ככל שאין באפשרותו לישא אחרת. וכיון שאינו מפורש בדבריו, לא ניתן להתיר ספק איסור תורה [כי יש חולקים על הרשב"ש] ללא ראיה ברורה. מלבד זאת, לא יתכן לדייק כן לדעת הרמב"ם לפי מה שביאר המשנה למלך שם שמדברי הרמב"ם מדויק כי לא ניתן לגרש אשה ראשונה ללא שמצא בה ערות דבר.

וכבר הבאנו שכך יש ללמוד מדברי הב"ש סו"ס ע"ט, שאין איסור לגרש אשה שחלתה דנותן לה כתובתה ותרפא את עצמה, כי כה"ג שאין הדבר תלוי רק בה – שחלתה הרי זה כשדה של האשה שנסתחפה, משא"כ במקרה שהיא בריאה, והוא שונא אותה הרי זה כמי שנסתחפה שדהו באונס, שהדבר תלוי רק מחמתו, ואין לו היתר לגרשה אפילו שהוא מנוע לשאת אשה שניה מצד חדר"ג או המנהג.

חילוק בין טענת האיש שהוא מואס באשה לבין אשה הטוענת מאיס עליי לעניין חיוב גירושין

הנה בפסק הדין בתיק 1116351/3 ירושלים (לא פורסם), הבאנו מקורות רבים בהם מבואר כי יש צד לומר לאידך גיסא, שיש לקבל טענת האשה שהיא מואסת באיש, יותר מאשר במקרה שהאיש שטוען שהאשה מאוסה עליו. להלן מסקנת הדברים.

"למסקנת פרק זה יאמר, כי ישנן דעות אליבא דהרמב"ם הסובר שכופין את האיש לגרש כאשר האשה טוענת מאיס עלי, ה"ה שיש לחייב בגט אשה כאשר האיש טוען טענת מאיס עלי. ונהי שאין אנו פוסקים כדעת הרמב"ם בזה, אבל כאשר הדבר נוגע לחיוב גט של האשה, אין מניעה לחייבה בגט. ולפ"ז לפי מה שנוהגים בני ספרד שלא קיבלו חדר"ג שלא לגרש בעל כורחה, אין מניעה לחייב את האשה בגט כאשר האיש טוען טענה שהאשה מאוסה בעיניו, וכ"כ בשו"ת תומת ישרים, שו"ת פאת נגב, בני אהובה, גליא מסכת, שו"ת צמח צדק, שו"ת מהרש"ם. וביבי"א הביא סברא שיש לחייב את האשה לקבל גט – יותר מאשר במקרה שהאשה טוענת טענת מאיסות, כי האשה אינה מחויבת בפו"ר, ואילו האיש חייב בפו"ר – וזה מצדיק את תביעתו לגירושין.

מאידך, יש חולקים וס"ל שאף לדעת הרמב"ם, אין לדמות את חיובו של האיש לגרש כאשר האשה טוענת טענת מאיס עלי, למקרה ההפוך שהאיש טוען מאיס עלי. וזאת משום שבכל מקרה הרי נטל ההוכחה על מי שטוען מאיס עלי – שאינו טוען כן מחמת שהוא מורד. כי הצדדים משועבדים זה לזו להמשיך ולקיים את חיי הנישואין יחד, ואסור להם למרוד זה על זו, ורק במקרה שמתברר מעל לכל ספק שצד מן הצדדים מואס בצד שכנגד, ביה"ד נזקק לתביעתו לחייב את הצד שכנגד לפרק את ברית הנישואין.

לפ"ז שונה המקרה שהיא טוענת מאיס עלי, שעל אף שלא היה מקום להאמינה מצד שמא עיניה נתנה באחר כמבואר בסוף נדרים, אך כיון שבכך היא מפסדת כתובתה, הרי זו סיבה וראיה טובה להאמינה בטענתה. משא"כ האיש שבכל מקרה הוא חייב לשלם כתובה, כאשר יטען מאיס עלי, שוב אין לנו ברירות שטענתו היא כנה ואמיתית, ושמא טוען כן משום שנתן את עיניו באחרת, ואין ביכולתו לחייב את האשה בגט. כ"כ מהר"ש מטאלון בתשובת צל הכסף שהסכים עימו, וכ"כ בדברי מלכיאל ובחבצלת השרון.

ונראה לדינא, כי במקרה שטוען כי היא מאוסה בעיניו, לא מבעיא לבני אשכנז, דאין לחייב את האשה בגירושין מחמת חדר"ג, אלא אף לבני ספרד, נטל ההוכחה מוטל על האיש כי טענתו למאיסות היא כנה, ואין לחייב בגט, ללא שביה"ד משוכנע שטענתו כנה".

הנוגע לני"ד, כי האיש לא שכנע את ביה"ד כי הטענה שהוא מואס באשתו היא טענה מבוררת. לא מצאנו כל פגם בהתנהלות האשה מולו, האיש ממהר להסיק מסקנות שאין בהן הכרח לפרק את המשפחה, לפיכך אין להתייחס אל טענתו כדי לחייב את האשה בגירושין.

כאן יאמר כי הגם שמצאנו בדברי האחרונים מקורות רבים המאפשרים לפטור ממזונות ככל שהאיש טוען מאיס עלי וגם מוכן לשלם את דמי כתובתה (הדברים הובאו בהרחבה בפסק הדין הנ"ל בשם ספר נחל יצחק לגרי"א ספקטור אהע"ז ריש סימן ע"ז ועוד), אולם בני"ד שהאיש כלל לא הוכיח את טענתו בענין המאיסות שהוא רוחש לאשתו, לא ניתן בשלב הזה לקדם הליך של פירעון דמי כתובה כדי לפטור אותו מתשלום מזונות ומדור.

סף הסבל של הטוען "מאיס עלי" – ההבדל בין איש לאשה

והנה יש לבאר לפי גישתנו שלפי האמת לא ניתן להתיר איסור תורה לגרש ללא סיבה, גם במקרה שאין ביכולתו של האיש לשאת אשה נוספת. ואילו כאשר האישה טוענת טענת מאיס עלי לפי דעת הרמב"ם, מקבלים טענתה וכופין את האיש לגרש, גם אם בעלה בכלל לא פשע נגדה.

ויש לבאר שיש לחלק בין מאיסות של האיש כלפי אשתו לבין מאיסות של אשה כלפי בעלה. ככל הנראה יש הבדל בין יכולתו של האיש להמשיך ולחיות עם אשה למרות שהוא מואס בה, לבין המקרה ההפוך שהאשה מואסת באיש, שאין ביכולתה לסבול את החיים עם איש השנוי לה, וכ"כ חברנו הגר"ד לבנון שליט"א במאמר כנס דיינים שנת תש"פ. סימוכין לחילוק זה יש להביא מגדר אשה רעה, שאם רוצה לגרשה יש לה כתובה, ש"מ שלמרות שהיא אשה רעה והחיים איתה גובלים בסבל לא קטן, מ"מ יש לה כתובה, כי ככל הנראה לאיש יש יכולות להתמודד להמשך חיים עם אשה כזו. מאידך, כאשר מדובר במקרה ההפוך, לא מצינו הגדרה כזו אצל איש, שהאשה צריכה להמשיך לחיות עם איש ששנוי לה.

אבל בחלתה האשה דמבואר בסימן ע"ט שרשאי לגרשה לדעת הב"ש גם בזיווג ראשון, כי כה"ג אין הדבר תלוי בו כלל, ויש לבחון אם בחולי כזה רובא דאינשי אינם יכלים לסבול, הרי שכה"ג אין לו כל איסור לגרשה, משא"כ בסתם שנאה שרחש לה בעלה, הגם שאינה שנאת חינם, הרי הדבר עדיין ביכולתו להתמודד עם סבל כזה, ואין לו רשות לגרשה.

מן הכלל אל הפרט

הנה בנדון שלפנינו האיש תובע גירושין מחמת שמאס באשתו, האיש משוכנע כי הנישואין הגיעו אל קיצם. מנגד, האשה תובעת שלום בית כנה. האיש לא הוכיח כי האשה פשעה נגדו בדבר זה או אחר. הרושם המתקבל הוא כי השנאה שהאיש רוחש לאשתו, נובעת בעיקרה מסערה המתחוללת בנפשו של האיש, מחמת ההתמודדויות ואכזבות שחווה מחוץ לביתו בשנים האחרונות. למצער, אירועים אלו גרמו לו להשליך את תסכולו על האשה, שעה שאין לה קשר למה שקרה מחוץ לבית. ביה"ד הציע לאיש לטפל ברגשות אלו, שחוסמים אותו מלעלות דרך נכונה וראויה להשכנת שלום בית עם אשת נעוריו. האיש לא הפנים בשלב זה את שורש הבעיה, וביה"ד ממתין עדיין כי האיש יעשה צעד רציני לקראת הפתרון המיוחל לקידום שלום הבית בבית.

מצד אחד, מקרה זה דומה למש"כ בתעלומות לב, כאשר אין לאיש כל סיבה לשנוא את אשתו, שנאה זו היא בגדר שנאת חינם, ואין להזדקק לתביעת הגירושין שלו ככל שתביעת האשה לשלום בית היא כנה. מצד שני במקרה זה, הרושם הוא כי האיש הוא כעין "אנוס" במחשבתו (מחמת האירועים שחווה מחוץ לבית וכנ"ל), ואין לדון את שנאתו כשנאת חינם הקלאסית, שאין להזדקק לו כלל.

יובהר כי גם אם היינו קובעים כי האיש נדון כטוען מאיס עלי, עדיין אין זה פשוט שהותר האיסור שלא לגרש ללא סיבה, וכך מבואר בראנ"ח השואל ונשאל שגם במקרה שהוא מאס באשתו, אין האיסור ניתר. וכך נוטים דברי התעלומות לב, שלמרות שכתב בתחילה שבאיש שטוען מאיס עלי לכו"ע נקטינן כהרמב"ם (ורק בטוענת האשה מאיס עלי חלקו עליו), וניתן לגרשה גם בזיווג ראשון, מ"מ למסקנה כתב שצריך לבדוק שאין זו שנאת חינם, ואף אם יש לו טענה למה ששונאה, עליו לפייסה בסך ממון כדי שתסכים להתגרש.

לאור זאת גם בנוגע לחיוב מזונות, כיון שטענת האיש למאיסות כנגד האשה אינה בגדר טענה מבוררת דיה וכנ"ל, מוקדם לדון בפתרון שהעלו האחרונים שהאיש יפקיד את דמי הכתובה, ועי"כ יפטר מתשלום דמי מזונות. ויש לנקוט במקרה הדומה לזה, כהכרעת התעלומות לב שהוא חייב לשלם מזונות גם אם הוא מוכן יהיה לשלם כתובה. זאת ועוד, הבאנו מדעת הרבה אחרונים שלא ניתן לחייב אשה לקבל גט בטענת מאיסות של האיש כלפיה, כי טענת האיש שהוא מואס בה צריכה להיות מלווה באמתלא מבוררת, וזאת בשונה מאשה שטוענת טענת מאיסות, שם יכולה טענתה להתקבל גם ללא שהאמתלא שלה מבוררת.

בענין תביעת האיש לחלוקת רכוש, נטען, כי בנסיבות אלו האיש זכאי לקבל את חלקו ברכוש המשותף, ואין האשה זכאית למדור ספציפי, אלא היא תקבל את חלקה ברכוש, לרבות במקום אחר מהדירה שהיא מתגוררת עם בעלה כיום. לגישתי האמורה לעיל, טרם בשלו הנסיבות לחייב את האשה להתגרש, כי לדעתי יש להמתין פרק זמן נוסף כדי לברר את היקף נכסי האיש, אולי יתברר כי האשה זכאית ליותר ממחצית הדירה, ומה בצע כי נוציא אותה מהדירה כבר כעת. עוד סיבה שיש להשהות את חלוקת הרכוש, כדי שהאיש הבטוח שזכותו לגרש את האשה, יפנים את מצבו המשפטי בעניין זה שאין ביכולתו לחייבה להתגרש כמפורט בכל הנימוקים שבהחלטה זו, ומכאן כי אין לעשות שינוי מיידי בחלוקת הרכוש.

לאור כל האמור, לא ניתן לחייב את האשה לקבל גט, ומאידך גיסא לא ניתן לחייב את האיש בשלום בית. אולם כפי שנתבאר, על האיש להבין ולהפנים את המצב בו לא ניתן לחייב את האשה לקבל גט, ולפיכך עליו להתעשת ולפנות להדרכה שתוביל אותו לעשיית צעדים בונים לקראת השכנת שלום בית בבית. ככל שיעבור פרק זמן ממושך נוסף, והאיש ימנע מצעד כזה, והוא ימשיך לדרוש את הגירושין, אין ביה"ד רשאי להזדקק לתביעת הגירושין שלו, וכפי שהתבאר רובץ עליו לפחות ספק איסור תורה לגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת, ועליו לבוא לקראת האשה ולשלם לאשה סך הגון כדי שתסכים להתגרש, כמפורש במסקנת התעלומות לב, וככל שתושג הסכמה כזו, יש לקרב את הצדדים להסכמות גם בעניין חלוקת הרכוש. מכאן גם דחיה לנטען, כי מאחר שתביעת הגירושין נדחית, שוב אין מקום להתערב בהליכים נוספים. הנה לטענה זו היה מקום אילו ההליכים הנוספים היו מעדיפים או מקדמים צד זה או אחר – ככל והדבר יעמוד בסתירה להחלטת ביה"ד לדחות את תביעת הגירושין. לא כן בנדון דנן שיש צורך משותף, גם כעת לאחר שתביעת הגירושין נדחית, לסיים את כל ההליכים ולא להשאיר את המצב כמות שהוא – דבר שסותר את תקנת בנות ישראל ומותיר את האיש בפירוד מאשתו זמן ממושך כמבואר בתעלומות לב. לפיכך על ביה"ד לחתור להשלמת ההליכים עד תומם, גם בעת הזו.

דיין ג'

מסקנה

בהתאם לאמור אנו פוסקים ברוב דעות:

• בשלב זה ביה"ד אינו מקבל את תביעת הבעל לחייב את האשה בגירושין.
• ביה"ד קורא לבעל לשקול שוב אפשרות של קבלת יעוץ וטיפול שיסייע לו לחזור לשלום בית עם אשת נעוריו ואם ילדיו.
• בהעדר שינוי במצב מן הראוי שההליך יושלם בסידור הגט בהסכמה, ורצוי שהבעל ירצה את אשתו לכך.
• במקביל מוטל על ביה"ד לפעול לפתרון המצב, ולהביא את הצדדים להליך של גישור שיביא לסיום הסכסוך, על הצדדים להבין שיש משמעות הלכתית למרכיב הזמן המתמשך לפירוד שביניהם, שבסופו של דבר יביא לפסיקה שתיתן פתרון הלכתי למצב שביניהם.
• לאור כל זאת, ביה"ד קובע מועד לבירור המצב כיום, שימשיך בהליך גישור בניסיון להביאם להסכמה לפתרון הסכסוך, במועד שייקבע.

מותר בפרסום לאחר השמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.

ניתן ביום ל' בסיון התשפ"ב (29/06/2022).

הרב אוריאל לביא – אב"ד                 הרב דוד דב לבנון                         הרב חיים ו' וידאל

מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה