ב"ה

תיק 1215353/9

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי

המערערת:      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מנחם חפר)

נגד

המשיב:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד קרן ראובן כהן)

הנדון: בטלות החלטות לסעד דחוף שניתנו ללא הליך יישוב סכסוך ושלא על בסיס תקנה 2א(א)

פסק דין

א.         לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי נתניה לדון בהליך שבו פתח המשיב נגד המבקשת למרות העדרו של הליך מקדים ליישוב סכסוך כנדרש על פי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014, (להלן: החוק).

בית הדין קמא נימק את החלטתו באומרו כי ההליך המדובר עוסק בעניין שבו מאפשרת תקנה 16 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו – 2016, (להלן: התקנות), את קיצור תקופת עיכוב ההליכים. בהחלטה נוספת הבהיר בית הדין כי אף שהתקנות התירו את קיצור התקופה ולא ייתרו – במפורש על כל פנים – את עצם הליך יישוב הסכסוך, מכל מקום במישור המהותי אין בין קיצור תקופת עיכוב ההליכים, העשוי להיות קיצורה לאפס, לבין ההיתר להגיש תביעה ללא הליך יישוב סכסוך ומשכך "פרשנות תכליתית" של החוק מאפשרת את קיומו של ההליך.

על קביעה זו הוגש הערעור שלפנינו, לאחר שניתנה רשות הערעור בעניינה בהחלטה מז' באלול התשפ"ד (10.9.24).

כפי שצוין והובהר כבר בהחלטה מכ"ג באלול התשפ"ד (26.9.24), ברובד המעשי וכנגזרת של האמור כולל הערעור גם ערעור על ההחלטות האופרטיביות שנתן בית הדין קמא במסגרת ההליך שבו נקט המשיב נגד המערערת, היינו ההחלטה המחייבת את המערערת במתן טיפול רגשי לבתם של הצדדים לטובת שיקום הקשר בין הבת לאביה, המשיב.

ב.         כבר בהחלטה שבה ניתנה רשות הערעור צוין בזהירות כי האבחון המפורש בתקנה 2א(א) בין "בקשות לסעד דחוף לפי תקנה 12(א)(1), (2), (3ב) ו־(4)" לבקשות אחרות – לרבות, כפי המשתמע בבירור, בקשות לסעד דחוף שאינן לפי הנ"ל, וההבחנה הברורה בין הוראות תקנה 12 לתקנות אלה להוראות תקנה 16 – מסייעים לכאורה לעמדת המערערת.

בהחלטה (הנ"ל) מכ"ג באלול התשפ"ד (26.9.24), בצד ההוראה על תגובת המשיב לערעור הבהיר בית הדין כי מאחר שבמוקד העניין עומדת שאלה משפטית גרידא של פרשנותן ודווקנותן של הוראות החוק והתקנות שנזכרו לעיל ישקול בית הדין להכריע בערעור על בסיס כתבי טענות בלבד וללא דיון פרונטלי, מה שעשוי להביא גם להכרעה מהירה יותר ולחיסכון בכספם ובזמנם של הצדדים כמו גם בזמנו השיפוטי של בית הדין.

בהחלטה נוספת, החלטה שניתנה בכ"ה בתשרי התשפ"ה (27.10.24), בחלוף המועד לתגובה בסוגיה זו של אופן ההכרעה בערעור זה, קבענו כי אכן כך ייעשה – הצדדים יגישו את כתבי טענותיהם ובית הדין יכריע על פיהם ללא דיון פרונטלי, וזאת, כפי שהבהרנו באותה החלטה הן על בסיס ההסכמה – לפחות במשתמע – מצד הצדדים והן מכוח סמכותו של בית הדין להורות כך אף ללא הסכמת הצדדים בהתאם לתקנה קמח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג.

בהתאם לכך הורינו באותה החלטה לצדדים להגיש לבית הדין, במקביל, בתוך עשרים ואחד יום, את 'סיכום טענותיהם בכתב על הפרשה כולה', ולחילופין להבהיר כי אכן כתבי בית הדין שהגישו עד עתה הם הם 'סיכום טענותיהם על הפרשה כולה'.

הבהרנו גם כי ככל שמי מהצדדים לא יגיש דבר, נראה זאת כוויתור על הגשת טענות וסיכומים נוספים ואכן נראה בכתבי הטענות שהגיש עד עתה את סיכום כלל טענותיו וכי בהתאם לכך, בחלוף עשרים ואחד יום או לאחר שיגישו שני הצדדים את סיכום טענותיהם (המוקדם שבמועדים אלה), יבחן בית הדין את הטענות ויפסוק את הדין.

המערערת לא הגישה מאז כתבי טענות נוספים כלשהם ונראה כי אכן ויתרה על הזכות לעשות זאת ונאותה לאפשרות כי נראה את כתב ערעורה כסיכום כלל טענותיה. המשיב מצידו הגיש בקשה שבה הבהיר מפורשות כי אכן יש לראות בכתבי הטענות שהגיש עד כה את סיכום טענותיו על הפרשה כולה.

משכך, הגיעה עת ההכרעה.

ג.          המערערת טוענת, כפי שהוזכר לעיל בקצרה, כי החלטתו של בית הדין קמא ניתנה בניגוד להוראות החוק וכי אין לקבל את ההשוואה שערך בית הדין קמא בין קיצור תקופת עיכוב ההליכים לבין הגשת תביעה בעניינים שהחוק חייב לגביהם להקדים לתביעה הליך של יישוב סכסוך ללא שתוגש בקשת יישוב סכסוך וממילא ללא שיתקיים הליך כזה, ויהא אורכו אשר יהיה.

המערערת אף מעלה טענות נוספות נגד המשיב, הן טענות הנוגעות לגופו של הסכסוך בין הצדדים ושאין מקומן בהליך שלפנינו, כפי שאין בו מקום – כאשר חיווה בית דיננו את דעתו כבר בהחלטה שבה ניתנה רשות הערעור – לטענות שהעלה המשיב בנוגע לרקע ולגופו של הסכסוך, הן טענות באשר לדרך שבה פתח בהליך, לשיטתה תוך מעשים ומחדלים שנועדו להסתיר ממנה את עצם קיומו של ההליך ולהביא למתן החלטות במעמד צד אחד. טענות אלה, האחרונות, עשויות להיות בעלות משמעות בענייננו לו נזקקנו לבחון בו את סוגיית תום־הלב שבהתנהלות המשיב, סוגיה העשויה לעיתים להשליך על האפשרות לקבל לפחות בדיעבד סטייה מסדרי הדין הקבועים לכתחילה וכן אף על סוגיות הסמכות העשויות להיות מושפעות במישרין או בעקיפין מהליך יישוב הסכסוך ומן המועד שבו החל או הסתיים, אם כי מכתבי הטענות שלפנינו עולה לכאורה כי הצדדים שניהם מסכימים לסמכותו של בית הדין הרבני ולא היא השנויה במחלוקת. מכל מקום כפי שיבואר להלן הכרעתנו לגופו של ערעור יכולה עמוד אף ללא הזדקקות לטענות אלה ומשכך אין אנו צריכים להכריע אם לקבלן או לדחותן לגופן.

המשיב מצידו, בתגובתו לערעור, לא הצליח – ושמא לא ניסה – להראות כי התנהלות בית הדין קמא בענייננו הייתה תואמת את הוראות החוק. חלף זאת טען המשיב:

ישנם מקרים שעל אף הפרוצדורה המוגדרת בית הדין / בית המשפט יעדיפו בשיקול הדעת להעדיף את המהות על הפרוצדורה. כך יש לבית הדין הרבני / בית המשפט סמכות לפעול משיקולי צדק.

זאת ועוד, בית הדין / בית המשפט יאפשר הגשות של כתבי בי דין […] מעבר לזמן שקבוע להם בחוק […] היינו בית הדין / בית המשפט יכול לחרוג מהפרוצדורה כשהוא מוצא לנכון על פי שיקול דעתו.

לאחר טיעון זה עוברת תגובת המשיב לדבר בשבח התנהלותו של בית הדין קמא בעניינם של הצדדים בעבר, התנהלות שלדבריו הובילה להפסקת הניכור ההורי בינו לבין הקטינה וכו'. המשיב מסביר שמטעם זה הוגשה הבקשה לבית הדין קמא.

המשיב מזכיר שוב כי בית הדין קמא קבע פעמיים כי "אף שהתיק נפתח בלי בקשה לקיצור עיכוב הליכים – הוא [בית הדין] אפשר את פתיחתו שכן המציאות שעמדה לפתחו של בית הדין קמא […]"

בד בבד שב המשיב לשזור תיאורים וטיעונים שלגופו של עניין. כן תוהה הוא על המערערת – אם לשיטתה "הפרוצדורה חשובה וגוברת על הכול" – מדוע לא קיימה את החלטות בית הדין קמא למרות דחיית הבקשות לעיכוב ביצוע (בשעתו, עד להחלטת בית דיננו שנעתרה לבקשת עיכוב הביצוע), והלוא כל עוד לא התקבלה החלטה המורה על עיכוב ביצוע חובה הייתה לקיים את ההחלטה. תהייה זו, נאמר כבר עתה, במקומה היא, אך אין בה כדי לאפשר את קבלת עמדת המשיב, אם נהגה המערערת שלא כדין – אין הדין עצמו משתנה בשל כך.

ד.         לאחר העיון בטענות הצדדים מסקנתנו היא כי דינו של הערעור להתקבל במלואו.

בית הדין קמא פעל – ללא ספק – מתוך כוונה טובה וראויה להיטיב עם הקטינה ולשקם את יחסיה עם המשיב, אביה, ומן הדין לומר כי אף אם פגע המשיב בקטינה כפי שטוענת המערערת, נכון וראוי הוא לפחות לנסות ולבחון את האפשרות לשיקום היחסים.

אולם בכוונה טובה אין די, בית הדין רשאי לפעול וליתן את הוראותיו לצדדים אך ורק במסגרת הסמכויות שהעניק לו המחוקק ובהתאם להוראות החוק המכוונות אליו (בנוסף כמובן למחויבותו הראשונה שהיא לדון דין אמת על פי ההלכה, אלא שהטענות שבענייננו אינן נוגעות למישור זה).

טענת המערערת כי התנהלות בית הדין קמא בענייננו חרגה מהוראות החוק – נכונה וצודקת ללא ספק, וכאמור לעיל, המשיב אף לא השיב לגופה של טענה זו ולא ניסה, ולא בכדי, לחלוק עליה. כל שטוען לו המשיב הוא כי למרות הוראות החוק הברורות רשאי היה בית הדין לנהוג כפי שנהג בשל יתרונה של המהות על הפרוצדורה.

לעניין זה ייאמר כי אומנם הפרוצדורה שפחתה של המהות היא אך אין זאת אומרת כי ניתנת היא לרמיסה וכי יכולה ערכאה משפטית לדלג מעליה מעדנות ולפסוק לגופם של דברים, על בסיס המהות, כאילו לא הייתה פרוצדורה בעולם. סטייה מן הפרוצדורה אפשרית במקרים מסוימים אף מצריכה היא שיקול דעת והנמקה, ובדרך כלל נכון אף לומר כי הללו צריכים להיות בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה' ואין לקבלם כשניתנים הם כהסבר שבדיעבד להתנהלות שנעשתה כאילו לא היו סדרי דין וכללי פרוצדורה המצריכים לפחות את אותם שיקול דעת והנמקה בטרם יסטה מהם בית הדין.

ה.         נוסיף ונאמר: לא הרי סטייה מכללי פרוצדורה הנוגעים למהלך ההתדיינות לסטייה מכללים הנוגעים לתקומתה של הסמכות.

משנקבעו הוראות החוק שבענייננו התוצר המשפטי הוא כי כל עוד לא הוגשה בקשה ליישוב סכסוך ובעניינים שאינם סעד זמני או סעד זמני דחוף ושהחוק והתקנות החריגום אף כל עוד לא כלתה תקופת עיכוב ההליכים (לרבות האפשרות של הגעתה אל קיצה בהקדם מכוחה של החלטה המורה על קיצורה) אין לבית הדין (או לבית המשפט) סמכות לדון ולפסוק בעניין.

התפיסה שלפיה הפרוצדורה היא שפחת המהות אינה מתירה לערכאה שאינה מוסמכת לדון בעניין, תהא חשיבותו במישור המהותי אשר תהא. כך הוא גם באשר לערכאה שיכולה להיות מוסמכת לעסוק בעניין אך בשלב זה לא קמה לה עדיין הסמכות ואף אם, כבענייננו, אין מחלוקת (ובענייננו לכאורה אין מחלוקת, כפי שנאמר כבר בהחלטה קודמת "לאור דברי המבקשת כי אינה משיגה על עצם ההתדיינות בבית הדין קמא ועל סמכותו ולאור ההליכים הקודמים שנראה כי מקימים הם לבית הדין אכן סמכות נמשכת") כי לכשתקום הסמכות, היינו לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים, תהיה היא סמכותו של בית הדין הרבני.

ו.          לא זו אף זו: גם בענייני פרוצדורה 'רגילים' – אף אם יש מקרים שבהם תיתכן סטייה מכללי הפרוצדורה לטובתה של המהות, על דרך כלל ההצדקה לכך תכלול לא רק את הקביעה כי חשיבותה של ההיצמדות לפרוצדורה פחותה בנסיבות העניין הספציפיות (מעבר להיות חשיבותה של הפרוצדורה בכלל מוגבלת – נימוק שבו אין די, שהרי סוף כל סוף לא בכדי נקבעה הפרוצדורה), אלא גם את החשיבות היתרה שיש בנסיבות העניין לקידומו של העניין המהותי, וכשמדובר בפרוצדורה שעניינה גם – במישרין או בעקיפין בשאלות של סד הזמנים – את החשיבות לקידומה של ההכרעה המהותית במהירות המצריכה את הדילוג מעל למשוכת הפרוצדורה. לעומת זאת, קשה למצוא הצדקה להתעלמות מן הפרוצדורה שעה שאת העניין המהותי אפשר לקדם, ואף לקדמו בלי עיכוב של ממש, גם תוך כדי הילוך בדרך המלך.

בענייננו גם אם נניח שסבר המשיב, ואולי סבר אף בית הדין קמא נוכח היכרותו את נסיבות המקרה ואת ההליכים הקודמים שקיימו הצדדים, כי הליך יישוב הסכסוך לא יביא לקידום העניין המהותי של הקשר בין הקטינה לאביה, וגם אם נוכח סברה זו מצא בית הדין כי קיים צידוק לקצר את תקופת עיכוב ההליכים כדי להגיע אל היעד – אל הדיון בבקשותיו של המשיב שתכליתן היא שיקום הקשר בינו לבין הקטינה: מה ההצדקה לנהוג לשם כך בניגוד לפרוצדורה הקבועה בחוק ובתקנות, שעה שאפשר להגיע לאותו יעד נכסף גם בדרך המלך הקבועה על פיהם?

לא מובן כלל ועיקר מדוע נמנע בית הדין מלהורות על מחיקת ההליך שנפתח שלא כדין, היינו ללא הגשת בקשה ליישוב סכסוך קודם לו, ועל פתיחת הליך יישוב סכסוך, שלאחר פתיחתו יכול היה בית הדין לקצר בו את תקופת עיכוב ההליכים ואף לתת סעדים זמניים דחופים הרלוונטיים לענייננו לפי תקנה 12(א)(3) לתקנות והמותרים בנתינה גם תוך כדי תקופת עיכוב ההליכים.

לא פחות מכך לא מובן מדוע לא שב המשיב עצמו לדרך המלך, ועל אחת כמה וכמה לאחר שהורה בית דיננו על עיכוב ביצוע החלטותיו של בית דין קמא, ולא שב לבית הדין קמא והגיש בקשה ליישוב סכסוך ועימה בקשה לסעד זמני דחוף, כפי שהיה מצופה שיעשה אם כנים דבריו וטהורות כוונותיו ובאמת ובתמים מצר הוא על הנתק מבתו ועל עיכוב חידוש הקשר עימה, וכך אף לאחר שרמז בית דיננו בהחלטה שבה ניתנה רשות הערעור ותהה בזו הלשון:

לא נוכל שלא לתהות מה מטרתה ותכליתה של התכתשות משפטית זו. כך בפרט לאור דברי המבקשת כי אינה משיגה על עצם ההתדיינות בבית הדין קמא ועל סמכותו ולאור ההליכים הקודמים שנראה כי מקימים הם לבית הדין אכן סמכות נמשכת, ומכאן לכאורה כי אין למחלוקת של הצדדים פוטנציאל של מחלוקת בשאלת הסמכות שתהיה תלויה במישרין או בעקיפין בשאלה מי יקדים לבקש יישוב סכסוך ומי יקדים בהגשת התביעה לאחריו.

פליאה ממני נשגבה מדוע לא בחר המשיב ללכת בדרך המלך, ואם משום מה 'נתעלמה ממנו הלכה' זו של החוק בעת שהגיש את תביעתו – בקשתו תחילה, מדוע לא שב לדרך המלך לפחות לאחר שהגישה המבקשת לבית הדין קמא את בקשתה למחיקת ההליך ולא ביקש אכן למחוק את ההליך והגיש בד בבד בקשת יישוב סכסוך ועימה בקשה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים או בקשה לפי תקנה 12א(3) שאומנם אינה פוטרת מהליך יישוב סכסוך אך לפי לשונה של תקנה 12 ("בכל עת") אינה מצריכה המתנה לסיום תקופת עיכוב ההליכים – בקשה שלה, יש להניח, היה נעתר בית הדין קמא, נוכח עמדתו שהובעה בהחלטותיו האמורות? לו כך עשה המשיב לכאורה היה מרפא בכך את הפגם שעליו הצביעה המבקשת בבקשות שהגישה לבית הדין קמא ובבקשת רשות הערעור.

ז.          סוף דבר:

1.   הערעור מתקבל.

2.   נוכח האמור אנו קובעים כי בית הדין קמא היה מנוע מלדון בבקשותיו של המשיב ומליתן את ההוראות שנתן בעניינן טרם יגיש מי מהצדדים בקשה ליישוב סכסוך.

3.   משכך, הוראותיו של בית הדין קמא המחייבת את המערערת במתן טיפול רגשי לבתם של הצדדים לטובת שיקום הקשר בין הבת לאביה, המשיב, כמו כל הוראה אחרת שנתן בהליך שבנדון (שאינה ממין ההוראות שנכללו בתקנה 12(א)(1), (2), (3ב) ו־(4) לתקנות) וכמו עצם החלטתו לדון בהליך – בטלות.

ככל שמבקש המשיב כי ידון בית הדין בבקשותיו – ינהג בהתאם להוראות החוק והתקנות ויגיש את הבקשות המתאימות.

4.   פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.           

ניתן ביום א' בכסלו התשפ"ה (2.12.2024).

הרב שלמה שפירא                        הרב אברהם שינדלר                          הרב מימון נהרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה