אחת הסוגיות הנפיצות במסגרת הליך גירושין, הינה סוגיית משמורת הילדים. חלק בלתי נפרד מהליך הגירושין הינו הקביעה מה תהיה החלוקה בין ההורים בנוגע לזמני השהות עם הקטינים.
מדובר בנושא נפיץ שמהווה את אחד הנושאים המרכזיים בקונפליקטים במסגרת הליך הגירושין. אם זה מצד האמא שמצדדת שהילדים יהיו בחזקתה ויותר זמן אצלה ואם זה מצד האב שדורש אחריות הורית משותפת (משמורת משותפת) או לחילופין במקרים הפוכים בהם האם מבקשת שהילדים ישהו יותר אצל האב כדי שתקבל יותר עזרה ותוכל לצאת לעבודה ואילו האב מנסה כמה שפחות כדי שגם לו יהיה את הזמן לעבוד ולשלם מזונות… כל מקרה ונסיבותיו, כל מחלוקת וטעמיה.
בבתי המשפט, כבר פחות מדברים על המושג "משמורת", או "הסדרי ראיה" והחל בשנים האחרונות מעבר הדרגתי למונחים "זמני שהות" ו"אחריות הורית משותפת", אולם בבתי הדין הרבניים, עדיין משתמשים במונח "משמורת" או "הורה משמורן" כאשר ישנו למעשה הורי אחד מרכזי ה"מחזיק" בילדים, וההורה השני יקבל זמן שהות עם הילדים.
כיצד מחלקים את זמני השהות ? כיצד מחלקים את הלינה אצל ההורים ? האם ניתן להתנגד למשמורת משותפת ? מה היא משמורת משותפת ? ומה הכוונה לאחריות הורית משותפת ? מהו תסקיר ומה משקל המלצת העובדת סוציאלית (פקידת הסעד) ? מה היא החלוקה בחגים ושבתות? כל זאת ועוד במאמר שלפניכם.
אחריות הורית על ילדים
החוק המרכזי בענייני ילדים לפיו פועלות הערכאות השיפוטיות – בית הדין הרבני וכן בית המשפט לענייני משפחה – הינו חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962 . עם זאת, בית הדין הרבני דן בעניינים אלו גם לפי ההלכה (ובאופן שבדרך כלל לא תסתור את החוק) כפי שנראה בהמשך המאמר.
סעיף 14 לחוק קובע כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטנים, וסעיף 15 קובע כי אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו. זאת ועוד, סעיף 18 לחוק קובע שההורים צריכים לפעול בכל בעניין הקשור באפוטרופסותם (היינו כל החלטה הנוגעת לקטין) בהסכמה הדדית, וחזקה על הורה שהסכים לפעולת ההורה השני כל עוד לא הוכח להפך.
כלומר החוק קובע שכברירת מחדל, הורי הקטין, שניהם, הם אלו שאחראים לדאוג לצרכי הקטין ובכלל זאת חינוכו, לימודיו, והם אלו שקמה להם הזכות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, וכל זאת ייעשה ביניהם בהסכמה הדדית.
עד כאן הכל טוב ויפה. אולם מה קורה כשמתחיל סכסוך גירושין ?
החזקת ילדים / משמורת – במקרה של גירושין
במקרה של הליך גירושין בין הורים, ואף טרם סידור הגט, במצב של מחלוקת בין ההורים או במידה וההורים חיים בנפרד, סעיף 24 לחוק מתייחס לעניין זה וקובע :
היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו, בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין, ומשאושר, דינו – לכל ענין זולת ערעור – כדין החלטת בית המשפט
כלומר החוק קובע שבמקרה שההורים חיים בנפרד ההורים צריכים להגיע להסכמה על מי תהיה האפוטרופסות על הקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע – קרי הצורך לקבוע זמני שהות להורה השני. וזה לשון סעיף 24 לחוק :
אם ההורים לא הגיעו להסכמה, סעיף 25 לחוק קובע :
לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת
כלומר במידה וההורים לא הגיעו להסכמה – בית המשפט או בית הדין הרבני – הם אלו שיכריעו בעניינים אלו לפי טובת הקטין , תוך הסתייגות שילדים קטנים עד גיל 6 יהיו אצל האם כל עוד אין סיבות אחרות להורות אחרת.
צריך לשים לב- למעשה לפי החוק, ברירת המחדל בעניין משמורת הילדים, הינה שילדים – הן בנים והן בנות- עד גיל 6 אצל אימם.
אולם למעשה, כפי שהקדמתי, בבתי המשפט כיום פחות מדברים על המושג "משמורת". יוצאים מנקודת הנחה שכמו שאמר החוק לעיל –ששני ההורים הינם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים ושניהם אחראים על הילדים במידה שווה וקבלת החלטות בנוגע לילדים חייבת את הסכמת שני ההורים. מה שכן מחלקים זה את זמני השהות של הקטינים בין ההורים, ולכן למעשה בפסיקות בתי המשפט אנו עדים לפחות פסיקות של משמורת. אלא פסיקות של אחריות הורית משותפת וזמני שהות לאבא וכן לאמא.
מצב זה נועד למנוע מחלוקות ומריבות בנוגע להגדרת ההורה המשמורן. האם זה המצב בפועל? לצערי לא כך. וזה כבר נושא למאמר נפרד.
משמורת בבתי הדין הרבניים
בכל אופן, המצב שונה בבתי הדין הרבניים. בבתי הדין (ובחלק מבתי המשפט) עדיין נידון עניין המשמורת והחזקת הילדים.
כפי שראינו לעיל, ברירת המחדל לפי החוק – וגם לפי ההלכה – זה שילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם. קרי האם תהיה משמורן יחיד. זוהי למעשה "חזקת הגיל הרך" שאומצה גם במסגרת החוק המשפטי.
מעל גיל 6, לפי ההלכה, הדבר משתנה בין בנים לבנות .
לגבי בנות, הדין הוא שבת אצל אימה לעולם (שולחן ערוך, אבן העזר סימן פ"ב סעיף ז') , ולגבי בנים, מעל גיל 6 האב יכול לדרוש משמורת על הבן.
אולם למעשה, ישנו כלל ברזל בכל הסוגיה של משמורת הילדים : טובת הילדים. ביה"ד ואף ביהמ"ש יכריע בכל תביעת משמורת – לפי טובת הילדים.
טובת הילדים – בבתי הדין הרבניים
היטיב להגדיר זאת חבר בית הדין הגדול הגר"א גולדשמידט זצ"ל בספרו עזר משפט סימן א'.
"אין הבן או הבת "חפץ" לזכויות אב או אם, אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות ישנן כאן שמחויבים הם לגדל ולחנך את ילדיהם. ובבוא בית הדין לקבוע בדבר מקומו של הילד רק שיקול אחד נגד עיניו והוא טובתו של הילד אצל מי תהיה ובאיזה אופן תהיה".
זהו הקו המנחה את בתי הדין לדורותיהם, ראה פד"ר ח"א עמוד, 75 כרך ב' עמוד 327, ח"ג עמוד 359, חי"א עמוד 163 ועמוד 172, וכן בספרו של הרה"ר לישראל מרן הגרי"א הרצוג זצ"ל פסקים וכתבים ח"ז עמודים תקכ"א – תקכ"ב.
ראה לעניין זה בפד"ר 860851/5 שקבעו העברת משמורת לאב בגין טובת הילדים / טובת הקטינים.
תסקיר עובדת סוציאלית
למעשה לפני שערכאה שיפוטית קובעת משמורת וזמני שהות – היא ראשית תזמין "תסקיר" משרותי הרווחה. תסקיר זהו למעשה דו"ח שעורכת אותו עובדת סוציאלית שעברה הכשרה מיוחדת לתפקיד "פקידת סעד לסדרי דין".
הפקידת סעד מזמינה את ההורים למעין ראיון, עושה ביקור בית אצל כל אחד מההורים, מדברת עם הילדים, עם מסגרות החינוך שלהם, כאשר בסוף הדו"ח עליה להמליץ לערכאה השיפוטית מי אמור להחזיק בילדים וכמה יהיו זמני השהות עם ההורה השני.
ישנה חשיבות רבה מאוד לתסקיר. בתי הדין ובתי המשפט נוטים כמעט על "אוטומט" לאמץ את המלצות התסקיר ורק במקרים חריגים יטו מהמלצותיהם.
ולכן לפני ביצוע תסקיר, כדאי מאוד להתייעץ עם טוען רבני מוסמך בכדי לקבל הדרכה נכונה בנוגע לאופן הגישה הנכונה בכדי להגיע להמלצות טובות בתסקיר.
זמני שהות / הסדרי שהות
מהי חלוקת זמני שהות /הסדרי שהות ? – בדרך כלל, במקרה של פירוד, הילדים נשארים עם האם, והאב מקבל את הילדים פעמיים בשבוע, לדוגמא בימים שני ורביעי, או שלישי וחמישי, זו החלוקה בימי חול. ובנוסף, כל שבת שנייה – קרי סופ"ש החל מיום שישי בד"כ ועד למוצאי שבת.
שהות זו עם האב, יכולה שתכלול לינה ויכולה שתהיה ללא לינה. תלוי בגורמים שונים (גיל הילד, סביבת האב, ועוד).
לינת הילד – עד גיל שנה וחצי , כשהילד עדיין תינוק ויונק- מקובל שלא ליתן לינה לאב, אלא לקבוע לינה אצל האב בשלב מאוחר יותר, בגיל מעל שנה וחצי. כל היתר – בדרך כלל תיקבע לינה בבית האב, ככל וידרוש זאת.
חלוקת חגים – בדרך כלל החגים מתחלקים חצי חצי בין ההורים (לא רק במקרים של משמורת משותפת).
מה קורה במידה וצד אחד מפר את זמני השהות ?
לבתי הדין הרבניים וגם לבתי המשפט, יש כלים כדי לאכוף זמני שהות שנקבעו במסגרת הסכם או במסגרת החלטה או פסק דין.
שכן כל הסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני (או בימ"ש) , וכל שכן החלטה שיפוטית ע"H ביה"ד הרבני – ניתנת לאכיפה באמצעות חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956, ולפקודת ביזיון בית המשפט – הקובעים שלבית הדין הסמכות להטיל קנס או אפילו מאסר כשאדם אינו מציית להוראות בית הדין, ובכלל זאת להחלטות שיפוטיות או להסכם שקיבל תוקף של פסק דין.
ולכן ישנם מקרים בהם בתי דין קבוע קנס של 500 ש"ח על כל פעם שהאב לא הגיע לשהות עם הילדים – וכן להפך, קבעו קנס לאם על כל יום שבו לא הביאה את הילדים לזמני שהות עם האב. ישנם מקרים אף של קנסות יומיות, ראה בפד"ר 114657411 מביה"ד הרבני הגדול בירושלים.
משמורת משותפת
כפי שראינו לעיל, המונח משמורת בבתי המשפט הולך ומתאייד, ובמקומו משתמשים במונח "אחריות הורית משותפת". בבית הדין עדיין משתמשים במונח "משמורת משותפת". אב שמעוניין לתבוע משמורת משותפת, עותר לבית המשפט או לבית הדין ומבקש למעשה לקבוע זמני שהות שוויוניים עם הקטינים.
במצב של משמורת משותפת, חלוקת זמני השהות בין ההורים היא 7/7 – כלומר מתוך 14 יום, 7 ימים אצל האם ו7 ימים אצל האב.
זה יכול להתאפשר בכל מיני חלוקות ווריאציות – כגון ימים א',ב' אצל האם, ג',ד' אצל האב, וה',ו',ז אצל האם ואז שבוע לאחר מכן, ימים א',ב' אצל האב, ג' ד' אצל האם, וה' ו' ז' אצל האב. כך שהחלוקה הינה 7 ימי לינה בבית האב ו-7 ימי לינה בבית האם.
לאחרונה עם פסק דין בע"מ 919/15 הקובע מזונות מופחתים במשמורת משותפת (ראה על כך מאמר נפרד) , אבות רבים דורשים ועותרים למשמורת משותפת.
חשוב לציין שכל מקרה לגופו. וכאן אוסיף נימה אישית – משמורת משותפת יש והיא פוגעת בילדים יותר מאשר מטיבה להם. כשאין לילדים בית מרכזי, עם חדר שיודעים שזה החדר שלהם, וארון בגדים, ומקום לשים את התיק – וכל יומיים שלושה הם נאלצים להטלטל לבית אחר, עם בגדים שנמצאים בד"כ בבית האחר, וספרים שנמצאים פעם פה פעם שם – מציאות זו יוצרת בלבול וחוסר סדר וארגון בנפשם של הילדים ויכולה ח"ו לפגוע בהם יותר מאשר הייתה להם את "הפינה שלהם" המסודרת בבית אחד ומרכזי. אולם יש מקרים בהם משמורת משותפת יכולה אכן להיטיב לילדים, כל מקרה לגופו, אולם על פי רוב, לא תמיד הדבר משרת את טובתם.
שינויים בזמני השהות לאחר הסכם גירושין
אף אם ההורים עשו הסכם, צריך לדעת שישנם שני דברים שלא יכולים להיסגר "הרמטית" במסגרת הסכם – הדבר הראשון זה זמני השהות, והדבר השני זה מזונות הקטינים שלמעשה תלויים האחד בשני. מאחר וזמני שהות זה דבר דינמי, שמשתנה עם הזמן, כגון הורה אחד שעובר למקום מגורים מרוחק יותר, או שינוי במקום העבודה ומשכך היכולת לקבל את הילדים בזמנים שנקבעו משתנה – צריך לדעת שנושאים אלו בדרך כלל כמעט תמיד אפשר לפתוח אותם, אולם צריך לשים דגש אחד – שינוי נסיבות מהותי שבגינו דורשים את שינוי ההסכם.
מעבר עיר של הורה משמורן
במידה וההורה המשמורן רוצה לעבור לעיר אחרת – עליו ראשית לקבל את הסכמת ההורה השני. במידה וההורה השני מסרב, עליו להגיש תביעה לביה"ד או לביהמ"ש – כאשר ישנו שוני מהותי במקרה זה בין בית הדין לביהמ"ש. שכן בעניינים אלו, גישת ההלכה שונה מהפסיקה האזרחית, כאשר עקרונית הגישה היא לאפשר מעבר לאם לאיזה מקום שתרצה אולם הדבר יעמיד בשאלה את המשמורת שלה על הילדים . זוהי מחלוקת מפורסמת בן שני חכמים קדמונים – המהרשד"ם (רבי שמואל די מודינה) והמהריב"ל (הרב יצחק בן לב) – אולם על כך ארחיב במאמר נפרד.
משמורת וזמני שהות בבית הדין הרבני
כפי שתואר לעיל, בתי הדין הרבניים דנים על פי חוק הכשרות המשפטית, ועל פי ההלכה כאשר הקו המנחה הוא טובת הילד. בתי הדין יקבלו תסקיר מטעם העובדת סוציאלית, ואף במקרה הצורך יתייעצו עם מומחים כגון פסיכולוגים וכדו', כדי לקבל החלטות הנוגעות למשמורת הקטינים ולזמני השהות של הקטינים עם האב או עם האם. כך שבטרם שניגשים לבית הדין הרבני, בפרט בעניינים כדאי להתייעץ עם טוען רבני מוסמך ומנוסה.
