במקרה של גירושין כאשר בתמונה נמצאים גם ילדי הזוג, הנושא המרכזי ולמעשה "עצם הלוז" בכל סכסוך גירושין הינו עניין מזונות הילדים.
מזונות ילדים ותביעת דמי מזונות הינו נושא רחב שתלוי במגוון פרמטרים, ובמאמר שלפניכם אנסה להקיף את עיקרי הסוגיות "הבוערות" בתחום זה.
נתחיל בנתון החשוב הבא – בישראל, החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן 'החוק') קובע בסעיף 3, כי אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו, לפי הוראות הדין האישי החל עליו. לאמור, שבבני זוג יהודיים, הרי שהדין האישי החל עליהם הינו ההלכה היהודית ועל פיה יש לקבוע את היקף החיוב במזונות הילדים. כלומר גם בית המשפט לענייני משפחה וגם בית הדין – שניהם מחויבים לפסוק מזונות לפי ההלכה היהודית ולא לפי חוק כזה או אחר.
אם כך, מה באמת השוני ביניהם ? כיצד בתי המשפט מפרשים את ההלכה היהודית וכיצד מפרשים זאת בתי הדין הרבניים ? היכן אפשר בכלל להגיש תביעת מזונות ילדים ? בבית הדין הרבני או בבית המשפט? איפה פוסקים יותר מזונות? בבית הדין או בבית המשפט ? אם הגשתי תביעה למזונות ילדים בבית הדין הרבני ולאחר מכן הבעל הגיש תביעה דומה בבית המשפט לענייני משפחה, היכן התביעה תדון ?כל זאת ועוד, בסקירה שלפניכם.
מזונות ילדים – בבית הדין או בבית המשפט ?
הסמכות לדון בתביעת מזונות ילדים, נתונה הן לבית המשפט לענייני משפחה ( סעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995) והן לבתי הדין הרבניים (סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. לגבי סעיף 3 לחוק, מיד נדבר).
אלא שעד לפני כמה שנים [12/10/21] , בעוד שתביעה שהוגשה לבית המשפט, הייתה נידונת שם גם אם הנתבע התנגד לכך וביקש לדון בבית הדין הרבני, הרי שתביעה שהוגשה לבית הדין הרבני דרשה הסכמה של הצד השני לדון שם. בהיעדר הסכמה, הסמכות לדון במזונות הילדים הייתה עוברת לבית המשפט.
המקור לנורמה הזו, נעוצה אי שם בשנות ה-70 (מה שנקרא 'הלכת שרגאי') בפס"ד של ביהמ"ש העליון שקבע שהסמכות של בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים הינה רק בהסכמה (סעיף 9 לחוק) ולא כשהצד השני מתנגד. 'מאחורי הטקסט' ניתן לומר שהסיבה הייתה ברורה: צמצום סמכות בית הדין הדתי להכריע מחשש שלפי הדין הדתי תיפגע טובתו של הקטין, כלומר שבית הדין דאז היה פוסק מזונות בצמצום לילדים לעומת בית המשפט האזרחי.
במהלך כמעט 50 השנים האחרונות, היו תנודות רבות ב'הלכה' זו. יש מלומדים שטענו שביהמ"ש העליון חזר בו מקביעה זו בכמה פסקי דין, ויש שטענו שאדרבה הוא חיזק קביעה זו, כך שעד שנת 2017 לא הייתה תמימות דעים בסוגיה זו, מה שאפשר הלכה למעשה לבית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות ילדים גם כשהצד השני לא הסכים לכך אלא ביקש לדון בבית המשפט לענייני משפחה.
אולם בשנת 2017, בפס"ד מביהמ"ש העליון בראשות השופט מני מזוז (כן, זה מנתיבות), נקבע שהלכת שרגאי חיה וקיימת, וכי אין סמכות לבית הדין לדון בתביעה למזונות ילדים כאשר הצד השני מתנגד לכך.
פסק הדין, איך נאמר בלשון המעטה, לא מצא חן בעיני בתי הדין הדתיים והדיינים.
דיינים רבים מתחו עליו ביקורת. על כך שקביעה זו מתעלמת למעשה מלשון המחוקק שקבע מפורשות בחוק בתי הדין כך:
סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין , קובע : "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".
כלומר, כתוב בלשון החוק שחור על גבי לבן, שבמידה והוגשה תביעת גירושין וכרכו לאותה תביעה, מזונות ילדים, יהיה לבית הדין הרבני סמכות שפוט ייחודית בכל ענין הכרוך בגירושין לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג.
אלא שביהמ"ש העליון ניסה דרך אקרובטיקה משפטית מרשימה לקצץ את סמכות בית הדין, שוב לאור 'החשש' שלהם שבית הדין יפסוק מזונות נמוכים לקטינים ובכך יפגע בטובתם.
בפועל ? היום נשים רבות יודעות שהמקום לקבל פסיקה גבוהה יותר של מזונות זה בית הדין הרבני ולא בית משפט. בעיקר במקרים של משמורת משותפת. מדוע ? כי לפי בית המשפט, במשמורת משותפת ובהכנסה שווה של בני הזוג, סך המזונות שהאישה מקבל = 0 ( כן, 0 עגול) לאור הקביעה בבע"מ 919/15 המפורסם שכל אחד ידאג לצרכי הקטינים שהם אצלו. כאשר בבתי הדין הרבניים לעומת זאת, לא נטו קו מההלכה המסורה שהאב הוא החייב העיקרי במזונות הקטינים וכך שגם במשמורת משותפת הרי שהנ"ל ישלם עבור מזונות הילדים.
אלא שעדיין, עד לאחרונה ממש, פסק דינו של השופט מזוז קבע שהאפשרות היחידה לדון במזונות הילדים היא רק בהסכמת הצד השני ולא כאשר הוא מתנגד.
המהפך: בית הדין הרבני הגדול בירושלים, במהלך השנים האחרונות, קבע שפסק דינו של השופט מזוז הינו למעשה פסק דין בדעת מיעוט מאחר וכבוד השופט קרא לא הצטרף אליה וכל שכן שלא כבוד השופט הנדל. "ולכן היא אינה חלק מפסק הדין שהתקבל בדעת רוב וכל שכן שלא כ'הלכה מחייבת', גם לא ביחס לבתי המשפט ולא רק ביחס לבית הדין הרבני".
זאת ועוד טוען ביה"ד הרבני הגדול, הבע"מ לא ניתן במסגרת עתירה לבג"צ (בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ) בהתאם לסעיף 15(ד) לחוק יסוד: השפיטה, ולכן אמנם מחייב את בתי המשפט קמא, אבל לא בית דין דתי, שאינו "בית משפט" לפי הגדרת חוק זה.
בצורה זו, בית הדין הרבני סיכם וקבע כי הינו מוסמך לדון בתביעת מזונות ילדים שנכרכה במסגרת תביעת גירושין וכי אין בבע"מ 7628/18 בכדי לשלול את סמכותו.
חשבתם שזה הסוף? תחשוב שוב. פסיקה זו של בית הדין הרבני הגדול, עומדת בימים אלו במבחן בג"ץ שייקבע האם ביה"ד הרבני הגדול צדק בפסק דינו שבע"מ של השופט מזוז לא מחייב את בתי הדין, או שמא בית הדין הגדול טעה מבחינה משפטתית והוא כן מחייב אותם… מה לדעתכם יפסוק בג"ץ ? דומה שלא קשה לנחש…
לסיכום: לבית הדין הרבני ולבית המשפט יש סמכות מקבילה לדון במזונות הקטינים. מי שהקדים להגיש את הבקשה ליישוב סכסוך הוא זה שייקבע היכן התביעה למזונות הקטינים תידון. וכאמור, יש הפרש משמעותי בין שתי הערכאות !! הן בסוגיית מזונות ילדים במשמורת משותפת והן בשאר הנושאים כדלהלן.
עד איזה גיל מחייבים במזונות בבית הדין הרבני ?
על פי ההלכה היהודית, האב הוא זה אשר חייב במזונות ילדיו. כלומר ברירת המחדל, היא ראשית בחינת היקף חיובו של האב בנוגע לתשלום מזונות מהאב לאם. אלא שהיקף חיוב זה על האב, תחולתו ותנאיו, משתנים בהתאם לתנאים וקריטריונים מסוימים עליהם נעמוד לקמן.
שורש החיוב, מובא במסכת [1]כתובות :
"דרש רבי שמלאי אפיתחא דבי נשיאה, אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו
ובנותיו קטנים, אבל זן את קטני קטנים, ועד כמה? – עד בן שש".
גיל זה -6 – נקבע לאור המציאות שעד גיל שש הילד צריך סיוע מאמו שתגדלנו והתלות שלו בה היא [2]אבסולוטית.
בשלב מאוחר יותר, הרחיבו חכמים את חיובו של האב למזונות ילדיו מעל גיל שש, וזאת במסגרת 'תקנות [3]אושא'. תקנה זו, מופיעה אף היא במסכת [4]כתובות:
"באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים".
כלומר, מעבר לחובת האב לזון את בניו בהיותם קטני קטנים (עד גיל שש) מתקנת חכמים, הרחיבו חכמים את החיוב לזונם כל עוד שהם קטנים, עד שיגדלו ויוכלו לפרנס את [5]עצמם וזאת מתורת צדקה, כלומר מעצם החיוב של לאדם יהודי ליתן צדקה, אזי אומרים שהראשונים והקרובים במעלה לקבלת הצדקה, הם ילדיו של האב.
לאור ההדרגתיות בתקנות, והשוני בין תלות הילד בהוריו עד גיל שש, ומעל גיל שש, הרי שנוצר חילוק דיני בין היקף החיוב עד גיל שש שהוא חיוב מתקנת חכמים, ובין היקף החיוב מעבר לגיל שש שהינו רק מדין צדקה.
שוני זה מתבטא בין היתר, בין החובה לספק לקטני קטנים מזונות אף אם יש להם אפשרות לקבל ממקום אחר (כגון אימם) ובין החובה לשלם את מזונותיהם מעל גיל שש במידה ויש להם מקורות אחרים לזון מהם. וכן לעניין הכפיה, שעד גיל שש כופין את האב לשלם גם אם מרוויח בצמצום, לעומת החיוב מעל גיל שש, שרק כופין אותו מוסרית אך לא היה ניתן לחייבו לשלם במקרה שאינו משתכר ברווח.
כך פסקו [6]הרמב"ם, [7]הטור והשולחן [8]ערוך, שהאב חייב לזון את ילדיו עד גיל שש אפילו יש להם נכסים משלהם וכופין אותו על כך. ומעל גיל שש, צריך לזונם כתקנת חכמים אבל זאת במידה ואין להם נכסים לזון [9]מהם, ובמידה ואין הוא משתכר ברווח, אין כופין אותו אלא בדברים, אך לא מחייבים אותו לשלם.
אלא שבתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, נוכחה מועצת הרבנות הראשית לישראל לדעת כי מצב זה בו ישנה חובה רק עד 'שיגדילו' קרי עד גיל מצוות עלול לפגוע בטובתם של הקטינים, ולפיכך תיקנו -היא תקנת תש"ד- חובה על האב לזון את ילדיו עד גיל 15.
חובה זו באה לידי ביטוי, בכך שביה"ד הרבני הגדול, בשנת 1947 קבע כי תקנת הרבנות הראשית אינה מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. אלא התקנה יוצרת בעצמה חובה משפטית עצמאית גמורה -שמקורה אינה בדיני צדקה- הזהה לחובה המוטלת על האב לזון את ילדיו שעד גיל שש. וכך גם קבע ביהמ"ש בהלכת [10]פורטוגז שיש לפרש את תקנת תש"ד כמטילה על האב חיוב משפטי גמור במזונות ילדיו ההכרחיים עד הגיעם לגיל 15, וכי חיוב זה ניתן לכפיה ככול חוב משפטי לרבות בדרך של הוצאה לפועל.
בהמשך הזמן, התרחבה תקנת הרבנות הראשית, כך שלמעשה חיוב המזונות הינו עד גיל 18 של הילד בלבד.
האם ניתן לחייב מזונות בגירים דרך בית הדין הרבני במסגרת תיק גירושין ? התשובה לכך, שישנה דרך מסוימת וצריך להתייעץ עם טוען רבני שמתמצא בתחום.
מהו היקף החיוב במזונות בבתי הדין הרבניים ?כמה מזונות ילדים מחייבים את האב לשלם בחודש?
היקף החיוב של האב במזונות ילדיו, נקבעה בשו"ע (שם סימן עג' סעיף ו') שהינה "לא כפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד". כלומר היקף החיוב איננו נגזר מרמת עושרו של האב, אלא מצרכיו ההכרחיים של הקטין.
מה הם צרכי הילדים ? השו"ע באותו המקום כותב כך : "בניו ובנותיו עד בני שש, חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עשרו, אלא כפי צרכן בלבד".
בתי הדין הרבניים קימטו צרכים אלו למספרים, וניתן לומר כי הסטנדרט לחיוב מזונות עבור קטין בבתי הדין הרבניים, עומד בממוצע על סך של 1200-1300 ₪. פסקי דין רבים נוקטים רף זה כדבר ברור ומובן מאליו. ע' בפס"ד מביה"ד הרבני [11]ירושלים, פתח [12]תקווה, [13]חיפה.
אולם בפסק דין מביה"ד הרבני [14]בנתניה, הציג מחקרים חדשים שבוצעו ע"י הלמ"ס, בנק ישראל והאוניברסיטה העברית, וכן פורום קהלת, המנתחים ומשערכים עלות ממוצעת של גידול ילדים. התוצאות הינם, כי משפחה בעלת הכנסה בינונית מוציאה לנפש 693 ש"ח בחודש, כשמתוך זה 428 ש"ח על מוצרים תלויי שהות, ואילו 264 ש"ח על מוצרים שאינם תלויי-שהות. לפי חשבון זה על האב לשלם עבור 16 יום שהילד אצל האם (בהסדרי ראיה רגילים כשפעמיים בשבוע פלוס סופ"ש כל שבועיים אצלו) 485 ש"ח בחודש. גם כשבדק לפי חישוב סך כל צרכי הילד במזון, הלבשה והנעלה, ומוצרי היגיינה, הגיע לסכום דומה של 443 ש"ח.
אולם, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמציאות היום יומית מכחישה את המספרים הללו, וכך מכנגד מחקרים חדשים אלו, ביה"ד הרבני הגדול [15]בירושלים, חלק על קביעה זו העולה במחקרים החדשים של ביה"ד נתניה, וקבע כי צרכי הקטין הכוללים מזונות, ביגוד, מדור, חינוך, הוצאות רפואיות, אינן כוללין רק את עלות המוצרים או חומרי הגלם אלא גם את עלות הכנתם הנוספת כגון בישול וכביסה ונסיעות, ונקבעים בהתאם למקובל בחברה ובמקום בו חיים הילדים.
ביה"ד הרבני הגדול קבע, כי סכומי המזונות שמקובל לפסוק בבתי הדין והמקובלים בהסכמים הנפוצים אינם מופרזים, ובדרך כלל מחייבים את האם להיות שותפה בעלות אחזקת הילדים הן במנהג ה'מחציות' הן בהשתתפות במדור, בטיפול, ופעמים רבות גם בעצם ההוצאות השותפות של הילדים. בכך עונה הפסיקה מעל ומעבר על הצורך לשתף את האם באחזקת הילדים בדברים שמעיקר הדין אינה חייבת בהם.
עוד קבע ביה"ד, כי הטבלאות שעליהן ביקש בית דין נתניה להיסמך בבואו לקבוע את שיעור המזונות הראוי אינן משקללות את כל הסעיפים שיש להביא בחשבון בפסיקת 'מזונות'. בחלק מהאמור בהן אף לא מובאים בחשבון הבדלים בין העלות המתווספת – בגינו של ילד – להוצאותיהם של הוריו הדרים יחד לבין העלות המתווספת בגינו להוצאותיה של האם הדרה עם הילד לבד.
לטבלאות המבקשות לבחון כמה כסף ייוותר בידי האב לאחר תשלום המזונות וכמה בידי האם לאחר שהללו ישולמו לידיה – אין כל משמעות הלכתית. במקרים שבהם ייוותר האב חסר כול מובא נתון זה בחשבון כמובן, אך אין כל יסוד להנחה המבקשת להגיע לתוצאה שבה ייוותרו בידי שני ההורים סכומים שווים. מה שייוותר בידי האם מהכנסותיה – שלה הוא, וחיוביו של האב, מן הדין או מכוח הסכם – חיוביו הם. אין נוטלים מאדם את שלו ופורעים בו את חיוביו של חברו כדי להשיג שוויון ביניהם, 'חלוקת הון מחדש' בשיטה קומוניסטית או בגישת 'רובין הוד' אינה חלק מהמשפט הישראלי וודאי לא חלק מדין תורה.
לסיכום- ביה"ד הרבני הגדול חושש מאוד מאימוץ גישה פסיקתית זו, וקובע שבכל הנוגע להיקף החיוב הרי שעל המנהג שהיה עד עתה להיוותר ולא להשתנות. קרי סכום של 1,300 – 1,200 ₪ לחודש עבור כל ילד.
ומה הדין אם הילדים חיו ברמת חיים גבוהה ? האם ניתן לחייב את האב מעבר לצרכיהם הבסיסיים?
ישנם מקרים בהם ביה"ד מחייב את האב לשלם מעבר לצרכים ההכרחיים, בקטינים פחות מגיל שש, והיינו במקרה של זוג שהורגל לרמת חיים גבוהה מאוד, סברו ביה"ד [16]ירושלים כי יש להעמיד את חיוב מזונות שני הקטינים, פחותים מגיל שש, על תוספת של שליש מסטדרנט החיוב הרגיל, קרי לחייב בסך של 1,800 ₪ לכל קטין, לאור חיובו של האב אף מדין צדקה גם בקטני קטנים, לדאוג לשמור על רמת החיים להם הורגלו הקטינים.
האגרות משה (אה"ע ח"א סימן ק"ו) חילק בין דין כסות ומדור שם אכן פסק השו"ע שאינו זן לפי עשרו, ובין דין מזונות שם השו"ע סתם וכתב להלכה כי שיעור מזונות ילדיו הוא כשיעור מזונות האם, לפי כבודו. והוסיף האג"מ שאף החולקים על הר"ן יסכימו לכך , ושאני דין כסות שרק לגביו חילקו הרמב"ם והשו"ע בין האם לילדים, "ולפ"ז יצטרך לזון אותם במזונות שנותן לאמם ולא דמי לכסות שבסי' ע"ג סע' ו' שאינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד משום שהקטנים א"צ לכסות שצריכה אמם".
חבר לשיטה זו ניתן למצוא בפסקי דין רבניים חלק ט , בדעת הגר"מ אליהו זצ"ל כי ישנן שיטות ראשונים רבות ולפיהם שיעור מזונות הילדים נקבע לפי רמת עושר האב. אולם הגר"ש ישראלי זצ"ל בספרו חוות בנימין (ח"ב סימן מ"ב) ובפד"ר (ט' עמ' 263) באותו פס"ד של הגר"מ אליהו, חלק עליו וטען כי אין שום שיטה המחייבת מזונות ילדים לפי כבודו של אב, וכך נהוג לפסוק בבד"ר שמחייבים את הצרכים ההכרחיים עבור הקטין.
תשלום מזונות מהאם לאב- האם ניתן לחייב את האם לשלם מזונות?
כפי שפירטתי לעיל, יש הבדל בגישה באם האב מחויב במזונות ילדיו מדין צדקה או שמעיקר הדין.
השלכה נוספת בין חיוב מדיני צדקה לבין חיוב מעיקר הדין הינו באם ניתן לחייב אף את האישה ולא רק את האב. עמדת הרוב בבתי הדין הרבניים [ראה בפס"ד מביה"ד חיפה בתיק 1202045/12 מתאריך 17/12/2019 וכן פסק דין רבים] הינה שאף אם האישה אמידה, ואף בדיני צדקה, הרי שהאב קודם וחיובו חזק יותר מאשר חיוב האם. לעומת זאת, גישת בתי המשפט [עניין פורטוגז, [17]וינקביץ'] וכן חלק מפוסקי ההלכה בבתי הדין הרבניים [ראה בפס"ד מביה"ד הרבני בת"א בתיק 1166261/7 מתאריך 26/03/2019] שבמידה ושני ההורים אמידים, החיוב מוטל על שניהם בשווה.
מה הם מרכיבי המזונות ? מהו תשלום מדור?
כל חיוב מזונות כולל למעשה את הצרכים הבסיסיים של הילדים – אוכל, כלכלה, ביגוד והנעלה. בנוסף לכך מחייבים את האב בהוצאות בגין מדור -שכירות דירה עבור הקטינים וכן בגין הוצאות מדור כגון מים, חשמל, גז ארנונה וכדו'. החיוב הוא בד"כ 33% לילד אחד, 40% לשני ילדים, 50% לשלושה ילדים. יצוין כי האחוזים נגזרים מעלות ממוצעת של דירת 3 חדרים לילד אחד, ודירת 4 חדרים לשני ילדים ומעלה. בנוסף לכך, ישנו את חיוב המחציות – 50% מעלויות של הוצאות חריגות כגון טיפולי שיניים, משקפיים, טיפולים רגשיים, הוצאות חינוך, צהרונים, חוגים, קייטנות וכדו'. בכל הגשת תביעת מזונות יש להתייחס לכלל הרכיבים. להלן טבלת סיכום :
| הוצאה | גובה חיוב בד"כ בביה"ד הרבני |
| מזונות בסיסיים- אוכל, ביגוד והנעלה | 1,250 ₪ |
| מדור | ילד אחד – 33% מעלות שכירות דירת 3 חדרים שני ילדים – 40% מעלות שכירות דירת 4 חדרים שלושה ילדים ומעלה- 50% מעלות שכירות דירת 4 חדרים |
| מחציות- חינוך, רפואה, טיפולי שיניים וכדו' | 50% מעלות ההוצאה |
האם מחייבים מזונות במשמורת משותפת?
בסוגיה זו יש הבדלים משמעותיים בין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט. מאז בע"מ 919 שניתן ע"י בג"ץ, בתי המשפט נוטים לרוב לקבוע שבמזונות ילדים מעל גיל 6, ובמצב בו הכנסות ההורים פחות או יותר זהות, אזי האב משלם 0 מזונות עבור הילדים מאחר והוא נמצא איתם חצי מהזמן השבועי/חודשי. לעומת זאת, בתי הדין הרבניים פוסקים בצורה שונה (מפרשים אחרת את ההלכה ואת הדין האישי) וקובעים שגם במשמורת משותפת, האב חייב לשלם מזונות, אולם מופחתים יותר, בממוצע סביב ה 700 ₪ לילד (לא כולל מדור).
מזונות זמניים
אף בשלב של יישוב סכסוך שבו לא ניתן להגיש תביעות – בזכות הצדדים להגיש תביעת מזונות ובקשה לקביעת מזונות זמניים עבור הילדים – בעיקר במצבים בו המתנה לפגישת המהות תסכן את הילדים ותביא אותם למצב בלתי הפיך. בנוסף, לאחר סיום תקופת היישוב סכסוך ולאחר הגשת תביעת מזונות ילדים מרכזית – ניתן לבקש פסיקת מזונות זמניים עוד טרם קיום דיון הוכחות וזאת בכדי שלא להביא את הילדים למצב שיישארו ללא מזונות עד שיקוים הליך משפטי הכולל טענות והוכחות ופסק דין.
תביעת מזונות עם טוען רבני
כפי שראינו לעיל, מזונות ילדים נידונים לפי הדין האישי- קרי לפי ההלכה (הן בבית משפט והן בבית הדין הרבני). לפיכך יש משמעות קריטית לתבוע מזונות קטינים באמצעות טוען רבני בכדי להגיע למיצוי הזכויות המגיעים לך על פי דין.
עוד ראינו הבדלים רבים בפסיקת בית הדין הרבני לבין פסיקת בית המשפט. במילה אחת ניתן לומר שבמצב כיום, בית הדין הרבני ייטיב עם האישה בפרט במצב של משמורת משותפת.
אולם למעשה, כל מקרה לגופו וכל נושא נידון לפי הנסיבות שלו.
אין במאמר זה בכדי להוות יעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ מקצועי עם טוען רבני מוסמך.
לייעוץ פרטי, ניתן ליצור קשר עם טו"ר אלעד אמסלם בפרטי המצויים מטה.
[1] בבלי, כתובות סה, ע"ב.
[2] רש"י, שם ד"ה 'יוצא בערוב אמו'.
[3] תקנות שתיקנה הסנהדרין בעיר אושא, אחרי שגלתה מירושלים בעקבות חורבן בית שני. ילקוט שמעוני, קסא.
[4] בבלי, כתובות מט, ע"א.
[5] בית שמואל, אבן העזר, סימן עא סעיף קטן ג.
[6] משנה תורה, נשים, הלכות אישות, פרק י"ב, הלכה י"ד.
[7] ארבעה טורים, אבן העזר, סימן עא.
[8] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עא סעיף א.
[9] בית שמואל, שם, סעיף קטן ב.
[10] ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז פ"ד לו(3).
[11] תיק (אזורי ירושלים) 960545-4 (30.01.2018) .
[12] תיק (אזורי פתח תקווה) 298209-4 (17.06.2014) .
[13] תיק (אזורי חיפה) 1011435 (פורסם במאגר פסקי דין של בתי הדין הרבניים, 18.03.2018) .
[14] תיק (אזורי נתניה) 1128743/7 – פורסם כמאמר בשם "מזונות ילדים מחקרים חדשים" של הדיין הרב אוריאל אליהו (23.08.20).
[15] תיק ערעור (גדול ירושלים) 1241751-2 (07.01.2021) .
[16] תיק (אזורי ירושלים) 960545-4 (30.01.2018) .
[17] ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ פ"ד לא(3) 169, 173 (1977).
