פסק דין

א.         לפנינו ערעור על החלטתו של הרכב בית הדין הרבני האזורי ירושלים הדן בעניינם של הצדדים שלא לפסול את עצמו.

החלטתו של בית הדין קמא קצרה היא, וזו לשונה:

לפני בית הדין בקשת בא כוח האיש לפסול את ההרכב. לדבריו החלטות בית הדין מוכיחות כי יש משוא פנים בתיק זה לטובת האישה.

באת כוח האישה הגיבה באריכות ובבהירות רבה על טענות בא כוח האיש.

בית הדין מבהיר כי אין שום עילה למשוא פנים בתיק זה, אין קרבת משפחה בין מי מהדיינים למי מהצדדים ואין עניין ממוני ביניהם. אם החלטות בית הדין ואופן קבלתן אינן מוצאות חן בעיני בעל דין הוא רשאי לערער עליהם כמקובל, אך אין זו עילה כלל וכלל לפסילת הרכב ולעכב את ההליך.

לפיכך בקשת האיש נדחית.

בערעור אין המערער מצביע על טעויות, לכאורה, בקביעותיו של בית הדין קמא כי "אין קרבת משפחה בין מי מהדיינים למי מהצדדים, אין עניין ממוני ביניהם" וכו' אלא שטוען הוא, כפי שטען בבקשת הפסילה שהגיש לבית דין קמא עצמו, כי התנהלות בית הדין מלמדת על קיומו של משוא פנים והעדפה של המשיבה על פניו וכפי שיפורט להלן.

עם זאת אין להלין על המערער שלא הצביע כאמור על 'טעויות' קונקרטיות בנימוקיו של בית הדין קמא, שהרי אין זו אלא תולדה טבעית של קיצורה של ההחלטה כאמור.

ב.         ובעניין זה – אף שאת הערעור עצמו סבורים אנו שיש לדחות וכפי שייאמר להלן – מוצאים אנו צורך להעיר ולהאיר תחילה:

לא אחת מוגש לבית דיננו ערעור על החלטתו של בית דין אזורי או של דיין בבית דין אזורי שלא לפסול את עצמו, ולא אחת סגנונה של ההחלטה מושא הערעור דומה הוא לסגנונה של ההחלטה שעליה הוגש הערעור שלפנינו עתה.

וכאן ייאמר כי אף אם אכן אין עילת פסלות – וכך הוא גם בענייננו – "לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר":

החלטה של בית הדין צריכה להיות מנומקת כפי שמצוות תקנות הדיון.

מן הדין הוא כי הנמקתה של החלטה תעמוד על כל מרכיביה של הבקשה שבעניינה ניתנת ההחלטה, שאם לא כן נמצא כי אף אם ההחלטה בכלל מנומקת היא – יש בה מרכיבים, שבפן המהותי כל אחד מהם הוא החלטה בפני עצמה אלא שכולם נקבצו באו להחלטה אחת, שחלקם הם בבחינת החלטה שאינה מנומקת.

כך בכל החלטה ועל אחת כמה וכמה בהחלטה הדוחה בקשת פסלות שלגביה נראה כי חובת ההנמקה מבוססת גם על הציווי "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מה' ומישראל", ובעניינה אף נקבעה הנחיה מפורשת בסעיף ב(3) להנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול – התשפ"ג: "החלטה שתינתן תהא מנומקת מתוך התייחסות לכל פרטי הבקשה."

נציין כי בערעור שלפנינו מלין המערער על העדר ההנמקה המספיקה ועל הסטייה מהנחיה זו. אכן לדברי המערער בסעיף 79 לכתב ערעורו "די בעניין מהותי זה בכדי להורות על פסילת הרכב בית דין קמא אשר אף מזלזל בהוראות נשיא בתי הדין" אין כל יסוד בדין: חזקה על בית הדין קמא כי אינו מזלזל בהנחיות הנשיא אלא שהללו כנראה נשמטו ממנו, ובין כך ובין כך – טעות שכחה או אף זלזול בהנחיות נשיא בית הדין אינן עילות פסלות לא על פי דין תורה ולא על פי החוק.

אך גופה של טענה כי ההנמקה שבדברי בית הדין קמא אינה מספקת – הדין עימו:

האמירה כי אין קרבה משפחתית בין הדיינים לבין אחד הצדדים ואין לדיינים עניין ממוני בתיק – אינה מספיקה (ומאידך גיסא גם אינה נצרכת שעה שלא עלתה טענה כי יש קרבה כזו או כי ישנו עניין כזה). עילות הפסלות של דיין על פי סעיף 19א לחוק הדיינים אינן מתמצות לעילות של פסלות שמן הדין בשל קרבה משפחתית או עניין ממוני (פסול 'קרוב' ופסול 'נוגע') אלא כוללות כל מצב שבו "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט", כלשון החוק שם בסעיף קטן (א). בסעיף קטן (ב) שם, המונה כמה עילות פסלות ספציפיות ובכללן קרבה משפחתית או עניין ממוני, מודגש כי הללו נמנות "בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א)", היינו: הדגיש המחוקק כי אין מדובר כאן ב'כלל ופרט' שבו 'אין בכלל אלא מה שבפרט' וכי פסלות על פי הוראות סעיף קטן (א) יכולה להתקיים גם אם אין קרבה משפחתית ולא עניין ממוני או כל עילה אחת מאלה המנויות בסעיף קטן (ב). ולפיכך שעה שנטענת טענת פסלות שאינה נשענת על העילות המנויות בסעיף קטן (ב) אין די, וגם אין צורך, לומר כי העילות שבסעיף קטן (ב) אינן מתקיימות, ויש צורך לבאר מדוע הטענה שנטענה אינה נכונה או אינה מהווה כשלעצמה עילת פסלות.

עוד יוטעם ויובהר כי העילות שבסעיף קטן (ב) הן בעיקרן מצבים שבגינם עולה על הדעת החשש למשוא פנים גם ללא כל התנהלות המעוררת חשש כזה, אך – ודומה כי סעיף קטן (א) בא גם לשם כך, אם כי נועד הוא גם לכלול סיטואציות שאומנם לא פורטו בסעיף קטן (ב) אך דומות הן לאלה שפורטו בו – בצידן של אלה אפשרי הדבר שהתנהלות דיין תעורר חשש למשוא פנים וזאת גם אם לא יוכל בטוען לקיומו של משוא הפנים להצביע על דבר שיגרום לדיין לשאת פנים לשכנגדו.

לשון אחר: חשש למשוא פנים יכול להתקיים כשנראה שיש דבר שיגרום לדיין לשאת את פני אחד הצדדים אף אם טרם ראינו כי אכן נושא הוא את פניו, וכשקיים דבר כזה, כגון אחת העילות המנויות בסעיף קטן (ב), אין המבקש את בקשת הפסלות צריך להראות אלא את קיומו ולא את קיומו של משוא הפנים עצמו; אך יכול הוא גם להתקיים כשאין אנו רואים דבר שיגרום למשוא הפנים אך רואים אנו לכאורה את משוא הפנים עצמו.

ג.          ואומנם ייתכנו מקרים – ורבים הם – שבהם התנהלות מסוימת תוכל להתפרש כנובעת ממשוא פנים ומלמדת על קיומו אך תוכל גם להתפרש בדרך שונה (וכך אגב אף אם ייקבע כי התנהלות שגויה היא, לא כל שגיאה היא תוצאה של משוא פנים). ולעיתים במקרים כאלה יש משמעות לקביעה כי אין עילה העשויה לכאורה להביא לידי משוא פנים, שכן ההנחה היא כי לכל מסובב יש סיבה: אם קיים משוא פנים הרי שיש דבר שגרם לו, ואם אין אנו יכולים להצביע על אותו דבר מסתבר שלא משוא פנים יש כאן אלא דבר אחר המביא לאותה התנהלות (צודקת או שגויה). אך זאת רק לאחר שהסקנו כי להתנהלות המדוברת יש הסבר סביר נוסף, מלבד משוא פנים, שכן אם אין להתנהלות הנטענת הסבר כזה אזי תתבקש המסקנה כי אכן יש משוא פנים בדבר, ואף אם לא מצאנו את סיבתו – לא את סיבתו של כל דבר יכולים אנו לאבחן.

ומכיוון שכך, שעה שטוען צד למשוא פנים – אף אם לא מתקיימות העילות שבסעיף קטן (ב) הנ"ל – צריכה ההנמקה של דחיית טענתו לכלול גם הסבר הנוגע בגופן של טענותיו ומסביר או כי ההתנהלויות המיוחסות בהן לבית הדין לא היו ולא נבראו או כי מוסברות הן בדרך הגיונית שאינה 'משוא פנים'.

נוסיף להטעים גם כי אכן אין הדברים אמורים במקרה שבו הטענה למשוא פנים אינה נשענת אלא על אי־שביעות רצונו של אחד הצדדים מהחלטה זו או אחרת של בית הדין, ובהקשר זה צדקו דברי בית הדין קמא באומרו "אם החלטות בית הדין […] אינן מוצאות חן בעיני הבעל דין הוא רשאי לערער עליהם כמקובל, אך אין זו עילה כלל וכלל לפסילת הרכב ולעכב את הליך". אך כשהטענה היא על התנהלות – ובמכוון השמטנו מהציטטה האחרונה שמדברי בית הדין את המילים "ואופן קבלתן [של ההחלטות]", שכן הנוסח הכוללני "אופן קבלתן" עשוי לכלול גם את ההתנהלות – כגון יחס שונה לשני בעלי הדין בדיון עצמו העשוי ללמד על משוא פנים ולמצער ליתן תחושה שמשוא פנים אכן קיים ולהביא להסתתמות הטענות וכל שכן כשאכן מדובר בשמיעת אחד מבעלי הדין וחסימת רעהו מלטעון, אזי נדרש מענה לגופה של טענה.

חבל אפוא שלא מצא בית הדין קמא עצמו לנמק בפירוש מדוע טענותיו של המערער אינן צודקות, ושוב ייאמר: סבורים אנו כי הטענות אינן צודקות וכפי שנבאר להלן, אך משלא הבהיר ונימק זאת בית הדין קמא בעצמו במפורש הרי שלא יצא ידי חובת ההנמקה הקבועה בתקנות ולא ידי חובת הנקיות מה' ומישראל וממילא הביא גם לידי הערעור על החלטתו.

ד.         ולגופו של עניין:

המערער מעמיד את טענתו למשוא פנים של בית הדין קמא, מעבר לאמירה כללית על הבדל בין היחס אליו ליחס אל המשיבה ועל מניעתו מלטעון, על שלוש רגליים קונקרטיות: מתן החלטה כי יינתן צו למניעת דיספוזיציה בנוגע לנכס המשותף, עם השלמת הליכי רכישתו את חלקה של המשיבה בנכס, עד להשלמת בירור התביעות שבין הצדדים – ללא שיתאפשר לו להגיב לטענה שבגינה נדרש צו כזה לכאורה; מתן החלטה כי במסגרת חלוקת הרכוש תוכל המערערת לבחור שני קרוואנים, אחד גדול ואחד קטן, מבין הארבעה שבבעלות הצדדים, שניים גדולים ושניים קטנים – ללא שיתאפשר לו לטעון לעניין זה; ואמירות פוגעניות של בית הדין כלפיו או כלפי בא כוחו.

המשיבה לא מצאה לנכון להגיב לערעור אף שאפשרנו לה להגיב עליו, וחבל. עם זאת יש די בתשתית שלפנינו כדי לדון בערעור ולהכריע בו אף ללא תגובתה, וכפי שהובהר כבר בהחלטה קודמת של אחד החתומים מטה ההכרעה יכולה להתקבל (כמקובל בערעורי פסלות) גם על בסיס הטענות והחומר שבתיק, ללא דיון פרונטלי.

עיינו אפוא במכלול החומר: בכתב הערעור ובנספחיו, בבקשת הפסלות שהוגשה לבית הדין קמא ובתגובתה של המשיבה לה, פרוטוקולי הדיונים וכו', לאחר העיון באנו למסקנה כי אין לטענות המערער על מה שיסמוכו. להלן נסקור את הטענות ביתר הרחבה אחת לאחת, נפרט וננמק.

ה.         הטענה הראשונה היא כאמור בגין מה שמתאר המערער כמתן החלטה כי יינתן צו למניעת דיספוזיציה בנוגע לנכס המשותף, עם השלמת הליכי רכישתו את חלקה של המשיבה בנכס, עד להשלמת בירור התביעות שבין הצדדים – ללא שיתאפשר לו להגיב לטענה שבגינה נדרש צו כזה.

במה דברים אמורים?

לצדדים נכס משותף שבית הדין קמא קבע (על בסיס ההסכם בין הצדדים, ההתדיינות ביניהם וכו' – הפירוט אינו מענייננו כעת, אך לא נימנע מלציין כי לעמדת המשיבה קביעה זו אינה צודקת, אם כי אין היא טוענת בגינה לפסלותו של בית הדין קמא) כי המערער הוא שירכוש את חלקה של המשיבה בו, קביעה שלכאורה מיטיבה דווקא עם המערער (וכאמור המשיבה אכן אינה שבעת רצון ממנה).

בכ"ב בניסן התשפ"ד (30.4.24) התקיים בבית הדין קמא דיון בהקשר לקידומם של הליכי המכר ועל רקע טענות של המשיבה בעניין, טענות שבגינן סבר בית הדין קמא בתחילת הדיון כי מבקשת היא לבטל את הסכם המכר אלא שבאת כוחה 'תיקנה' את בית הדין באומרה "אנו לא מבקשים לבטל את ההסכם, אלא ללכת לפי ההסכם". נוכח טענות אלה אמר בית הדין קמא למשיבה ולבאת כוחה "אנו אומרים בכל תיק שצריך לדעת להתפשר".

המשיבה העלתה טענות שונות בנוגע לעמידתו של המערער בתנאי ההסכם ואף באשר לשלביו הקודמים של ההליך שבהם נקבע כי אכן ירכוש הוא את חלקה בנכס. בין השאר טענה "הוא לא משלם מזונות, יש לו גם הרבה חובות כלפיה", "אין לו כסף", "אני לא רוצה להגיע לעיקולים".

בית הדין הגיב לטענותיה של המשיבה באומרו כי דווקא משום כך "כדאי לך שהוא ירכוש את הדירה ויהיה לך מאיפה לגבות את החובות" ואף הסביר כי כמקובל בהליכי מכר נדל"ן נדרש הקונה לשלם בשלב ראשון סכום מסוים, בדרך כלל כעשרה אחוזים מערך הנכס, וככל שאין הוא עומד לאחר מכן בתשלומים והדברים עולים כדי הפרה של החוזה המביאה לביטולו סכום זה נותר בידי המוכר כפיצוי.

המשיבה שבה לטעון ובין השאר אמרה באת כוחה שוב "היא גם לא מקבלת ממנו מזונות כי אין לו כסף", ושוב אמר בית הדין "ייתן האיש דמי קדימה, ואם לא יעמוד בתשלומים יחולטו דמי הקדימה. בנוסף יהיה מהיכן לגבות בעתיד".

כאן הקשתה באת כוח המשיבה: "ואם הוא ימכור את הבית מיד אחר הרכישה ויעלים את הכספים?" ובית הדין השיב: "נוציא צו איסור דיספוזיציה על הדירה עד לאחר גמר בירור הטענות הכספיות בין הצדדים."

על דבריו אלה של בית הדין קמא יצא קצפו של בא כוח המערער – בדיון, בבקשת הפסלות ובערעור שלפנינו, וכה אמר בדיון: "אנו יושבים ושותקים וניתנים החלטות ללא שמיעת דברינו." בית הדין קמא הסביר: "אמרנו שנוציא צו עיקול על הדירה עד לאחר בירור הטענות הכספיות שבין הצדדים."

למעיין בפרוטוקול הדיון נדמה בשלב זה כי ההסבר הניח את דעתו של המערער ובא כוחו, אלא שלאחר כמה שורות פרוטוקול נוספות שעסקו בטענות אחרות של המשיבה כששב בית הדין קמא וסיכם "תפנו אליו [=אל עורך הדין שטיפל במכירת הנכס] היום, ומיד אחרי שהדירה עוברת על שמו של האיש אנו נוציא צו לאיסור דיספוזיציה עד לאחר גמר בירור תביעות הרכוש של הצדדים", שב בא כוח המערער להלין כשהוא מעלה לראשונה בקשת פסלות:

אני מבקש לרשום, בית הדין נתן כאן עכשיו החלטה מבלי לשמוע קודם את טענות האיש. בית הדין נתן החלטה שהוא ייתן מראש צו שלא למכור את הבית, ולכן אני מבקש להגיש בקשה לפסילת שופט.

בית הדין הגיב: "אתה מסלף את הדברים, אנו נותנים לאיש לרכוש את הדירה ולרשום אותה על שמו". שוב אמר בא כוח המערער: "בית הדין אמר שהוא ייתן צו." ושוב הסביר בית הדין קמא במה דברים אמורים: "צו איסור דיספוזיציה לאחר הרכישה."

בשלב זה הגיב בא כוח המערער בצעקה, כעדות הפרוטוקול: "אז דעתו של בית הדין נעולה מבלי לשמוע את דעתנו." בית הדין הגיב "נבקש שלא לצעוק עלינו", ובא כוח המערער הודיע: "נבקש להגיש בקשה לפסילת שופט."

בית הדין קמא קבע מייד כי "הבקשה נדחית" והוסיף כי מדובר בבקשת פסלות "ללא נימוק". בא כוחו של המערער טען "נאמר נימוק בצורה מאוד ברורה". עם זאת, למרות טיעון זה, לא שב בא כוח המערער (או המערער עצמו) להעלות בהמשכו של אותו דיון או בבקשה כלשהי בסמוך לו את בקשתו לפסול את המותב. הבקשה הועלתה שוב, ולראשונה בכתב ותוך פתיחת תיק מתאים, בט"ו באב התשפ"ד (19.8.24) – למעלה משלושה וחצי חודשים לאחר הדיון שבמהלכם ניתנו לא פחות משבע החלטות בבקשות שונות בתיקי הצדדים – כחלק מבקשת הפסלות שבה הועלו טענות נוספות שיידונו להלן.

ו.          דינה של בקשת הפסלות הנשענת על הטענה כי ההחלטה על צו איסור הדיספוזיציה ניתן ללא שמיעת המערער היה צריך להיות מן הדין, וכך גם דינו של הערעור על ההחלטה לדחות בקשה זו, דחייה הן מטעמים מהותיים והן מטעמי פרוצדורה:

ז.          נפתח בפרוצדורה:

הכלל הוא כי בקשת פסלות צריכה להיות מוגשת בסמוך לאירוע או לקבלת המידע שבגינו היא מוגשת, לעניינו של ערעור הכלל הוא כידוע, כפי שנקבע בתקנות הדיון, כי עליו להיות מוגש בתוך שלושים יום. כלל נוסף הוא כי אין בית דין אזורי משמש ערכאת ערעור על עצמו ומשנתן החלטה אין מקום להגיש לפניו שוב את אותה בקשה שבגינה ניתנה ההחלטה ולבקש כי ייתן החלטה שונה.

בענייננו ביקש המערער מבית הדין קמא במהלך הדיון כי יפסול את עצמו בעילתה של הטענה האמורה. הבקשה נדחתה מיידית, ומאותה שעה לכאורה לא היה מקום לשוב ולהגישה לבית דין קמא, שהרי אין הוא ערכאת ערעור על עצמו, אלא, ככל שסבר המערער כי יש הצדקה לכך, יכול היה המערער להגיש ערעור עליה לבית דיננו בתוך שלושים יום ממועד ההחלטה, היינו מועד הדיון, ואת זאת לא עשה.

משהגיש את הבקשה לבית הדין קמא לאחר שלושה וחצי חודשים הייתה זו צריכה להידחות הן משום שכבר נדחתה במהלך הדיון, שלושה וחצי חודשים קודם לכן, ואין בית הדין קמא דן שוב בבקשה שבה כבר הכריע, הן משום שהגשתה לאחר שלושה וחצי חודשים (ולא כל שכן כשבמהלכם של הללו היו ההליכים שבין הצדדים פעילים ושוקקי חיים כאמור) מנוגדת לעיקרון כי בקשת פסלות צריכה להיות מוגשת בסמוך להיווצרות או להיוודעות העילה לה.

מאותן סיבות עצמן יש לדחות גם את הערעור ככל שנשען הוא על בקשה זו, שכן פרק הזמן לערעור על ההחלטה שתוך כדי הדיון חלף עבר זה מכבר, ולערעור שהוגש על ההחלטה המאוחרת לה – זו שניתנה לאחר הבקשה שמט"ו באב (19.8) אין מקום שעה שהחלטה זו, בהקשר לעילה המדוברת, אינה אלא חזרה על החלטה קודמת תוך שימור העיקרון שאין בית הדין קמא דן שוב במה שכבר נדון לפניו והוכרע.

אלא מאי? שמא יאמר המערער כי 'החלטה' שלאחריה אין מקום להגיש שוב לבית הדין קמא את אותה בקשה עצמה ושממנה ואילך יש למנות את הימים להגשת ערעור אינה החלטה הנאמרת בדיון ונכתבת בפרוטוקול אלא רק החלטה כתובה וחתומה בידי הדיינים, ועל כן – יטען – יכול היה להגיש את הבקשה שמט"ו באב (19.8) ויכול הוא לערער על דחייתה?

אם כה יאמר הרי יידרש להסביר הכיצד מלין הוא על 'החלטה' שניתנה תוך כדי הדיון לעניין מתן צו איסור דיספוזיציה וטוען כי יש בה משום מתן החלטה ללא שמיעת שני הצדדים? אם אמירת בית הדין כי ייתן החלטה – החלטה היא, קל וחומר כי אמירתו כי הבקשה נדחית – החלטה היא.

ובין כך ובין כך:

אם אכן נבקש שלא לראות בהחלטה שתוך כדי הדיון 'החלטה', הרי שעל דרך ההיקש לא נראה גם בבקשת הפסלות שנאמרה אז 'בקשה', ומה גם שלא נפתח אז תיק, כנדרש, לצורך בקשת הפסלות. לא זו אף זו אלא שלאחר 'בקשה' זו המשיכו ההליכים להתנהל מבלי שימחה המערער ויטען כי אין להמשיך במתן החלטות טרם החלטה בבקשת הפסלות שהגיש, ומכאן לכאורה אחת מן השתיים: או שאכן ראה בהחלטה שבמהלך הדיון החלטה או שאף הוא לא ראה את בקשתו אז כבקשה המחייבת מתן החלטה טרם המשך ההליכים ומתן החלטות אחרות.

ומעתה נצטרך להסיק כי בקשת הפסלות שבגין דברי בית הדין בכ"ב בניסן התשפ"ד (30.4.24) הוגשה לראשונה בט"ו באב (19.8), וכאמור: בקשת פסלות צריכה להיות מוגשת מייד עם היווצר או עם היוודע העילה לה ואין לה מקום לאחר המשך ההליכים לאורך שלושה וחצי חודשים נוספים.

עד כאן באשר להיבטי הפרוצדורה, אך לא נימנע מלהעיר גם כי בעניינה של בקשת פסלות יש בפרוצדורה גם משום מהות שכן בהגשתה של בקשה כזו באיחור יש כדי ללמד כי המבקש עצמו הבין בשעתו כי אין בצקלונו טענה של ממש וכי אין בהתנהלות בית הדין משום משוא פנים אלא שלאחר זמן משסבר כי יפיק תועלת מבקשת פסלות – שמא תתקבל ולמצער שמא תביא לעיכוב ההליכים – ניסה את מזלו.

ח.         ומכאן אף למהות בטהרתה:

ראשית, צו איסור דיספוזיציה – צו עיקול למעשה – שנועד להבטיח את האפשרות לגבות מן הנכס שעליו מושת הצו את סכומי התביעה ככל שייפסקו הוא צו היכול להיות מושת, ומושת הוא כדבר שבשגרה, גם במעמד צד אחד. אפשר לטעון כי בנסיבות העניין יש הצדקה למתן צו כזה ואפשר לטעון כי אין הצדקה ליתנו, טענה כזו יכולה לעלות גם לאחר שמושת הוא במסגרת בקשה לביטולו (או במסגרת ערעור עליו), אך קשה לכלכל טענה כי אם נתן בית הדין צו כזה ללא שישמע את טענות הצד שנגדו ניתן הצו – ולא כל שכן כשלא נתן בית הדין צו כזה בפועל אלא רק אמר כי ייתנו – הרי שנהג בכך שלא כדין ובמשוא פנים.

מן העיון בפרוטוקול נראה כי בשל כך אכן לא הבין בית הדין קמא עצמו על מה מלין המערער וסבר כי לא הבין במה דברים אמורים. לכן ניסה בית הדין קמא פעם אחר פעם להסביר למערער ולבא כוחו כי מדובר רק בצו עיקול זמני, עד לבירור התביעות שבין הצדדים, להבטחת אפשרות הגבייה ככל שתתקבלנה טענות המשיבה וכפי שהבהיר בית הדין בפירוש "יהיה מהיכן לגבות".

מלשונו של בית הדין נראה כי סבר שהמערער הבין בטעות כי נעתר הוא להתנגדותה של המשיבה כי ירכוש את הנכס – מה שאילו היה נכון אפשר היה להבין את הטענה על קבלת ההחלטה ללא שמיעת המערער – ועל כן ניסה להסביר כי ההפך הוא הנכון "אנו נותנים לאיש לרכוש את הדירה ולרשום אותה על שמו". עוד קודם לכן הדגיש בית הדין שוב ושוב כי הצו שאמר שייתן נוכח חששותיה וטענותיה של המשיבה אינו אלא "צו עיקול על הדירה עד לאחר בירור הטענות הכספיות שבין הצדדים", "אחרי שהדירה עוברת על שמו של האיש" "עד לאחר גמר בירור תביעות הרכוש של הצדדים" ואף לאחר מכן שב בית הדין להטעים "צו איסור דיספוזיציה לאחר הרכישה."

לא בכדי אף אמר בית הדין קמא כי בקשת הפסלות שהוגשה לאחר מכן היא "ללא נימוק", שכן לאחר שהבהיר כי לא קיבל את התנגדות המשיבה להעברת הנכס על שם המערער אלא להפך "אנו נותנים לאיש לרכוש את הדירה ולרשום אותה על שמו" וכי כל שיינתן להנחת דעת המשיבה הוא צו עיקול להבטחת יכולתה לגבות בעתיד את שייפסק, אם ייפסק, לטובתה, מה שנעשה במעמד צד אחד כדבר שבשגרה, קשה להבין איזה נימוק יש לבקשת הפסלות מצד המערער.

שנית, אף לו היה צו עיקול יכול להינתן רק לאחר שמיעת שני הצדדים – צו כזה לא ניתן במהלך הדיון, טרם שמיעת הטענות. טענתו של המערער אינה אלא כי בית הדין החליט ליתן צו כזה כבר אז, וכדבריו בדיון "בית הדין נתן החלטה שהוא ייתן מראש צו", "בית הדין אמר שהוא ייתן צו", "דעתו של בית הדין נעולה מבלי לשמוע את דעתנו".

לדברים אלה אין כל יסוד. איננו יודעים את בא כוחו של המערער ואיננו יודעים אם ובאיזו מידה עוסק הוא בענייני משפחה בכלל ובהליכים בבית הדין הרבני בפרט (באינדקס עורכי דין הוא מופיע כמי שעוסק בעיקר ב"ירושות, ליקויי בניה, מקרקעין/נדל"ן, נזיקין, צוואות ועזבונות"), אך כל המצוי בתחום יודע כי הן בשל מחויבותו של בית הדין, על פי ההלכה, לעשות פשרה טרם יעשה משפט, הן בשל שיטת ההתדיינות בו – השיטה האינקוויזיטורית שבה בית הדין מעורב בהליך כולו באופן פעיל ולא רק משקיף על הצדדים כאילו 'מן הצד' תוך מעורבות מינימלית בניהול הדיון בפן של סדר תקין כבשיטה האדוורסרית – והן בשל הרגישות היתרה של הליכי משפחה משתדל בית הדין לצמצם את המחלוקות ככל האפשר, כשאין הוא רק מתווך בין הצדדים לאחר שאמר כל אחד מהם את דברו אלא אף תוך כדי דברי כל אחד מהם מנסה להציע פתרונות שימזערו את הפערים ואת המחלוקות.

כך תדיר, על אחת כמה וכמה בדיון המדובר שבו המסגרת הכללית הייתה לכאורה דווקא הגנת המערער, שנקבע קודם לכן כי ירכוש את הנכס, משהעלתה המשיבה טענות וחששות נגד קביעה זו:

בית הדין – בצעד מתבקש נוכח ההחלטות הקודמות והמיועד להביא לסיום יעיל ומהיר ככל האפשר של ההליך, תוך מינימום של מחלוקות, לטובת שני הצדדים ובראש ובראשונה לטובת המערער עצמו שביקש אכן לרכוש את הנכס – ניסה להשיב על טענות המשיבה ועל חששותיה באופן שיפיס את דעתה ויצמצם מראש, עוד טרם שיידרש המערער להגיב לטענות, את הפערים בין הצדדים. כך ולפיכך משהעלתה המשיבה את החששות שלאחר שירכוש המערער את חלקה בנכס לא יוכל לפרוע את חיוביו כלפיה או כלפי הילדים, כשההקשר כולו מלמד לכאורה כי בשל כך מבקשת היא להשהות – אם לא לבטל – את רכישת הנכס בידי המערער, הבהיר בית הדין כי כדי לאיין חששות אלה די בהטלת איסור דיספוזיציה על הנכס לאחר שיירשם על שם המערער ואין עילה למנוע ממנו את הרכישה עצמה.

אין בדברים מעין אלה קביעה סופית – טרם שמיעת המערער – כי כך אכן יהיה (אם כי לגופו של עניין אכן מדובר בקביעה סבירה שכן כאמור הטלת צו עיקול עד לבירור התביעה היא פרקטיקה שגרתית), אלא צמצום טווח המחלוקת האפשרי, כשברור לכל היודע את דרך ניהולו של דיון בבית הדין כי לאחר מכן לכשישיב המערער לטענות יוכל – וכך נראה שציפה בית הדין קמא שיהיה – להסכים בעצמו לקביעה המוצעת כי הנכס יירשם על שמו עם התשלום בעבורו ובהתאם להסכם אך יירשם עליו עיקול עד לבירור יתר התביעות, אך יוכל גם להתנגד לכך ולהעלות את טענות הנגד.

ונוסיף כי לא זו בלבד שכך מתנהל הדיון בבית הדין לא אחת, כשהדברים נעים הלוך ושוב בין ניסיונות גישור ופישור לבין הכרעה ולרוב אין מדובר לא בפשרות והסכמות מלאות אך גם לא בהכרעה בכל המחלוקות שהיו תחילה אלא בצמצום המחלוקות באמצעות הגישור והפישור והכרעה במה שנותר מהן, ולא זו בלבד שדינמיקה זו היא המשתקפת מפרוטוקול הדיון המדובר, אלא שהדברים אף עולים בפירוש מדברי בית הדין קמא בתחילתו של אותו דיון – דברים שהופנו דווקא למשיבה נוכח טענותיה – "אנו אומרים בכל תיק שצריך לדעת להתפשר", דברים שלאחריהם ברור בתכלית כי דבריו של בית הדין בהמשך אל המשיבה כי הנכס יירשם על שם המערער תוך הטלת איסור דיספוזיציה לאחר מכן עד לסיום ההליכים אינם הכרעה אלא חלק מן ההצעה הבאה לצמצם את המחלוקות ולהביא את המשיבה להסיר את התנגדותה להשלמת מכירת הנכס למערער בהקדם.

טענותיו של המערער כי יש בדברים משום משוא פנים למשיבה – תמוהות ומופרכות הן מעיקרן.

ט.         עוד שתי טענות העלה המערער כאמור וביקש לפסול בגינן את בית הדין קמא. שתי הטענות מבוססות על התנהלותו של אותו דיון – דיון שהתקיים בג' בתמוז התשפ"ד (9.7.24), כחודשיים וחצי לאחר קודמו.

פסול אחד, דומה לקודמו, מצא המערער כאמור לעיל ב'החלטה' כי במסגרת חלוקת הרכוש תוכל המערערת לבחור שני קרוואנים, אחד גדול ואחד קטן, מבין הארבעה שבבעלות הצדדים, שניים גדולים ושניים קטנים. לטענת המערער אף 'החלטה' זו ניתנה ללא שיתאפשר לו לטעון לעניין זה.

להלן יתבאר אם אומנם כן הוא.

אם פסול זה שלו טוען המערער הוא 'מין במינו' של קודמו, הרי שהפסול האחר הוא 'מין בשאינו מינו' של פסול זה – אין הוא עוסק בטענה על קבלת החלטות ללא זכות טיעון אלא בטענה על יחס פוגעני כלפי המערער ובא כוחו – ברם מאחר שהטיעונים בנוגע לשני מיני פסול אלה מצויים 'בתערובת' בתוך הדיון, נתאר את התנהלותו של הדיון:

בדיון שהתקיים כאמור בג' בתמוז התשפ"ד (9.7.24) עלתה סוגיית הקרוואנים במסגרת ההתדיינות הרכושית.

בפתח הדיון שאל בית הדין את הצדדים "איך אנחנו מתקדמים. איפה זה עומד?" בתגובה תיארה באת כוח המשיבה בקצרה את מצב העניינים בנוגע להסכם המכר והמשיכה "אנחנו ביקשנו את הדיון בעניין הרכוש", לשאלת בית הדין שסבר תחילה כי מדובר במחלוקות באשר להסכם המכר הבהירה כי אין לה טענות בעניין עבודתו של עורך הדין שטיפל במכירת הנכס אלא "יש לי טענות על זה שהאיש קונה את הבית. אנו צריכים לדון לגבי הרכוש". כשניסתה להמשיך בדבריה "לפני שנתיים הצדדים התגרשו, והיה הסכם גירושין…" קטע בא כוח המערער את הדברים וביקש להשיב, בית הדין מנע זאת ממנו באומרו: "נשמע את תביעת האישה, כי היא 'הזמינה' את הדיון." בא כוח המערער ניסה שוב – "אדוני דיבר על נושא הדירה, ואנו רוצים להתייחס לכך", ובית הדין שב ואמר: "נשמע קודם את האישה."

כבר עתה נציין כי המערער טוען כי הדיון נקבע לבקשת שני הצדדים ושלא כדברי המשיבה "אנחנו ביקשנו" ודברי בית הדין "היא 'הזמינה' את הדיון", אולם מעיון בתיק עולים תימוכין לעמדת המשיבה ולדבריו אלה של בית הדין, הדיון הקודם נקבע לבקשת המשיבה ובמהלכו משהעלתה טענות בעניינים נוספים מעבר לשנדונו בו הבהיר בית הדין כי אותו דיון נקבע באופן בהול ויתר הטענות יידונו בדיון נפרד. הדיון בג' בתמוז (9.7) נקבע לכאורה בהתאם לכך, וצודקת אפוא הקביעה כי נקבע לבקשת המשיבה.

ואומנם המערער טוען כי ביסודו של דבר בקשה שלו והחלטה קודמת של בית הדין קמא, למעלה משנה קודם לכן, שבעקבותיהם נקבע דיון שנדחה ובוטל לאחר מכן כמה פעמים – תחילה בשל מלחמת 'חרבות ברזל' שפרצה יומיים טרם המועד שיועד לו תחילה, אחר כך בשל דחיפות הדיון בעניין ילדי הצדדים שבשלה נדון עניינם במקום ענייני הרכוש במועד החלופי ושוב לבקשת המערער עצמו שנומקה בנסיבות רפואיות. יודגש כי המשיבה בתגובתה לבקשת הפסלות שהוגשה לבית הדין קמא מכחישה זאת וטוענת כי אף הדיון 'המקורי' נקבע לבקשתה בלבד ועיון בתיקי בית הדין קמא מלמד לכאורה כי הצדק עימה. אולם אף לשיטת המערער, שהעובדות אינן תומכות בה לכאורה כאמור, הדיון המקורי האמור נקבע ובוטל זה מכבר, אלא מאי? הדיון שהתקיים בכ"ב בניסן (30.4) בא במקום דיון זה וכך גם הדיון דנן הנועד להשלים את שלא נדון בקודמו. לדעת המערער עולה מכך כי דיון זה הוא גם 'לבקשתו' שלו, ולעניין זה מסתמך המערער גם על דיוק הלשון בהחלטה מכ"ד בניסן התשפ"ד (2.5.24) "על המזכירות לקבוע מועד נוסף לדיון לצורך בירור כל התביעות הכספיות של הצדדים". אלא שמנוסח כוללני זה, בתוך החלטה שלא זה עיקר עניינה, קשה להסיק כי אכן סבר בית הדין באותה שעה כי נדרש הוא לבירור תביעות ובקשות הדדיות, ואף אם היו ברקע בקשה והחלטה קודמות שבגינן נקבע הדיון שנדחה כמה פעמים ושמהן נגזר צורך לקיים דיון לבקשתו של המערער – וכאמור המשיבה מכחישה זאת ולכאורה כי הצדק עימה – אי אפשר להלין על בית הדין קמא, שעניינם של הצדדים שלפנינו אינו היחיד כידוע שבו הוא דן, על כי זכר שלאחרונה קבע את הדיון לצורך השלמת טיעוני המשיבה שהועלו בדיון הקודם, ולבקשתה, ולא זכר כי למעלה משנה קודם לכן הייתה גם בקשה של המערער שבעקבותיה נקבע הדיון שנדחה.

משנה תוקף יש לאמור שעה שבדיון עצמו לא הכחיש המערער את דברי המשיבה "אנחנו ביקשנו" ולא העיר על דברי בית הדין, ומשכך – אף לו צדק בטענתו, לא היה כל מקום להלין על בית הדין קמא בעניין זה: לכל היותר אפשר היה לטעון כי המשיבה הטעתה את בית הדין קמא באמירה "אנחנו ביקשנו", ואם המערער לא אמר דבר בעניין זה (אף שלאורך הדיון, כפי שייראה להלן, לא נמנע מלענות ולטעון לאו דווקא על מה שהתבקש ואף לא נמנע מלהתפרץ לתוך דברי אחרים) – אין לו להלין אלא על עצמו.

נשוב אל הדיון עצמו:

י.          באת כוח המשיבה עמדה על כמה טענות ובכללן בנוגע לעסק שלדבריה "היה עסק משותף לכל הדעות". בית הדין הגיב וציין להסכם הגירושין המורה כי הצדדים "יתחלקו בארבעת הקרוואנים" – דברים אלה היו אזכורם הראשון של הקרוואנים בדיון – "ובתמורה העסק יעבור לידי הבעל בלעדית", ובאת כוח המשיבה הבהירה כי לא מדובר באותו 'עסק': "יש עסק קרוואנים, ואני מדברת על הנגרייה." את טענותיה לעניין הנגרייה הסבירה: "ניתנה החלטה שהוא צריך להגיש שתי רשימות לחלוקת כל הציוד של העסק […] נכתב שהאיש יגיש לאישה שתי רשימות והאישה תבחר את אחת מהן, וזה לא נעשה."

בהמשך העלתה את יישום ההסכמות לגבי הקרוואנים: "הוסכם שיביא מחצית מהשווי של הקרוואנים ועד היום לא נעשה שום דבר." מששאל בית הדין אם ישנה שמאות שתאפשר את יישום ההסכמה, ענתה באת כוח המשיבה: "[…] ועד היום לא היה כלום ועכשיו אין מחירון לקרוואנים האלה. יש ארבעה קרוואנים, שניים קטנים ושניים גדולים."

משכך אמר בית הדין: "אז נאמר שהיא תבחר אחד גדול ואחד קטן, גם ללא שמאי." בא כוח הא המערער נכנס לתוך הדברים, ובית הדין התרה בו לבל יעשה כן. באת כוח המשיבה ניסתה לטעון לעניין חלוקת הקרוואנים כי שניים מהם נקנו מכספי פיצויים של מרשתה (שאינם בני איזון), ובית הדין דחה את דבריה: "יש הסכם […] בהסכם כתוב 'מחצית השווי'. ולכן אמרנו: במידה ואין הסכמות על השווי, אז יתחלקו לפי אחד גדול ואחד קטן לכל אחד מהצדדים."

בשלב זה ביקש בית הדין את תגובת המערער: "נבקש בינתיים את תגובה האיש לדברי האישה, היא טענה בנושא העסק, היא מבקשת שהאקטואר יבדוק גם את העסק…" בא כוחו של המערער הגיב בהטחת האשמה "בית הדין בפעם השנייה מקבל החלטות בטרם שמע את צד האיש", ובית הדין השיב לו: "בית הדין לא קיבל החלטות, האיש ביזה את החלטות בית הדין כך שעד היום לא התקבלה השמאות." שוב חזר בא כוח המערער על טענתו – "בית הדין לא שומע את הצד השני" – ובית הדין הבהיר כי לא 'החליט' אלא "בית הדין מציע חלופה [=בהעדר שמאות שתאפשר את יישום ההסכם ככתבו וכלשונו, היינו תשלום מחצית ערכם של הקרוואנים] כדי לממש את ההסכם, וזאת כמובן בכפוף לשמיעת הצד השני".

אחר הדברים האלה ביקש בא כוח המערער שוב לטעון לעניין הליכי מכירת הדירה, בית הדין ביקש שישיב לעניין העסק, והמערער ובא כוחו גם יחד הלינו על מניעת האפשרות להשיב לעניין מכירת הדירה. בית הדין הסביר:

שאלנו בתחילת הדיון האם בתביעה של האישה כלול גם נושא הדירה, וברגע שהיא אמרה שאין לה תלונות וההליך מתנהל, אז בית הדין סיים את העניין, ובית הדין ממשיך לדון בתביעת האישה. אם יש לך טענות על עבודת עו"ד טננבאום [= עורך הדין שטיפל במכירת הנכס] תבקש לקיים דיון על כך. האישה טענה שהיא רוצה שהאקטואר ישום את העסק.

במקום מענה לגופם של דברים העלה בא כוח המערער טיעונים אחרים בנוגע לבקשה שהגיש בסוגיית האקטואריה. בית הדין דרש כי יענה על שנשאל: "אתה מדבר סחור סחור, תענה לגופה של התביעה. האישה רוצה איזון משאבים גם על העסק." חלף תשובה עניינית לעניין איזון המשאבים בנוגע לעסק אמר בא כוח המערער: "גם אני רוצה הרבה דברים. לא מתייחסים לאיש, האישה מבקשת דיון וכולם 'נעמדים לה דום'." ושוב ביקש בית הדין כי יענה לגופו של עניין, ולמרות זאת החל בא כוח המערער לטעון לעניין אחר, לעניין מועד הקרע, ו'נימק' את התנהלותו "אני אענה על מה שאני רוצה". בית הדין, כפי המתואר בפרוטוקול מחה על אמירה זו וכתיבת דברי בא כוח המערער בפרוטוקול הופסקה, משראה בא כוח המערער כך הטיח: "בשביל מה אנו נמצאים פה? בשביל לשבת ולבקש להמתין… ולא רושמים את דבריי לפרוטוקול?!" נוכח דברים אלה אמר בית הדין לבא כוח המערער "אתה חצוף", הלה הגיב באומרו "שיירשם שנאמר שאני חצוף", בית הדין לא נרתע והוסיף לומר כי בא כוח המערער "גם אלים".

בתגובה הזכיר בא כוח המערער כי בדיון קודם ביקש לפסול את המותב – דחייתה של אותה בקשה לא הוזכרה בדבריו – והמשיך להטיח "ניתנים פה החלטות. איפה אנו נמצאים?"

שוב ניסה בית הדין: "פעם אחרונה. אתה רוצה לענות על מה שנשאלת?" ובא כוח המערער הגיב: "אני אענה על מה שאני רוצה."

למרות אמירתו קודם "פעם אחרונה" ניסה בית הדין שוב: "אתה רוצה לענות בעניין העסק? אנו מנחים אותך על מה לענות." אך בא כוח המערער התמיד בניסיון להסיט את הדיון לאפיק אחר: נטענו כאן טענות לגבי הדירה, ולגבי הקרוואנים. ויש כאן את נושא מועד הקרע."

בית הדין הבהיר "על זה נדבר אחר כך" והורה "אתה צריך לענות על כל מה שאנו מבקשים ממך כפי שמתנהלים אנשים נורמליים." בא כוח המערער הגיב: "אני מבקש שיירשם שבית הדין אמר לנו להתנהל כמו אנשים נורמליים", ולאחר שבית הדין אמר כי נכון הוא לכתוב זאת אף בהחלטה שב על ניסיונו לטעון לעניין מועד הקרע.

בתוך כך נרשם בפרוטוקול מפי בית הדין "בא כוח האיש אינו מפסיק לצעוק על בית הדין ומסתובב באולם בית הדין", ושוב אמר בית הדין: "אנו נותנים לך בפעם האחרונה את ההזדמנות לענות לגבי העסק."

תיעוד השאלות והתשובות בפרוטוקול נקטע בציון נוכחותם של אנשי ביטחון באולם. אף שעילת הגעתם של הללו לאולם אינה מתועדת רשאים אנו להניח לפי ההקשר ומתוך ניסיוננו כי הללו הוזעקו (באמצעות לחצן ייעודי המותקן באולם הדיונים) בשל ההתנהלות שתוארה לפני כן – צעקות של בא כוח האיש והסתובבותו באולם באופן שייתכן שנתפס כמאיים.

מכל מקום הפרוטוקול ממשיך בתיעוד הדיון עצמו כששוב מבקש ומנסה בא כוח המערער לטעון לעניין מועד הקרע ולבקש כי בית הדין ידון בכך. בית הדין קטע את הדברים באומרו:

למרות הוראת בית הדין לבא כוח האיש לענות על תביעת האישה בעניין העסק, הוא עונה על נושאים אחרים. אנו מבהירים כי במידה ולא יענה על שאלות בית הדין אנו נקבל את תביעת האישה כאילו הודה בא כוח האיש על הטענות שלה.

האישה ביקשה את בדיקת אקטואר לעסק הנגרייה, וכן את חלוקת הציוד בעסק הנגרייה כאשר האיש היה צריך להגיש שתי רשימות לחלוקת הציוד, וכן בנושא הקרוואנים. אלה שלושת הנושאים שאנו מבקשים שתגיב עליהם.

רק בשלב זה החל בא כוח המערער להגיב לגופם של העניינים שעליהם התבקש לענות. לעניין הנגרייה טען כי אינה ברת־איזון, לדבריו משום שכלל אינה שלו אלא של אביו, וכי בית הדין עצמו קבע כך בעבר. כששאל בית הדין היכן קבע כך – עבר הלה לטענות לעניין הקרוואנים, ובית הדין השיב לו – כשם שהשיב למשיבה שהעלתה אף היא טענות לעניינם כי חלוקתם של הללו נקבעה כבר בהסכם. משכך שב המערער (מהפרוטוקול משתמע כי מדובר במערער עצמו אבל לא מן הנמנע כי טעות סופר היא ומדובר בבא כוחו) לטענה כי הנגרייה הוחרגה מן האיזון, ובית הדין הבהיר כי הטענות ייבחנו על ידי האקטואר, ובכלל זה לעניין הוצאות והכנסות המלמדות כי שייכת היא לאבי המערער, ואם יתברר כי כך הוא אכן לא תיכלל הנגרייה באיזון. בית הדין אף הבהיר כי אם אכן תימצא החלטה מן העבר שבה נקבעה החרגתה של הנגרייה יוכל המערער להציגה לאקטואר כדי שיסתמך עליה בחוות דעתו.

לאחר מכן שב בית הדין להבהיר לעניין הקרוואנים כי אם השמאי אינו מעריך את שוויים תתבצע חלוקתם בעין כפי שנאמר קודם לכן. המערער הגיב: "אתם החלטתם על איזון משאבים, רק עכשיו הפרדנו את הבית מאיזון המשאבים… תראו בכל הפרוטוקולים ותראה שאתה טועה." בית הדין השיב לו והבהיר: "כל זמן שאתה לא מגיש בקשה לביטול הסכם, צריך לפעול לפי ההסכם." למרות הבהרה ברורה זו שב המערער לטעון נגד חלוקת הקרוואנים – לא נגד אופן החלוקה אלא נגד עצם קיומה – "הקרוואנים זה שקר, אני משלם אותם".

המשכו של הדין עסק בטענות נוספות – לעניין הרכב, העברת תשלומי ה'משכנתה' על שם המערער כחלק מן ההסכמות לעניין רכישת הדירה וכו'

יא.        למקרא הפרוטוקול ברור בתכלית כי, בניגוד לטענת המערער, לא 'החליט' בית הדין על אופן ביצוע חלוקת הקרוואנים ללא שתישמע עמדת המערער אלא הציע דרך – סבירה לכאורה – לחלוקה.

כך היו הדברים נראים אף לולי הבהיר זאת בית הדין מפורשות, וכך סביר היה שיובנו אצל כל מי שמכיר את דרך התנהלות דיוני בית הדין המנסה לגשר ולפשר ולצמצם את המחלוקות, כפי שהוסבר לעיל, ושוב תוהים אנו אם ייתכן שטענת המערער נובעת מאי־היכרות מספקת של בא כוחו את דרך ההתנהלות בהליכי משפחה ובבתי הדין הרבניים.

ההצעה "נאמר שהיא תבחר" הופנתה למשיבה שהיא שביקשה את קיומו של הדיון נוכח טענותיה והיא שהעלתה בדיון עצמו את הטענה כי יישום ההסכם בנוגע לחלוקת הקרוואנים התמהמהה ויישומו ככתבו וכלשונו היינו בדרך של קבלתה מן המערער את מחצית שוויים אינו יכול להתאפשר בשל קושי לשום את ערכם. ברור לכול כי צפוי היה כי לאחר שתקבל המשיבה את ההצעה, אם אומנם תקבל אותה, יתבקש המערער להשיב אם אף הוא מקבל אותה, ואם לא היה אחד הצדדים מקבל את ההצעה – צפוי היה שיתבקש לנמק זאת ולהציע חלופות. נציין כי אף שבית הדין אמר למשיבה כי תבחר היא שני קרוואנים עלה מדברי בית הדין מייד לאחר מכן – עוד טרם מחה המערער ומבלי כל תגובה אחרת שלו – כי אף ברובד של 'הצעה' לא הייתה אמירה החלטית כי הבחירה תהיה בידי המשיבה, ועיקרה של ההצעה לא היה אלא לעצם העיקרון כי החלוקה תהיה בדרך של חלוקה בעין כשכל צד מקבל קרוואן אחד גדול וקרוואן אחד קטן, שכן לאחר שניסתה המשיבה עצמה לטעון נגד עצם החלוקה הדגיש בית הדין כי עיקרון החלוקה נקבע בהסכם אלא שההנחה הייתה כי החלוקה תהיה חלוקת השווי של הקרוואנים ו"במידה ואין הסכמות על השווי, אז יתחלקו לפי אחד גדול ואחד קטן לכל אחד מהצדדים".

הדברים ברורים, וברורים היו מצד עצמם כאמור אף ללא כל הבהרה מפורשת, אך על אחת כמה וכמה ברור שבכך מדובר משהבהיר זאת בית הדין מפורשות חזור והבהר – "בית הדין לא קיבל החלטות", "בית הדין מציע חלופה כדי לממש את ההסכם, וזאת כמובן בכפוף לשמיעת הצד השני".

בית הדין אף חזר וביקש את תגובת המערער לעניין זה בהמשך הדיון.

בהקשר זה ראוי לציין כי אף כשטען המערער לעניין הקרוואנים – לא לפני שניסה שוב ושוב להסיט את הדיון לאפיקים אחרים, כפי שעולה מן הפרוטוקול וכמתואר לעיל – לא העלה הצעה חלופית ליישום החלוקה ואף לא טען טענה נגד הצעת בית הדין, כגון טענה כי שוויו של זוג קרוואנים אחד (גדול וקטן) שונה מזה של הזוג האחר או כי לשני הצדדים תיתכן העדפה מסיבות אחרות של אותו זוג וכי על כן מבקש הוא לבחור את זוג הקרוואנים שייוותרו ברשותו, להכריע באמצעות התמחרות, גורל, קדימות של אחד הצדדים בבחירת הקרוואן הקטן ושל רעהו בבחירת הגדול וכיוצא בזה, (וכאמור בית הדין מצידו לא קבע מסמרות, אפילו במישור של 'הצעה', במתן הקדימה בבחירת הקרוואנים למשיבה). טענתו היחידה של המערער הייתה נגד עצם הקביעה כי הצדדים יחלקו בקרוואנים, ובנוגע לה השיב לו בית הדין ממש כפי שהשיב למשיבה שטענה נגד קביעה זו מן העבר האחר, כי הקביעה העקרונית בדבר חלוקת הקרוואנים אינה עומדת לדיון מאחר שנכללה בהסכם שנכרת בין הצדדים ואושר ולא הוגשה בקשה לביטולו של ההסכם.

טענת המערער כי בית הדין 'החליט' החלטה שאינה מאוזנת או מבלי לתת לו את זכות הטיעון – לא 'טענה' היא אלא 'תואנה'.

ונוסיף ונאמר כי בחומרה מיוחדת רואים אנו את אופן הצגת הטיעון בעניין זה בכתב הערעור. בכתב ערעורו, בהרצאת הטענה שלפיה החליט בית הדין כביכול טרם שישמע את עמדתו כי הקרוואנים יחולקו כאמור ותוך מתן זכות הקדימה למשיבה לבחור את זוג הקרוואנים המועדף, שם המערער בפי בית הדין את המילים "אני מאשר לך (לאישה) לבחור אחד גדול ואחד קטן" ומציין כי "התוספת ("לאישה") אינה מופיעה במקור", תוספת הנחזית כבאה לחדד את הרושם (הקיים בלאו הכי נוכח הסימון במירכאות) כי מדובר בציטוט מדויק פרט לתוספת המילה "לאישה" (המיועדת לכאורה להבהיר כי המילה "לך" מופנית אליה, כפי שמובן גם מההקשר, ומנוקדת "לָךְ", ולא "לְךָ" – למערער), השׂמת המילים "אני מאשר" בפי בית הדין במקום "אז נאמר שהיא תבחר" נראית כניסיון מכוון להטעותנו כי אכן מדובר ב'החלטה' ולא בהצעה, אם כי גם לו הייתה נאמרת הלשון "אני מאשר לך" עשויים היו הדברים להתפרש – וכך ודאי נוכח כל האמור לעיל – כהצעה.

נציין כי המערער לא ציטט כאמור בשגגה אלא בכוונת מכוון כשהוא מודע ללשון הפרוטוקול השונה אך טוען כי זו אינה מדויקת. ברם לטענה זו אין כל ראיה, ונוסיף כי המערער לא טען בכתב ערעורו כי הגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, כפי שמתבקש היה לכאורה נוכח טענתו, ועיון בתיק בית הדין קמא מלמד כי בקשה כזו, ככל הנראה, אכן לא הוגשה.

יב.        אכן המערער מעלה גם טיעון נוסף – החוזר על עצמו כמה פעמים בכתב ערעורו כשהוא שוזר את הטיעון על עיוות הדין ומניעת זכות הטיעון ממנו עם הטיעון נגד דברי בית הדין קמא כי הדיון האמור נועד לדון בבקשותיה של המשיבה – ועל פיו קבע בית הדין קמא את מועד הקרע בלי לשמוע את עמדתו שלו בעניין, ובדיון האמור סירב לשוב ולבחון זאת תוך שמיעת עמדתו שלו והכרעה לאחר שיעמדו לפניו עמדותיהם של שני הצדדים.

ברם האחת מן הטענות מתורצת בירך חברתה: בית הדין קמא החליט על מועד הקרע זה מכבר, בכ' באייר התשפ"ג (11.5.23), ומשכך ברור כי אכן לא נועד הדיון המדובר לבחינת סוגיה זו ובצדק גם קבע והבהיר בית הדין קמא כי מאחר שכבר הכריע בעניין לא ישוב לדון בו וככל שמבקש המערער לטעון נגד קביעתו זו של בית הדין קמא – פתוחה לפניו הדרך להגשת ערעור.

מה שנותר הוא לבחון אם אין עילת פסלות בעצם קבלת ההחלטה בדבר מועד הקרע ללא שמיעת עמדתו של המערער, לפי הנטען:

ראשית ייאמר כי ההחלטה לעניין מועד הקרע התקבלה כאמור בכ' באייר התשפ"ג (11.5.23), מאז ועד בקשת הפסלות שהושמעה לראשונה במהלך הדיון ושאף היא לא נשענה על טענה נגד החלטה זו, חלפה כמעט שנה. עד להעלאתה של טענה זו כעילת פסלות כביכול, בבקשה הכתובה שהגיש המערער לבית הדין קמא, לאחר שניסה המערער להעלות את נושא מועד הקרע בדיון בג' בתמוז התשפ"ד (9.7.24) חלפה יותר משנה.

כפי שהזכרנו כבר לעיל, טענת פסלות צריכה להיטען בסמיכות למועד היווצרה או היוודעה של עילת הפסלות. העלאתה שנה ויותר לאחר מכן אינה יכולה להתקבל, כך במשנה תוקף לאחר שבאותה תקופה המשיכו הצדדים להתדיין וביתר שאת לאחר שבאותה תקופה הועלתה ונדחתה בקשת פסלות אחרת ומבלי שתועלה הטענה הנסמכת על עילה זו – מה שמחזק את הרושם שכל ביאתה של 'עילת פסלות' זו לעולם לא הייתה אלא לאחר שגמלה בלב המערער החלטה לנסות ולפסול את הרכב בית הדין קמא בשל החלטות שלא היו לרוחו, ומשנדחתה בקשתו הראשונה בעניין זה בחר לנבור בהחלטות קודמות כדי לדלות מתוכן עילת פסלות נוספת כביכול.

שנית, קודם להחלטה בדבר מועד הקרע נתן בית הדין קמא החלטות המורות לצדדים להגיש את עמדותיהם בעניין זה, בשלב מסוים אף התרה במערער כי אם לא יגיש את עמדתו יקבע בית הדין את מועד הקרע מבלעדיה על פי החומר שלפניו. רק לאחר מכן ניתנה ההחלטה האמורה שבה נאמר בפירוש כי ההחלטה ניתנת לאחר העיון בתגובת באת כוח האישה ולאור אי־תגובת האיש".

יכול המערער לבקש לערער על ההחלטה ולטעון כי שגויה הייתה לגופה אף שלא טען לעניין מועד הקרע כפי שנתבקש, לטעון כי שגה בית הדין באומרו כי לא הגיב לעניין זה וכי אכן הגיב ותגובתו נעלמה מעיני בית הדין כפי המשתמע מדבריו בערעורו (ואין אנו קובעים אם נכון הדבר אם לאו שכן אין לקביעה כזו מקום במסגרת הערעור הנוכחי), לטעון עתה לעניין מועד הקרע ולהגיש בקשה מנומקת לסתירת הדין (ככל שתעמוד בקשה זו בתנאיהן של תקנות הדיון לעניין בקשה לסתירת הדין ולעיון מחדש בו) וכו' – ולמען הסר ספק אין בדברינו כדי להמליץ לו לנקוט באחת מדרכים אלה או כדי ללמד כי סיכוייה של בקשה כזו להתקבל הם כאלה או אחרים – אולם ברי כי אם החליט בית הדין את שהחליט לאחר שאחד הצדדים נמנע מלהגיש את עמדתו במועד (ולמצער – אף אם כן הגישה – אם נעלמה זו מעיני בית הדין) אי אפשר להסיק מכך (ושוב יודגש: אף אם טועה הוא לגופם של דברים, ואיננו אומרים או מרמזים כי כך הוא) כי בית הדין מוטה וכי משוא פנים יש לפניו.

יג.        אשר לטענה בדבר אמירות פוגעניות או כלשון המערער "שפה בוטה והעלבות אישיות" של בית הדין כלפי המערער או כלפי בא כוחו:

פרוטוקול הדיון שחלקים נרחבים ממנו הובאו לעיל מלמד על התנהגות גסה ובוטה דווקא של בא כוח המערער – התנהגות שמקומה לא יכירנה בשום ערכאה שיפוטית העולה לכאורה כדי עבירה על הוראות סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961, המצווה על עורך הדין לשמור על כבוד המקצוע ולהימנע מכל דבר העלול לפגוע בו, ושאינה עולה בקנה אחד עם החובה החקוקה בסעיף 54 לאותו חוק, לעזור לבית המשפט (ובענייננו: לבית הדין) לעשות משפט, וודאי שאינה מתיישבת עם הוראות סעיף 32(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986, המחייבות את עורך הדין לשמור בעמידתו לפני בית המשפט על "יחס כבוד לבית המשפט", להגן על "לקוחו תוך שמירה על כבוד המקצוע", ועם הוראות סעיף 33 לאותם כללים הדורשות מעורך הדין לטעון לפני בית המשפט "בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד ועל כבוד כל אדם אחר הקשור בהליך השיפוטי".

עורך דין המתבקש להגיב לבקשת הצד שכנגד ולתביעה בדבר איזון משאבים שיכלול את העסק שבבעלות לקוחו ובמקום תגובה עניינית אומר "גם אני רוצה הרבה דברים" – אינו נוהג כפי שהוא נדרש לנהוג, אינו מכבד את מקצועו ולא את בית המשפט (או בענייננו בית הדין). עורך דין הצועק על בית הדין אינו מכבד את מקצועו ואת בית הדין ואינו טוען בדרך ארץ.

עורך דין שלאחר כל זאת ולאחר שבית הדין מבקש ממנו פעם אחר פעם להשיב לגופן של טענות מוצא לנכון לענות לבית הדין במילים "אני אענה על מה שאני רוצה" – איזה שם יכונה לו אם לא 'חצוף'?!

עורך דין שכאמור צועק על בית הדין ומגיב לשאלות כמתואר לעיל נוהג באלימות – גם אם מילולית ולא פיזית, ואם בית הדין נדרש בשל כך גם להזעיק אנשי ביטחון דומה שנוצר רושם בזמן אמת כי קיים חשש אולי אף ליותר מכך, ומשכך לא בלתי־סבירה היא גם תגובת בית הדין להתרסתו של עורך הדין "שיירשם שנאמר שאני חצוף": "אתה גם אלים."

למרות התנהלות בלתי־ראויה זו של עורך הדין נהג בית הדין באורך רוח ראוי לציון הן כשהסתפק באמירות אלה ולא פנה לאפיק של חיובו של עורך הדין בהוצאות אישיות הן כששב וביקש ממנו פעם אחר פעם להגיב לגופם של דברים. לא זו אף זו: למרות התראתו בבא כוח המערער פעם ופעמיים כי זו ההזדמנות האחרונה שניתנת לכך האריך בית הדין אפו כששוב ושוב בחר בא כוח המערער שלא להשיב לטענות שעליהן נתבקש להשיב ונתן לכך הזדמנות אחר הזדמנות.

לא זו בלבד שבניגוד לטענת המערער לא קיבל בית הדין החלטות ללא שישמע את עמדתו, אלא שאף בניגוד לתלונתו על אי־שמיעת טענות אחרות שלו יודגש כי בית הדין לא קבע כי הללו לא ישמעו אלא "נשמע קודם את האישה" – בתחילת הדיון, שעה שרצה המערער לטעון לגבי הדירה, וכשבית הדין מסביר כי הדיון נקבע לבקשתה ועל כן תחילה יש לשמוע את טענותיה, בהתאם לעיקרון שהתביעה נשמעת תחילה, אחר כך להגיב עליהן, ולהעלאת טענות אחרות מן הצד האחר – עוד חזון למועד. גם בהמשך הבהיר בית הדין "שאלנו בתחילת הדיון האם בתביעה של האישה כלול גם נושא הדירה, וברגע שהיא אמרה שאין לה תלונות וההליך מתנהל, אז בית הדין סיים את העניין" – מענה בנושא שהמשיבה שלבקשתה נקבע הדיון (ולמצער כך סבר בית הדין, כאמור לעיל, והמערער לא תיקן הנחה זו באתו מעמד) הבהירה שלא עליו טענותיה הוא אכן מענה מיותר בדיון זה ומסיט את הדיון ממסלולו. אך בד בבד עם הבהרה זו הבהיר בית הדין גם כי ככל שלמערער עצמו יש טענות משלו בעניין ואין מדובר רק במענה מיותר לטענות שאינן נטענות מן הצד האחר "אם יש לך טענות על עבודת עו"ד טננבאום תבקש לקיים דיון על כך".

אולם למרות זאת פעם אחר פעם ניסה בא כוח המערער להטות את מהלך הדיון מן המסילה שהתווה בית הדין, וזאת אף שבית הדין הבהיר גם את הרציונל שבתוואי מסילה זה ואף הבהיר כי ככל שיבקש המערער תעבור מסילת ההליך גם בתחנות טענותיו שלו.

משכך, לאחר כמה בקשות וכמה התראות ותוך שהוא שב ומבהיר כי טענות המערער יישמעו בהמשך – "על זה נדבר אחר כך" – אמר בית הדין לבא כוח המערער: "אתה צריך לענות על כל מה שאנו מבקשים ממך כפי שמתנהלים אנשים נורמליים."

בא כוח המערער הטוען – ללא שיהיה ביסוס לכך וללא שיבקש בשעתו את תיקון הפרוטוקול – כי הפרוטוקול אינו מדויק טוען אף כי בית הדין אמר כי הוא מהלך בבית הדין "כאדם לא נורמלי". (אגב: ציטוט זה שאותו שם בא כוח המערער בפי אחד הדיינים ללא עוגן בפרוטוקול מופיע בלשונו כמה פעמים בניסוחים שונים, אך משום מה מצפה בא כוח המערער כי נסמוך דווקא על הנוסח שאותו מצטט הוא כמדויק ולפרוטוקול נייחס חוסר דיוק.)

איננו יודעים כיצד פירש בא כוח המערער את המונח 'נורמלי' או את המונח 'לא נורמלי' שאותו אולי 'שמע' בדרך של 'מכלל הן אתה שומע לאו' ואותו ייחס לבית הדין. אפשר שפירש את המונח 'לא נורמלי' כ'לא שפוי' ועל כך יצא קצפו, אולם משמעותה של המילה נורמלי היא: רגיל, תקין, לא חריג – לאו דווקא במובן השייך לעולם התוכן של רפואת הנפש. כשנדרש אדם להתנהל הפי שמתנהל אדם נורמלי אין בכך אלא כדי לומר שהתנהלותו הנוכחית היא חריגה, אינה רגילה או אינה תקנית. התנהלותו של בא כוח המערער כמתואר לעיל אכן לא הייתה כזו והדרישה ממנו לנהוג "כפי שמתנהלים אנשים נורמליים" אינה הטחת עלבון אלא דרישה צודקת ומתבקשת בנסיבות העניין.

אכן אפשר שיכול היה בית הדין לנקוט לשון אחרת, ולו כדי להימנע מלשון העשויה להתפרש גם המטילה דופי במצב בריאותו הנפשי של מי שנוהג כדרך שנהג בא כוח המערער, אולי מוטב היה לו נקט בית הדין את המונח 'נורמטיבי' חלף המונח 'נורמלי' – שכן אף שאין הכרח שמונח זה מדויק יותר לענייננו, מכל מקום המשתמע ממנו כי ההתנהגות של בא כוח המערער עד אז הייתה 'לא נורמטיבית' חף מן הקונוטציה השלילית במובן הקליני של 'לא נורמלי' המשתמע מהדרישה לנהוג כאדם נורמלי. אולם בחירה במילה ששימושה בנסיבות העניין צודק ומובן תוך חוסר־שימת־לב לאפשרות להוציאה מהקשרה ולהעניק לה משמעויות אחרות – אינה עילת פסלות.

כך אף 'בעלמא', ולא כל שכן בסיטואציה המתוארת שבה דומה כי אף אם בית הדין כן היה משתמש כלפי בא כוח המערער במלים בוטות – אולי אפשר היה לטעון כי מזגו השיפוטי אינו מושלם, אך לא היה בכך כדי ללמד על משוא פנים קיים או על חשש להיווצרותו של כזה בעתיד. והאמת ניתנה להיאמר כי אף לעניין המזג השיפוטי – אין הצדקה לצפות מכל דיין או שופט להיות סבלן וענוותן כהלל הזקן ונזיפה – אפילו בוטה – בבעל דין או בעורך דין המתנהג בדרך שתוארה לעיל אינה עילת פסלות, אף אם נניח שאפשר להימנע ממנה, ולא כל שכן כשכאמור מדובר לכל היותר בדרישה צודקת ואף אלמנטרית אלא שנוסחה במילה העשויה להיטען גם במשמעות שלא אליה כיוון בית הדין.

יד.        הארכנו לסקור אחת לאחת את טענות הפסלות שהעלה המערער נגד בית הדין קמא ולדחותן. המורם מהן – הערעור על החלטת בית הדין קמא שלא לפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים – כיוצא בהן: הערעור נדחה.

הדיון בעניינם של הצדדים לגופו יימשך אפוא בבית דין קמא באותו מותב שבו התנהל עד כה, וכתורה יעשה.

שקלנו לחייב את המערער בהוצאות משפט נוכח הטרחת בית הדין בערעור שלפחות חלקו הגדול הוא ערעור סרק מובהק – טענות פסלות שלא הועלו במועד, כאלה המופרכות מאליהן וכאלה שאף לו היה בהן ממש לגופם לא היו יכולות וראויות להיטען בתור עילת פסלות.

אך למרות האמור החלטנו שלא להשית הוצאות:

לא לטובת המשיבה – כיוון שהמשיבה עצמה לא טרחה להגיב לגופו של ערעור וממילא לא נגרמו לה הוצאות בגינו;

ולא לטובת אוצר המדינה, על אף בזבוז זמננו בטענות סרק, כיוון שבית הדין קמא שגה על כל פנים כשלא פירט ונימק דיו את דחיית טענות המערער, מה שמפחית את נטל האחריות לערעור הסרק הרובץ על כתפי המערער שעשוי היה לסבור כי העדר ההנמקה המספקת מלמד כי אכן אין תשובות מספיקות לטענותיו ואף מצדיק במובן מה את הגשת הערעור – ומכאן שאף אם נדחה אי אפשר לקבוע קטגורית כי כולו ערעור סרק היה – כיוון שמתן החלטה שאינה מנומקת יכול לשמש עילת ערעור וכך גם בענייננו משנומקה ההחלטה אומנם אך בהנמקה שאינה עונה על דרישת הנחיות נשיא בית הדין ואף לא על המתחייב מן הסברה כי טענת פסלות תידחה תוך הנמקה עניינית העומדת על כלל מרכיביה.

טו.        פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ה' בשבט התשפ"ה (3.2.2025).

הרב דוד יוסף – נשיא                      הרב שלמה שפירא                           הרב מימון נהרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה