ב"ה

תיק 1406988/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז

המערער:         פלוני   (ע"י ב"כ יאיר מבורך שאג, עו"ד אלה סקעת ואח' מטעם עמותת 'עתים')

נגד

המשיב:           אגף בירור יהדות – הנהלת בתי הדין הרבניים

הנדון: סמכות וחובת בית הדין להעביר את פסק דינו בעניין בירור יהדות (ובכלל) או את חוות הדעת שקיבל בעניין לרשויות המדינה האחרות

פסק דין

א.         לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי חיפה שנכללה בפסק הדין שניתן בעניינו של "המערער" הרשום מעלה בכ"א בכסלו התשפ"ג (15.12.2022).

להלן יתבאר מדוע הקפנו את המילה "המערער" בפסקה הקודמת במירכאות, עם זאת מטעמי נוחות ייזכר "מערער" זה להלן באופן סתמי כהגדרתו האמורה: המערער, ואף מי שהוגדרו באי כוחו יכונו באופן סתמי: באי כוח המערער.

ב.         בפסק הדין האמור קבע בית הדין הנזכר כי אין אפשרות לאשר את יהדותם של המערער ושל אימו, שהופיעה אף היא לפני בית הדין. לקביעה זו שהיא ליבת פסק הדין נוספו כמה הוראות אופרטיביות ובכללן ההוראה "להעביר החלטה זו בצירוף חוו"ד לרשות האוכלוסין וההגירה – מרשם האוכלוסין, כאמור בסעיף 16 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה – 1965". חוות הדעת המדוברת ("בצירוף חוו"ד") היא חוות דעתו המקצועית של מברר היהדות שבו הסתייע בית הדין ושהוזכרה לעיל בפסק הדין.

הערעור שלפנינו אינו מוסב על ליבת פסק הדין האמורה לעיל, אלא על ההוראה האמורה וכפי שהודגש בפתחו של הערעור "ערעור זה איננו נסוב על הקביעה באשר ליהדותו של המערער ותחום להוראת בית הדין קמא לשלוח את פסק הדין ואת חוות דעת מברר היהדות לרשות האוכלוסין".

ג.          אכן קביעה זו עצמה נוגעת מכל מקום למערער, כמו גם לצדדי ג', במישרין או בעקיפין, ורשאי היה הוא לערער עליה. עם זאת בט"ו בתמוז התשפ"ג (4.7.23) – כשבועיים קודם לדיון בערעור הגיש המערער לבית הדין, באמצעות בא כוחו עו"ד שאג, 'עדכון' שעל פיו הוראתו האמורה של בית הדין קמא, שיש לציין כי המערער לא ביקש את עיכוב ביצועה, כבר בוצעה (להלן: העדכון) ובקשה שבה ביקש "לפוטרו מהתייצבות בבית הדין בדיון" (להלן: הבקשה) מן הטעם דלהלן:

6. כאמור לעיל, אין ערעור זה עוסק בבירור יהדותו של המבקש, וכל כולו סובב סביב השאלה – המשפטית בעיקרה – האם רשאי בית הדין להורות על העברת פסק הדין וחוות דעת מברר היהדות לרשות האוכלוסין.

7. ועוד, כאמור לעיל, אין לערעור זה השלכה מעשית על עניינו של המערער שכן המידע האמור בפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי ובחוות דעת מברר היהדות הועבר זה מכבר לרשות האוכלוסין.

8. אשר על כן, ומאחר שהערעור עוסק אך ורק בשאלה המשפטית האם רשאי בית הדין להורות על העברת פסקי דין וחוות דעת מבררי היהדות לרשות האוכלוסין, יבקש המערער לפוטרו מהתייצבות לדיון […]

בית הדין נעתר לבקשה ופטר את המערער מהתייצבות, לא בלי לתמוה בינו לבין עצמו – מדוע אם, כפי העולה מהבקשה, אין למערער עצמו עניין בערעור, לא ביקש המערער למחוק את ערעורו ולבטל את הדיון מכול וכול. לא נכחד כי גם תשובה לשאלה זו עלתה על דעתנו, מכל מקום מאחר שהמערער לא ביקש כאמור, לא בוטל הדיון עצמו אלא שהמערער נפטר מן ההשתתפות בו.

בפתחו של הדיון עצמו (שורה 16 לפרוטוקול) הטחנו במי שהוגדרו "באי כוח המערער", הרשומים אף מעלה בפסק דיננו זה, נוכח האמור לעיל "המערער הוא לא המערער האמיתי, אתם המערערים".

נציין כי במילה "אתם" לא הייתה הכוונה דווקא לבאי כוח המערער, עו"ד שאג ועו"ד סקעת, אישית, אלא לעמותת 'עתים' (להלן גם: העמותה) שמטעמה פועלים הללו – לא רק על דרך כלל אלא אף בהליך ספציפי זה, כפי שאפשר ללמוד גם מייפוי הכוח שצורף לערעור ושעליו התבססה לכאורה זכות העמידה של באי הכוח האמורים בדיון, ייפוי כוח שניתן לעו"ד סיסטמר (שלא הופיעה בדיון), לעו"ד שאג ולעו"ד סקעת ול"כל עו"ד אחר מעמותת עתים […] (ע"ר 580394823)".

דברינו אלה לא הוכחשו, לא בפירוש ולא במשתמע.

למתואר כאן ולמבואר עוד להלן כיוונּו בהכניסנו את המילה "המערער" בפסקה הראשונה של פסק דיננו זה אל בין מירכאות, ובאומרנו לאחר מכן כי להלן יתבאר טעמו של דבר.

ד.         לקראת סיומו של הדיון שאלנו את באי כוחו של המערער (שורה 132 לפרוטוקול): "אגב, בתור מה זכיתם לזכות עמידה פה?" המענה שקיבלנו היה (שורה 133): "כי יש מערער." אלא שלאור האמור לעיל קשה לראות במענה זה את האמת הצרופה, שכן לאמיתו של דבר אין "מערער" בעל זכות עמידה בתיק, מי שהוגדר "מערער" ושאכן הייתה לו זכות עמידה הבהיר למעשה – מפורשות, ובאמצעות אחד מבאי כוחו הללו, מה שאינו מניח פתח לספק בדבר מודעותם של הללו לדבריו – כי אין לו עניין בהליך.

בית דיננו אף שב והטיח את הדברים בהגיבו על האמירה "יש מערער" במילים "וזה לא מעניין אותו" (שורה 134), וגם הפעם לא הוכחשו הדברים לא במפורש ולא במשתמע. תגובת באי כוח המערער הייתה "בית הדין כערכאה שיפוטית של מדינת ישראל פועל בהתאם לחוק ועל פי חוק ורק על פי מה שניתן לסמכותו" – דברים נכונים ונכוחים כשלעצמם אך נעדרי זיקה לשאלת זכות עמידתם ולשאלה אם באמת "יש מערער".

אין לנו אפוא אלא לומר, בניגוד לדברי באי כוח המערער, כי: אין מערער, כלומר: אין מערער בעל זכות עמידה. מה שיש הוא גורם נעדר זכות עמידה בבית הדין, עמותת עתים – עורכי הדין המשתייכים אליה בכלל ואלה מהם שהופיעו בפנינו בפרט – המתחפשׂ ל"בא כוחו" של "מערער" שאליבא דאמת אינו מערער, וחורש בעגלתו של זה כדי למצוא את חידתו – את ההישגים המשפטיים שמבקשת העמותה להשיג כחלק מסדר היום ("האג'נדה") שלה.

דברי באי כוח המערער "יש מערער" שנאמרו למרות הידיעה הברורה כי מי שהוצג כמערער חדל מלערער על הוראות פסק הדין שבעניינן הוגש הערעור, ושמא מעולם לא ערער עליהם הוא בעצמו אלא שהעמותה ובאי הכוח עשו שימוש בשמו, ואף שלמעלה מן הצורך הסב בית הדין את תשומת ליבם בפתח הדיון כי למעשה אין מערער אחר מבלעדם, עולים כדי עבירה על הוראות סעיף34(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986, המורה "לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה".

ככל שמלכתחילה אכן לא היה "המערער" מערער ורק שימוש נעשה בשמו כאמור הרי שאף עצם הגשת כתב הערעור בשמו הייתה הטעיה של בית הדין ועבירה על ההוראה האמורה, אך גם אם מלכתחילה לא כך היה – המשך ההיצמדות למצג שלפיו כביכול "יש מערער" גם בשלב שבו כבר ודאי היה כי לא כך הדבר וודאי הוא כי היה מצג זה למצג שווא – ודאי עולה כדי עבירה על הכלל האמור.

ה.         משאמרנו זאת נוסיף ונאמר עוד:

'זכות העמידה' היא עניין פורמלי משפטי לכאורה. אך לא מדובר רק בכך שכן:

1.   כשגורם שאינו בעל זכות עמידה ואינו רשאי להיכנס בשערי בית הדין מצליח להיכנס אליו 'מבעד לחלון' מבזבז הוא את זמנו השיפוטי היקר של בית הדין ופוגע במתדיינים אחרים שהדיון בעניינם מתעכב מטבע הדברים כל אימת שמקום ביומנו של בית הדין נתפס בידי מי שאינו זכאי לכך.

2.   מתן האפשרות לגורם שאינו זכאי לכך מן הדין לטעון נגד פסק דין או החלטה שיפוטית ולערער עליהם אינו יכול – אם יתקבל – להיתחם רק למקרים הספציפיים שבהם רוצה בכך העמותה. חרב פיפיות הוא:

אם תינתן הזכות לעמותה צריכה היא להינתן בה במידה ובה בעת לכל גורם, אדם פרטי או ארגון, שפסק דין או החלטה כאלה או אחרים אינם נושאים חן בעיניו, מה שיפגע במתדיינים רבים לא רק במישור של בזבוז הזמן אלא אף במישור של הוודאות בדבר התוצאה של המעשה השיפוטי ובמישור של הצורך להתגונן נגד טענות וערעורים ולהוציא הוצאות על כך.

לעניין זה נציין להשוואה את פסיקתו של בית הדין הרבני האזורי צפת בהליך מס' 861974/3 ובהמשך פסיקתו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בתיק 9261/16 (בפרשה שהתפרסמה, וכך תוזכר אף להלן, כפרשת 'הגט מצפת') שהחרה החזיק אחר דבריו של בית הדין.

בפסיקות אלה נקבע כי אין לתת זכות עמידה למי שביקש להציג עצמו כמייצגו של הבעל שנישואיו הותרו בפסיקתו של בית הדין הרבני האזורי הנ"ל, בהסתמך על הסברה כי הלה – לו יכול היה להביע את עמדתו – היה מעוניין לטעון נגד היתר זה ולבקש לבטלו ואף היה מעוניין בייצוג בידי מי שיהיה נכון לייצגו בו. עמדה זו נדחתה משום שבפועל לא היה בידיו של אותו אדם 'ייפוי כוח' מטעמו של הבעל, ואף שהלה טען 'ממה נפשך': אם אפשר לראות את האיש כמסכים למתן הגט ואף ככותבו ונותנו מדין 'שליחות' הנחוץ לצורך כשרות הגט, וזאת אף שבמצבו לא יכול היה להביע כל עניין בכך, מכוח דין 'זכין' – הוא הדין שיש לראותו כמעוניין בבירור דינו באופן סופי באמצעות ערכאת הערעור, על בסיס ערעור שיגיש 'שליחו' היינו המערער האמור שייראה כ'שליחו' וכ'מורשה מטעמו' על יסוד דין 'זכין'; ואם יש לפסול 'זכייה' כזו על הסף הרי שבאותה מידה יש לקבוע כי פסק הדין המעורער בטל היה מעיקרו משום שאף שליחות הגט לא יכולה הייתה להתבסס על דין 'זכין'.

אותו אדם שאף הגיש ערעור לבית הדין הגדול על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי צפת, ושבשאלת זכות עמידתו עסקה העתירה האמורה לבג"ץ, אף ביקש לקבל זכות עמידה לא רק מכוח ייצוגו כביכול של הבעל אלא גם מכוח ההשלכה הרוחבית של התרת הנישואין על כל מי שיבוא בעתיד בקשרי נישואין עם האישה שנישואיה הותרו התם או עם צאצאיה שייוולדו מקשר נישואין חדש, מה שבשלו טען מערער זה כי יש לראות את הסוגיה כסוגיה ציבורית, להרחיב לגביה את זכות העמידה ולאפשר לו לייצג את הציבור כולו.

בית המשפט העליון דחה כאמור עמדה זו, החזיק אחר עמדתו של בית הדין האזורי באשר לזכות העמידה ואף קבע נחרצות כי זכות הערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני נתונה אך ורק לבעלי הדין בהליך וכי אותו מערער – או שמא יש לומר מתיימר לערער – דהתם אינו כזה והוא 'מתעבר על ריב לא לו', זאת אף שאי אפשר לדחות במישור העובדתי את הטענה להשלכות ממשיות אפשריות של פסק הדין על ציבור רחב (ובפוטנציאל על כל גבר יהודי בגיל הנישואין באותה תקופה ועל כל גבר או אישה יהודיים בעתיד) לרבות המערער דהתם עצמו.

ו.          הולמים את ענייננו ככפפה ליד דבריו של בית המשפט העליון התם:

אילו קבענו כי די בעצם קיומו של עניין לציבור כדי להצדיק זכות ערעור, היה עלינו לאפשר לכל אדם מן הישוב, ושאינו מן הישוב, להגיש ערעור, למשל, בגין העונש שנגזר על פלוני או אלמוני בעבירה זו או אחרת, שכן ברי שיש בכך עניין לציבור כדי לענוש חוטאים או כדי לשקם עבריינים; או בגין מתן רשיון העסקים לפלוני או שלילתו, שכן ברי שלציבור בכללותו יש אינטרס במינהל ובמסחר תקין, וכיוצא בזה; והרי אין לדבר סוף. במקרה דנא, ההליך המשפטי נוהל בין העותרת לבן זוגה (באמצעות האפוטרופוס שמינה לו בית הדין), ומה לפלוני החסר כל זיקה לתיק או לצדדים, כי ילין עליו בהליך ערעורי. נסיונו של פלוני לשוות להליך "עניין ציבורי", אינו מקים לו עילה לערער על פסק הדין, בודאי שלא באיצטלה של הישענות על ההלכות שנקבעו בבית המשפט בעניין היקף זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק, בריב עם השלטון.

יפים דברים אלה גם לענייננו. ואומנם כמדומה שגם העמותה ועורכי הדין הפועלים מטעמה מבינים זאת אל נכון, שלולי כך היו מבקשים לעצמם את זכות העמידה בזכות עצמם ולא נזקקים להציג את הערעור כערעורו של המערער, אך אין במצג זה שלהלכה, שלמעשה מצג שווא הוא כדי לשנות את התמונה:

האמור בעניינו של הגט מצפת שריר וקיים בענייננו ואף מקל־וחומר, שכן בהליך דהתם הייתה הטענה כי הסברה נותנת כי הבעל היה מעוניין בו, לו יכול היה להביע את דעתו, וסברה זו אומנם לא הוכחה אך גם לא הוזמה לגופה, אלא שבפועל לא יכול היה הבעל להביע את דעתו וממילא לא ייפה את כוחו של מי שביקש לייצגו התם לפעול בשמו. אם מטעם זה נדחתה האפשרות לראותו כמייצגו של הבעל שם תוך דחייתה של הסברה האמורה – על אחת כמה וכמה שיש לה להידחות שעה שמי שהערעור מוגש והטענות נטענות כביכול בשמו מודיע מפורשות כי אינו מעוניין בערעור.

שעה שהמערער אינו באמת מערער שכן מבהיר הוא מפורשות כי אין לו עניין בהליך ובתוצאותיו, אין כל נפקות להיותה של העמותה או להיותם של עורכי הדין מטעמה מייצגיו עד כה, בטענותיהם בהליך זה אין הם מייצגים אותו עוד – אף שמחזיקים הם ב'יפוי כוח' שעליו הוא חתום, ויודגש כי מדובר בייפוי כוח שניתן להם זמן רב קודם לכן, שעה שתלוי היה ועומד ההליך בבית הדין האזורי שבו אכן היה המערער מעוניין, ולא בכזה שניתן במישרין לצורכו של ההליך הנוכחי. במידה רבה אפשר לקבוע כי השימוש בייפוי כוח זה בהליך הנוכחי, מעת שנודע לבאי כוח המערער כי אין הוא מעוניין בו (אף אם אינו מתנגד אליו) – והדבר נודע להם לפחות למן העת שהודיעו על כך לבית הדין בבקשה הנ"ל – קרוב להיות הונאה או ניסיון הונאה של בית הדין, וכך גם באשר לאמירה המיתממת "יש מערער".

ז.          בזיקה לדברינו דלעיל בנוגע לעמותה נוסיף כי גם דבריו הנוספים של בית המשפט העליון התם ראויים להיזכר בענייננו:

[…] לא נעלם מעיני כי לא ברורה כל עיקר הסיבה העומדת מאחורי ערעורו של פלוני ומי ומי העומדים מאחוריו. העותרת מפנה בהקשר זה לראיון שנתן פלוני ביום 27.11.16 לעיתונאית יפעת ארליך שבו ציין כי "אין לי שום קשר או ידיעה על המקרה הספציפי, זה רק עניין עקרוני". בתשובה לשאלה אם יש גוף או אדם העומד מאחוריו הוא אמר כי "מאחורי עומדים רבנים בעילום שם. חיפשו אדם שעל שמו יוגש הערעור, אז פנו אלי".

אכן בענייננו אין מדובר ב'פלוני' עלום שם אלא בעמותה מוכרת וידועה, וכאן לא "לא ברורה הסיבה העומדת מאחורי ערעורו של" המערער "ומי ומי העומדים מאחוריו" אלא ברור וידוע ומוצהר כי מצידו של המערער עצמו אין סיבה ואין עניין בערעור אלא שמי שמציגים עצמם כבאים מטעמו וכביכול הוא 'העומד מאחוריהם' הם הם 'העומדים מאחוריו' במובן של 'מסתתרים מאחורי גבו' ועוטים על פניהם מסכה של, כביכול, מי שפועלים מטעמו, בעוד אליבא דאמת, וכמעט במוצהר בדבריהם בדיון אף שבמקרה זה היה להם "קשר" ויש להם "ידיעה" "על המקרה הספציפי" ערעורם אינו אלא חלק מ"עניין עקרוני" שלשמו מתכסים הם באצטליתו של המערער. הללו אף הם, כאותם עלומי שם העומדים מאחורי אותו 'פלוני' הנזכר בדברי בית המשפט העליון, "חיפשו" אדם שעל שמו יוגש הערעור", ערעור שמטרתו לקדם 'עניין עקרוני' שבו הם דוגלים, אלא שבניגוד לאותם עלומי שם נקל היה להם למוצאו שכן לצורך עניינם 'גייסו' את המערער שאותו ייצגו בהליך בבית דין קמא והציגוהו כמערער בהליך שלפנינו אף שהוא מצידו הבהיר לפחות בשלב מסוים, ולא מן הנמנע כי זו הייתה עמדתו אף מלכתחילה, כי אין לו עניין בערעור זה.

התנהלות זו אף חמורה מהתנהלותו של אותו 'פלוני' שבו עסק בית המשפט העליון, שכן אותו 'פלוני' אומנם ניסה להשיג דריסת רגל בהליך שבו לא היה זכאי לקבלה, בבית הדין האזורי, ולקיים הליך ערעור שאותו לא היה זכאי להגיש, אך הדבר נעשה לפחות לעין השמש, בגלוי, באומרו כי מבקש הוא לייצג את הבעל אף שהלה לא הרשהו לכך ולחילופין לייצג את הציבור ולקבל מכוחו זכות עמידה. לעומת התנהלות גלויה זו – העמותה שבענייננו פעלה בהליך זה שבו ביקשה למעשה לקבל זכות עמידה שלא הייתה לה באמצעות התחזות ונטיעת אשליה כביכול אכן מייצגת היא אדם בעל זכות עמידה בהליך זה.

נוסיף ונאמר כי התנהלות כזו אינה ראויה לשום אדם, לשום גוף וודאי לא לשום עורך דין. התנהלות זו ובזבוז הזמן השיפוטי שבעטיה מחייבים השתת הוצאות משפט לדוגמה לטובת אוצר המדינה, וכאלה אכן יוטלו בסיומו של פסק דיננו זה.

חמורה התנהלות זו ובולטת לרעה שבעתיים שעה שבליבת טיעוני הערעור אין עומדים טיעונים לטעות של בית הדין קמא בעובדות או בהלכה אלא להתנהלות, כביכול, שאינה עולה בקנה אחד עם דווקנות לשונית של החוק או של סדרי הדין. מי ש"שופט את שופטיו" בטענות כאלה ובה בעת מרשה הוא לעצמו לעמוד בבית הדין בלי זכות עמידה, תוך שהוא מנצל את זכות העמידה של אחר, "המערער", ומציג עצמו כאילו טוען הוא בשמו – ראוי לומר לו "טול קורה מבין עיניך" וראוי לקרות עליו את המאמר "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס".

ח.         אומנם לא נוכל לומר כי מתפלאים אנו על התנהלותה זו של העמותה, שכן חמורה וגרועה ממנה היא עצם הצגת הטענות וניהול ההליך תוך התהדרות בנוצות של עמידה על משמר סדרי הדין וקיום הוראות החוק בדקדקנות יתר, כשהתכלית – מניעת העברת המידע לרשות האוכלוסין וההגירה, (להלן גם: הרשות), וכך גם במקרים אחרים בעבר – אינה אלא רצון לסייע לעוברי עבירה, למנוע את גילוין וחשיפתן של הונאות שהונו אנשים שונים את הרשויות בעבר בקבלן על בסיס הונאות אלה טובות הנאה מפליגות של מעמד וזכויות עולה על פי חוק השבות, סל קליטה וכהנה וכהנה, להגן על אותם אנשים שהונו את הרשויות מפני חקירה, ענישה ושלילת הזכויות שקיבלו שלא כדין ואף לאפשר להם להמשיך וליהנות מאותן זכויות, ולעיתים אף לקבל זכויות נוספות או להביא לקבלתם של אחרים, קרוביהם, זכויות שלא כחוק. הכול על חשבון משלם המיסים, תוך זילות של רשויות החוק הנדרשות להתנהל כש'יד ימין אינה יודעת' ונדרשת להמשיך לעצום עיניה ושלא לדעת 'מה עושה יד שמאל', היינו: רשות אחת שהצליחו להונותה נדרשת להמשיך ושלא לדעת את גילוי ההונאה בידי רשות אחרת ובכך לאפשר את המשך ההונאה כשמי שהצליחו להונותה 'צוחקים כל הדרך אל הבנק'. והכול כש'רוממות' סדרי הדין ושמירת החוק 'בפיה' של העמותה ו'חרב פיפיות' המונפת נגד החוק ומגינה על מפיריו ברגל גסה 'בידה'.

אכן, לא מקרה ראשון הוא בו נחשפנו להתנהלות כזו מצד גורמים אלה או אחרים, וכבר הִכֵּינוּ על קודקודם בפסק דיננו בתיק 1168879/1 (פורסם) הנ"ל, שגם בו נטענו טענות נגד בית הדין הרבני האזורי חיפה שבין השאר הורה באותו מקרה להעביר למשטרת ישראל, תוך הגשת תלונה מתאימה, את החומר שבידיו, שלימד על זיופם של מסמכים או המצאתם של מסמכים מזויפים לרשויות המדינה כדי להטעותן וליתן למערערות זכויות על פי חוק השבות וכו'. ובין השאר כתבנו שם: "לפלא בעינינו מגמתם של גופים מסוימים הרואים עניין עיקרי, עד כדי 'מסירות נפש', בעזרה לפושעים ונוכלים והמגלגלים עיניים לשמיים […]"

לא למותר לציין כי בהליך האמור יוצגו המערערות לכאורה לא על ידי "באי כוח המערער" דהכא, ולא ידוע לנו בבירור על זיקה בין מייצגן התם לבין העמותה, אך יש מקום לשים לב להיות אותן מערערות גם העותרות בבג"ץ 377/19 – ובאמצעות אותו מייצג – מחד גיסא, ולהתפארות של העמותה באתר האינטרנט שלה בתיקון הנחיות בזיקה לאותה עתירה המוצג כהישג שלה (וראה בעניין זה עוד להלן) – מאידך גיסא.

אכן הפעם 'התעלו על עצמם' המתיימרים לייצג את המערער כשהרשו לעצמם אף להציג עצמם כמייצגים של מערער, בעוד הלה כלל אינו מעוניין בבירור ערעור זה ואין מדובר אלא בערעורם שלהם, למרות העדר זכות העמידה, והכול לצורך מניעת העברת המידע לרשויות המוסמכות, שמא 'חלילה' ייפגעו מכך מי שהטעו את הרשויות עת יתגלו קלונם ותרמיתם ויינטלו מהם הזכויות שקיבלו שלא כדין.

ט.         ולגופם של דברים.

למרות האמור לעיל ואף שהיה מקום למחוק את הערעור מחמת כל האמור, כיוון שנשמעו הדברים בין כותלי בית הדין ואף הבענו בדיון את עמדתנו בדבר ההצדקה של חלקם (אף שנטענו מפי מי שלא הייתה לו זכות טיעון) ואי־ההצדקה של חלקם האחר, לא נכלא את קולמוסינו מלכתוב את דעתנו.

עם זאת לא ניתן הוראות אופרטיביות כמבוקש, אף בנוגע לאותו חלק שלגביו נאמר כי יש הצדקה מסוימת לטיעונים, הן משום שלא ראוי ליתן הוראה כזו לבקשת מי שנעדר זכות עמידה הן משום שכפי שנאמר כבר ב'עדכון' הנזכר לעיל החלטת בית הדין קמא כבר בוצעה (וכאמור לא התבקש עיכוב ביצועה, מה שאף תורם לרושם כי גם מלכתחילה לא העסיקה החלטה אופרטיבית זו את המערער וכל הערעור אינו אלא קרדום שנטלה העמותה לחפור בו לצורך מאבקיה העקרוניים) ומדובר אפוא ב'מעשה עשוי'.

טענות המערער או – אם נעמיד דברים על אמיתתם – טענות העמותה מוסבות כלפי שני מרכיבים שנכללו בהוראתו של בית הדין קמא, כלפי העברת החלטתו אל הרשות וכלפי העברת חוות דעתו של מברר היהדות אליה.

לעניינה של העברת ההחלטה אל הרשות כתב בית הדין קמא כי הוראות נשענת סעיף 16 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק המרשם).

נגד דברים אלה נטען בערעור שלפנינו כי לא כך הדבר. לשון חוק המרשם בסעיפו זה היא:

נתן בית משפט או בית דין דתי החלטה המצהירה על שינוי בפרטי הרישום של אדם או החלטה שיש בה שינוי כאמור, ימסור בית המשפט או בית הדין הדתי העתק מהחלטתו לפקיד הרישום הראשי […]

 משכך, נטען, מאחר שפסק דינו של בית דין קמא לא כלל הצהרה או החלטה המורה על שינוי בפרטי הרישום (אף שאפשר שהאמור בהחלטתו ישמש עילה לבחינת נכונותם של פרטי הרישום ויביא לידי מסקנה כי שינוים נצרך), הרי שלא חלה על פסק דין זה הוראתו זו של המחוקק.

אכן, אף אם תתקבל טענה זו, לכאורה אין בה אלא כדי להביא לידי המסקנה כי בית הדין אינו מצוּוֶה למסור העתק מהחלטתו לפקיד הרישום הראשי. מסקנה זו אינה זו שמבקש המערער – או מבקשת העמותה – כי נסיק, אין היא אלא הקומה הראשונה. על גביה מתבקשים אנו להשתית קומה נוספת של מסקנה והיא הקביעה כי בית הדין קמא לא די שלא היה חייב לנהוג ולהורות כפי שנהג והורה אלא אף מנוע היה מלעשות כן.

וכל כך למה? "כי", כך אליבא דכתב הערעור, "ככל רשות מנהלית אחרת, אסור לבית הדין לעשות את מה שאין הוא מוסמך אליו בחוק, ובמיוחד כאשר מדובר בפעולה המהווה פגיעה בזכותם לפרטיות של מי שמוזכר בפסק הדין".

כאסמכתה לרישא של הטיעון בדבר האיסור לעשות את שלא הסמיך המחוקק את בית הדין לעשות מובאים דברי בית המשפט העליון בעניין סימה אמיר (פסקה 12 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה):

לכל ערכאת שיפוט ממלכתית, ובית הדין הדתי בכלל זה, אין אלא את אותן סמכויות שיפוט שחוק המדינה העניק לה; החוק הוא שהקימה, הוא שהגדיר את סמכויותיה, והוא שייחדן לה. בעשותו כן, הניח החוק, כחלק מתפיסת יסוד בממשל דמוקרטי, כי במתן סמכויות שיפוט טמונות, בה בעת, גם מגבלות כח השיפוט. כל אשר לא ניתן לערכאה השיפוטית, מצוי מחוץ ומעבר לכוחה, ואל לה לחרוג מגדרי פעולתה המוכרים על עבר תחומים שלא הופקדו בידיה, ובאחריותה. זהו עקרון החוקיות המאפיין את מבנה השלטון הדמוקרטי, עליו נשענת תפיסת מעמדן של רשויות השלטון, ומערכות השיפוט בכלל זה; על יסוד עקרון זה מתפרש מרחב הסמכויות הנתון לערכאות השיפוט הממלכתיות, שבתי הדין הרבניים נימנים עליהן.

לעניינה של הסיפא באשר לדגש המיוחד הניתן על הימנעות מפעולה שיש בה פגיעה בזכות לפרטיות מופנים אנו בכתב הערעור לספרה של השופטת דפנה ברק ארז משפט מינהלי (כרך א, 2010, עמ' 100–106).

י.          בכתב הערעור הוסבר בקצרה, ובדיון שלפנינו טענו באי כוח המערער בהרחבה, מדוע לשיטתם אין בפסק הדין משום "החלטה המצהירה על שינוי בפרטי הרישום של אדם או החלטה שיש בה שינוי כאמור" שלגביה אמורה הוראת סעיף 16 לחוק המרשם כי "ימסור בית המשפט או בית הדין הדתי העתק מהחלטתו לפקיד הרישום הראשי". הטיעון הוא כי פרטי הרישום הם רשימה סגורה המנויה בסעיף 2 לאותו חוק והכוללת אומנם את סעיפי הדת והלאום שאליהם נוגע תוכנו של פסק הדין אלא ש"במדינת ישראל 'יהודי' יכול להיות לכל מיני דברים, יכול להיות יהודי לעניין נישואין וגירושין, לענייני שבות, ולענייני מרשם", ולעניין הוראות חוק זה "פרט רישום הוא רק יהדות לעניין מרשם" (שורות 95–101 לפרוטוקול).

שאלתנו מה משמעות האמירה "לעניין מרשם" – מה תוכנו של המרשם וכלשוננו "יש רישום שלא רלוונטי לכלום? זה סתם בשביל לתאר את האיש, שהוא גבוה עם נעליים שחורות וכדומה?" (שורות 107–108 לפרוטוקול) נענתה "החוק אומר שאפילו לכאורה זה לא מהווה ראיה" (שורה 109), והשאלה החוזרת "אז למה זה בכלל רשום?" (שורה 110) נענתה "לצרכים סטטיסטיים" (שורה 111).

לא המשכנו לשאול, אך השאלה עולה מאליה, מה משמעותם של אותם צרכים סטטיסטיים, כביכול, אם לרישום אין כל משמעות?

לשון אחרת: אפשר לטעון כי 'יהודי' לעניין חוק השבות אינו זהה ל'יהודי' לעניין נישואין וגירושין ואזי לומר שהרישום מתאר 'יהודי' שלעניין חוק השבות, אך גם רישום זה אינו ראיה לנכונותו – ומכאן שאם תיטען טענה כי אינו נכון וכי אותו אדם אינו זכאי לזכויות על פי חוק השבות, לא תעמוד נגדה ה'ראיה' שמכוחו של הרישום – אך עדיין, כל עוד לא תיטען טענה כזו תהיה קבילה האמירה 'לצרכים סטטיסטיים' כי "בישראל ישנם כך וכך יהודים, יהודים לעניין חוק השבות", לפי ההגדרה דלעיל. אך אי אפשר לטעון שהרישום אינו מתאר לא 'יהודי' לעניין חוק השבות, אפילו לא 'לצרכים סטטיסטיים', לא 'יהודי' לעניין נישואין וגירושין, שוב אפילו לא 'לצרכים סטטיסטיים', ולא כל הגדרה אחרת של המונח 'יהודי' או כל נפקות אחרת שלו מלבד ה'רישום לצרכים סטטיסטיים' עצמו. רישום לצרכים סטטיסטיים אומנם אינו משמש ראיה לעניינים אחרים אבל מניח הוא כל עוד לא יוכח ואף לא ייטען אחרת כי מתאר הוא דבר כלשהו בעל משמעות אחרת, שאם לא כן גם 'לצרכים סטטיסטיים' אין לו כל משמעות, אין כל משמעות לאמירה "בישראל יש כך וכך אנשים שהם יהודים לצורך האמירה כי בישראל יש כך וכך יהודים".

אכן לא זו בלבד שהאמירה כי הרישום הוא לצרכים סטטיסטיים בלבד מופרכת היא אם לא ניצוק משמעות כלשהי (לאו דווקא זו ההלכתית, אבל משמעות כלשהי) לתוכנו של הרישום, אלא שהיא אף אינה תואמת את הוראת המחוקק שמצידו הגדיר בסעיף 3א(ב) לחוק המרשם: "לענין חוק זה וכל רישום או תעודה לפיו, 'יהודי' – כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק השבות, תש"י – 1950."

הרישום במרשם 'יהודי' אינו, אפוא, ראיה לנכונותו, אבל אין הוא מלמד על קיומו של מונח חדש שלא הכרנו עד חוק זה 'יהודי לעניין המרשם' אלא על הנחה וקביעה, ולו גם כזו שאין בה משום ראיה אפילו לכאורה, כי מושאו של אותו רישום הוא 'יהודי כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק השבות'.

לא זו אף זו, סעיף 3א(א) וסעיף 3א(א1) לחוק המרשם אף מגדירים דרכים שלפיהן ייקבע או יישלל אותו רישום של 'יהודי', אף אם מלכתחילה לא היה הוא בבחינת ראיה 'אף לא לכאורה'. בין הדרכים הללו: 'הודעה' – מונח הכולל הודעה שמוסר אדם עם כניסתו לראשונה לישראל כתושב או עם היותו לתושב בה, לפי סעיף 5 לאותו חוק, כמו גם הודעה הנמסרת עם לידתו של אדם בישראל לפי סעיף 6 לו, הודעה על לידת ילד לתושב ישראל בחו"ל או על אימוץ ילד בחו"ל לפי סעיפים 11 ו־13 לו וכו'; רישום אחר של המרשם; תעודה ציבורית או "פסק דין הצהרתי של בית דין רבני בתובענה של בעל דין שהוא תושב בענייני נישואין וגירושין לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953, או של בית משפט".

יא.        די בדברים אלה כדי לסתור את הטיעון שבערעור:

בית הדין הרבני אכן אינו מוסמך להורות על שינוי פרטי הרישום שעניינם דת ולאום, לא זו אף זו: רישומם של סעיפים אלה הוא בהתאם להגדרתו של האדם לעניין חוק השבות, שאינה תמיד זהה להגדרה ההלכתית. אבל למרות זאת פסק דין הצהרתי של בית הדין שניתן בעניינים שבסמכותו הוא מקור נורמטיבי שעל פיו עשוי פקיד הרישום, בהתאם לסמכויותיו ולשיקול דעתו, לשנות את רישומם של סעיפים אלה או לפנות אל בית המשפט לענייני משפחה כדי שזה יורה על שינוי כאמור בהתאם לסעיף 19ה לחוק המרשם. מובן כי בעת שינוי כזה תידרש בחינת תוכנו של פסק הדין כדי להיווכח אם הקביעה 'יהודי' או 'אינו יהודי' האמורה בו מושתתת על עקרונות משותפים ל'יהדות לעניין נישואין וגירושין' ול'יהדות לעניין חוק השבות' או על עקרונות הנוגעים לזו ולא לזו (כדוגמת גיור שאינו על פי ההלכה אך המוכר, גם אם לא לשביעות רצוננו, במדינת ישראל), אך גם בחינה זו מצריכה כמובן ומצדיקה את הבאת פסק הדין לידיעתו של פקיד הרישום.

ואם החוק מורה כי פסק דינו זה של בית הדין יהיה מקור המחייב את פקיד הרישום להביאו בחשבון ולפעול על פיו, וזאת – באופן מסוים (היינו על ידי פנייה לבית המשפט) – גם שלא לרצונו של מושא הרישום כפי העולה מסעיף 19ה האמור, הרי שוודאי הוא כי כוונת המחוקק היא כי פסק דין זה אכן יימסר לפקיד הרישום, שהרי אין להעלות על הדעת בכוונת המחוקק היא שהפקיד יתוודע לקיומו של פסק הדין ב'רוח הקודש' ויפעל על פיו או כי המחוקק הניח שפסק הדין יבוא לידיו שלא כדין ובשל אפשרות זו בלבד וכלפיה באה ההוראה לפעול אכן על פיו.

גם פרשנותה של הוראת המחוקק בסעיף 16 לחוק המרשם צריכה להיות פרשנות תכליתית, לאור האמור, ומה גם שאין היא עומד בניגוד ללשונו של החוק שכן החוק מדבר על שני סוגי החלטות שעשוי בית הדין או בית המשפט ליתן "החלטה המצהירה על שינוי בפרטי הרישום של אדם" או "החלטה שיש בה שינוי כאמור" – כפילות שפרשנותה הלשונית הסבירה, והתכליתית המתחייבת, היא כי מדובר הן בהחלטה המורה על שינוי כאמור, היינו כשבית הדין או בית המשפט שנתן את ההחלטה מוסמך להורות על שינוי כזה, הן בהחלטה שאומנם אינה מורה לפקיד לשנות את הרישום שכן הערכאה שנתנה את ההחלטה אינה מוסמכת להורות לו הוראה כזו, אך בתוכנה "יש שינוי" כזה. כשכך הדבר אכן לא יהיה הפקיד המקבל את ההחלטה מצוּוֶה, ואולי אף אינו רשאי, לפעול על פיה עצמאית וללא שיקול דעת, אך יכול יהיה, ואולי אף חייב, להביאה בחשבון ולכלכל על פיה את מעשיו בהתאם להוראות חוק המרשם בסעיף א3, בסעיף 19ה וכו'.

יב.        זו הפרשנות הנכונה לדעתנו של הוראת סעיף 16 לחוק המרשם. אך גם לו סברנו כי צדקו טענות המערער – או העמותה – כי סעיף 16 אינו מחייב כשלעצמו, ואף אינו מתיר מפורשות, את מסירת פסק הדין של בית הדין אל פקיד הרישום לא היינו מקבלים את הטיעון כי מסירה זו אסורה וחורגת מן הסמכות, אלא קובעים כי מותרת היא אם הורה עליה בית הדין, כי בסמכותו להורות עליה וקרוב לוודאי כי זו אף חובתו במקרים כגון זה שלפנינו, אף לולי הוראת סעיף 16 הנזכר.

אכן בערעור נטען בהסתמך על דברי השופטת (כתוארה אז) פרוקצ'יה בעניין סימה אמיר כי "לכל ערכאת שיפוט ממלכתית, ובית הדין הדתי בכלל זה, אין אלא את אותן סמכויות שיפוט שחוק המדינה העניק לה" וכי "כל אשר לא ניתן לערכאה השיפוטית, מצוי מחוץ ומעבר לכוחה, ואל לה לחרוג מגדרי פעולתה המוכרים על עבר תחומים שלא הופקדו בידיה". אך אין הדברים באים אלא לשלול מבית הדין "סמכויות שיפוט" שאינן אלא שהעניק לו המחוקק. ואכן מאחר שהמחוקק לא העניק לבית הדין סמכות שיפוט לעניין חוק השבות או לעניין שינוי סעיפי הדת והלאום במרשם אין לבית הדין סמכות להורות על שינוי סעיפים אלה או לקבוע כי פלוני יהודי הוא או אינו יהודי לעניין חוק השבות (שהגדרת יהודי במרשם היא נגזרת של ההגדרה שלעניינו כאמור לעיל).

מסירתו של פסק דין לגורם האמור לפעול על פיו בדרך זו או אחרת, גם אם לא כציות לאמור בו אלא כהבאתו בחשבון בתוך מכלול שיקולים, אינה פעולה שיפוטית ואינה מצריכה סמכות שיפוט: הוראת בית הדין בעניינה אינה מופנית למי מהצדדים ואינה, ביסודה, מכריעה במחלוקות ביניהם, אם כי עשוי בית הדין לשקול את עמדותיהם לגביה. הוראה זו מופנית אל אנשי המנהלה של בית הדין, שסמכותו של בית הדין ליתן להם הוראות אינה חלק מסמכותו השיפוטית ואינה כלולה בחוק שיפוט בתי דין רבניים או בחוק אחר המסדיר את סמכויות השיפוט של בית הדין, אלא חלק מסמכותו המנהלית כלפי עובדי מדינה שתפקידם לסייע במלאכתו. אם, למשל, לא יציית עובד בית הדין להוראה כזו – לא יואשם בביזיון בית הדין אלא יהיה נתון לסיכונים של עמידה לדין משמעתי וכדומה ככל פקיד שאינו מבצע את תפקידו בהתאם להוראות הממונים עליו.

ומאחר שברור הוא כי כוונת המחוקק היא כי גורם זה יקבל לידיו את פסק הדין, שהרי עליו להביאו בחשבונו על פי הוראת החוק, וברור הוא גם כי הגורם שבידיו מצוי פסק הדין – מלבד מושאיו העשויים לרצות שלא להביאו לידיעת הגורם המוסמך, בענייננו פקיד הרישום, ולהימנע מכך מטעמים שאינם כשרים – הוא בית הדין, הרי שברור הוא כי בית הדין נדרש להעביר לאותו גורם את פסק הדין, ולמצער רשאי לעשות כן, כדי להביא לקיום הוראת החוק ולמנוע את סיכולה. לא בסמכות שיפוט מדובר בהקשר זה אלא בחובה המוטלת על כל אדם וכל גוף ורשות ציבורית בכלל, ועל בית הדין מעצם היותו חלק ממערכת המשפט – במשנה תוקף, שעה שדרישה של המחוקק גם אם אינה מופנית אליו ישירות עוסקת במה שנתון בידיו, ובמידה רבה בידיו בלבד.

יג.        נוסיף ונזכיר, בלי לקבוע מסמרות בעניין פסק דינו של בית הדין קמא, מאחר שקביעותיו העיקריות אינן תלויות ועומדות לפנינו בערעור זה:

במקרים רבים הרישום השגוי לכאורה שבמרשם, שהעברת פסק הדין לעיונו של פקיד הרישום עשויה להביא לשקילת הצורך בתיקונו, נובע מתרמית מכוונת ומהטעיה של הרשויות שתכליתה קבלת זכויות שונות – מעמד בהתאם לחוק השבות וזכויות כלכליות שונות. מדובר לא אחת במעשים העולים לכאורה כדי עבירות של 'קבלת דבר במרמה' והכרוכים לא אחת בעבירות של זיוף מסמכים או הגשת מסמכים מזויפים ביודעין, ולעיתים הדבר נעשה אף בנסיבות מחמירות. עבירות אלה והעונשים עליהן מנויות בסעיפים 415, 418 ו־420 לחוק העונשין. לעיתים עשויות מעורבות עבירות על סעיף 281 לחוק העונשין, ובמקרים אחרים עבירות על סעיף אחד או יותר מן הסעיפים 237–246 לחוק העונשין.

בחלק מן המקרים אפשר שייקבע אף כי עבירה זו או אחרת נעשתה בנסיבות מחמירות, כמו כן בחלק מן העבירות המדוברות, בעיקר בנוגע למרכיב של קבלת דבר במרמה, מדובר לכאורה בעבירה מתמשכת כל עוד ממשיך המקבל לקבל את הזכויות שבהן זכה במרמה וליהנות מהן.

חלק מן העבירות המנויות לעיל עשויות להיחשב, לפי העונשים הקבועים להן בחוק בכלל ובנסיבות מחמירות בפרט, 'פשע' כהגדרתו בסעיף 24 לחוק העונשין.

בית הדין אינו מוסמך להכריע בשאלות של הדין הפלילי כמובן, אבל הוא – ובוודאי דייניו ועובדיו כפרטים – בצד היותו "ערכאת שיפוט ממלכתית" ש"אין" לה "אלא את אותן סמכויות שיפוט שחוק המדינה העניק לה", גם רשות ואזרחים המחויבים בכלל החוקים החלים בישראל, לרבות החובה למנוע עשיית פשע או את השלמתו הקבועה בסעיף 262 לחוק העונשין – מה שרלוונטי במיוחד למקרים שבהם כאמור מתקיימת עבירה מסוג פשע ועודנה מתמשכת. מסירת פסק הדין המגלה ומתאר את נסיבות רישומו הכוזב לכאורה של אדם כ'יהודי' במרשם היא במקרים רבים הפעולה הנדרשת כדי להביא לענישה בגין העבירה ובד בבד למניעת המשך עשייתה. כמובן, ההכרעה לעניין היבטיה הפליליים והאזרחיים של אותה עבירה אינה מסורה בידי בית הדין כשם שאינה מסורה בידי כל אזרח הנדרש למנוע פשע, אלא שלאחר מעשהו הראשון של האזרח או של בית הדין שהוא הדיווח לרשויות הרלוונטיות יבחנו הללו את השאלה אם אכן מדובר בעבירה ויפעלו לתיקונה, מניעתה או הענישה עליה בהתאם לחוק ולסמכויותיהן. אם סבור בית הדין על דרך כלל או בנוגע למקרה פרטי כי מסירת פסק הדין לידי פקיד הרישום, כמו גם לידי גורמים אחרים הנוגעים בעניין כמו 'לשכת הקשר' ועוד, ובמקרים מסוימים אל משטרת ישראל, פרקליטות המדינה וכו' יש בהם כדי למנוע את המשך העבירה, להביא לידי תיקונה והשבת הדבר שהוצא במרמה וכו' – מדוע יזדקק להסמכה מיוחדת כדי לעשות זאת?

מה עניינה של החובה המוטלת על כל אזרח, ול'אזרחות הטובה' שיגלה כל אזרח שימנע עבירה ויביא להשבת דבר שהוצא במרמה, אף במקרים שלא היית זו חובה מכוחו של סעיף 262 לחוק העונשין (היינו כשלא מדובר בפשע או כשמעשה העבירה כבר הסתיים), שאין סיבה שלא תהיה קיימת גם באשר לבית הדין ולעובדיו, שאינה מעשה שיפוטי, ולדברי בית המשפט העליון בעניין סימה אמיר העוסקים באי יכולתו של בית הדין להרחיב את תחומי שיפוטו אל תחומים שלהם לא הוסמך?

בעומדנו בעניין זה נציין כי כך כתב בית דיננו זה מכבר בפסק דינו בתיק 1168879/1 (פורסם) הנ"ל, שגם בו, כאמור לעיל, נטענו טענות נגד בית הדין הרבני האזורי חיפה שבין השאר הורה להעביר למשטרת ישראל, תוך הגשת תלונה מתאימה, את החומר שבידיו, שלימד על זיופם של מסמכים או המצאתם של מסמכים מזויפים לרשויות המדינה כדי להטעותן וליתן למערערות זכויות על פי חוק השבות וכו'. וכה כתבנו שם:

בית דיננו מחזק את ידיו של בית הדין האזורי בהתנהלותו. כך ראוי לפעול כלפי כל מי שמנסה להטעות את מערכות השיפוט ולהשיג זכויות במרמה ובאמצעות זיוף מסמכים רשמיים.

חובה על כל אדם המגלה שנעשתה עבירה להעביר את החומר לגורמים הרלוונטיים לשם תיקון העוולה ולשם בחינת קיומו של הליך פלילי עם עובר העבירה. קל־וחומר שזו חובתה של רשות שיפוטית ובפרט כשמדובר בעבירה שנעשית אל מול הערכאה השיפוטית […]

במקרים שבהם מדובר במעשה זיוף שהוברר, חובת כל בית דין וכל רשות שיפוטית אחרת לגלות את האמת […] כלפי מי שהגיש את המסמך המזויף […] יש לפעול בכל חומרת הדין […]

בתיק שלפנינו קיימת ראיה ממשית לכאורה כי זכות העלייה לארץ שקיבלה מערערת 2, [אלמונית], הושגה על ידי הטעיית משרד הפנים. לפיכך ייתכן ש[אלמונית] היא מאלה שאינם זכאים לגור במדינת ישראל, ודינה כדינם של המסתננים החוצים את גבולות המדינה שלא על פי חוק, של מזייפי דרכונים ושל הבאים באשרת תיירים ונשארים בארץ שלא כדין.

המקרה שלפנינו ודומיו חמורים אף יותר משל אלה: כניסה בזהות מזויפת של יהודי משמעה קבלת מעמד אוטומטי בישראל וקבלת תקציבים על חשבון משלם המיסים, ומעל הכול פגיעה בציפור הנפש של רבים מאזרחי ישראל ששרדו אלפי שנות גלות הבאים למדינת היהודים ועל ידי תרמית מוצאים עצמם נשואים ללא יהודים באישור הגוף המוסמך והאמין במדינת ישראל על יהדותו של אדם […]

לדעתנו אדם המרמה את שלטונות המדינה ואת הערכאות המשפטיות שלה ומשיג דבר במרמה – לא ראוי שיקבל סעד מערכאות המשפט במדינה, בחינת 'עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס' […]

אף אם מדינת ישראל תחליט להפעיל את מידת החסד […] לעניין זכות המגורים בארץ, אולם לעניין אישור היהדות – משהובהרה ההטעיה והתרמית חובתו של בית הדין להודיע בשער בת רבים את המצב לאשורו, ועל משרד הפנים לבדוק ולעדכן את טעותו, אף אם אין לבית הדין סמכות חוקית ישירה להורות לשנות סעיף הלאום והדת במרשם האוכלוסין […]

העברת החומר לגורם משטרתי היא הדרך היחידה היכולה להביא למיצוי הדין עם עובר העבירה, ככל שזו אכן נעברה.

יד.        ואף לולי כל זאת – ומכאן גם התשובה לטענה בדבר פגיעה בפרטיות, כביכול, הקיימת בהעברת פסק הדין אל פקיד הרישום:

על דרך כלל ברירת המחדל בנוגע להליכים שיפוטיים ולפסקי הדין הניתנים בהם היא פומביות הדיון ופרסום פסקי הדין על אף שלא אחת נאמרות בדיון ובפסקי הדין אמירות ונמסרים בהם מידעים שאין בעלי הדין ששים בהיותם נחלת הכלל. התפיסה היא שהתועלת של פומביות הדיון ושל הפרסום גוברת על נזקה של הפגיעה בפרטיות, וזאת אף כשאין מדובר בתועלת קונקרטית ובצורך ספציפי שבשלהם יש חשיבות בפרסומו ובפומביותו של הליך מסוים.

אכן ההליכים הנידונים בבתי הדין ובבתי המשפט לענייני משפחה חריגים הם לכלל זה, ובהם – בשל הרגישות היתרה של עניינים אלה – ברירת המחדל היא סגירת הדלתיים וחסיון ההליך בכלל ופסק הדין בפרט. ברם גם באשר להליכים אלה אין הדבר מוחלט שכן בית הדין או בית המשפט, לפי העניין, רשאי להורות על החרגת דיון או הליך מסוים, כולו או מקצתו, וכמו כן רשאי הוא להתיר את פרסומו של פסק הדין או של פרטים אחרים מתוך הדיון כולם או קצתם.

הוראות החוק בעניין זה באשר לבתי המשפט מפורטות בסעיף 68, ולענייננו בדגש על ס"ק (ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, ובסעיף 70, בדגש על ס"ק (א) לאותו חוק. מקבילותיהן המופנות אל בית הדין הרבני (ואל בתי דין דתיים אחרים) מצויות בסעיף 1א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956, שס"ק (א) שלו מקביל לסעיף 68(ה) בחוק בתי המשפט וס"ק (ב) שלו מחיל על הדיונים שעליהם חל ס"ק (א) את ההוראות שבסעיף 70 לחוק בתי המשפט. הוראות דומות מופנות אל בית הדין הרבני גם בסעיפים נב ונד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: התקנות או: תקנות הדיון).

על פי רוב אכן מאזן בית הדין בין התועלת שבפרסום פסקי דין, גם כשבית הדין מתיר אותו, לבין פרטיותם של הצדדים באמצעות פרסום שממנו נגרעים פרטיהם המזהים של הצדדים, אך סמכותו של בית הדין היא אף להתיר את הפרסום ללא גריעת הפרטים.

בכלל מאתיים – מנה, ואם רשאי בית הדין לפרסם פסק דין, או להתיר את פרסומו, קבל עם ועולם, על אחת כמה וכמה שרשאי הוא לפרסמו לאנשים או גופים מסוימים שיש תועלת בהבאתו לידיעתם ושמטבע הדברים הפרסום המופנה אליהם בלבד פוגע בפרטיותם של בעלי הדין לאין שיעור פחות משפוגע בה הפרסום לכולי עלמא.

סברה פשוטה וישרה זו אף מסתייעת מהוראות החוק והתקנות בסוגיית סגירתן או פתיחתן של דלתי בית הדין בעת הדיון – החוק והתקנות אינם גורסים בעניין זה 'הכול או לא כלום' אלא מאפשרים – גם בנוגע לדיון המתקיים בדלתיים סגורות – להתיר לאדם, או סוגי בני אדם מסוימים, את הנוכחות בדיון לפי שיקול דעתו של בית הדין. ובדומה לכך מאפשרים סעיפים רו(2) ורז(2) של התקנות להתיר את העיון בתיק כולו או למסור העתק של החלטות ופסקי דין לאדם מסוים, בתנאים מסוימים (ובעניינם ראה עוד להלן), אף שאין הפומביות ניתנת להם כלפי כולי עלמא.

לעניינים אלה ראה גם בפסק דינו של בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, בשבתו כבג"ץ בעתירותיהם של פלוני נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים (ואחרים) – 'פלוני' אומנם בנוסח פסק הדין שפורסם, אך מי ששמו, שרון בן חיים, גלוי וידוע הוא בהתאם לפסיקת בית הדין שקיבלה גושפנקה בפסק דינו זה של בית המשפט העליון (בג"ץ 5185/13) ושל 'פלוני' נוסף – אף הוא נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים (ואחרים) – ששמו, עודד גז, נתגלה בפירוש אף בגוף פסק דינו של בית המשפט העליון ובהתאם לפסיקה זו של בית הדין (בג"ץ 1031/16). גם בפסק דין זה נקבע כי בית הדין מוסמך ורשאי להתיר את פרסום פסק הדין וההחלטות שניתנו בעניינו של אדם, לרבות שמו, תמונתו ופרטים מזהים אחרים לפי העניין, לפי שיקול דעתו של בית הדין, ואף אם בעת קיום הדיון עצמו התקיים הדיון בדלתיים סגורות ולא ניתנה לו פומביות מראש, ולא להתיר בלבד אלא אף לפרסם בפועל לכלל הציבור או להודיע לגורמים מסוימים (באותו מקרה לרב הקהילה שבה שהה שרון בן חיים) את תוכן פסק הדין וההחלטות, כדי שהללו יביאום בחשבון בהתנהלותם, אף שעה שבית הדין אינו רשאי לצוות עליהם לנהוג כך או אחרת, ותוך שיפעלו כמובן על פי כל דין. (וראה שם בדעתו החולקת של כבוד השופט, כתוארו אז, י' דנציגר, בפסקה 32. השופט דנציגר סבר אף הוא כי בית הדין רשאי להתיר את הפרסום כאמור, אך הוא אכן סבר כי יש להבחין בין היתר הפרסום – שגם הוא מודה לכאורה כי יכול הוא לחול כלפי אישים או גורמים מסוימים במובחן מאחרים ויכול הוא להינתן גם כשהדיון עצמו התקיים בדלתיים סגורות – לבין פרסום אקטיבי על ידי בית הדין, אך דעתו הייתה דעת מיעוט. במאמר מוסגר נאמר כי ספק בעינינו אם היה אף הוא חולק על חבריו לו דובר בפרסום שמטרתו המוצהרת והעיקרית אינה 'ביוש', כדהתם – ולו למטרה לגיטימית כאכיפת המעגן ליתן גט – אלא מתן האפשרות לרשות מרשויות המדינה לשקול את האמור בפסק הדין, בהתאם לחובתה ולסמכותה שעל פי חוק, כבענייננו שבו פקיד הרישום יכול וצריך על פי חוק להיזקק לאמור בפסק הדין.)

טו.        השאלה אפוא אינה כלל ועיקר שאלה של סמכות. סמכותו של בית הדין לפרסם את פסק דינו לכלל הציבור או להעבירו לעיונם של אנשים מסוימים או של רשויות מסוימות אינה מוטלת בספק.

לכל היותר אפשר לטעון כי במקרה זה או אחר אין הצדקה לגופו של עניין לעשות כן תוך פגיעה בפרטיותם של בעלי הדין – טענה כזו יכולה לעלות בערעור כטענה נגד שיקול דעתו של בית הדין במקרה זה או אחר, אך אין מדובר בטענת חוסר סמכות אלא בטענה לטעות בשיקול הדעת לגופו של מקרה.

על דרך כלל הדעת נותנת כי טענה כזו תידחה נוכח מידתה המצומצמת מאוד של הפגיעה בפרטיות הנוצרת ממסירת פסק דין בידיה של רשות מרשויות המדינה, שעובדיה אף מצווים בעצמם לשמור על חיסיון המידע הנמסר לידם ושלא להפיצו ברבים אלא לנהוג בו ובהעברתו לידיים אחרות על פי הדין, לעומת התועלת הגלויה והברורה שישנה במסירת פסק הדין לאותן רשויות שעה שמצוות הן להביא את תוכנו של פסק דין כזה בשיקוליהן בכלל ושעה שאפשר שיהיה בכך כדי למנוע המשך הונאה של הרשויות תוך עבירה על הוראות החוק והמשך קבלת מעמד וזכויות כלכליות – על חשבון הקופה הציבורית – במרמה.

מכל מקום טענה כזו ודאי אינה שייכת ל'עניין העקרוני' שבשמו דובר הערעור שלפנינו ואינה מצריכה במקרה שלפנינו בחינה לגופו של עניין, לא רק מטעמי העדר זכות העמידה של העמותה, אלא אף מצד עצמה, שעה שבעל הדין המוצג כמערער – אשר הוא, ולא העמותה כמובן, מי שכביכול נפגעה פרטיותו – כלל אינו מעלה את הטענה וכלל אינו מתעניין בגורלו של ערעור זה.

טז.        בנוסף לטיעון נגד העברת פסק הדין לרשות האוכלוסין, ובמידת מה במובחן ממנו, נטען בכתב הערעור ובדיון גם נגד הוראתו של בית הדין קמא להעביר לרשות גם את חוות דעתו של מברר היהדות.

לעניין זה נטען בכתב הערעור:

חוות דעת זו וודאי שאינה כלולה בגדרי סעיף 16 [= לחוק המרשם] האמור לעיל ולא ברור מכוחה של איזו הוראת חוק הורה בית הדין קמא הנכבד להעמיק את הפגיעה בפרטיותו של המערער ולהוסיף אליה גם את הפגיעה בפרטיותם של קרובי משפחתו אשר לא היו כלל וכלל צד להליך […]

אם לא די בכך, חוות הדעת עצמה בה מופיעים, כאמור, לעיל שמות קרובי משפחה שלא ביקשו מעולם שיהדותם תבורר – ניתנה שלא כדין ובחריגה חמורה מסמכותו של מברר היהדות […] אין זה מסמכותו של בית הדין לעסוק בעניינם של מי שלא ביקשו לברר את יהדותם בפניו ואינם רלוונטים לדיון העומד בפניו.

יתר על כן, בהתאם לסעיף 12א להנחיות בירור יהדות אין בית הדין רשאי לפרט בהחלטותיו את שמות קרובי משפחתו של המבקש בהחלטותיו, ומאחר שאין זה מסמכותו של בית הדין לפרט את שמות קרובי המשפחה בהחלטותיו קל־וחומר שאין זה מסמכותו של מברר היהדות […]

במספר פסקי דין, הן של בית המשפט העליון והן של בית הדין הגדול, הובהר כי תפקידם של מבררי היהדות הוא אך ורק כגורם מייעץ לבית הדין בנוגע לנושאים האמורים, ואין להם כל תפקיד עצמאי הלכתי־שיפוטי […] כל סמכותם של מבררי היהדות נובעת באופן ישיר מסמכותו של בית הדין לדון בעניין שלפניו, ולכן במידה שאין לבית הדין סמכות לדון בדבר מסוים, וודאי שאין זה מסמכותו של מברר היהדות לעסוק בו בחוות דעתו […]

כשם שלבית הדין אסור לעסוק בעניינם של קרובי משפחתו של המערער ולפרט את שמותיהם ומספרי הזהות שלהם בפסק דינו, כך גם למברר היהדות אסור לעשות זאת.

ציון שמם ומספרי תעודות הזהות שלהם תוך כדי סימונם כ"חשודים" הטעונים בירור, מהווה פגיעה חמורה בזכותם לפרטיות, כבוד ואוטונומיה. כל זאת, כאמור ללא בדל של סמכות של מברר היהדות. שליחתה של חוות דעת מברר היהדות כך, יחד עם פסק הדין, לרשות האוכלוסין נועדה להמשיך את הסימון האמור שלא כדין גם ברשות האוכלוסין, תוך פגיעה חמורה בזכויות קרובי המשפחה המופיעים בה […] העברת חוות הדעת בה פורטו שלא כדין שמותיהם של קרובי משפחת המערער מהווה, כאמור, פגיעה חמורה בזכותם לאוטונומיה, לפרטיות ולשם טוב.

הטיעונים נחלקים כפי שנקל להבחין לשני מישורים: האחד הוא המישור הכללי של העברת חוות הדעת ש"וודאי שאינה כלולה בגדרי סעיף 16 האמור" לידי הרשות, כך גם אם אין חוות הדעת כשלעצמה לוקה בפגם כלשהו, והאחר הוא המישור הספציפי של חוות הדעת שניתנה בעניינו של המערער, שלפי הנטען נכללו בה פרטים שאסור היה למברר היהדות לעסוק בהם ולכוללם בה, ושלגביה נטען כי נוכח הכללתם של פרטים אלה בה יש בהעברתה לידי הרשות פגיעה יתרה בזכויותיהם של המערער או של קרובי משפחתו שנזכרו בה.

יז.         בדיון ביקשנו לחדד תחילה את הטיעון השני שנטען לא רק כלפי ההוראה על העברת חוות הדעת לרשות אלא גם נגד חוות הדעת עצמה. הקשינו על באי כוח המערער (שורות 23–25 לפרוטוקול):

אם מברר היהדות צריך להכין חוות דעת לאדם שמבקש לאשר את יהדותו ומספר מי הייתה אימא שלו ומי סבתא שלו ומי אחותה וכו' – מה הבעיה בחוות דעת פנימית ששולחים מישהו לבדוק עובדות? הרי ממלאים טופס – מי הוא, מי אחיו, מי הוריו, מי סביו וסבתו ודודיו וכו' – אז מה הבעיה?

באי כוח המערער הסתבכו קמעא בתשובתם. תחילה (שורות 26–31 לפרוטוקול) ניסו לטעון כי פסיקת בג"ץ 6483/17 והנחיית נשיא בית הדין הגדול בעניין בירור יהדות בעת רישום נישואין – הנחיות בירור יהדות, התש"ע – 2010, (להלן: ההנחיות), שתוקנו בעקבותיה – ולענייננו מדובר, כפי שציינו במענה לשאלתנו – בסעיף 12א להנחיות אלה אסרו על אזכורם של הפרטים המדוברים.

משהזכרנום (שורות 32–33) כי ההנחיה המדוברת עוסקת בשאלה מה יוזכר או לא יוזכר בפסק הדין ובהחלטות בית הדין ולא במסמכים המוגשים אל בית הדין עצמו לכן כדאי אולי שתמצא את הסעיף ונראה אם אתה יודע מה אתה מדבר, השיבו באי כוח המערער כי לטעמם "מברר היהדות יונק את כל סמכותו מחוק נישואין וגירושין" (שורה 34).

מענה זה לא הניח את דעתנו, שבנו ושאלנו (שורות 35–37) תוך המשך הקו שלפיו למברר היהדות יש סמכות מכוחה של סמכות בית הדין לעניין נישואין וגירושין (כפי שלכאורה התכוונו באי כוח המערער לטעון וכפי שנאמר בכתב הערעור):

ובנישואין וגירושין חובה לברר את היהדות ולכן כאשר מישהו מגיש בקשה לבית הדין אז בית הדין דן ברשות ובסמכות ונותן [הוראה] לפקידים שלו כמו מברר היהדות וכד' "תיתן לי חוות דעת, מה הינך חושב, זה יהודי או לא יהודי", מה הבעיה בזה?

בסופו של דבר הודו באי כוח המערער כי בית הדין רשאי לבקש חוות דעת כזו "בזה אין בעיה" והגשתה אליו נעשית כדין כל עוד אין בה "פסלות", כפי שיש לטענתם בחוות הדעת שהוגשה בנדון דידן (שורה 38). הודו הם גם כי ב"חוות דעת שמפרטת את כל הדברים" אם "יש מישהו שרלוונטי לבירור אז בוודאי שניתן להכניס אותו" (שורות 45–46) וכי אף במקרה שלפנינו כוללת חוות הדעת "צד ג' שהיה מקום להזכיר אותו בחוות דעת" (שורה 48).

אלא שלטענתם נכללו בחוות הדעת גם קרובי משפחה נוספים (שורות 49–50). לדעת באי כוח המערער את פרטיהם של הללו אסור היה לחשוף אף לעיני בית הדין עצמו (שורה 44), ואף שהללו לא הוזכרו בפסק הדין בסופו של יום (שם שהוזכר בשגגת העתקה מחוות הדעת נמחק מפסק הדין לבקשתו והנוסח הסופי אינו כולל אותו, ראה שורות 59–64 לפרוטוקול), מכל מקום לשיטתם (שורות 66–68):

מקור סמכותו של מברר היהדות נובעת מכוח סמכות של בית הדין ואין לו סמכות מעבר, אני חושב שמעבר לעובדה שלבית הדין אסור להזכיר בפסק דין את צד ג', אז גם לדון עליהם שלא בפניהם כאשר זה לא רלוונטי לתיק.

משתמהנו על אמירה זו שהרי בית הדין אכן לא דן בעניינם של צדדי ג' אלה ולא קבע לגביהם דבר (שורה 69) – ונוסיף כי גם בחוות הדעת עצמה, וכפי שהבינו באי כוח המערער בצדק מדברינו, לא נקבעה כל קביעה לגבי צדדים שלא הופיעו בבית הדין אלא לגבי המערער ולגבי קרובת משפחה שעניינה נדון בעבר בבית הדין (ועל כן נקנתה לו הסמכות גם לתקן את פסיקתו בעניינה) – שוב נאלצו באי כוח המערער להודות "בחוות הדעת הזאת אולי לא מופיע המילים הללו" (שורה 70).

אנו המשכנו להסביר את הידוע, או שאמור היה להיות ידוע לבאי כוח המערער, ולתהות על טענתם (שורות 71–74):

הטופס שממלא מי שבא לבית הדין לבירור יהדות, כולל את כל אותן הפרטים כדי שלבית הדין תהיה תמונה רחבה, זה עוזר לבית הדין, הייתה מישהי שלא הייתה לגביה שום ראיה ליהדות שהיא הייתה יתומה וכל משפחתה מתו בשואה ובמקרה על ידי פריסת כל העובדות מצאנו בן דוד רחוק יהודי וככה הוכרה יהדותה על ידי פריסת מסך רחב אנו יכולים למצוא השלכות על המבקש.

בא כוח המערער השיב (שורות 75 – 76):

אני לא חולק על מה שאומר בית הדין, אני אומר כי גם בחוות הדעת הספציפית הזאת שמופיעה בסוף רשימה שמית עם [מספרי] תעודות זהות, זה לא משהו שעוזר לבית הדין לברר יהדות.

הערנו: "לדעתך." ובא כוח המערער הסביר: "זה אחרי החלק העובדתי." (שורות 77–78)

לשאלתנו שב בא כוח המערער ואישר כי אף הוא מודה כי בפסק הדין עצמו לא נכללו עובדות לא רלוונטיות (שורות 79–81).

יח.        נקטע כעת, עם סיום העיסוק בשאלה מה אמור ולמצער מותר או אינו אמור ואינו מותר להכללה בתוך חוות הדעת, את תיאור הטענות וסקירתן, נבהיר את דחייתה של הטענה  בהקשר זה ולאחר מכן נשוב אל יתר הטענות ואל ההכרעה בהן.

הפרטים הכלולים בחוות דעתו של מברר היהדות הם פרטים שנמסרו לו בידי בעלי הדין המבקשים את בירור יהדותם, המערער דנן במקרה זה, פרטים העולים במישרין מן המסמכים שמסרו לו הללו, או פרטים המצויים במסמכי ותיקי בית הדין האחרים, שנתקבלו בסמכות וברשות ושעשויה להיות זיקה בינם לבין עניינו של בעל הדין שלפניו. לחילופין מדובר בפרטים שעשויה להיות להם זיקה לעניינו של בעל הדין האמור הנדלים באמצעות גורמים נוספים במאמץ לסייע לפונה באיתור מידע שאין בידיו. אין ולא יכול להיות פסול בהכללתו בחוות הדעת של מידע שמסר למברר היהדות הפונה עצמו, שמסרו לו בני משפחת הפונה, שעולה ממסמכים שמסרו לו או שהתקבל לפנייתו של המברר אל גורמים אחרים נוכח בקשתו של הפונה לנסות ולסייע לו. גם אם בסופו של יום לא סייעו פרטים אלה לפונה ואולי אף הביאו לשלילת בקשתו ועמדתו – משהתקבלו כאמור אין פסול בהכללתם בחוות הדעת ואף ראוי שייכללו בה משום שמסירת חוות דעת לערכאה שיפוטית – אסור שתהיה חלקית ותעלים מידע שהתברר כי אינו מסייע לפונה, חוות דעת שתימסר כשבה ייכלל מידע רק אם יסייע לפונה או רק אותו חלק מהמידע שיסייע לפונה תוך העלמתו של מידע שהתקבל מהפונה, ממסמכיו או לבקשתו משהתברר כי אין הוא מסייע לו היא חוות דעת מוטה שמסירתה לערכאה השיפוטית אפילו בידי גורם 'ניטרלי' עשויה לעלות כדי ניסיון הטעייתה של הערכאה השיפוטית ושיבוש הליכי משפט, וקל־וחומר שלא יעלה על הדעת כי כך ינהג מברר היהדות האמור להיות גורם מסייע לבית הדין והיונק את מעמדו מכוחם של מעמדו וסמכותו של בית הדין עצמו, כפי שטענו באי כוח המערער עצמם.

גם פרטים שלדעת באי כוח המערער במקרה זה, או לדעת אחרים במקרה אחר, ואולי אף לדעת מברר היהדות עצמו מתבררים כפרטים שאינם רלוונטיים – קשה להצדיק את גריעתם מחוות הדעת על דעת עצמו של מברר היהדות, שכן ברובד העקרוני לפחות ייתכן כי בית הדין עצמו יסבור כי יש להם רלוונטיות. מברר היהדות – תפקידו להמליץ וליתן חוות דעת, לא להכריע – גם זאת כפי שעולה אף מדברי בא כוח המערער ועל בסיס הפסיקה, ובכלל זה גם הכרעתו כי פרט שנמסר לו אינו רלוונטי עשויה שלא לעמוד לבסוף בפסק הדין ועל כן אין בה כדי להצדיק את אי־הבאת אותו פרט לפני בית הדין.

אכן אפשר עקרונית כי יימסר למברר היהדות במסגרת עבודתו פרט שאי־הרלוונטיות שלו לפסק הדין תהיה גלויה לעין כול, ואפשר שבמקרה כזה יהיה רשאי המברר שלא להכלילו בחוות דעתו, אך גם במקרה כזה ספק אם יהיה מקום להלין עליו אם יחליט שלא להעמיס על שכמו את האחריות להחלטה זו אלא להציע את הדברים לפני בית הדין. כך או כך, אין לפנינו מידע על מקרה קונקרטי שבו אכן הכליל מברר היהדות פרט שנראה בעליל שלא יכולה להיות לו רלוונטיות כלשהי להליך. אזכורם של פרטים נוספים "אחרי החלק העובדתי" כטענת בא כוח המערער – אין בו כדי לשלול את האפשרות כי תהיה להם נפקות וכי מברר היהדות אומנם לא הרצה אותם בתוך ליבת חוות הדעת משום שאכן לא קשר בינם לבינה במישרין, אך עדיין סבר כי ייתכן שבית הדין יסבור את קיומה של זיקה בינם לבינה.

לכך יש להוסיף כי כשנמסרו הפרטים למברר היהדות עצמו, דווקא משום שנמסרו לו לצורך סיועו לבית הדין ודווקא משום שכדברי בא כוח המערער אין למברר היהדות סמכות ומעמד עצמאיים, הרי ברור כי נמסרו הם מתוך ידיעה ואף כוונה כי יועברו לעיונו של בית הדין עצמו, ולמצער כי אפשר שכך יהיה.

גם מטעם זה ברור כי אין במסירת המברר אותם לידי בית הדין משום פגיעה בפרטיותם של מושאיהם.

יט.        לא זו אף זו, מברר היהדות נדרש – ולא רק רשאי – לכלול פרטיהם של קרובי משפחה נוספים בחוות דעתו, מאחר שההנחיות עצמן מורות בסעיף 12א הנ"ל:

(א) עלה אגב דיון בבית הדין חשש לעניין יהדות קרוב משפחה של בעל דין אשר בית הדין מברר את יהדותו (להלן – צד שלישי) יודיע בית הדין לבעל הדין על כוונתו להביא את הדבר לידיעת הצד השלישי ויאפשר לו להציג התייחסותו לכך, וככל שלא נמצא טעם שיצדיק אחרת, יודיע בית הדין בכתב לצד השלישי כי אגב הדיון שהתקיים לפניו בענין יהדות קרוב משפחתו עלה צורך אפשרי בבירור יהדותו שלו לעניין נישואין על פי דין תורה, וכי הוא רשאי להצטרף כצד לדיון ולהשמיע את טענותיו או לבקש לברר את העניין בנפרד.

(ב) הודיע הצד השלישי על הסכמתו להצטרף כצד לדיון, הוא יצורף בהסכמת בעלי הדין כבעל דין נוסף ויוזמן לדיוני בית הדין; הודיע הצד השלישי על הסכמתו לברר את העניין בנפרד ייפתח לו תיק בהתאם […]

(ב1) בהחלטה בענין יהדות בעל הדין יכללו רק שמות בני המשפחה הנדרשים לתשתית העובדתית ולהנמקה לצורך קביעת יהדות בעל הדין.

בהתאם לס"ק (ב1) אכן אין לכלול בפסק הדין את פרטיו של צד ג' שאינם נדרשים לתשתית ההכרעה בעניינו של המבקש, שעה שאותו צד ג' בחר שלא להצטרף להליך בהתאם לס"ק (ב), בחוות הדעת המוגשת לבית הדין קודם לכן ברי כי יש לכלול את פרטיו של הלה שההכרעה בשאלת יהדותו עשויה להיות מושפעת, לו תתבקש, מן ההכרעה בעניינו של המבקש שלפני בית הדין, כדי לאפשר לבית הדין לקיים את הוראת ס"ק (א) ולאותו צד ג' לנצל את האפשרות שתינתן לו ולהודיע לבית הדין את רצונו בהתאם לס"ק (ב).

האמירה כי לפי ההנחיות אסור לחשוף את פרטיהם של צדדי ג' אף לפני בית הדין עצמו – היא אפוא אמירה שאינה נכונה בעליל, אף אם נניח כי יכול מברר היהדות לקבוע בוודאות כי הללו אינם עשויים להשפיע על ההכרעה בעניינו של בעל הדין שלפניו, ההפך הוא הנכון: קיום הוראותיהן של ההנחיות מחייב את מסירת המידע לבית הדין גם אם כך יהיה כל עוד עולה מהחומר "חשש לעניין יהדות" צד ג' המדובר.

כ.         במאמר מוסגר נעיר כי גם לו היה בה ממש בנוגע למקרה מסוים או אפילו בנוגע למקרה שלפנינו עצמו – לא היה לה מקום בערעור של מי שלא זה מקרהו או של מי שאף אם מקרהו הוא – אינו מעוניין בערעור וכל קיומו של הערעור – אף במנותק משאלת זכות העמידה – הוא לשם 'העניין העקרוני'.

כא.       מכל מקום, משהוברר כי הטענה על הכללת פרטים שאינם רלוונטיים בחוות הדעת שנמסרה לבית הדין ועל איסור למסור לבית הדין פרטים אלה – דחויה היא, נשוב אל שאלת העברתה של חוות הדעת לידי רשות האוכלוסין.

כאמור לעיל נטען בכתב הערעור ובדיון כי אין למסור את חוות הדעת לרשות האוכלוסין (או לכל גורם אחר), וכפי שהדגיש בא כוח המערער, איסור זה חל לדעתם בין שחוות הדעת כוללת פרטים על צדדי ג' שאינם רלוונטיים להכרעה בעניינו של בעל הדין העומד לפני בית הדין ושאינם מוזכרים, משכך, בפסק הדין, ובין שאינה כוללת פרטים כאלה.

כבר בדיון אמרנו לבא כוח המערער כי בנקודה ספציפית זו נכונים אנו לקבל את עמדתו. עם זאת אמירתנו בהקשר זה תיוותר כאמירה עקרונית בלבד, שגם אותה נבהיר ונסייג להלן, ולא תכלול הוראה אופרטיבית כלשהי: ראשית, משום שהמערער עצמו הבהיר כאמור לעיל כי אין לו עוד עניין בערעור ואין מקום ליתן הוראה אופרטיבית על בסיס טענותיה של העמותה משאינה מייצגת עוד למעשה את המערער ומשבפני עצמה אין לה זכות עמידה; ושנית, משום שנוכח ה'עדכון' שמסר המערער עוד טרם לדיון החלטת בית הדין בעניין זה, שלא נתבקש בעניינה עיכוב ביצוע, היא כבר 'מעשה עשוי'.

לאחר הקדמה זו נבהיר את דברינו העקרוניים כאמור תוך הבחנה משנית בין מה שהיה אמור להיעשות במקרהו של המערער שלפנינו לבין האפשרות העקרונית להעביר חוות דעת כגון זו לרשות האוכלוסין או לגוף אחר.

כב.       בצדק טענו באי כוח המערער, וכאמור בנקודה זו קיבלנו את עמדתם, כי על חוות הדעת לא חלות הוראות סעיף 16 לחוק המרשם. משכך אין מקום לנוהג כללי וגורף של העברת חוות דעת כאלה לידי הרשות.

עם זאת כפי שביארנו לעיל בהרחבה מוסמך בית הדין להתיר ואף ליזום אקטיבית פרסום ברבים או מסירה לגורם רלוונטי ספציפי של פסק דינו ואף של "פרטים על מהלך הדיונים" כלשון סעיף נד לתקנות, או – בלשונו של סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, (שהוחל על בית הדין "לפי הענין ובשינויים המחויבים" בסעיף 1א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956) – "דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות".

את המונח 'מהלך הדיונים' אפשר, וסביר, לפרש ככולל לא רק את הדיונים שבעל פה אלא גם את החומר הראייתי ואת חוות הדעת המקצועיות השונות שנמסרו לבית הדין לצורך הכרעתו. פרשנות זו נתמכת גם בהוראת סעיף 1ב(ה) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956, "כתבי טענות וכל תעודה או מסמך שהוגשו בדיון ושבית הדין קיבל אותם, יצורפו לפרוטוקול ויהיו חלק ממנו […]" (וכך גם במקבילו – סעיף 68א(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984), חומר שמעמדו כחלק מפרוטוקול הדיון – ודאי הוא שיש לראות בו חלק מ'מהלך הדיון' שבצד האיסור הכללי על פרסומו הוסמך בית הדין להתיר את פרסומו. וברור הוא כי ברובד המהותי אין נפקות לשאלה אם על ציר הזמן ובהיבט הטכני הוגש חומר זה במהלך הדיון או קודם לו, לצורכו וכדי שבית הדין יסתמך עליו.

בכלל חומר זה גם חוות הדעת של מברר היהדות, וכך ביתר שאת נוכח סעיף 10א להנחיות, שיסודו בתיקון ההנחיות בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ – בג"ץ 377/19 והמחייב את מסירת חוות הדעת לידי בעל הדין עצמו, חובה שיסודה בראיית חוות הדעת כחלק מהחומר "תעודה או מסמך" המוגש לבית הדין לצורך הדיון וההכרעה בהליך. ראוי לציין כי את העותרות בבג"ץ 377/19 האמור ייצג, הן לפני בית הדין הן לפני בג"ץ, עו"ד אילוק, ואין בידינו מידע ברור ובדוק על מעורבות העמותה בעניין, אך עובדה היא (כפי שהזכרנו כבר לעיל) כי תיקון זה של ההנחיות הוא אחד ההישגים שמייחסת העמותה לעצמה באתר האינטרנט שלה, מה שמלמד לכאורה – אם לא נניח כי מתהדרת היא בנוצות לא לה – על מעורבותה מאחורי הקלעים. בין כך ובין כך ברור הוא כי מודעת היא להנחיות וכנראה גם לעתירה, שבעקבותיה תוקנו כפי שתוקנו, וממילא היה עליה גם להסיק את המשמעות הנלווית בדבר ראיית חוות הדעת כחלק מ'מהלך הדיון'.

בנוסף לכך מאפשר סעיף רו(2) לתקנות הדיון להתיר את העיון בתיק כולו לאדם מסוים, אם יש להלה 'ענין צודק' בדבר, אף שאין הפומביות ניתנת לחומר שבתיק כלפי כולי עלמא. אם סבר בית הדין כי ייתכן שחומר המצוי בתיק, ובענייננו בחוות הדעת של מברר היהדות הוא חומר העשוי לסייע לרשויות המדינה לאכוף את החוק, למנוע או להפסיק קבלת דבר במרמה, לחקור, לדון ולהעניש ככל שכך ייפסק את מי שהונו את רשויות המדינה וכדומה או אפילו לבחון את הצורך בתיקונו של רישום שגוי לכאורה ולבקש בעניינו הוראות מבית המשפט בהתאם לסעיף 19ה לחוק המרשם – האם אין 'עניין צודק' לאפשר לרשויות את העיון בחומר?

אכן בתקנות מוזכר בהקשר זה של 'מבקש' שלו עניין צודק בדבר, אולם הדעת נותנת כי קיומו של 'מבקש' אינו בגדר תנאי לחלות ההוראה אלא ש'סתמא דמילתא' היא כי לא ייווכח בית הדין בקיומו של עניין צודק במתן העיון מבלעדי מבקש שיבקש זאת.

ואף אם נניח כי קיומו של 'מבקש' הכרחי הוא: אם מברר היהדות, עובד מדינה המשתייך להנהלת בתי הדין הרבניים שהיא אורגן של המדינה, מבקש או ממליץ בעצמו במסגרת חוות דעתו הניתנת במסגרת תפקידו, להעבירה אל הרשות, שאף היא אורגן של המדינה, לא מן הנמנע הוא לראות בכך בקשה מספיקה: המדינה שיש לה 'עניין צודק' לעיין בחומר באמצעות מסירתו לאורגן אחד שלה, הרשות, מבקשת זאת מבית הדין באמצעות אורגן אחר שלה, שהוא היודע על קיומו של אותו חומר.

כך, הן מכוח סעיף נד לתקנות וסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, הן מכוח סעיף רו(2) לתקנות, מוסמך ורשאי בית הדין להחליט על העברת חוות הדעת של מברר היהדות לרשות האוכלוסין, ככל שלפי דעתו יש הצדקה לכך.

כג.        אכן מאחר שאין מדובר בהוראה גורפת המתחייבת מסעיף 16 לחוק המרשם, מחד גיסא; ומאחר שמשקלה של חוות הדעת בשיקולי הרשות מטבע הדברים אינו כמשקלו של פסק דין, וכך אף ראוי שיהיה נוכח הוראות חוק המרשם המקנים מעמד מיוחד לפסק דין ואינם מעניקים מעמד כזה למסמכים אחרים, מה שמביא למסקנה כי התועלת במסירתה לרשות עשויה להיות מוגבלת בהשוואה לזו של מסירת פסק הדין; ומאחר שמאידך גיסא עשויים להיכלל בחוות הדעת פרטים נוספים לרבות על אודות צדדי ג' נוספים, אף אם אכן יש הצדקה לכוללם בחוות הדעת, ומסירתם לרשות היא פגיעה מסוימת בפרטיותם – הרי שצריך לשקול עניינית בכל מקרה לגופו את מידת התועלת בהעברת חוות הדעת לרשות לעומת מידת הפגיעה בפרטיות ולקבל הכרעה מידתית. הכרעה זו עשויה להיות אכן שליחת חוות הדעת לרשות, והדבר אכן מצוי בסמכותו של בית הדין כאמור, אך חובה עליה להתקבל לאחר שיקול דעת לגופו של עניין.

במקרה שלפנינו אין החלטת בית הדין קמא מלמדת כי שקל את התועלת במסירת חוות הדעת לרשות אל מול הפגיעה בפרטיות ואיזן ביניהן, ועל כך כפי שאמרנו בדיון צדקו טענות הערעור בנקודה ספציפית זו: במקרה זה, וכל עוד אכן לא שקל בית הדין כאמור ולא כל שכן שלא נימק את החלטתו בעניין, לא היה מן הדין להורות על העברת חוות הדעת של מברר היהדות לרשות מעבר להעברתו של פסק הדין אליה.

מכל מקום כיום מדובר כאמור ב'מעשה עשוי' ובנוסף לכך המערער בעל זכות העמידה הודיע כי אין לו עניין עוד בערעור זה, ומשכך אין מקום, כאמור, למתן הוראה אופרטיבית המבטלת את הוראתו זו של בית הדין קמא.

כד.      סוף דבר, פסק דיננו מסקנותינו והוראותינו הם כדלהלן:

(א) הערעור שלפנינו הוגש בשמו של המערער הרשום מעלה. אין אנו יכולים לקבוע בוודאות אם הלה אכן עמד מאחורי הגשת כתב הערעור בשעתו, אולם הוברר למעלה מכל ספק כי בעת הדיון בו כבר הודיע הלה כי אין לו כל עניין בערעור זה. בנוסף לכך אין כל ספק, ואף המערער האמור הודיע זאת, כי בעת הדיון היו ההוראות שעליהן מוסב הערעור 'מעשה עשוי'.

(ב) למרות זאת לא מצאו לנכון באי כוחו של "המערער" ועמותת עתים שמטעמה הם פועלים, כפי שעולה גם מייפוי הכוח שהציגו, להודיע לבית הדין על משיכת הערעור. חלף מעשה זה, שהוא שראוי היה להיעשות שעה שבעל זכות העמידה בהליך הודיע כי אין לו עניין בו עוד, ואף כי הודעה זו נמסרה באמצעות באי כוחו אלה וממילא אין ספק כי היו מודעים לתוכנה, המשיכו "באי כוחו" של "המערער" בהליך כביכול מייצגים הם אותו עדיין ואף הגדילו לעשות באמירתם בדיון כי יש שבאים הם מכוח זכות העמידה שיש למערער, שכן "יש מערער".

(ג)  לעמותה ולעורכי הדין שמטעמה שהופיעו בדיון כביכול מטעמו של "המערער" אין זכות עמידה. ההתנהלות האמורה הייתה שלא כדין, היה בה משום ניסיון להטעות את בית הדין והיא בזבזה שלא כדין את המשאב הציבורי היקר – 'הזמן השיפוטי' – תוך פגיעה עקיפה במתדיינים אחרים שהדיון בעניינם התעכב בהכרח בשל הזמן שהוקדש לדיון בהליך זה. והכול – כדי 'להגן' על 'עניין עקרוני' שהוא למעשה ההגנה על מי שרימו את הרשויות וקיבלו במרמה מעמד וזכויות כלכליות על חשבון משלם המיסים ועל 'זכותם' שלא לגלות לרשויות את תרמיתם כדי שלא תיפגענה אותן זכויות שקיבלו שלא כדין, כדי שיוכלו להמשיך ולקבלן שלא כדין ולא להיענש על כך.

התנהלות זו מחייבת השתת הוצאות משפט לדוגמה לטובת אוצר המדינה והללו ייקבעו להלן.

(ד) מאחר שהתברר שהליך זה נוהל בהעדרו של מערער אמיתי בעל זכות עמידה, כמו גם מאחר שההוראות שעליהן מוסב הערעור הן כבר 'מעשה עשוי', לא יינתנו להלן הוראות אופרטיביות כלשהן. עם זאת ייאמרו קביעות עקרוניות באשר לטענות שנטענו, הן כדי שיהיה בהן לסייע ולהנחות במקרים אחרים הן כדי שלא לטעת תחושה מוטעית שכביכול צודק הוא ערעור זה לגופו וכביכול בחסות קביעתנו בדבר העדר זכות העמידה נמנעים אנו מלומר זאת.

(ה) הטענה שכביכול אין מברר היהדות רשאי לכלול בחוות דעתו המוגשת לבית הדין את פרטיהם של קרובי משפחה של בעל הדין המבקש את בירור יהדותו אלא אם כן קיימת זיקה ברורה שלהם למסקנתה של חוות הדעת – נדחית.

מברר היהדות רשאי ואף חייב לכלול בחוות דעתו פרטים שקיבל במסגרת הבירור ושהייתה אפשרות שישליכו על תוצאתו, גם אם חוות דעתו לבסוף לא נזקקה להם שכן אין הוא בעל הסמכות להכריע, בעל הסמכות הוא בית הדין, אפשרי הוא שבית הדין יסבור אחרת מן המברר וחובת המברר להציע לפניו את התמונה המלאה, תוך שהוא מציין בחוות דעתו במידה הצורך את הרלוונטיות שיש או שאין לפרט זה או אחר לדעתו, אך הקביעה הסופית בדבר הרלוונטיות של אותם פרטים כמו באשר למסקנת פסק הדין כולו – מסורה לבית הדין.

לבד מכך רשאי ואף חייב מברר היהדות לכלול בחוות דעתו מידע שנתגלה לו בעניינם של קרובי משפחה ואת פרטיהם של הללו כדי לאפשר לבית הדין להציע להם להצטרף להליך בירור היהדות או לבקש הליך בירור יהדות נפרד, בהתאם להנחיות המורות לבית הדין לעשות כן.

(ו)  שלא כנטען בערעור זה, טענה שאותה דחינו בהרחבה:

בית הדין מוסמך, רשאי ואף נדרש להעביר לרשות האוכלוסין את החלטותיו ופסקי דינו שמהם עולה כי פלוני או אלמוני הרשום כיהודי אינו כזה, או שלמצער הדבר מוטל בספק.

זאת אף שבית הדין אינו מוסמך להורות על שינויו של הרישום. הרשות תקבל את פסק הדין ותבחן לאחר שתתרשם מהאמור בו אם יש מקום לשנות את הרישום ואם תסבור כי כך הוא תפעל בהתאם להוראות החוק, לרבות זימון הנוגעים בדבר לבירור, פנייה לבית המשפט וכו'.

דרישה זו מופנית אל בית הדין במשנה תוקף שעה שעולה חשש כי הרישום הקיים הושג באמצעות זיוף מסמכים או בתרמית אחרת – וכשכך הוא על בית הדין לשקול את העברת ההחלטה גם לרשויות האכיפה.

(ז)  בית הדין מוסמך ורשאי אף להורות על העברת חוות דעתו של מברר היהדות אל הרשות או אל גורמים אחרים רלוונטיים, בדגש על רשויות המדינה בכלל ורשויות האכיפה בפרט.

(ח) עם זאת באשר לחוות הדעת, בניגוד לפסק הדין, אין בית הדין צריך להעבירה לרשות בכל מקרה שבו התברר כאמור לעיל, ועליו לשקול את הצורך והתועלת בכך אל מול הפגיעה המסוימת בפרטיותם של המוזכרים בחוות הדעת בכל מקרה לגופו.

(ט) בהתאם לאמור לעיל אנו משיתים על עמותת 'עתים' (ע"ר 580394823) שמטעמה, כפי המשתמע מייפוי הכוח שהוגש, ניהלו "באי כוח המערער" הליך סרק זה, ללא זכות עמידה ולאחר שמדובר ב'מעשה עשוי', תוך ניסיון הטעיית בית הדין וכילוי זמנו השיפוטי לריק ומה גם בטענות שרובן ככולם אינן מוצדקות אף לגופן הוצאות משפט לדוגמה לטובת אוצר המדינה בסכום של 30,000 ש"ח.

עותק מפסק דיננו זה יועבר למרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות משפט.

למרות האמור יובהר: לכאורה וכפי שעולה מייפוי הכוח וכמסתבר פעלו "באי כוח המערער" מטעמה של העמותה. בהתאם לכך השתנו את ההוצאות על העמותה.

עם זאת ככל שתטען העמותה כי הללו לא פעלו מטעמה אלא על דעת עצמם, למרות הנראה מייפוי הכוח, או כי כך היה לפחות מהשלב שבו הודיע "המערער" כי אין לו עניין בערעור, ותבקש נוכח טענה זאת להסב את החיוב ממנה אליהם באופן אישי – ישקול בית הדין את הבקשה, לאחר שיבקש כמתחייב את תגובתם של עו"ד שאג ועו"ד סקעת אישית.

(יא)            עותק מפסק דיננו יועבר לאגף בירור יהדות בהנהלת בתי הדין הרבניים (נוכח ההנחיות האמורות בו ונוכח היות האגף 'משיב' פורמלי בערעור).

(יב)            פסק דיננו זה מותר בפרסום בהשמטת שם ומספר זהות של המערער.

למען הסר ספק באומרנו כאן "המערער" כוונתנו למי שהוצג פורמלית כמערער, שעניין יהדותו או אי־יהדותו הוא אכן עניין שאין, לגופו של מקרה, הצדקה לפרסמו ברבים, אף כי יש הצדקה וצורך להביאו לידיעת הרשויות הרלוונטיות כפי שהורה בית הדין קמא.

את זהותו של המערער האמיתי, עמותת עתים שבהעדר זכות עמידה הציגה את עורכי הדין שמטעמה כבאים מטעמו של "המערער" הפורמלי – אין כל צורך והצדקה להשמיט ולהחסות, עניינה אינו 'ענייני משפחה' במישרין או בעקיפין ולאידך גיסא קיים עניין ציבורי מובהק בפרסומו ובהסרת הלוט מעליו.

ניתן ביום ז' במרחשוון התשפ"ה (8.11.2024).

הרב אליעזר איגרא                         הרב שלמה שפירא                        הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה