ב"ה

תיק 1266707/4

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב ציון לוז-אילוז, הרב צבי בן יעקב, הרב עידו שחר

המערערת:      פלונית

נגד

המשיב:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד שי שפירא וטו"ר דניאל גבאי וטו"ר אלעד אמסלם)

הנדון: דחיית ערעור על החלטת דיין שלא לפסול את עצמו

החלטה

לפנינו ערעור על החלטת אב"ד ירושלים (בדימוס) הרב א' שליט"א מיום כ"א בתמוז תשפ"ג (10.07.2023) שלא לפסול את עצמו מלדון בבקשת האיש להפחתת מזונות.

על פי סעיף 19 (ז) לחוק הדיינים, ערעור על החלטה לדחות בקשת פסילה ידון על ידי נשיא בית הדין הגדול או על ידי דיין או מותב בבית הדין הגדול שיקבע על ידי הנשיא. כב' הנשיא הנחה להעביר תיק זה לאחד מההרכבים בבית הדין הגדול, ונקבע דיון בפני הרכב דנן.

הערעור הוגש ביום 06.09.2023. בפתח כתב הערעור מתייחסת האישה למועד ההגשה, וכותבת שגם אם מדובר בבקשה לרשות ערעור שהמועד להגשתה הוא בתוך 10 ימים מיום מתן ההחלטה, הן על פי תקנות הדיינים (פגרות) ימי פגרת בתי הדין אינם נכללים במניין הימים הללו.

בית הדין הורה להעביר את הערעור לתגובת הצד שכנגד. תשובתו התקבלה, ולאחר עיון בה הוחלט לקיים דיון בערעור זה במועד שנקבע לשמיעת ערעור אחר של האישה בפני הרכב זה.

רקע כללי ותמצית ההליכים המשפטיים

הצדדים היו נשואים כדמו"י. התגרשו בחודש אפריל 2018, לאחר שאישרו הסכם גירושין בפני הרכב אחר בבית הדין בירושלים.

בחודש דצמבר 2019 ההליכים בין הצדדים התחדשו, והחל מחודש מאי 2021 מתקיימים הליכים ברצף בפני בית הדין בהרכב בראשות הרב א'. נדונו תביעות שהוגשו על ידי האיש להעברת משמורת הבת הגדולה, ולהשבת מזונות שהאיש חויב בהם על פי הסכם הגירושין בגין שתי הבנות עבור תקופות שבהן הן לא שהו אצל האישה אלא בביתו או בפנימייה. כמו כן, דן בית הדין בבקשות לסעדים זמניים, בעיקר ביטול וחידוש עיכוב יציאת הבנות מן הארץ, חידוש דרכונים ועוד.

מחודש אפריל 2023 התקיימו דיונים תכופים בתביעת האיש להפחתת מזונות. ביום 23.04.2023 התקיים דיון במעמד צד אחד, צד האיש, ובהרכב חסר. ביום 16.05.2023 התקיים דיון במעמד שני הצדדים, ובעל האישה, בהרכב חסר. לקראת סוף הדיון שאל בית הדין את הצדדים האם הם מקבלים סמכות דיין יחיד. בעל האישה השיב שהם מעוניינים בהרכב מלא. הדיון הופסק ונקבע מועד נוסף ליום 23.05.2023. ביום זה התקיים דיון בהרכב מלא, במעמד הצדדים ובאי כוחם. האישה יוצגה ברשות בית הדין על ידי בעלה. הצדדים נחקרו וכן נחקרה עו"ס לסדרי דין שטיפלה בבנות. החלק האחרון של הדיון (שורות 190 – 242) התקיים בהרכב חסר לאחר עזיבת הדיין הרב ב'. בחלק זה נדונו בקשות של ב"כ האיש, ונערכה חקירת האיש על ידי בעל האישה. על פי פרוטוקול הדיון, אף אחד מהצדדים לא הביע התנגדות להמשך הדיון בהרכב חסר.

ביום 28.05.2023 הגישה האישה בקשה לפסילת חבר בית הדין הרב ב'. בבקשה נטען שהרב ב' אינו יכול להמשיך לדון בעניינם של הצדדים לאחר שלא היה נוכח בחלק משמעותי בדיון. לדברי האישה, העזיבה הייתה מתואמת עם אבה"ד הרב א' וחב"ד הרב ג' שלא אמרו דבר על כך שהדיון מתקיים בהרכב חסר, ואב"ד אף זירז את בעל האישה להשלים את טענותיו, והעיר לו על כך שלפי חוק הוא לא יכול לייצג, על אף שהיה ידוע לו שעל פי תקנות הדיון והחלטות שנתנו על ידי בית הדין הגדול והאזורי, הוא רשאי לייצג.

הבקשה לא טופלה במסגרת תיק זה, לכאורה בצדק, כי מדובר בבקשה שמחייבת פתיחת תיק מתאים.

ואכן, ביום 30.05.2023 הוגשה בקשה בתיק מתאים, לפסילת הרב ב', ובו ביום הוגשה בקשה נוספת לפסילת הרב א'. בבקשה נטענו טענות כנגד ניהול הדיון על ידי הרב א'. התעלמותו מעזיבתו של הרב ב', מבקשת ב"כ האישה שיירשם בפרוטוקול שהחלק האחרון של הדיון התקיים בהרכב חסר. גיבוש דעה ביחס לטענות שטען ב"כ האישה בחלק האחרון של הדיון, לפני ששמע את דעתם של חבריו הדיינים. קיומו של דיון קודם בהרכב חסר, מבלי לקבל תחילה את הסכמת הצדדים. וקיומו של הדיון שלפניו במעמד צד אחד.

האישה שבה על טענותיה בבקשה לפסילת הרב ב', ביחס לרב א' שזירז את בעלה והגביל אותו בזמן, והטיח בפניו דברים שהיה ידוע לרב א' שהם אינם נכונים. האישה טענה גם שהרב א' ניהל את התיק לאחר שכבר יצא לגמלאות, וקבע דיונים על אף שלא היה ידוע לו שיש הרכב, מתוך מטרה לסגור תיקים שנותרו פתוחים באולמו.

ביום 01.06.2023 נתנה החלטת כב' הרב ב' לדחות את בקשת האישה שיפסול את עצמו מלדון בעניינה. בהחלטה נכתב:

"בפני בקשת פסילה בנימוקים המפורטים בבקשה.

לאחר עיון בכובד ראש, ייאמר כדלהלן: הדיון מוצה ורק אז יצאתי לדיון בהרכב אחר. זאת ועוד, בעלה של האישה אינו עו"ד ובית הדין שמע אותו רק לפנים משורת הדין. למרות האמור, בית הדין שמע בהקשבה ובתשומת לב את טענות האישה ואף את בעלה, ובהתאם לכך ניתנה החלטה. כל הקונספירציות העולות בבקשת האישה אינן אלא פרי דמיונה. לפיכך אני דוחה את הבקשה."

הרב ב' מכוון לשתי טענות משמעותיות של האישה, המתייחסות לחלק האחרון של הדיון, שבו בעלה שייצג אותה חקר את האיש. במענה לטענות אלו כותב הרב שהדיון מוצה לפני צאתו מהאולם. ובחלק האחרון נשמע בעיקר בעלה, שלפי תקנות הדיון אינו רשאי לייצגה, ובית הדין אפשר לו לטעון רק לפנים משורת הדין.

החלטה בבקשה לפסול את הרב א' לא נתנה עד יום 10.07.2023, על אף שבינתיים נתנו כמה החלטות ביניים ונתקיים דיון ביום 25.06.2023. ביום הדיון הוגשה בקשה לביטול הדיון בו טענה האישה כנגד חוקיותו של הדיון שמתקיים על אף שטרם ניתנה החלטה בבקשת הפסילה שהוגשה כנגד הרב א', ועל אף שהוגש ערעור על החלטת הרב ב' שלא לפסול את עצמו. הבקשה נשמעה גם בדיון, ואב"ד הרב א' הורה לבעלה של האישה שטען בשמה לפרט את נימוקי הבקשה, אך הוא סירב בטענה שמדובר בבקשה ארוכה שנוספו לה עוד נימוקים על אלו שנכתבו בבקשות קודמות. הבעל אף התרה בבית הדין שהדיון איננו חוקי. בכל זאת, הורה הרב א' על המשך הדיון תוך שהוא מטיח בבעל שהוא קיבל אישור לייצג בדיון אחד (מיום 23.05.2023), והוא רק מזיק לילדים בגלל שטויות, וכעת הוא אינו מורשה לטעון.

ביום 06.07.2023 הגישה האישה עדכון לתיק, כי על פי החלטת בית הדין הגדול היא רשאית להגיש ערעור מתוקן, ובכוונתה לעשות זאת. לכן בית הדין נדרש לפעול בהתאם לקבוע בחוק הדיינים, ולעכב את ההליכים עד החלטה של בית הדין הגדול. במענה להודעה, ניתנה ביום 10.07.2023 החלטת הרב א', נשואת הערעור שלפנינו, שנכתבו בה הדברים הבאים:

"הובאה בפני בקשת המבקשת לפסילתי מלדון בבקשת האיש להפחתת מזונות.

ראשית, אציין כי האישה עשתה כל טצדקי כדי שלא לקיים את הדיונים. בתחילה ביקשה לפסול את הרה"ג ב' שליט"א וכעת מבקשת לפסול אותי מלדון בתיק.

לגופה של בקשה אציין כי בתאריך ב' באייר תשפ"ג 23.4.23 הוזמנו הצדדים לדיון כדין,

האישה עשתה דין לעצמה ולא הופיעה לדיון הנ"ל במטרה שהתיק יועבר להרכב אחר.

בית הדין שמע את טענות האיש, לא קיבל החלטות וקבע מועד דיון נוסף.

בתאריך בכ"ה באייר 16.5.23, בית הדין שמע את שני הצדדים, ישבתי בדיון כדיין יחיד, בתחילת הדיון האישה לא בקשה לדון בהרכב מלא, בשורה 45 לפרוטוקול פניתי לצדדים ושאלתי האם הם מסכימים לדיין יחיד ובעלה השני של האישה דרש הרכב מלא. לפיכך קבעתי מועד נוסף לדיון בהרכב מלא ליום שלישי ג' בסיון 23.5.23. בדיון זה ישב בית הדין בהרכב מלא. כמפורט בפרוטוקול הדיון עד לשורה 190 נוכח הרה"ג ב' בדיון, ולאחר מכן הוא נאלץ לעזוב את הדיון. הדיון נמשך עד לשורה 242.

לטענת האישה הה"ה ב' לא נוכח לאורך כל הדיון ולפיכך האישה בקשה לפסול את הה"ה ב' מלדון. בתשובתו הוא כותב כי הוא שמע את כל טענות הצדדים, הדיון מוצה ורק לאחר מכן הוא עזב את אולם הדיונים, ודחה את בקשת האישה לפסילתו מלדון בתיק.

לטענת האישה כי הדיון השני התקיים בדיין יחיד, אציין כי בהתאם לתקנות הדיון רשאים הצדדים לקבל סמכות דיין יחיד לדון בבקשתם וכך היה בתיק הנ"ל, ככל והאישה התנגדה לדיון בהרכב חסר, בית הדין נעתר לבקשתה וקבע דיון בהרכב מלא.

משכך בקשת האישה לפסילתי מלדון בתיק נדחית על הסף."

הרב א' מתייחס בהחלטתו לחלק מטענותיה של האישה ומשיב להן:

הדיון הראשון התקיים במעמד צד אחד לאחר שהאישה לא הופיעה לדיון בכוונת מכוון כדי לגרום לכך שהתיק יעבור להרכב אחר. הדיון השני התקיים בהרכב חסר, אך רק לקראת סוף הדיון נזכר ב"כ האישה לבקש דיון בהרכב מלא. באשר לדיון שהתקיים ביום 23.05.2023, הרב א' סומך את ידיו על נימוקי הרב ב' בהחלטתו לדחות את הבקשה לפוסלו.

הרב א' אינו מתייחס לטענות שנטענו על יסוד דברים שלא נכתבו בפרוטוקול הדיון, ולטענות ביחס לניהול ההליך וקיומו לאחר שיצא לגמלאות. הרב א' גם אינו מתייחס לערעור שתלוי ועומד בפני בית הדין הגדול.

ביום 12.07.2023 הגישה האישה הודעה שבכוונתה לערער גם על החלטת הרב א', ומשכך, על פי חוק הדיינים, על בית הדין האזורי לעכב את ההליכים עד החלטת בית הדין הגדול.

ביום 14.07.2023 ניתנה החלטה נוספת על ידי אב"ד הרב א', שבה נכתב בקיצור: על האישה לפנות בבקשת עיכוב ביצוע לבית הדין הגדול.

חלפו יומיים, וביום 16.07.2023 ניתן פסק דין בתביעת האיש להפחתת מזונות. התביעה התקבלה בעיקרה, ובית הדין חייב את האישה להשיב לאיש סכומי כסף ניכרים שהוא שילם לה במשך השנים. על פסק דין זה הוגש ערעור שתלוי ועומד לפנינו.

עד כאן מתוך תיק בית הדין האזורי. ומכאן נציע את ההליכים שהתקיימו לפנינו באותו עניין, שניתנו בגינם החלטות מפורטות כדלהלן.

ביום 25.06.2023 האישה הגישה ערעור על החלטת הרב ב' שלא לפסול את עצמו, ועל החלטות שנתנו על ידי הרב א' בימים 12.06.2023 ו 15.06.2023 לאחר שהוגשה בקשת הפסילה, בניגוד לחוק הדיינים שקובע שמרגע שהוגשה בקשה כזו, על הדיין להחליט בה לפני כל החלטה אחרת.

ביום 30.06.2023 ניתנה החלטת בית דיננו בהרכב כב' הראש"ל שליט"א, שלאחר הקדמה קצרה נכתבו בה הדברים הבאים:

"נתייחס תחילה לבקשה לבטל את החלטותיו של כב' הרב א'.

מעיון בתיק האזורי עולה שביום הגשת הערעור (25.06.2023) התקיים דיון בעניינם של הצדדים בבית הדין האזורי. החלטותיו של הרב א' נועדו לקבוע את סדר הדיון. אף שלכאורה הן ניתנו בניגוד לקבוע בחוק הדיינים, אין טעם לדון בבקשת המערערת לבטלן, לאחר שהדיון התקיים בפני הרכב מלא. כמו כן, כלל לא ברור שיש למערערת תלונה על אי מתן החלטה בבקשה לפסילת הרב א', שהוגשה באותו תיק שבו הוגשה הבקשה לפסילת הרב ב', ולא נפתח עבורה תיק מתאים.

באשר לבקשה לבטל את החלטת הרב ב' שלא לפסול את עצמו. נטענו טענות שונות בכתב הערעור, אך הן כולם עוסקות בהליך ולא בכשירותו וכשרותו של הדיין לדון בעניינה של המערערת. ובידוע, שהן על פי דין תורה והן על פי חוק הדיינים, דיין אינו רשאי לפסול את עצמו אלא אם כן יש בעיה בכשירותו וכשרותו האישית לדון בתיק.

טענות על ניהול ההליך וניהול התיק וקביעת דיונים לפני שנקבע הרכב ועוד כהנה, עשויות לבסס עילה לערעור על פסק דין שיינתן בסוף הליך בנימוק שנמצא פגם בניהול ההליך שהשפיע על תוצאתו, אך אינה עילה לפסילה אישית של דיין.

על אף האמור בית הדין לא יחסום את דרכה של המערערת, ויתיר לה להגיש כתב ערעור מתוקן, בשים לב להערות בית הדין בהחלטה זו.

כתב הערעור המתוקן יוגש בתוך 7 ימים."

ביום 04.07.2023 הגישה האישה בקשה למתן ארכה להגשת ערעור. לדבריה, היא לא פנויה להכין ערעור מתוקן כי היא נוסעת לחו"ל לסעוד את אמה החולה. בקשת האישה נדחתה בהחלטה מנומקת בשלשה שנתנה ביום 17.07.2023, שנכתבו בה הדברים הבאים:

"לפנינו הודעת ערעור על החלטות בית הדין האזורי בירושלים שניתנו על ידי חברי בית הדין הרב ב' והרב א' שליט"א בכמה מועדים שונים.

בהחלטה מיום 30.06.2023 עמד בית הדין על הקשיים שיש בהודעת הערעור, הן על החלטת הרב ב' שלא לפסול את עצמו מלדון בעניינה של המערערת, והן על החלטות דיוניות של הרב א' שניתנו על אף שהוגשה בקשה שיפסול את עצמו מלדון בעניינה של המערערת. למעשה, נכתב שם שעל פני הדברים אין יסוד לבקשות, וביחס לבקשה לפסול את הרב א', נכתב שהיא לא הוגשה בתיק מתאים. אף על פי כן אפשר בית הדין למערערת להגיש כתב ערעור מתוקן בתוך 7 ימים, דהיינו עד ליום 07.07.2023. אלא שביום 04.07.2023 הגישה המערערת בקשה להאריך את מועד הגשת הערעור עד 7 ימים מיום חזרתה ארצה מארה"ב. המערערת טענה שנקבעה לה נסיעה דחופה לארה"ב לסעוד את אמה החולה, ואין לה פנאי להכין כתב ערעור מתוקן.

בית הדין מחליט לדחות את בקשת המערערת, למחוק את כתב הערעור ולסגור את התיק.

בנוהג שבעולם, כאשר מערער מבקש ארכה מסיבות מעין אלו בית הדין נעתר לבקשה. מקרה זה שונה. הערעור הוגש על בקשת פסילה שעל פי חוק הדיינים מונעת את המשך פעילותו של בית הדין. הארכת מועד הגשת ערעור מתוקן משמעה הפרעה חמורה לעבודת בית הדין. ואילו היה מדובר בערעור סדור שנשמעו בו טענות מבוססות, לא היה מנוס ממתן ארכה וקביעת מועד לדיון בערעור. אלא שזה אינו המצב, כפי שפורט בהחלטה קודמת.

למעשה הצדדים נמצאים בעיצומו של הליך. התקיים דיון לפני שבועיים, ובית הדין האזורי עומד לתת את החלטתו בעניינים התלויים ועומדים. לאחר מתן ההחלטה, תהיה האישה רשאית להגיש בקשה לרשות ערעור שבה ישמעו טענות לגופם של דברים.

הערעור כאמור נדחה. התיק ייסגר. אין צו להוצאות."

בהחלטה זו, בית הדין קבע למעשה שטענות האישה בכתב הערעור אינן מבוססות ואינן מבססות עילה לפסילת הרכב בית הדין האזורי. זאת, על אף שלפחות בכל הנוגע להחלטותיו של הרב א' מימים 12 ו 15 ליוני, נשמעה טענה שהן ניתנו בזמן שתלויה ועומדת בקשה לפסילתו של הרב א', וזאת מטעם שביטולן של החלטות ביניים אלו לא ישנה את מהלך הדברים בתיק, ומלכתחילה נראה שלא ניתן היה להגיש שתי בקשות פסילה בתיק אחד.

בית הדין אינו מתייחס בהחלטה לעצם קיומו של הדיון ביום 25.06.2023, כי לא נדרש לכך על ידי האישה.

טענות הצדדים

האישה המערערת טוענת שיש לבטל את החלטת הרב א', לקבוע שהוא היה מנוע מלדון בעניינה, וממילא פסק הדין מיום 16.07.2023 ניתן בניגוד לחוק והוא בטל. האישה מציינת שבית הדין הגדול בהרכב בראשות הראש"ל שליט"א, כבר קבע שקיומו של ערעור תלוי ועומד על החלטה הדוחה בקשה לפסילת דיין, מונע את המשך פעילותו של בית הדין.

בפירוט טוענת האישה את הטענות הבאות:

• הרב א' התעלם מהבקשות לפסילתו שהוגשו ביום 30.05.203 וביום 25.06.2023, ואף 'סגר' את המשימה שנוצרה בעת הגשת הבקשה, ללא החלטה.
• פסק הדין מיום 16.07.2023 ניתן על אף שהאישה הודיעה לבית הדין שבכוונתה לערער על החלטת הרב א' שלא לפסול את עצמו, ובקשה לעכב את ההליכים. בהחלטה מיום 14.07.2023 אין כל הסבר מדוע בית הדין דחה את הבקשה. ההפניה להגשת בקשה לעיכוב ביצוע בבית הדין הגדול, אינה תשובה, וגם אינה נכונה על פי התקנות.
• הרב א' היה בעל עניין בהליכים שהתקיימו באותה תקופה, לאחר שפרש לגמלאות, שאלמלא התקיימו הרב לא היה זכאי לשכר עבור חודשים אלו.
• הרב א' דן בתיקים מספר רץ 24 25 ו-27 שנפתחו לאחר שפרש לגמלאות, ובתיקים מספר רץ 13 21 ו 22 שנפתחו לפני שפרש לגמלאות, אך הדיון הראשון במותב תלתא התקיים ביום 23.05.2023, לאחר שפרש לגמלאות. ולדעת האישה, התנהלות זו היא בניגוד למה שנקבע בחוק הדיינים.
• הרב א' שמע את דברי האיש שהוא בעל דין בהליך שמתקיים לפניו, במעמד צד אחד.
• הרב א' קיים דיונים בהרכב חסר מבלי לקבל את הסכמת הצדדים תחילה.
• הרב א' לא התייחס לכל טענות המערערת בבקשותיה ולא נימק את החלטותיו כראוי.
• בנוסף, מפנה האישה לטענות שנטענו בבקשתה לפסילתו של הרב א', הנוגעות להתנהלותו בדיון שהתקיים ביום 23.05.2023, ולפעולות שביצע בניגוד לחוק הדיינים. טענותיה ביחס לדיון שהתקיים ביום 25.06.2023 תקפות גם ביחס לחב"ד הרב ב' שהיה מודע לקיומו של ערעור על החלטתו בעניין הפסילה, ובכל זאת ישב בדין.
• האישה מעירה גם על מה שנאמר ברישא של ההחלטה נשואת הערעור, שהבקשה לפסילה מתייחסת לתביעה להפחתת מזונות, ולא היא, הבקשה מתייחסת לכל ההליכים, מובן שגם ביחס לבקשות ותביעות שהוגשו על ידה.
• האישה מעירה על מה שנכתב בהחלטה שהיא לא הופיעה לדיון שהתקיים ביום 23.04.2023 כדי שהתיק יעבור להרכב אחר, וטוענת שבאותו מועד היא הייתה מאושפזת בבית חולים.
• האישה מעירה על מה שנכתב בהחלטה שלא ניתנו החלטות בעקבות הדיון שהתקיים במעמד צד אחד, וטוענת שלפי ההלכה די בעצם שמיעת הטענות במעמד צד אחד כדי שהדיין יפסל מלדון בעניינם של הצדדים.
• האישה מעירה על מה שנכתב בהחלטה שהדיון ביום 16.05.2023 התקיים בדיין יחיד בידיעתה ובהסכמתה, וטוענת שהיא לא העלתה על דעתה שהרב א' נוהג שלא כדין, ורק כשהרב א' אמר בדרך אגב שהצדדים מסכימים לדיון בדיין יחיד, היא ובעלה העירו על כך, והוא צעק עליהם, הפסיק את הדיון, וגרם להם להמתין שעות בחוץ עד שהתברר שאי אפשר לכנס הרכב שידון בתביעה. ובהקשר זה מציינת האישה שעל פי הפסיקה, הסכמה לדיון בהרכב חסר צריכה להיות מפורשת, ולא די בהסכמה מכללא.
• האישה מעירה על מה שנכתב בהחלטה ביחס לדיון מיום 23.05.2023, שהרב ב' עזב את הדיון לאחר שהדיון מוצה, וטוענת שאם כן מדוע נדרש דיון נוסף, ומדוע בית הדין לא הפסיק את הדיון אלא המשיך אותו בלי לקבל הסכמה מפורשת של הצדדים.

האיש משיב לטענות האישה:

• במענה לטענה שהדיון ביום 23.04.2023 התקיים על אף שהאישה הייתה מאושפזת, טוען האיש שיש לדחות טענה שקרית זו שנשמעה לראשונה כעת, ללא כל אסמכתא. לא נטענה בבקשת הפסילה שהוגשה לבית הדין האזורי, לא נטענה בבקשתה לביטול דיון שהוגשה ביום 20.04.2023 לבית הדין האזורי, לא נזכרה בבקשתה שהוגשה לבית הדין האזורי ביום 02.05.2023.
• עוד במענה לטענה זו, טוען האיש שעל פי החוק, בעל דין צריך להעלות טענת פסילה מיד כשנודע לו על קיומה, והאישה המתינה עם הבקשה עד יום 29.05.2023.
• במענה לטענת האישה ביחס לדברי הרב א' שהיא לא הופיעה לדיון כדי שהתיק יועבר להרכב אחר, מפנה האיש לדברים שכתבה האישה בבקשתה מיום 25.06.2023 בשם סגן המזכיר הראשי, שסירובה לדון בפני דיין יחיד יוביל לכך שהתיק יעבור להרכב אחר.
• במענה לטענת האישה שבית הדין קיים דיון במעמד צד אחד בניגוד להלכה, מפנה האיש לתקנה ק"א לתקנות הדיון המתייחסת למקרה שהתובע הופיע לדיון והנתבע לא הופיע, ונקבע בה שבית הדין רשאי להחליט על בירור התביעה כולל שמיעת טענות ועדויות.
• גם אם תתקבל טענת האישה שהרב א' ניהל את ההליך שלא כדין, זו עילה להגיש ערעור על פסק הדין שניתן בסוף ההליך, כפי שהעיר בית הדין בהחלטה מיום 30.06.2023, ולא לפסילה אישית של הדיין.
• במענה לטענה שהרב א' קיים את הדיון ביום 25.06.2023 על אף שהוגשה הודעה על הגשת ערעור ובקשה לביטול הדיון, מפנה האיש לפרוטוקול הדיון שבו טען בעל האישה שהדיון אינו חוקי לנוכח בקשת הפסילה ובית הדין הורה לו לפרט את הנימוקים לבקשת הפסילה והוא סירב. כיצד אם כן מצפה האישה שבית הדין ידון בבקשה שהוגשה שעה לפני הדיון, כשבעלה מסרב לפרט את נימוקי הבקשה לפרוטוקול הדיון.
• במענה לטענה שהרב א' נתן החלטות וקיים דיון על אף שהיה מודע לקיומה של בקשה לפסילה, מפנה האיש להערת בית הדין הגדול בהרכב הראש"ל שליט"א בהחלטה מיום 30.06.2023 שהאישה הגישה שתי בקשות פסילה בתיק משפטי אחד, ועל פי תקנות הדיינים (אגרות) בית הדין היה מנוע מלדון בבקשה שלא שולמה בעדה אגרה.
• במענה לטענה שלרב א' יש תועלת כספית מקיום ההליכים, משיב האיש בחריפות שמדובר בטענת סרק שאין לה שום בסיס בחוק ובהלכה, והראיה שבית הדין הגדול בהרכב הראש"ל שליט"א בשתי החלטותיו מיום 30.06.2023 ומיום 17.07.2023 לא ראה צורך להתייחס לטענה זו.
• במענה לטענה שהחלטת בית הדין מיום 14.07.2023 להפנות את האישה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע בבית הדין הגדול לא הייתה ברורה ומנומקת, משיב האיש שההחלטה מסתמכת על הנימוקים שנכתבו בהחלטה מיום 10.07.2023. ההפניה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לבית הדין הגדול מבוססת על תקנות הדיון בהן נקבע שבקשה לעיכוב ביצוע יש להגיש לבית הדין האזורי, ובחלוף 3 ימים, ניתן להגישה לבית הדין הגדול.
• במענה לטענה שהרב א' קיים לאחר צאתו לגמלאות דיון בתביעה להפחתת מזונות על אף שלא שמע טענות ולא קיבל עדויות, משיב האיש שהתביעה הוגשה עוד בחודש ינואר 2023, ותגובת האישה שכללה תביעה נגדית להגדלת מזונות התקבלה בחודש פברואר 2023. ובדיון שהתקיים ביום 23.04.2023 הרב א' שמע טענות של צד אחד, ובנסיבות מקרה זה די בכך, הואיל והאישה זומנה לדיון שנקבע כדין והתקיים כדין בהתאם לתקנות הדיון, ובחרה שלא להגיע כדי שלא יהיה סיפק בידו לשמוע את טענות הצדדים.
• במענה לטענה שהבקשה לפסילה התייחסה לכל תיקי הצדדים, מציין האיש שממעשיה של האישה מוכח שהבקשה לא התייחסה לכל תיקי הצדדים, או שהתייחסה אל כל התיקים, והאישה עצמה התעלמה מבקשתה והגישה בקשה לביטול צו עיכוב יציאה, ויצאה לחו"ל עם בנותיה על סמך החלטת הרב א'.
• על דרך הכלל טוען האיש שבית הדין נהג עם האישה לפנים משורת הדין, כאשר לא קנס אותה על התנהלותה בכמה הזדמנויות, וקיים ארבעה דיונים סמוכים כדי לברר את תביעותיהם של הצדדים בעניין המזונות בתוך פרק זמן קצר.

דיון

טענותיהם של הצדדים מתפרסות לאורך ולרוחב ההליכים שהתקיימו בחודשים האחרונים לכהונתו של הרב א'. בית הדין ידון תחילה בטענות עצמן, ואחר כך, במשמעותן ביחס לבקשה לפסילת דיין. כי כבר הוטעם בהחלטות קודמות, שטענה מוצדקת כנגד התנהלות של דיין אינה מצדיקה בהכרח את פסילתו. בפרט כאשר קיימת חלופה, שבנדון דידן היא מעשית מאד, שהפגמים בהתנהלות הדיין יובילו לביטול ההחלטה שנתנה על ידו במסגרת ערעור שיוגש על ההחלטה.

הואיל וחלק מן הטענות נאמרו ונשנו ביחס לכמה אירועים על פני ציר הזמן, בית הדין יחלק את הדיון לפרקים, שכל אחד מהם יעסוק בטענה אחת המתייחסת לאירוע אחד או יותר שנטען שבגינו יש עילה לפסילתו של הרב א'.

א. התעלמות מבקשות פסילה ומהודעה על הגשת ערעור בניגוד לקבוע בחוק הדיינים

האישה טוענת שהרב א' פעל בניגוד לחוק בכמה אירועים שונים:

ביום 30.05.2023, כשהוגשה בקשה לפסילתו, היה מוטל על הרב א' להחליט מיד בבקשה לפני כל החלטה אחרת.

בימים 12.06.2023 ו 15.06.2023 נתנו על ידי הרב א' החלטות, על אף שהוא היה מודע לקיומה של בקשת פסילה, ובניגוד לקבוע בחוק.

ביום 25.06.2023 הרב א' קיים דיון, על אף שהיה מודע לקיומו של ערעור תלוי ועומד בפני בית הדין הגדול, הן מהודעתה הכתובה של האישה והן מהודעתו של בעל האישה בפתח הדיון.

ביום 16.07.2023 הרב א' וחברי המותב הוציאו מתחת ידם פסק דין על אף שהאישה הביאה לידיעתם בהודעתה מיום 06.07.2023 שערעור תלוי ועומד כנגד החלטת הרב ב' שלא לפסול את עצמו, ובהודעתה מיום 12.07.2023 שבכוונתה להגיש ערעור גם כנגד החלטת הרב א' שלא לפסול את עצמו.

החלטת הרב א' מיום 14.07.2023 שמפנה את האישה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לבית הדין הגדול אינה עונה לאמור בהודעות אלו, כי על פי החוק, דיין שמחליט להמשיך בהליכים על אף שהוגש ערעור על החלטתו שלא לפסול את עצמו צריך לנמק את החלטתו, ואינו יכול להסתפק בהפניה של המבקש לבית הדין הגדול.

תשובת האיש, שמתבססת גם על הערות בית הדין בהחלטה מיום 30.06.2023, מספקת מענה חלקי לטענות.

ביחס לבקשת הפסילה מיום 30.05.2023 טוען האיש שהיא לא הוגשה בתיק נפרד, ובית הדין היה מנוע מלדון בה. ממילא לא הייתה מניעה שהרב א' ייתן את החלטותיו מימים 12.06.2023 ו 15.06.2023. בפרט לנוכח העובדה שגם האישה שטענה שיש לפוסלו, ביקשה וקיבלה ממנו סעדים.

ביחס לדיון שהתקיים ביום 25.06.2023 טוען האיש שבית הדין דחה הלכה למעשה את התנגדות האישה לקיום דיון בהחלטה שהוכתבה לפרוטוקול, לאחר שבעלה סירב לנמק את הבקשה, והפנה את בית הדין לבקשה כתובה שלא היה לבית הדין סיפק לעיין בה.

ביחס לפסק הדין מיום 16.07.2023, טוען האיש שהחלטת הרב א' מיום 10.07.2023 כוללת גם דחיה של בקשה לעכב את ההליכים עקב הגשת ערעור, והדברים שנכתבו בהחלטה מיום 14.07.2023 לא נועדו להשיב לטענת האישה שלנוכח הערעור והערעור שבדרך יש לעכב את ההליכים, כי תשובה לטענה זו נכללה בהחלטה מיום 10.07.2023, אלא להתייחס לבקשה לעיכוב הליכים, שעל פי התקנות, בחלוף 3 ימים ניתן להגישה לפני בית הדין הגדול.

טענת האישה שבית הדין פעל בניגוד לחוק הדיינים נוגעת הן לכשירותן של הפעולות שבית הדין ביצע לכאורה בניגוד להוראת חוק מפורשת, והן לכשירותם של הדיינים לדון בעניינה לאחר שהוכיחו להיטות יתר לדון בתיק על אף שהיה ידוע להם שקיימת מניעה חוקית שיעשו זאת. בהקשר זה מפנה האישה להחלטת בית דיננו בהרכב הראש"ל שליט"א מיום 17.07.2023, שבה נכתב שבקשת הפסילה מונעת את המשך פעילותו של בית הדין. לשון זה מלמד לדעתה, שבית דיננו נותן פרשנות מרחיבה לחוק הדיינים שמתייחס רק למתן החלטות טרם מתן החלטה בבקשת הפסילה.

נתייחס לטענות האישה לפי הסדר הכרונולוגי של האירועים.

תחילה – הגשת הבקשה לפסילתו של הרב א' שעיקריה הובאו לעיל. מתוך מכלול הטענות שפורטו לעיל, הדבר המשמעותי ביותר היה דווקא יציאתו של הרב ב' מהאולם לפני תום הדיון. שאר הטענות נטענו ללא כל אסמכתא, או בשיהוי ניכר. כך ייחסה האישה לרב א' אמירות שנטען שהן לא נכתבו לפרוטוקול, על אף שלא הוגשה בקשה לתיקונו, וכך עוררה האישה טענה כנגד ניהול התיק וקיום דיונים בדיין יחיד ובמעמד צד אחד כחודש ויותר לאחר האירועים, ולא בהזדמנות הראשונה שיכלה לטעון לפסלות בית הדין.

וביחס ליציאת הרב ב' מהאולם לפני תום הדיון, הוגשה בקשה נפרדת לפסילתו שנדחתה מיד ובסמוך להגשתה. בנסיבות אלו, אפשר לשמוע את טענת האיש שהרב א' סבר שהוא אינו צריך להידרש לבקשה שהוגשה ללא תשלום אגרה בתיק מתאים בניגוד לתקנות הדיינים (אגרות), לאחר שהרב ב', שיציאתו מאולם בית הדין הייתה העילה המרכזית להגשת הבקשה לפסילה, כבר השיב לטענה זו.

גם אם נקבל את טענת האישה שהרב א' נהג בניגוד למצופה מדיין, והתעלם מבקשת הפסילה, חלף מתן החלטה המבהירה שהבקשה תטופל בכפוף לתשלום אגרה כנדרש על פי התקנות, או שלנוכח החלטת הרב ב' הוא אינו רואה צורך לפסול את עצמו, לא ניתן לבסס על יסוד התנהגות זו טענה שהרב א' נהג במשוא פנים כלפי האישה ולייחס לו עוולה כנגדה. הן לנוכח הסיבות הנ"ל, שמספקות הסבר, גם אם לא מספק, למעשיו של הרב א', וגם לאור העובדה שהאישה עצמה הגישה לאחר יציאתו של הרב א' לגמלאות בקשות ותביעות בשלשה הליכים נפרדים, ובקשתה מיום 12.06.2023 לביטול צו עיכוב יציאה, אף טופלה על ידי הרב א', בהחלטה מיום 15.06.2023, ובהחלטות המשך. האישה לא מחתה על הטיפול של הרב א' בבקשה, ועשתה שימוש בהחלטה להתיר את יציאת הבנות מהארץ. מה משמע? שגם אם הרב א' נהג שלא כמצופה מדיין, האישה לא סברה שזו עילה לפסול אותו ואת החלטותיו.

להבהרת המשמעות של אי תשלום אגרה, נציין לפסק דין שניתן בבית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1315423/1, שם הובהר שמבחינה משפטית קיומה של תביעה או בקשה אינו תלוי בתשלום אגרה, ואם בית הדין נתן את החלטתו ללא תשלום אגרה, ההחלטה תקפה. הוראת התקנה הנ"ל היא בגדר של הוראה מנהלית שמחייבת גם את הדיין להקפיד על קיומה.

אך אנו איננו דנים על הדין אלא על הדיין, ובנסיבות מקרה זה, די באי תשלום אגרה ופתיחת תיק מתאים כדי למצוא צידוק כל שהוא למעשי הדיין, שגם אם נהג שלא כמצופה מדיין, לא ניתן לבסס על התנהגותו טענה שהוא נוהג משוא פנים באישה, וכי יש עילה לפוסלו מלדון בעניינה.

האירוע הבא עליו מצביעה האישה כסיבה לפסול את הרב א' אירע בפתח הדיון שהתקיים ביום 25.06.2023. פרטי האירוע נסקרו לעיל.

השאלה העובדתית-משפטית היא, האם תשובתו של הרב א' לבעל האישה כי הוא דוחה את הבקשה לבטל את הדיון ואת הטענה שהדיון אינה חוקי, שהוכתבה לפרוטוקול מספיקה כדי להכשיר את קיומו של הדיון.

התשובה לשאלה זו תלויה בשתי שאלות, האחת – משפטית, והשנייה – עובדתית.

השאלה המשפטית היא האם הגשת בקשת פסילה ו/או ערעור על החלטה לדחות בקשה כזו, מחייבים את בית הדין האזורי להימנע מקבלת החלטות, כמשמעותו הפשוטה של חוק הדיינים, או גם לקיים הליכים כמו הדיון הנ"ל. השאלה העובדתית היא מה עמד בפני בית הדין באותו מועד, האם רק הודעה על הגשת ערעור שבעלה של האישה שביקש לטעון בשמה סירב לפרט את נימוקיו, או גם בקשה לפסילתו של הרב א'.

התשובה לשאלה המשפטית פשוטה ומעוגנת בחוק שקובע שדיין שהוגשה נגדו בקשת פסילה יחליט בה לאלתר ולפני שייתן כל החלטה אחרת. לשון החוק: "לאלתר" – לכשעצמו, אינו יוצר מניעה לקיים הליכים, אלא מזרז את הדיין להחליט בבקשה לפני מתן החלטה אחרת. אמנם כן, בהחלטת בית הדין מיום 17.07.2023 נכתב שבקשת פסילה מונעת את המשך פעילותו של בית הדין, כפי שציינה האישה בכתב הערעור, אולם, באותה החלטה בית הדין מתייחס להליכים בבית הדין האזורי ולא מבקר את עצם קיומם, אלא אדרבא קובע שלאחר מתן פסק הדין שיתאפשר הודות לדחיית הערעור על החלטתו של הרב ב', האישה תוכל להגיש ערעור על פסק הדין עצמו, כפי שעשתה לבסוף. אילו בית הדין סבר שהגשת בקשה לפסילה או ערעור על דחיית בקשה לפסילה מחייב את הפסקת ההליכים בבית הדין האזורי, הייתה נשמעת ביקורת בגוף ההחלטה על עצם קיומו של ההליך. למעשה, אי אפשר לפרש את החוק כך שיאסור על קיום הליכים לאחר הגשת בקשת פסילה, כי במקרים רבים בית הדין מקיים דיון בבקשת הפסילה לגופא, שלא היה מתאפשר אם הייתה הוראה חוקית שמורה לדיין לעכב את כל ההליכים. הדבר מוכח גם מסעי' 19א (ח) לחוק שעוסק בערעור על החלטה לדחות בקשת פסילה, וקובע שעל הדיין שלגביו הוגשה הבקשה, להפסיק את הדיון מיד עם קבלת ההודעה על הגשת הערעור, אלא אם כן הוחלט אחרת מנימוקים שירשמו. משמע שכל עוד לא הוגש ערעור, בקשת הפסילה לכשעצמה אינה מקימה עילה להפסקת הפעילות בפני הדיין שלגביו הוגשה הבקשה.

התשובה לשאלת העובדתית תלויה בתשובה לשאלה קודמת שעוררנו, האם במועד שבו התקיים הדיון, הייתה בקשה תקינה מבחינה משפטית לפסילתו של הרב א'. אם נניח כטענת האיש שלא הייתה בקשה כזו, ומה שעמד בפני בית הדין זו רק הודעת האישה על הגשת ערעור נגד החלטת הרב ב' שלא לפסול את עצמו, ניתן לשמוע את טענת האיש שבית הדין הכתיב לפרוטוקול את החלטתו לדחות את הבקשה שלא לקיים את הדיון עקב קיומו של ערעור שהוגש והובא לידיעת בית הדין באותו יום. על אף שההחלטה שהוכתבה לפרוטוקול לא נומקה בצורה ברורה ובהירה, הגיונה של ההחלטה ניכר מתוכן הדברים שנאמרו על ידי בית הדין לפרוטוקול, שהתקיימו דיונים רבים בעניינם של הצדדים בפני הרכב זה, והרושם הוא שהגשת הבקשה בשלב זה, נועדה לדחות את הקץ ולמנוע מתן החלטה בבקשת האיש להפחתת מזונות.

בהקשר זה נציין שהצדדים התנהלו בפני ההרכב בראשות הרב א' משלהי שנת 2019, ורק לקראת סוף תקופת כהונתו של אב בית הדין נזכרה האישה להגיש בקשות לפסילת חברי ההרכב.

אמנם, על פי תקנות קי"א ו-קי"ב לתקנות הדיון בבתי הדין, כל החלטה ופסק דין חייבים להיות חתומים על ידי חברי בית הדין. משמע, שלהקראת החלטה לפרוטוקול הדיון ללא מסמך כתוב וחתום אין תוקף משפטי של החלטה. ואכן, התקיים דיון רחב בסוגיה זו בפסק דין שניתן ביום 09.03.2023 בבית הדין הגדול בתיק מס' 1409437/1 על ידי הגר"ש שפירא שליט"א. בתמצית ממש נציין שהתקנות הנ"ל על פניהן אינן מתיישבות עם ההלכה הפסוקה במשנה במסכת סנהדרין (כ"ט ע"א) שפסק דין נאמר לבעלי הדין בעל פה על ידי גדול הדיינים: "פלוני אתה חייב, פלוני אתה זכאי". בגוף פסק הדין הובאו מקורות נוספים לכך מפי כתבם של חברי בית הדין האזורי שפסק דינם נדון בערעור, שסברו שלנוכח ההלכה הפסוקה יש לפרש את התקנות הנ"ל באופן מצומצם, ולומר שהחובה לחתום על החלטות ופסקי דין קיימת רק כאשר יש צורך במעשה בית דין שייתן פומבי להחלטה, אך כאשר אין צורך כזה, די בכך שחברי בית הדין יקריאו את החלטתם לפרוטוקול הדיון שמתעד את ההחלטה. וכך הוא הנוהג בבתי הדין, להקריא החלטות דיוניות לפרוטוקול הדיון. דעת הגר"ש שליט"א מאידך היא שאין לבית הדין רשות לפרש את התקנות הנ"ל, שמחייבות את הדיינים לחתום על מסמך החלטה כתוב, כי מסגרת הדיון נקבעת על פי תקנות הדיון, ועל דעת כן באים בעלי הדין בשעריו של בית הדין. את הנוהג הנ"ל מצמצם הגר"ש להחלטות דיוניות תוך כדי המשפט, שעל פי תקנה קי"ד אין צורך לנמקן. ומוסיף שגם לשיטת בית הדין האזורי, אין להתיר הקראה של החלטה סופית כמו במקרה שנדון שם שבית הדין הקריא החלטה השוללת את סמכותו של בית הדין, ללא חתימה על מסמך החלטה כדין, אם לא תוך כדי הדיון, אז מיד לאחר מכן.

מדובר בנושא רחב, שהתקיים בו דיון בפסק הדין הנ"ל, וקיים נוהג שהיקפו לא ברור ותוקפו המשפטי לא מבורר. נציין, שלפי תקנה קי"ח (2) (3) ו-(04) לתקנות הדיון, יום מתן פסק הדין או ההחלטה הוא יום הכרזתם, ומיום זה הם עוברים לביצוע. משמע שחתימת הדיינים על פסק דין והחלטה אינה נותנת להם את התוקף המשפטי עד ההכרזה שדומה בעיקרה להלכה שנפסקה במשנה שם, שגדול הדיינים אומר פלוני וכו'. החתימה אם כן היא אמצעי אימות והוכחה שזו דעתו הסופית של הדיין, אך אינה נותנת את התוקף המשפטי האופרטיבי לפסק הדין ולהחלטה. עוד בעניין זה ראה בספרו של המלומד א' שוחטמן (פרק חמשה-עשר, חלק חמישי אות ב') שבתקנות הדיון משנת תש"ג אף נקבע שיושב הראש או ממלא מקומו מודיעים בפומבי לבעלי הדין, כלומר את ההחלטה או פסק הדין. תקנה זו עודכנה ושוכללה בתקנות הנוכחיות והותאמה למציאות החיים היום, אך ביסודה היא מבוססת על דין המשנה.

מכאן לכאורה יש לומר, שאדרבא ההכרזה בבית הדין היא עיקר מתן התוקף להחלטה, והחתימה היא אמצעי אימות, והמבחן העיקרי הוא המבחן האופרטיבי, מאימתי ההחלטה עוברת לביצוע. לכן החלטות דיוניות שמבוצעות מיד, נכנסות לתוקף לאלתר במעמד ההקראה לפרוטוקול, גם אם בית הדין לא הוציא מתחת ידיו מסמך חתום, והחלטות עקרוניות שאינן עוברות לביצוע מיידי, אינן נכנסות לתוקף עד שהן יראו אור במסמך משפטי חתום כדין.

כתבנו את הדברים הללו על מנת לפתח את הדיון בשאלה זו, שאין בכוונתנו להכריע בה במסגרת פסק דין זה, שעוסק בדיין ולא בדין, שאנו נדרשים לפוסלו, וזאת לא נעשה כל עוד יש איזה צידוק משפטי להתנהלותו.

האירוע הבא עליו מצביעה האישה כסיבה לפסול את הרב א' אירע ביום 06.07.2023, אז עדכנה האישה את בית הדין האזורי על החלטת בית דיננו בהרכב בראשות הראש"ל שליט"א מיום 30.06.2023, לאפשר לה להגיש ערעור מתוקן על החלטת הרב ב', ובקשה לעכב את ההליכים עד החלטה בערעור.

בעקבות הבקשה, ניתנה החלטת הרב א' הדוחה את הבקשה לפסילתו. ביום 12.07.2023 הוגשה הודעה נוספת מטעם האישה שבכוונתה לערער גם על החלטת הרב א', וגם מטעם זה יש לעכב את ההליכים בבית הדין. בעקבות ההודעה ניתנה החלטת הרב א' מיום 14.07.2023 המפנה את האישה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לבית הדין הגדול. החלטה זו מתייחסת לשתי ההודעות של האישה, ודוחה הלכה למעשה את הבקשה לעכב את ההליכים. אין בהחלטה נימוקים, כנדרש על פי סעיף 19א (ח) לחוק.

גם סביב האירוע הזה ישנן שני עניינים שטעונים בירור.

האחד, האם היעדר נימוק בהחלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים עקב הגשת ערעור על דחיית בקשת פסילה, הוא לכשעצמו מקים מניעה למתן החלטות ופסקי דין לאחר הגשת הבקשה, או שפגם זה אינו מחייב את עיכוב ההליכים לאחר שנתנה החלטה מפורשת שדוחה את הבקשה לעכבם. והשני, האם הנימוק צריך לבא בגוף ההחלטה, או שבית הדין יכול להסתמך על הנימוקים שנכתבו בדחיית הבקשה לפסילה.

המענה לשאלה הראשונה מתבקש מאותה הוראת חוק שמתייחסת למקרה שהדיין החליט להמשיך בהליכים, והוגש ערעור ובקשה לעכב את ההליכים, ונקבע בה שנשיא בית הדין הגדול או מי שדן בערעור רשאי לעכב את המשך ההליכים. הוראת חוק זו שמאפשרת לבעל הדין שמסרב לקבל את החלטת בית הדין לעתור לפני בית הדין הגדול, באה להבטיח שזכויותיו של בעל הדין לא יפגעו כתוצאה מהחלטה לא מוצדקת של בית הדין האזורי להמשיך בהליכים על אף הגשת הערעור. ומהוראת חוק זו נלמד שניהול לא תקין של התיק לאחר שהוגשה בקשת פסילה אינו לכשעצמו עילה לפסילת הדיין, אלא אם כן בית הדין הגדול השתכנע שישנה עילה לפסילה, או אז יתבטלו למפרע החלטותיו של אותו דיין.

המענה לשאלה השנייה תלוי לכאורה בנימוקי ההחלטה לדחות את בקשת הפסילה. אם הללו מסורים לשיקול דעת וראויים לבחינה, הם אינם יכולים להצדיק את המשך ההליכים באופן שעשוי לסכל את זכותו של בעל הדין לערער על ההחלטה לפני בית הדין הגדול. ואם הללו מוחלטים וברורים ויוצרים רושם שבקשת הפסילה היא טקטית ולא עניינית, הם יכולים להצדיק את המשך ההליכים.

ובנדון דידן, הן הרב ב' והן הרב א' שללו מכל וכל את טענות האישה. הרב א' קבע בהחלטתו שמטרת הגשת הבקשה היא לעכב את ההליכים ולמנוע מבית הדין לתת את החלטתו בבקשת האיש. נימוקים אלו יפים גם ביחס לבקשה לעכב את ההליכים.

נציין בהקשר זה שהתנהלות האישה במסגרת ההליכים בבית הדין הגדול מחזקת את התרשמותו של הרב א'. את הערעור על החלטת הרב ב' הגישה 24 ימים לאחר מתן ההחלטה, ביום הדיון בבית הדין האזורי. וכשנדרשה להגיש את הערעור מחדש, הודיעה שהיא נוסעת לחו"ל לצורך טיפול באמה ובקשה אורכה עד לאחר חזרתה. בקשתה נדחתה בנימוק שדיון בפסילת דיין שמעכב את ההליכים בבית הדין האזורי, צריך להתקיים ללא שיהוי. וכעת נוסיף, שעל אף שבעל דין יכול להגיש בקשה לפסילת דיין בכל שלב משלבי הדיון, ויכול להיות מצב שהרושם של בעל הדין שהדיין נוהג משוא פנים נוצר כתוצאה מהצטברות של אירועים לאורך ההליכים. כאשר התגבש אצל בעל הדין הרושם הזה, עליו לפעול במהירות הן בפני בית הדין האזורי והן בפני בית הדין הגדול, אחרת עלול להיות מצב שבו בית הדין מקיים דיונים ומשחית את זמנו ואת זמנם וממונם של בעלי הדין האחרים ובאי כוחם, מבלי לדעת שעילת פסילה התגבשה אצל אחד מבעלי הדין שעשויה לערער ולבטל את ההליך כולו.

יובהר שאין להסיק מדברינו שעצם השיהוי בהגשת הבקשה לפסילה הינו לכשעצמו עילה לדחותה, שהרי אין לכך כל אסמכתא מפורשת בחוק או בפסיקה. אך בהחלט ניתן לטעון כי שיהוי משמעותי עשוי לעורר ספק בדבר טוהר כוונתו של בעל הדין שהגיש את בקשת הפסילה, ולתת מקום לטענה כי בעל הדין הגיש את הבקשה משיקולים טקטיים ולא כי השתכנע שהדיין נוהג משוא פנים כפי שטען בבקשתו.

בסיכומו של פרק זה עלינו לציין מושכל יסודי בעניינים אלו, שפסילה של דיין הינו הליך חריג ביותר שמתקיים רק כאשר ישנן נסיבות אובייקטיביות שמונעות מהדיין לדון, כמו נגיעה או קורבת משפחה, או כאשר קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד הדיין. התנהלות לא תקינה, ואפילו עבירה אתית של דיין, אינם לכשעצמם עילה לפסילת דיין, אלא אם כן הוכח שמעשים אלו מסמנים נטייה של הדיין לשאת פנים לאחד הצדדים.

נציין, שלכשלים בהתנהלות בית הדין, גם כאלה שגורמים בסופו של דבר לטעות בפסק הדין, יש תקנה על ידי הגשת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, שרשאי על פי תקנות הדיון לבטל את פסק הדין ואף להורות על העברת התיק לבית דין אחר מבלי לפסול את הדיין. החלטה כזו על העברת הרכב, ניתנת כאשר בית הדין מתרשם שבית הדין האזורי אינו מנהל את התיק כראוי. וגם במקרה חריג כזה, לא ניתנת הוראה לפסול את הדיין, אלא להעביר את התיק להרכב אחר. ניתן להסיק מתקנות אלו, שעילה לפסילה צריכה להיות כזו שגורמת נזק בלתי הפיך ובלתי הדיר לבעל הדין, שלא ניתן לתקנו על ידי ערעור לבית הדין הגדול והעברת התיק להרכב אחר שידון בו מתחילה.

אמנם כן, כאשר קיים חשש ממשי למשוא פנים, לא ממתינים עד סוף ההליך, ומורים לאלתר על פסילת הדיין, אך חשש כזה צריך להיות מובהק וניכר לעיניו של מי שהוא בקי בדין ואינו בעל עניין. נאים לעניין זה הדברים שנכתבו בפסק דין שניתן בבית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1071670/1 בגדרו של משוא פנים שמחייב את פסילת הדיין. בתמצית נכתב שם, שמעשי הדיין צריכים להיות כאלה שמוכיחים שיש מניע מאחוריהם שגורם לדיין להטות את הדין, ומונע ממנו לשפוט צדק. כל עוד אין מניע, תחושתו של בעל דין שהדיין נוטה לטובת הצד השני, אינה מוכיחה את קיומו של משוא פנים שמצדיק את פסילת הדיין. וראה גם בפסק דין שניתן בבית הדין הגדול בתיק מס' 1074635/1, שציינו לדבריו הידועים של הרב הראשי לישראל הגרא"א שפירא זצ"ל בעניין חובתם של הדיינים לשפוט את העם, והאיסור להסתלק מהדין ללא עילה בדין. וראה גם בפסק דין שניתן בבית הדין הגדול בתיק מס' 1271989/3, שם נדחה ערעור על החלטה של דיין שלא לפסול את עצמו על אף שנודע שהדיין קיים שיחה עם גורם מטעם אחד הצדדים, לאחר שלא הוכח ששיחה זו גרמה למשוא פנים מצידו. בכמה פסקי דין (ראה לדוגמא פסק דין שניתן בבית הדין ברחובות בתיק מס' 1185217/12, ופסק דין שניתן בבית הדין תל אביב בתיק מס' 1249787/7) הובאה הפסיקה האזרחית בעניין זה שבה נקבע שפסילה של שופט היא דבר חריג שנעשה כאשר הוכח שקיימת מניעה שהשופט יעשה משפט צדק. גם נקבע, שלא ניתן להוכיח את קיומה של מניעה זו על פי החלטות דיוניות שגויות, אלא אם כן הוכח שבגינם נשללה זכותו של בעל הדין למשפט הוגן.

עוד מושכל אחד שנכון בנדון דידן, שאנו עומדים לאחר מתן פסק הדין, ופסילת אב בית הדין תוביל מיד לביטולו של פסק הדין שהוגש עליו ערעור, (וראה בעניין זה בפסק דין הנ"ל שניתן בתיק מס' 1271989/3), שאם יידחה, ופסק הדין יהפוך לחלוט, תתקבל תוצאה לא סבירה, שפסק דין שנמצא צודק וכשר לדעת חברי בית הדין הגדול, יפסל בגין התנהלות אב בית הדין שבסופו של דבר לא השפיעה על פסק הדין שהתקבל בסוף ההליך. אמנם כן, אם בית דיננו היה משתכנע שקיים חשש ממשי למשוא פנים, הדיין ופסק הדין היו נפסלים, כי לעתים נטיית הלב של הדיין אינה ניכרת בפסק הדין עד כדי כך שניתן יהיה לבטלו בערעור. אך כל עוד לא הוכח שכך הם פני הדברים, עלינו לנהוג משנה זהירות בטענות המערערת שהגישה את הערעור דנא לאחר שהתברר לה שבית הדין האזורי הכריע נגד עמדתה, ומטבע הדברים, התחושה שלא נעשה עימה צדק התעצמה.

נציין, שהאישה שהגישה שני ערעורים לבית הדין הגדול על שתי החלטות של הרב ב' והרב א', לא טרחה להגיש בקשה לעיכוב הליכים עד זמן קצר לפני מתן פסק הדין, וכשבקשתה נדחתה, היא לא טרחה להגיש בקשה לבית הדין הגדול לעיכוב הליכים, ובכך נסללה הדרך למתן פסק הדין שמעמיד את ההליך כולו במקום אחר, ומחייב זהירות רבה במתן החלטה שעלולה להוביל לתוצאה לא סבירה כאמור.

ב. ניגוד עניינים של הרב א' בקידום ההליכים לאחר יציאתו לגמלאות

האישה טענה כאמור, שלרב א' היה עניין בקיום הליכים לאחר צאתו לגמלאות, כי אם לא היה עושה כן לא היה מקבל שכר עבור חודשים אלו. האיש דחה טענה זו בחריפות, ובצדק רב. האישה מטילה דופי באב בית הדין, בטענה בעלמא ללא כל אסמכתא, וללא בדיקה מינימאלית. טענה חלולה זו מחזקת את הרושם שבעיני האישה כל הכלים כשרים להביא לביטולו של פסק הדין שניתן על ידי בית הדין האזורי.

ג. דיון בהליכים שהחלו לאחר יציאת הרב א' לגמלאות

האישה טוענת שהרב א' קיים דיון בהליכים שנפתחו לאחר יציאתו לגמלאות ביום 24.04.2023, או שנפתחו לפני יציאתו לגמלאות, אך טרם נשמעו טענות בעל הדין או עדות כנדרש על פי סעיף 16ב. (ג) לחוק הדיינים.

החלק הראשון של הטענה מקומם. מדובר בשלשה הליכים בתיקים מס' רץ 24 25 ו 27, שנפתחו לבקשת האישה עצמה. החלק השני של הטענה קשור לטענה אחרת של האישה כנגד קיומו של דיון בתיקים מס' 13, 21 ו 22 ביום 23.04.2023 במעמד צד אחד, ערב יציאתו של הרב א' לגמלאות. טענות הצדדים הובאו לעיל בהרחבה, ודי בתשובותיו המפורטות של האיש, המבוססות הן על החומר שבתיק והן על תקנה ק"א לתקנות הדיון שבה נקבע במפורש שבית הדין רשאי להחליט על קיום דיון, שמיעת טענות וקבלת עדות שלא בפני הנתבע שהוזמן כדין ולא הופיע לדיון. ביחס לתיק מס' רץ 13 נציין שהתקיים דיון בהרכב מלא בחודש יולי 2021, זמן רב לפני צאתו של הרב א' לגמלאות.

טענתה ההלכתית של האישה ששמיעת טענות במעמד צד אחד אסורה ומקימה עילה לפסילת הדיין, אינה נכונה, וההפניה למש"כ בפת"ש (סי' י"ז ס"ק ח') מטעה. בפת"ש שם הביא את דעת רוב הפוסקים ששמיעת בעל דין שלא בפני חברו אינה פוסלת את הדיין, כל עוד הוא לא כתב פסק על פי הטענות ששמע. ובנדון דידן, מדובר בטענות בעל פה בלבד, שקדמו להן טענות בכתב שהוגשו על ידי שני הצדדים, האיש שביקש להפחית את המזונות והאישה בקשה להגדילם.

הרחבה בעניין זה, יש בפסק הדין הנ"ל בתיק מס' 1271989/3, ובספרו של המלומד א' שוחטמן (פרק אחד-עשר, חלק ג' (2) ו-(3)).

ד. קיום דיון בהרכב חסר מבלי לקבל את הסכמת הצדדים תחילה

טענה זו של האישה מתייחסת הן לדיון שהתקיים ביום 16.05.2023, שבסופו שאל הרב א' את הצדדים האם הם מסכימים לסמכות דיין יחיד, ובעל האישה השיב שהם מבקשים דיון בפני הרכב מלא, למשמע התשובה, הרב א' הפסיק את הדיון באופן מיידי, והן לסופו של הדיון שהתקיים ביום 23.05.2023 בהיעדרו של הרב ב'.

הרב א' השיב לטענות אלו בהחלטתו, שביום 16.05.2023 התקיים דיון בהרכב חסר, אך האישה לא הביעה התנגדות לכך, וכשבעלה דרש דיון בהרכב מלא, הדיון הופסק מיד. וביום 23.05.2023 רוב הדיון התקיים בפני הרכב מלא, והחלק האחרון התקיים לאחר יציאתו של הרב ב' שסבר אף הוא, שהיעדרו בחלק זה של הדיון אינה עילה לפסילתו. הרב א' כתב שאי התנגדות האישה לדיון בהרכב חסר, כמוה כהסכמתה.

הדיון בטענות אלו מתחלק לשני חלקים. בחלק המשפטי, כבר נקבע בכמה פסקי דין שהסכמה להרכב חסר יכולה להתקבל מכללא. הרחבה יש בספרו של המלומד א' שוחטמן (פרק ראשון, חלק שני (3) (ב)).

בחלק העובדתי, ביחס לדיון שהתקיים ביום 23.05.2023 קשה לקבל את טענת האישה, מפני שכאמור בהחלטתו של הרב ב', הדיון מוצה קודם יציאתו, ובחלק שהתקיים לאחר יציאתו נדונו בקשות של האיש שעל פי התקנות ניתן לדון בהם בהרכב חסר, וחקירה של האיש על ידי בעלה שייצג אותה בדיון, על אף שהוא כלל לא היה צריך לעשות זאת, והיה יכול לדרוש שיקבע דיון נוסף במותב תלתא, כפי שעשה בדיון קודם.

טענת האישה, שעצם קיומו של דיון נוסף שולל את דברי הרב ב' בהחלטתו שהדיון מוצה, אינה נכונה. בידוע, שדיון משפטי מתקיים בארבעה שלבים, טענות, חקירות, שמיעת ראיות והגשת סיכומים, ובדיון זה מוצה שלב אחד בדיון המשפטי או חלקו.

מכל מקום, קיום דיון בהרכב חסר בניגוד לתקנות הדיון, בפרט במקום שיש לדיין יסוד להניח שקיימת הסכמה לסמכות דיין יחיד, אינו יותר מאשר פגם בניהול הדיון, שיכול במקרים מתאימים להביא לביטולו של פסק הדין שניתן בסוף ההליך על ידי בית הדין הגדול במסגרת דיון בערעור, אך אינו לכשעצמו עילה לפסילת הדיין.

ה. הגשת ערעור על החלטה בעניין פסילה

בפתח כתב הערעור וכתב התשובה, הצדדים טענו בעניין המועדים להגשת ערעור דנא. האישה ציינה שהחלטת הרב א' ניתנה ביום 10.07.2023, והתקבלה אצלה למחרת היום, ולפיכך על פי התקנות מנין הימים לעניין הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור מתחיל מיום המחרת. והואיל ולפי תקנות הדיינים (פגרות), הימים שבין 20.07.2023 ל 05.09.2023 הינם ימי פגרת הקיץ, ועל פי אותן תקנות הן אינם באים במניין הימים לצורך הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור, הרי שערעורה או בקשתה הוגשו במועד.

השאלה שמעוררת האישה ביחס לערעורה/בקשתה, מתעוררת בכל מקרה שבו בעל דין מגיש ערעור על החלטה שמסיימת את הטיפול של בית הדין בבקשה מסוימת באופן שלא תינתן עוד החלטה באותה בקשה, אך יינתנו החלטות ויתקיימו הליכים בתביעות ובקשות אחרות שמונחות לפתחו של בית הדין. הדבר מצוי בבקשות לסעדים זמניים, כמו צווים לעיכוב יציאה שהם סופיים לשעתם. בשונה מהחלטות דיוניות על שמיעת עדים והצגת ראיות שתוצאתן אינה ניכרת מיד אלא רק בפסק הדין שיינתן בסוף ההליך, ומן הטעם הזה ניתן להשיג עליהם בערעור על פסק הדין, אך לא ניתן להגיש בגינם ערעור בזכות אלא רק בקשה לרשות ערעור. כמו כן ידוע לכל, שלא ניתן להגיש ערעור בזכות על פסקי דין למזונות זמניים, שעשויים להשתנות גם למפרע, לאחר שבית הדין האזורי ישלים את הבירור בעניין. אבל כנגד סעדים זמניים שהם סופיים לשעתם, נשמעה לא פעם טענה שיש לבעל הדין רשות להגיש ערעור בתוך 30 יום כפי שנקבע בתקנות לגבי ערעור בזכות.

טענה זו נדחית פעם אחר פעם מהטעם הפשוט, שסופיות הדיון בעניין מסוים אינה נבחנת ביחס לעניין זה בלבד, אלא ביחס לתביעה הראשית שמתבררת בבית הדין, וכל עוד תביעה זו מתנהלת, החלטות בסעדים זמניים שנועדו לאפשר לבית הדין לקיים את הדין בתביעה, על ידי עיכוב יציאה של בעל דין, או הטלת עיקול על נכס, או חיוב בתשלומים זמניים, או קביעת סמכות מקומית ועניינית לדון בתביעה ועוד כיוצא באלה, לא יחשבו להחלטה סופית שניתן להגיש עליה ערעור בזכות.

הדוגמא המוכרת מהפסיקה שמתייחסת להחלטות של בתי הדין שקובעות או שוללות סמכות עניינית או מקומית של בית הדין לדון בתביעה, שנקבע שהן החלטות בענייני סדרי הדין, ואינן החלטות סופיות שניתן להגיש עליהן ערעור בזכות, על אף שלשעתן הן סופיות, ומחמתן מתקיים הליך ממושך בבית הדין ונמנע הליך בביהמ"ש. הרחבה, יש בספרו של המלומד א' שוחטמן (פרק תשעה-עשר, חלק רביעי אות ג'). ובדומה לזה, לעניין גדרה של החלטת ביניים (פרק ראשון, חלק שני (2) (ו) ו-(ז)).

מאותו טעם לכאורה, גם החלטה הדוחה בקשה לפסילת דיין, ומאפשרת לבית הדין לקיים דיון בתביעה הראשית, אינה החלטה סופית שניתן להגיש עליה ערעור בזכות, אלא בקשה לרשות ערעור.

כך לכאורה, אולם לנוכח לשונו המפורשת של סעיף 19א (ז) לחוק הדיינים שבו נקבע שבעל דין רשאי להגיש ערעור על החלטה לדחות בקשת פסילה, ונקבע שהערעור ידון בפני כב' נשיא בית הדין הגדול, דיין או הרכב בבית הדין הגדול לפי קביעת הנשיא, אין ספק שערעור על החלטה זו הוא ערעור בזכות, שדרך הדיון בו שונה מערעורים אחרים שנדונים במותב תלתא, וערעור זה נדון גם על ידי דיין יחיד.

לנוכח לשונו של החוק שאלת המועדים מתחדדת עוד יותר. האם רשות הערעור שקבועה בחוק מקנה למערער 30 יום להגשת הערעור, או שמא נלמד מהפורום המשתנה שדן בערעור, שיש להשוותו לעניין מועדי ההגשה לבקשה לרשות ערעור. הדבר נכון גם לאור הצורך לזרז את הדיון בערעור שמעכב את המשך ההליכים בבית הדין האזורי.

האישה שהביאה בחשבון את האפשרות הזו טענה שגם אם מדובר בבקשה לרשות ערעור היא הוגשה במועד, כי מנין 10 הימים שנקבע בתקנות מסתיים ביום 21.07.2023, בפתח פגרת הקיץ שהסתיימה ביום 05.09.2023, וביום המחרת, 06.09.2023 הוגש הערעור.

בין כך ובין כך, דרך הטיפול בערעור על החלטה בעניין פסילה שונה מערעור על החלטה משפטית אחרת, בכך שנשיא בית הדין יכול לדון בה בדיין יחיד, או לקבוע שהרכב של בית הדין הגדול או דיין יחיד של בית הדין הגדול ידונו בערעור. הנוהג במקרים רבים הוא שההכרעה בערעורים אלו ניתנת על פי החומר שבתיק בלבד.

ובמקרה זה, לנוכח הטענות החריפות של האישה, והביקורת הלא סמויה על התנהלות אב בית הדין, קבע כב' נשיא בית הדין הגדול שהתיק ידון בהרכב מלא, הוא הרכב דנן.

סיכום והכרעה

קיימנו דיון ארוך וממצה בטענות הצדדים, ובחנו אותן מכל היבט: הלכתי, משפטי ועובדתי, ומסקנת בית דיננו היא, שלא נמצאה עילה להתערבותנו בהחלטת כב' אב בית הדין (בדימוס) הרב א' שלא לפסול את עצמו מלדון בעניינם של הצדדים. לאור כל האמור קובע בית הדין כדלהלן:

1. הערעור נדחה.
2. אין צו להוצאות.
3. התיק ייסגר.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ' בשבט התשפ"ד (30/01/2024).

הרב ציון לוז-אילוז                          הרב צבי בן יעקב                             הרב עידו שחר

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה