ב"ה

תיק ‏ 1478637/1

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב דוד מלכא, הרב חיים ו' וידאל

התובע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד שמואל גרוסמן)

נגד

הנתבעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רפאל שטוב ועו"ד מירב כהן)

הנדון: דחיית בקשת האישה לעיכוב הגט למרות חיובה בו
עד לאחר סיום הדיון בנושאים הכרוכים בגירושין

פסק דין

בפני בית הדין תביעת הבעל לגירושין. התקיימו שני דיונים לבירור התביעה, ולהלן פסק הדין הניתן לאחר עיון בחומר שבתיק, לרבות בסיכומי טענות הצדדים.

הצדדים נשואים מ…. ולהם ששה ילדים, וגרים בנפרד שנה ורבע לאחר שביום 16.8.23 האשה מצאה לנכון לעזוב את הבית.

בשני הדיונים נוכחנו שהבעל תובע להתגרש, וגם האשה אינה רואה פתרון אחר מלבד הגירושין ושניהם שוללים חלופה של חזרה לשלום בית. אלו הן נסיבות המביאות לפסיקת חיוב האשה בגירושין.

ידועים דברי רבינו ירוחם, בשם רבו (נתיב כג חלק שמיני), שכאשר שני בני הזוג אינם רוצים אחד את השני, והבעל מסרב לתת גט, כופין אותו לגרש, והוא הדין להיפך כגון בנידון דנן יש לחייב את האשה בגירושין.

רבינו ירוחם כתב:

"כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט. מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".

בכמה פסקי דין הביאו את דברי רבינו ירוחם בלא חולק, ודנו בדבריו בלא לפקפק במסקנתו, עיין פד"ר ח"ו עמ' 13, ופד"ר ח"ח עמ' 323, ופד"ר חי"א עמ' 95 ועמ' 255.

כשם שרבינו ירוחם פסק חיוב גירושין ביחס לבעל, כששניהם אינם רוצים זה בזה, ה"ה להיפך, בנסיבות דומות שהאשה מסרבת לקבל גט, וכגון בנידון שבפנינו, יש לפסוק חיוב האשה בגירושין.

בכגון זה ששניהם מורדים זה על זה אין אנו צריכים להכרזה והתראה הנעשים במורדת, כמו שביאר ביה"ד הגדול את דבריהם בפד"ר ח' (עמ' 323-5) וז"ל:

"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו".

כשם שבדינו של רבינו ירוחם הבעל אינו רשאי לעגן את אשתו, כך אין האשה רשאית לעגן את הבעל, ולכן יש לחייב את האשה בגירושין, וכאמור, בנידון זה אין מקום להליך הכרזת מורדת.

עוד יצוין לתשובת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה, סי' עז שכתב בלשון זו:

"ועל אותו אדם האסור להיות עם אשתו, והאשה תובעת גט, פשיטא שאסור לעגנה."

הרי שמהר"ם לא קבע את חיוב הגט מפני שהבעל אינו יכול למלא חובה כזו או אחרת לאשתו, אלא מפני שאסור לעגנה, וזוהי בלבד עילת חיוב הגירושין.

וכן בספר פני יהושע במסכת כתובות דף סד. (ד"ה בגמרא) כתב:

"בין בארוסה ובין בשומרת יבם היכא שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור אלא לעגנה, אין ה"נ דכופין, שאין רשאי לעגנה".

הרי שהטעם שאין לאפשר עיגון זו עילה מצד עצמה לחיוב הגירושין, שאין לו לבעל לעגן את אשתו, והוא הדין להיפך.

בעת הזו, ככל שהדבר נוגע לשאלת חיוב הגירושין בלבד, אין מוטל על בית הדין לברר את שורשי הסכסוך ורצף האירועים שהתקיימו בטרם הפירוד, אלא די בכך שבשני הדיונים נוכחנו שהבעל תובע להתגרש ושניהם שוללים חזרה לשלום בית. בנוסף, ידוע שהצדדים בפירוד של שנה ורבע, לאחר שהאשה עזבה את הבית, והגישה תביעותיה לבית המשפט שנועדו לקבוע ולהסדיר את ההסדרים המתחייבים מהפירוד.

בנסיבות המתוארות האשה חייבת לקבל גט, והבקשה לעכב את הגירושין עד לבירור תביעות אחרות אינה מתקבלת.

האשה באמצעות ב"כ ביקשה להורות שהגירושין יעוכבו עד השלמת בירור התביעות הכרוכות בגירושין מחשש שהגירושין כעת עלולים להשפיע השפעה שלילית על קיומם של ההסדרים הנחוצים בתביעות הנ"ל. התובע מבקש לדחות בקשה זו.

כאמור, התביעות הכרוכות בגירושין מתבררות בביהמ"ש, ואיננו מוסמכים להיכנס לבירור משפטי של הטענות. מלבד זאת, מאחר שהאשה מחויבת בגירושין, בנסיבות אלו הטענה לעכב את הגירושין אינה מתקבלת, ולהלן המקורות בהלכה לקביעה זו:

הרא"ש בתשובה (כלל מב סימן א) כתב אודות אשה שנפסק לחייבה בגירושין עקב מחלה שאינה מאפשרת חיים משותפים:

"ואינה יכולה לומר "אין רצוני לקבל גט עד שיתן לי כתובתי", דזו אינה טענה, כיון דמן הדין חייבת לקבל גט כאשר הוכחתי, נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחויב לה, והנמצא אתו יתן והמותר כאשר תשיג ידו".

דינו של הרא"ש נפסק להלכה בשו"ע אה"ע סי' קיז סעיף יא, ובאר הגר"א בביאורו הלכה זו:

"דגירושין אינו תלוי בכתובה, והיא כשאר בעל חוב".

הרא"ש והשו"ע התייחסו לנידון שחיוב הכתובה הוא חלוט אלא שהבעל אינו יכול לשלם את מלוא הכתובה. אולם מאותו טעם שכתב בביאור הגר"א שהגירושין אינן תלויים בכתובה, הוא הדין כאשר נפסק חיוב האשה בגירושין היא אינה רשאית להימנע ממילוי חובה זו עד שיושלמו הדיונים לבירור טענותיה לזכאותה בכתובה או לבירור תביעות אחרות, כי בכל אלו קיים הטעם שהגירושין אינם קשורים לתביעות אלו.

להלן דברי החלקת מחוקק סימן קיט ס"ק ה שכתב וזו לשונו:

"ומה שכתב הרא"ש בתשובה (כלל מב) "כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט, נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב" וכו' "באשר תשיג ידו" – אפשר לומר דלא כתב כן הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט, שבא בטענת מום גדול וכיוצא".

וכן הפרי חדש סימן קיט סעיף ו ס"ק ח כתב:

"וכן נראה מדברי הרא"ש (כלל מב, הביאה הבית יוסף בסוף סימן קיז) שכתב וזו לשונו: "ואינה יכולה לומר 'אין רצוני לקבל גט עד שיתן לי כתובתי', דזו אינה טענה כיון שמן הדין היא חייבת לקבל גט" "נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחויב." עכ"ל. משמע דלפי שמן הדין היא חייבת לקבל גט אינה יכולה לומר "אין רצוני לקבל גט עד שיתן לי כתובתי", הא לאו הכי – מצי למיטען הכי".

מאחר שזוהי ההלכה פסוקה, שכאשר נפסק חיוב גירושין לאשה, היא אינה רשאית לעכב את הגירושין עד לקבלת הכתובה, גם בנסיבות שאין ספק שהיא זכאית לכתובה, ואין מתקבלת הטענה שהיא חוששת שאם יינתן הגט כעת, היא תתקשה לגבות את הכתובה, או טענות אחרות כיוצ"ב. הוא הדין ביחס לתביעות אחרות התלויות ועומדות, כגון תביעת רכוש והסדרי שהות שאין הגירושין קשורים להן, קל וחומר כשהאשה היא זו שהגישה תביעות אלו לביהמ"ש וקיבלה על עצמה את הפסיקה שתינתן בביהמ"ש, אין לה לעכב את הגירושין עד השלמת ההליכים בביהמ"ש או כאמצעי לחץ על הבעל.

גם כשהבעל דורש לעכב את הגירושין עד השלמת בירור תביעת הכתובה קבע בספר בנין ציון ח"א סי' קמ"ד שניתן להורות על סידור הגט קודם לפסיקה בנושא הכתובה אם בית הדין השתכנע שקיים אילוץ רציני ודחוף להתגרש ללא דיחוי, ולדחות את הדיון בשאלת זכאות האשה לכתובה לאחר הגירושין, מאחר שעיכוב הגירושין עלול להביא להשלכות בעייתיות. ק"ו בנסיבות של חיוב גירושין. לכן כשהאשה המחויבת בגירושין מבקשת לעכב קבלת הגט עד השלמת בירור תביעתה לחלוקת הרכוש או הסדרי השהות הבקשה אינה מתקבלת.

עוד יצוין לדברי התשב"ץ ח"ב סי' סח שהשיב אודות חלוקת ירושה, ובסוף דבריו כתב:

"וכל טענות אלו לזכות בני שמעון היה מן הדין לקיימם אלו באו מתחילה לדון בדיני ישראל, אבל כיון שהלכו תחילה לדון לפני האומות ובדיני האומות יצאו חייבין, הרי אלו כאילו קבלו עליהם לדון באותו דין ומחלו זכותם, והרי מה שדנו האומות בין לוי ובין בני שמעון קיים".

ועיין בתשובת מהרש"ם ח"א סי' פט (בסופו) שדן בשאלת חיוב הוצאות שנקבעו בערכאות ואינם מחוייבים עפ"י ההלכה, וכתב :

 "שהרי שניהם סמכו את עצמם על דיניהם, וגם הנתבע אדעתא דהכי נכנס",

 ועיין שם שהסתמך בפסיקתו על דברי התשב"ץ הנ"ל.

בנ"ד האשה הגישה את תביעותיה לביהמ"ש, ובכך הביעה אמירה ברורה שהחלטות ביהמ"ש מקובלות עליה, ומחייבות אותה, למרות האיסור ההלכתי הכרוך בדיון בפני ערכאות. לכן אין לה כעת לבקש מבית הדין סעד בנושאים הנתונים לסמכות ביהמ"ש ולבקש מבית הדין שייכנס לעובי הקורה ויסייע בידה בתביעות שאינן יכולות להיות נידונות בפנינו.

ב"כ האשה הציג אסמכתא לטענתו שיש לעכב את הגירושין מתשובת אגרות משה. ולהלן מתשובה זו המצויה בחלק יורה דעה חלק ד' סימן טו:

"בדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה".

יובהר, תשובה זו מתייחסת לנסיבות שאין פסק דין לחיוב האשה בגירושין, אלא הוראה הקובעת: "מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן".

מלבד זאת, בתשובה זו אין הוראה לעכב את הגירושין פרק זמן ממושך עד השלמת בירור התביעות, אלא הוראה ולפיה עליהם: "לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט". פשיטא שאין בדבריו הוראה לעכב את הגירושין פרק זמן ממושך עד השלמת בירור התביעות, אלא הוראה להגיש את התביעות בבית הדין, ודי בכך שהסמכות הוקנתה לבית הדין שישלים את בירור התביעות בהתאם לנסיבות ובפרק הזמן הנגזר מכל מקרה לגופו.

גם האסמכתא מפסק דינו של ביה"ד הגדול בפד"ר חלק י' שהציג ב"כ האשה אינה רלבנטית בנסיבות של פסיקת חיוב הגירושין, ולהלן מדבריהם (עמ' 139):

"אותן התחייבויות כספיות שמעצם טיבן אינם קשורים עם הסכם גירושין, כגון מזונות אשה, שהגירושין הם, אדרבא, גורם להפסקת התחייבות כזו, וכן מזונות ילדים, שאמנם קשורים וחייבים להיות מובהרים ומפורטים על תקפם אחרי הגירושין, אבל עצם החיוב קיים ועומד גם לפני הגירושין, במקרים אלו אין לומר שקיום ההתחייבות כרוכה בביצוע הסופי של הסכם הגירושין – היינו עם קבלת הגט. אזכרתו בהסכם הגירושין, בפרט במזונות אשה שכאמור גירושין באים לסיים חיוב מזונות ולא להיפך, אינה באה בדרך כלל אלא גם כדי לסיים חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לכך לפני הגירושין, כדי שעם ההסכם לא ישאר שום סכסוך כל שהוא בין הצדדים מזמן שעבר, וכמבואר בשו"ע אבהע"ז שלפני הגירושין יש להסדיר את כל סכסוכי הזוג בממון".

הרי שקבעו את הסדר הנכון של הסדרת הליכי הגירושין, אך לא כשצד אחד מחויב בגירושין, ומבקש שלא למלא חובתו עקב דיונים שטרם הושלמו. וכן הוא בשאר האסמכתאות שהוצגו בדברי ב"כ האשה.

אמנם האשה טוענת שתסכים לקבל את הגט לאחר השלמת הדיונים בבית המשפט, אולם מועד זה בלתי ידוע ובלתי צפוי כעת, וטענה זו אינה מתקבלת. יצוין למש"כ בפתחי תשובה אה"ע סי' א' ס"ק יז בשם שו"ת מנחת עני (סי' נ) שמסתימת לשון הרמ"א משמע:

"אף שאומרת שתקבל הגט אחר שנה או שנתיים כל שאינה רוצה לקבל הגט עכשיו, מתירין לו".

הרי שאפילו עיגון של שנה נחשב עיגון המצדיק להתיר בעטיו לבעל לשאת אשה אחרת, והוא הדין כשהתביעה היא לחיוב הגירושין.

מסקנת הדברים

• תביעת הבעל לחייב את האשה בגירושין מתקבלת, והאשה חייבת לקבל גט ללא דיחוי.
• טענת הנתבעת שלפיה מוטל על בית הדין לעכב את הגירושין עד השלמת בירור כל ההליכים התלויים ועומדים בביהמ"ש – נדחית.
• ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.

ניתן ביום ז' במרחשון התשפ"ה (08/11/2024).

הרב אוריאל לביא – אב"ד                   הרב דוד מלכא                           הרב חיים ו' וידאל

מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה